משנה בבא בתרא ח ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת בבא בתרא · פרק ח · משנה ה | >>
האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים, איש פלוני בני לא יירש כא עם אחיו, לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורהכב.
המחלק נכסיו לבניו על פיו, ריבה לאחד ומיעט לאחד כג והשוה להן את הבכור, דבריו קיימין.
ואם אמר משום ירושה, לא אמר כלום.
כתב בין בתחילה בין באמצע בין בסוף משום מתנה, דבריו קיימין.
האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בתכה, בתי תירשני במקום שיש בן, לא אמר כלום, שהתנה על מה שכתוב בתורה.
רבי יוחנן בן ברוקה אומר, אם אומר על מי שהוא ראוי ליורשו, דבריו קיימין.
ועל מי שאין ראוי ליורשו, אין דבריו קיימין.
הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו, מה שעשה עשויכז, אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו.
רבן שמעון בן גמליאל אומר, אם לא היו בניו נוהגין כשורה, זכור לטוב.
הָאוֹמֵר: אִישׁ פְּלוֹנִי בְּנִי בְּכוֹר – לֹא יִטֹּל פִּי שְׁנַיִם,
- אִישׁ פְּלוֹנִי בְּנִי – לֹא יִירַשׁ עִם אֶחָיו,
- לֹא אָמַר כְּלוּם,
- שֶׁהִתְנָה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה.
- הַמְּחַלֵּק נְכָסָיו לְבָנָיו עַל פִּיו,
- רִבָּה לְאֶחָד וּמִעֵט לְאֶחָד,
- וְהִשְׁוָה לָהֶן אֶת הַבְּכוֹר,
- דְּבָרָיו קַיָּמִין;
- וְאִם אָמַר מִשּׁוּם יְרֻשָּׁה,
- לֹא אָמַר כְּלוּם.
- כָּתַב בֵּין בַּתְּחִלָּה בֵּין בָּאֶמְצַע בֵּין בַּסּוֹף מִשּׁוּם מַתָּנָה,
- דְּבָרָיו קַיָּמִין.
- הָאוֹמֵר:
- אִישׁ פְּלוֹנִי יִירָשֵׁנִי
- בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בַּת,
- בִּתִּי תִּירָשֵׁנִי
- בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ בֵּן,
- לֹא אָמַר כְּלוּם,
- שֶׁהִתְנָה עַל מַה שֶּׁכָּתוּב בַּתּוֹרָה.
- אִישׁ פְּלוֹנִי יִירָשֵׁנִי
- רַבִּי יוֹחָנָן בֶּן בְּרוֹקָה אוֹמֵר:
- אִם אוֹמֵר עַל מִי שֶׁהוּא רָאוּי לְיָרְשׁוֹ,
- דְּבָרָיו קַיָּמִין;
- וְעַל מִי שֶׁאֵין רָאוּי לְיָרְשׁוֹ,
- אֵין דְּבָרָיו קַיָּמִין.
- אִם אוֹמֵר עַל מִי שֶׁהוּא רָאוּי לְיָרְשׁוֹ,
- הַכּוֹתֵב אֶת נְכָסָיו לַאֲחֵרִים וְהִנִּיחַ אֶת בָּנָיו,
- מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי,
- אֲבָל אֵין רוּחַ חֲכָמִים נוֹחָה הֵימֶנּוּ.
- מַה שֶּׁעָשָׂה עָשׂוּי,
- רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר:
- אִם לֹא הָיוּ בָּנָיו נוֹהֲגִין כַּשּׁוּרָה,
- זָכוּר לַטּוֹב:
- אִם לֹא הָיוּ בָּנָיו נוֹהֲגִין כַּשּׁוּרָה,
האומר: איש פלוני בני בכור - לא יטול פי שנים,
- איש פלוני בני - לא יירש עם אחיו,
- לא אמר כלום - שהתנה על הכתוב שבתורה.
- איש פלוני בני - לא יירש עם אחיו,
- המחלק נכסיו לבניו -
- ריבה לאחד, ומיעט לאחד,
- והשוה להם את הבכור - דבריו קיימין.
- ואם אמר משום ירושה - לא אמר כלום.
- כתב בין בתחילה, בין באמצע, בין בסוף,
- משום מתנה - דבריו קיימין.
- האומר: איש פלוני יירשני - במקום שיש בת,
- בתי תירשני - במקום שיש בן,
- לא אמר כלום - שהתנה על מה שכתוב בתורה.
- רבי יוחנן בן ברוקה אומר:
- אם אמר על מי שהוא ראוי לו לירושה - דבריו קיימין,
- ועל מי שאינו ראוי לו לירושה - אין דבריו קיימין.
- בתי תירשני - במקום שיש בן,
- הכותב נכסיו לאחרים - והניח את בניו,
- מה שעשה עשוי - אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו.
- רבן שמעון בן גמליאל אומר:
- אם לא היו בניו נוהגין בו כשורה - זכור לטוב.
רבי יוחנן בן ברוקה אומר, כי יש לו לאדם רשות להוסיף לאחד מאחיו אם הוא מורישם, וכמו כן יוסיף בירושת אחד הבנים כשמוריש את בניו, אלא אם היה אחד מהבנים בכור שאינו יכול לומר על אחר משום ירושה, ואם אמר כן אין שומעין לו אלא יטול חלק בכורה לפי שנאמר "לא יוכל לבכר"(דברים כא, טז), ונאמר בבנים "ביום הנחילו"(דברים כא, טז), התורה נתנה רשות לאב להנחיל מי שירצה.
ואמרו בתחילה, ובאמצע, ובסוף - רוצה לומר כי כשיזכור לשון מתנה ואמר אחר כן יירשנה, או אמר יירשנה ואחר כן אמר תנתן, או אמר יירשנה ותנתן לו, כיון שזכר מתנה אם היא צוואה בלא שטר, או בגוף השטר, דבריו קיימין.
ואין הלכה כרבן גמליאל, והלכה כרבי יוחנן בן ברוקה:
לא אמר כלום - ואין יכול לסלקו מן הירושה אלא על ידי שיתן במתנה נכסיו לשאר בניו:
על פיו - משום דמצווה מחמת מיתה, ושכיב מרע דבריו ככתובים וכמסורים ואינו צריך קנין. משום הכי תני על פיו:
והשוה להן את הבכור - בלשון מתנה:
דבריו קיימין - ואין כאן מתנה על מה שכתוב בתורה כד, שיש כח באדם ליתן ממונו במתנה לכל מי שירצה:
ואם אמר משום ירושה - ואם ריבה לאחד ומיעט לאחד בתורת ירושה, שאמר פלוני בני יירש שדה בית כור, ופלוני [בני] יירש שדה בית לתך, ועל בנו בכור אמר שיירש כשל חבירו, לא אמר כלום, מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה:
כתב בין בתחלה וכו' - תנתן שדה פלונית לפלוני ויירשנה, זהו בתחלה. יירשנה ותנתן לו, זו היא בסוף. יירש שדה פלונית ותנתן לו ויירשנה, זו היא מתנה באמצע:
אם אמר על מי שראוי ליורשו - כגון על בן בין הבנים. ועל בת בין הבנות, פלוני יירשני:
דבריו קיימין - דכתיב (דברים כא) והיה ביום הנחילו את בניו כו, התורה נתנה רשות לאב להנחיל לבנים למי שירצה. ומודה רבי יוחנן דעל אח במקום בת ועל בת במקום בן, לא אמר כלום, שאין הבת ראויה לירש במקום בן, ולא האח במקום בת. וכן מודה רבי יוחנן שאם השוה את הבכור לבנים לא אמר כלום, דכתיב (שם) לא יוכל לבכר וכו'. והלכה כר' יוחנן בן ברוקה:
אין רוח חכמים נוחה הימנו - אין לחכמים נחת רוח במעשיו, ואפילו אין בניו נוהגים כשורה, דלמא נפיק מינייהו זרעא מעליא. ואין הלכה כר"ש בן גמליאל:
האומר וכו' לא יירש וכו'. אפילו לרבי יוחנן בן ברוקה דאם אמר על מי שהוא ראוי וכו'. ואף על גב דממילא משמע שיהיה השאר לאחין. מכל מקום כיון שאמר בלשון לא יירש. משמע כמתנה על מה שכתוב בתורה. נ"י:
שהתנה על מה שכתוב בתורה. ואפילו למאי דפסקינן בסוף פרק ז' דבבא מציעא. דבדבר שבממון תנאו קיים. אמרינן בגמרא [דף קכ"ו] שאני הכא דלא מחיל. ופירשו הרשב"ם ונ"י דדבר שלא בא לידו של בן [אינו יכול למוכרו ולא למוחלו] ואפילו אי מצי מחיל ודאי לן דלא מחיל דמה הנאה יש לו. ואף על פי ששתק. כדי שלא יכעוס אביו הוא דעביד:
על פיו. כתב הר"ב משום דמצווה מחמת מיתה ושכיב מרע דבריו ככתובים וכמסורים וכו'. עיין במשנה ו' פרק דלקמן:
ריבה לאחד וכו'. על ידי שריבה לאחד מיעט לאחר. נ"י. אי נמי או או קתני. וכתב הרשב"ם והך מתניתין רבנן היא. ורבותא היא דנקט ריבה לאחד ומיעט לאחד. משום ירושה לא אמר כלום. וכל שכן היכא דעקר כל הנחלות מן האחין והוריש לאחד מהן לא עשה כלום. ע"כ. ומרישא ליכא למשמע דהתם דקאמר בלשון לא יירש משמע טפי דמיעקר דבר מן התורה:
דבריו קיימין. כתב הר"ב שיש כח ביד אדם ליתן ממונו במתנה וכו'. ואין כאן מתנה עלמה שכתוב בתורה. שהרי לא נשאר לו לאחר מיתתו כלום. להוריש לבניו בתורת ירושה. הרשב"ם:
רבי יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו וכו'. כתב הר"ב דכתיב והיה ביום הנחילו את בניו וגו' והוא הדין לשאר יורשים שבמקום בניו. ומ"ש הר"ב דמודה ר' יוחנן דעל אח במקום בת וכו'. גמרא [ד' ק"ל]. והא דתנן האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת וכו' לא אמר כלום. דמשמע הא בן בין הבנים. ובת בין הבנות דבריו קיימין. מוקמינן לה דנמי רבי יוחנן היא וחסורי מחסרא והכי קתני. האומר וכו'. הא בת בין הבנות וכו' שר' יוחנן אומר וכו'. ומ"ש הר"ב והלכה כר' יוחנן גמרא:
מה שעשה עשוי. מלתא דפשיטא היא ומשום סיפא נקט לה דאסור לעשות כן. רשב"ם. ופסק הר"ב דלא כרשב"ג משום דבגמרא [ד' קל"ג ע"ב] אמר שמואל לא תהוי בעבורי אחסנתא אפילו מברא בישא וכו':
(כא) (על המשנה) לא יירש. ואפילו לריב"ב. דאם אמר על מי כו'. ואע"ג דממילא משמע שיהיה השאר לאחין, מ"מ כיון שאמר בלשון לא יירש, משמע כמתנה על מה שכתוב בתורה. נ"י:
(כב) (על המשנה) שהתנה כו'. ואפילו למאי דמסקינן סוף פ"ז דב"מ דבדבר שבממון תנאו קיים, אמרינן בגמרא, שאני הכא דלא מחיל. ופירשו הרשב"א ונ"י, דדבר שלא בא לידו של בן אינו יכול למוכרו ולא למוחלו. ואפילו אי מצי מחיל ודאי לן דלא מחיל, דמה הנאה יש לו. ואע"פ ששותק, כדי שלא יכעיס אביו הוא דעביד:
(כג) (על המשנה) ריבה כו'. ע"י שריבה לאחד מיעט לאחר. א"נ או או קתני. ועתוי"ט:
(כד) (על הברטנורא) שהרי לא נשאר לו לאחר מיתתו כלום להוריש לבניו בתורת ירושה. ר"ש:
(כה) (על המשנה) איש כו'. במקום בת כו'. הא בן בין הבנים ובת בין הבנות דבריו קיימין ר' יוחנן בן ברוקא היא, וחסורי מחסרא והכי קתני, האומר כו' הא בן כו' שר' יוחנן בן ברוקה אומר. כו'. גמרא:
(כו) (על הברטנורא) וה"ה לשאר יורשים שבמקום בניו:
(כז) (על המשנה) עשוי. מלתא דפשיטא היא. ומשום סיפא נקט לה דאסור לעשות כן. הר"ש:
האומר איש פלוני בני בכורי: כך הגיה הר"ר יהוסף ז"ל. גמרא אמר רב יוסף אמר איש פלוני בני בכורי הוא נוטל פי שנים דאפי' ידעינן בי' שנולד אחר בנים אחרים אפ"ה לאב הימניה רחמנא דאמר יכיר וא"כ הראשונים ממזרים הן אבל כשאמר בכור הוא אינו נוטל פי שנים דילמא בוכרא דאימא קאמר ואפילו ממון המוטל בספק לא הוי כיון שהממון בחזקת הבנים האחרים הוי הוא מוציא מחברו עליו הראיה:
לא יטול פי שנים: אע"ג דכי קאמר לא יטול זה או לא יירש זה כל נכסי ודאי ממילא הי' השאר לאחיו והיה בדין שיהיו דבריו קיימין דהא קיימא לן כר' יוחנן בן ברוקא דאם אמר על מי שראוי ליורשו זה יירש כל נכסי דבריו קיימין מ"מ כיון שאמר בלשון לא יירש או לא יטול משמע כמתנה על מה שכתוב בתורה כי התורה אמרה שיתן לבכור פי שנים ושינחיל את בניו. ומיהו אם סיים בדבריו ואמר אלא שאר בני יירשו כל הנכסים דבריו קיימין לר' יוחנן בן ברוקא דאמר בלשון ירושה מהני אלא שהבכור אינו מסולק מחלק בכורתו דאפילו ר' יוחנן בן ברוקא מודה שלשון ירושה אינו מסלק אלא חלק פשיטותו מדכתיב לא יוכל לבכר ובלשון מתנה אם נותן נכסיו לאחד מן האחין לכ"ע דבריו קיימין שהרי בחייו אין לפניו בנכסים כלום אפילו חלק בכורה הפסיד הבכור כיון דאמר לשון מתנה א"כ מצי יהיב למאן דבעי וכיון שנתן א"כ לאחר מיתה לא נשאר כלום כדי שיצטרך להנחילם ואפילו ר' יהודה דאמר גבי האומר לאשתי הרי את מקודשת לי ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה דבדבר שבממון תנאו קיים אמרינן הכא דלא מצי מתנה משום דהכא לא מצי מחיל דדבר שלא בא לידו של בן אינו יכול לעכב למכרו ולא למוחלו ואפילו אי מחיל ודאי לן דלא מחל ואע"פ ששותק כדי שלא יכעיס אביו הוא דעביד ודאמר על אחד מן הפשוטים שיטול פי שנים נוטל הבכור פי שנים כדינו ומן השאר נוטל הפשוט פי שנים ג"כ וי"א שאינו נוטל החלק היתר אלא במוחזק כדין הבכור כיון דאפקי' בהאי לישנא וזה דעת מורי נר"ו ויש חולקים על זה הריטב"א ז"ל עכ"ל נמוקי יוסף ז"ל. עוד כתב ז"ל הלכה כר' יוחנן בן ברוקא פי' ואליבא דר' ישמעאל ברי' דאמר לא נחלק אבא אלא על בן בין הבנים אבל על אחר במקום בת מודה דלא אמר כלום דכיון דלישני נינהי בגמרא כדאיתא לעיל בסמוך מסתברא דנקטינן כר' ישמעאל דהוה קים ליה במילי דאבוה ע"כ. ובגמרא מייתי פלוגתא דר' מאיר ור' יהודה גבי האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאין ליך עלי שארי כסות ועונה דר"מ סבר ה"ז מקודשת ותנאו בטל ור' יהודה סבר דכל תנאי שבממון תנאו קיים ודחיק בגמרא לאוקומי מתניתין אפילו כר' יהודה משום דקיימא לן ר"מ ור' יהודה הלכה כר' יהודה דהתם ידעה וקא מחלה ובההיא הנאה דמקדש לה מחלה ליה וכיון דקבלה לקדושין מיניה נתרצית למחול אבל הכא מי מחיל מה הנאה יש לו לבן שימחול ואע"פ ששתק הבן אין זו מחילה דאינו רוצה להכעיס את אביו וכדכתיבנא לעיל בסמוך בשם נמוקי יוסף:
המחלק נכסיו לבניו וכו': פרק החולץ (יבמות דף ל"ו:)
ריבה לאחד ומיעט לאחד וכו': ואם אמר משום ירושה לא אמר כלום. דמתנה על מה שכתוב בתורה שאינו יכול לעשותו יורש אלא כמשפט הכתוב ודלא כר' יוחנן בן ברוקא דאמר בסמוך אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין והך משנה דרבנן היא ורבותא אשמעינן בהא וכ"ש היכא דעקרי כל הנחלות מן האחין להוריש לאחד מהם שלא עשה ולא כלום רשב"ם ז"ל:
כתב בין בתחלה וכו': ירושלמי ס"פ מציאת האשה. וז"ל נמוקי יוסף (על פיו) ריבה לאחד ומיעט לאחר ע"י שריבה לאחד מיעט לאחד והשוה להם את הבכור שחלק להם כן או שצוה שיחלקו בשוה דהוי כאילו חלק הוא ונתן לכל אחד חלקו ובלשון מתנה מצי עביד כדפי' לעיל דאין דין בכורה לבכור אלא לאחר מיתת אביו ואז לא נשאר כלום. אבל אם אמר פלוני בני שהוא בכור יטול שדה פלונית ולא יותר ושתק ולא נתן לאחים כלום אלא שהניח הדבר בסתם ואם לא יטול יותר כמו שאמר יעלה חלק כל אחד ואחד מן האחין כחלק הבכור או יותר לא אמר כלום כיון שלא נתן שאר הנכסים לאחים דבלשון לא יטול יותר א"א לו למעט מחלקו הלכך רצה שדה זו נוטל רצה יחלוק עם האחין ויטול בכורתו בנכסים אבל אין לומר שיטול שדה זו כיון שנתנו לו ועכ"ז יחלוק עם אחיו ויטול בכורתו דלאו אדעתא דהכי יהיב לי' כיון שאמר ולא יותר. ואם אמר בלשון ירושה פלוני בני יירש שדה פלונית וריבה ומיעט לא אמר כלום מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה להעביר מנחלה של זה לזה והא רבנן הוא דפליגי עליה דריב"ב ולית הלכתא כותייהו אלא כריב"ב דאפילו בלשון ירושה יכול להנחיל כל נכסיו לאחד מבניו אלא דוקא לגבי בכור דאינו יכול להעבירו ממנו או לסלקו מחלק בכורתו מדכתיב לא יוכל לבכר ומיהו דוקא בלשון ירושה אבל בלשון מתנה הא חנינא אליבא דכ"ע דאם השוה להם הבכור דבריו קיימין ע"כ. וכתוב בשלטי הגבורים והיכא שיש לו בכור וריבה לאחד בלשון ירושה או שהשוה להם את הבכור כתב הר"ר יהוסף הלוי ז"ל כשם שדבריו בטלים אצל הבכור כך הם בטלים אצל הפשוטים אלא חולקין הכל בשוה כאילו לא אמר כלום שהרי אותן שריבה להם צריכין למלאת לבכור פי שנים מאותו הרבוי שריבה להם נמצא שבטלה הצואה שהרי נפחתה להם ממה שנוה וכיון שבטלה מכללו חזרה הירושה לעיקר הדין שיטול הבכור פי שנים והשאר יחלוקו בשוה ע"כ. וי"א שחלוקת הפשוטים קיימת ומקבצים מכולם כפי החשבון ומשלימין לבכור לפי שהבכור עם האחין בזה כדין ב"ח שנוטל מהם כפי חשבון מה שנותן להם אביהם וכן דעת הרא"ש ז"ל ע"כ. ובגמרא פליגי אמוראי בדוקיא דמתניתין דכי אתא רבין א"ר יוחנן יירש פלוני שדה פלונית ותנתן שדה פלונית לפלוני ר' יוחנן אמר קנה אפילו האי דירושה דמדאדכר לשון מתנה בהאי שטר לחד מינייהו כולהו נמי מתנה נינהו וריש לקיש אמר לעולם לא קנה האי דירושה דאמרינן להאי הוה מתנה ולהאי הוה ירושה עד שיאמר פלוני ופלוני ופלוני יירשו שדה פלונית ופלונית ופלונית שנתתים להם במתנה ויירשום דתיקום לשון מתנה אתרוייהו והלכתא כותיה דריש לקיש בהא שהיא חדא מתלת דוכתי דהלכתא כותיה ואינך תרתי חדא בסמוך בסימן ז' ואידך רמזתי' ר"פ החולץ:
האומר איש פלוני יירשני: תוס' דפ' אע"פ דף נ"ו:
ר' יוחנן בן ברוקא אומר וכו': בפירקין דף קכ"ב. ובפ' מי שמת (בבא בתרא דף קמ"א) ובירושלמי פ' נערה דף כ"ט. ובגמרא מסיק דהא דמשמע ממתני' הא בן בין הבנים ובת בין הבנות דבריו קיימין דכולה מתניתין ריב"ב היא וחסורי מחסרא והכי קתני האומר איש פלוני יירשני במקום שיש בת בתי תירשני במקום שיש בן לא אמר כלום הא בת בין הבנות ובן בין הבנים אם אמר יירש כל נכסיו דבריו קיימין שר' יוחנן בן ברוקא אומר אם אמר על מי שראוי ליורשו דבריו קיימין. ובגמרא בעי רבא בריא שהנחיל נכסיו וריבה לאחד ומיעט לאחר יהיו דבריו קיימין לריב"ב כדין ש"מ הואיל וס"ל דגזרת הכתיב היא שיוכל להנחיל לכל מי שירצה בלשון ירושה מי דריש קרא אפילו בבריא שיחלק נכסיו בלשון ירושה שיהיו דבריו קיימין כל זמן שלא חזר בו או דילמא דוקא בש"מ משום דקרא הכי משמע ביום הנחילו דהיינו סמוך למיתתו אבל בבריא לא. וכתב הרב אלפסי ז"ל דלא אפשיטא הך בעיא הלכך לא עבדינן בה עובדא בבריא ע"כ וז"ל הר"ר שמואל ז"ל הלכך בבריא עבדינן כרבנן שאין יכול להעביר נחלה מזה לזה בלשון ירושה ואפי' תפס מפקינן מיניה דלאו דידיה שקל דכיון דדבריו בטלים נמצא שהיורשים האחרים מוחזקים בנכסיהם ע"כ. וגם הרמב"ם ז"ל שם בפ' ששי דהלכות נחלות כתב דאם היה בריא אינו יכול להוסיף ולא לגרוע אפילו לפשוטין. גרסינן בגמרא אמר שמואל הכותב כל נכסיו לבנו לא עשאו אלא אפוטרופוס ואפילו הוא קטן המוטל בעריסה אימא לכישיגדל בעי אבוה דלישתמעון מילי' ויהיו כפופים לו וכן הכותב נכסיו לאשתו לא עשאה אלא אפוטרופא ואמרינן בגמרא דהאי הלכתא בלא טעמא הלכך דוקא אשתו ובנו אבל אם כתב לשאר יורשים קנו לעצמן הנכסים. ואפילו אשתו ובנו דוקא שכתב כל נכסיו שלא שייר מידי לא במקרקעי ולא במטלטלי אבל איכא שיור קנתה האשה והבן הנכסים לעצמן. ובגמרא בעי אי דוקא ש"מ או דילמא בבריא נמי ניחא לי' דלישתמעון מילי' מהשתא ולא אפשיטא. וכתב נמוקי יוסף ז"ל לא עשאו אלא אפוטרופא כדי שיהיו אחיו כפופים לו ואע"ג דבמתניתין תנן האומר בני פליני יירשני ריב"ב אומר דבריו קיימין בבן בין הבנים וכ"ש במתנה דהא רבנן דפליגי בירושה מודו במתנה תרצו ר"ת ורבינו האיי גאון ז"ל והרב אלפסי ז"ל דמתניתין באומר והכא בכותב כלומר כיון דהלכה בלא טעמא היא נקטינן מילתא כדאיתא. ועוד כי' ר"ת ז"ל דכיון דכותב אית לי' קלא משום שטרא ואפוטרופוס ניתא לי' דליפוק עלי' קלא כי היכי דלישתמעון מלי' היינו טעמא דאמרינן ודאו דבכותב לאפוטרופסות נתכוון והא דאמרינן לקמן בגמרא הכותב כל נכסיו לאחרים אם ראויים ליורשו נוטלין משום ירושה ומשמע דאפילו בשכותב כל נכסיו לאחר אם הוא ראוי ליורשו אע"פ שיש ג"כ אחרים הראויין ליורשו זה נוטלין לנכסים ומשמע דבכותב נמי קנה תירץ הרב אלפסי ז"ל דהתם באח בין האחין או בת בין הבנות דלא אמרו שלא עשאו אלא אפוטרופא אלא בבן בין הבנים וכן באשה דקפיד טפי איקרייהו אבל בכולהו אידך אע"פ שראויין ליורשו קנו כיון דלית לן למימר בהו טעמא דקפיד ביקרייהו א"נ מצינן למימר כיון דמתניתין כולה ר' יוחנן בן ברוקא היא כדאוקימנא לעיל ומיירי בלשון ירושה א"נ דוקא כשנתן בלשון ירושה או שלא פירש לשון מתנה מפורש אלא אמר נכסי או כל נכסי לבני פלוני לבדו דכיון שאמר על מי שראוי ליורשו לשון ירושה משמע ואז הוא דקנה כולן אבל בלשון מתנה מפורש לא חזינן לריב"ב דאיירי בה וגם רבנן דפליגי עלי' ומודו במתנה לא חזינן דאיירו בכל הנכסים אלא בריבה לאחד ומיעט לאחר הלכך היכא דאמר כל נכסיו אין לנו לומר שיהיו דבריו קיימין והיא מתנה אלא דוקא בלשון ירושה. ועוד דלא משתמע בי' לשון אפוטרופוסות דיורש לא מיקרי אפוטרופוס אלא יורש גמור אבל בלשון מתנה מפורש אפוטרופוסות מתנה מועטת מיקרי וכן בכותב דוקא הוא דאמרינן דלא עשאו אלא אפוטרופא ובלשון מתנה וכדמשמע ובכל נכסיו דוקא אבל אם שייר בין קרקע בין מטלטלין קנתה היא או בנו קנין גמור כדאמרינן לקמן בפ' מי שמת חמשה עד שיכתבו כל נכסיהם וכו' ואמרינן נמי התם הלכתא מטלטלין הוי שיור ומיהו אם כתב כל נכסיו אפילו כתב קנין בשטר לא אמרינן דקנייה גמורה היא דהכותב כל נכסיו סתמא קאמרינן ל"ש בקנין ול"ש בלא קנין דהא קאמרינן שהוא מייפה כחה בדרך הקנאה כי היכי דלישתמעון מיליה הלכך מהאי טעמא נמי ה"ה בקנין עכ"ל ז"ל. עוד כתוב בנמוקי יוסף בשם הריטב"א ז"ל נראין הדברים דהא דריב"ב דוקא במחלק כל נכסיו אבל לא במקצת שאם לא כן מצינו מתנה במקצת שאינה צריכה קנין כשאמר בלשון ירושה במי שראוי ליורשו ואפילו באומר לו חצי נכסי לך וזו לא שמענו בכל התלמוד אלא ודאי כדאמרן ע"כ:
אלא שאין רוח חכמים נוחה הימנו: כי כעוסין הם עליו דקא עקר נחלה דאורייתא ורישא דקתני מה שעשה עשוי מילתא דפשיטא היא אלא משום האי סיפא נקט לה לאשמועינן דאסור לעשות כן ורשב"ג לאפלוגי אתא ולית הלכתא כותי'. ואע"ג דקיימא לן דכל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו היינו היכא דלא פסיקא הלכתא בהדיא דלא כותי' אבל הכא הא פסיק שמואל בגמרא כרבנן דאמרי אין רוח חכמים נוחה בכל ענין אפילו אין נוהגין כשורה דא"ל שמואל לרב יהודה שיננא לא תהוי באעבורי אחסנתא ואפילו מברא בישא לברא טבא [הגהה פי' דהא לא ידע מאי זרעא נפיק מיני'] וכ"ש מברא לברתא והכי איתא נמי בירושלמי א"ר אבא בר ממל הכותב נכסיו לאחרים והניח את בניו עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם כלומר בעבור בניהם שהם עצמותם נושאין עונות הרבה. וביד פ' ששי דהלכות נחלות. ובטור ח"מ סימן רפ"א וסימן רפ"ב:
יכין
האומר איש פלוני בני בכור לא יטול פי שנים: ולא קאמר בני הבכור וכו' דקמ"ל דאפילו לא ידענו שהוא בכור רק על הגדתו זו אפ"ה לא יכול להפקיע חלק בכורתו:
שהתנה על מה שכתוב בתורה: אפילו התרצה הבן בתנאי זה עם אביו ואף דקיי"ל [ב"מ סוף פ"ז], דכל תנאי שבממון קיים. היינו במחל הלה, משא"כ הכא, אי אפשר לבן למחול, מדהוה הירושה דבר שלא בא לעולם:
המחלק נכסיו לבניו על פיו: שהיה שכ"מ, שכל דבריו בקרקעותיו שנותנן במתנה לאחר מותו, הרי הן כאילו כתב להמקבל שטר עליהן, ואם במטלטלין שאין נקנין בשטר, הו"ל דבריו במתנה שלהן, כאילו מסרן להמקבל, וא"צ קבלת קניין בכל דבריו והכל קיים [ר"נ]:
ריבה לאחד: או מיעט לא, שלא יירש כלום או מקצת:
ומיעט לאחד: או השווה וכו':
והשוה להן את הבכור: והכל בלשון מתנה:
דבריו קיימין: דיש כח ביד אדם ליתן ממונו לכל מי שירצה, אף שלא ישאיר עי"ז אחר מותו כלום להוריש [רפ"א]:
ואם אמר משום ירושה: שאמר בני זה יירש יותר מאחיו, או זה הבכור יירש בשוה לאחיו, ואפילו היה המוריש שכ"מ:
לא אמר כלום: דמתנה ע"מ שכ' בתורה:
משום מתנה: תנתן שדה פלוני לבני ויירשה, זהו בתחלה, יירשה ותנתן לו, זהו בסוף, יירשה ותנתן לו ויירשה, זהו באמצע [שם, וע"ש. ואי"ל הכל הולך אחר התחתון [כלקמן פ"ט מ"ב] . דנ"ל דמתנה עמשכב"ת כלא אמר כלום דמי] :
במקום שיש בת: וכ"ש במקום שיש בן:
רבי יוחנן בן ברוקה אומר אם אמר על מי שהוא ראוי לירושה: שהיה בן בין הבנים, או בת בין הבנות:
דבריו קיימין: וכן הלכה. ולא דמי לדלעיל סי' כ"ו דבאמר יירש לא מהני, התם תלאן זב"ז במלת יירש יותר. זה הכלל בהעברת נחלה, בלא כלל שניהן, אז דוקא באמר פלוני יירש הכל, או כך וכך מהני, אבל פלוני לא יירש, לא מהני, ונגד בכור אפילו אמר שהפשוט יירש לא מהני, אבל בכללם שניהן, דוקא בתלה יירש דראובן בלא יירש דשמעון, כגון דקאמר לא יירש שמעון רק ראובן, דהרי לא יירש שמעון, כמאן דלא אמר כלום דמי, ואצל ראובן לא הזכיר ירושה, אבל אם לא תלאן זב"ז, רק אמר יירש ראובן ולא יירש שמעון או לא יירש שמעון רק יירש ראובן, דבריו קיימים [טור ח"מ רפ"א]. ונ"ל דה"ה אם אמר יירש ראובן ולא שמעון אע"ג שכללן, כיון שהזכיר מלת יירש הכל, אצל ראובן, מהני מיהו באמר פלוני בני יירשנו לבדו, אם אמר כן בעל פה, דבריו קיימין. ואם בכתב לא עשאו רק אפטרופס. וכל זה באמר כן שכ"מ אבל בבריא לא מהני רק לשון מתנה ובקניין:
ועל מי שאין ראוי לירושה: אפילו בת בין הבנים, או שהשוה בכור לפשוט:
אין דבריו קיימין: והכי קיימא לן [שם]:
אבל אין רוח חכמים נוחה הימנו: אינן מרוצים במעשיו:
זכור לטוב: וקיי"ל כת"ק [עי' פ"ה סי' פ"ד], דחיישינן לזרעא מעליא דנפק מנייהו. מיהו מדת חסידות שלא להעיד בצואה להעביר נחלה אפי' מבן לבן, אפילו מלא מעליא למעליא [סי' רפ"ב]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
- בבלי קכו ב | רמב"ם הלכות נחלות ו א | שולחן ערוך חושן משפט רפא אבבלי קלג ב | רמב"ם הלכות נחלות ו יא | שולחן ערוך חושן משפט רפב א