משנה אהלות יא ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק יא · משנה ז | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

כלב שאכל בשר המת ומת הכלב ומוטל על האסקופה, רבי מאיר אומר, אם יש בצוארו פותח טפח, מביא את הטומאה.

ואם לאו, אינו מביא את הטומאה.

רבי יוסי אומר, רואין את הטומאה, מכנגד המשקוף ולפנים, הבית טמא.

מכנגד המשקוף ולחוץ, הבית טהור.

רבי אליעזר אומר, פיו לפנים, הבית טהור.

פיו לחוץ, הבית טמא, שהטומאה יוצאת דרך שוליו.

רבי יהודה בן בתירא אומר, בין כך ובין כך, הבית טמא.

כמה תשהה במעיו, שלשה ימים מעת לעת.

בעופות ובדגים, כדי שתפול לאור ותשרף, דברי רבי שמעון.

רבי יהודה בן בתירא אומר, בעופות ובדגים, מעת לעת.

נוסח הרמב"ם

כלב שאכל בשר המת ומת ומוטל על האסקופה רבי מאיר אומר אם יש בצווארו פותח טפח מביא את הטומאה ואם לאו אינו מביא את הטומאה רבי יוסי אומר רואין את הטומאה מכנגד השקוף ולפנים הבית טמא מכנגד השקוף ולחוץ הבית טהור רבי אליעזר אומר פיו לפנים הבית טהור פיו לחוץ הבית טמא שהטומאה יוצאה דרך שוליו רבי יהודה בן בתירה אומר בין כך ובין כך הבית טמא וכמה תשהה במעיו שלשה ימים מעת לעת ובעופות ובדגים כדי שתיפול לאור ותישרף דברי רבי שמעון רבי יהודה בן בתירה אומר בעופות ובדגים מעת לעת.

פירוש הרמב"ם

לשון הברייתא כלב שאכל בשר המת ונכנס לבית הבית טהור ואמר יטמא כמו כן מה שהגיע בגופו בעבור שמת הכלב והיה זה הדבר במעיו: ואמרו מוטל על האסקופה הוא גם כן שיהיה קצתו בבית ורבי יוסי מדקדק מקום הטומאה ר"ל איצטומכת הבעלי חיים אם היה מקום האצטומכא תוך הבית הנה הבית טמא להגעת הטומאה. וזה אשר תראה הטומא' כבר הגיע אצלם מאיחור עיכול הטומאה באצטומכת הכלב אולי זה בבשר המת לבד וזה לא יתאמת והלכה כרבי יוסי והלכה כרבי יהודה בן בתירא באמרו בעופות ובדגים מעת לעת:

פירוש רבינו שמשון

ומת הכלב. דאילו חי אפילו כולו בבית הבית טהור דטומאה בלועה בבעלי חיים אינה מטמאה כדאמרינן פ' בהמה המקשה (דף עא.):

מוטל על האסקופה. וצוארו לפנים (הטומאה):

אם יש בצוארו פותח טפח. רוחב הצואר טפח ומשערין אותו על ידי חוט המקיף את הצואר דכל שיש ברחבו טפח יש בהיקפה ג' טפחים:

מביא את הטומאה. לצד העליון שבו מאהיל על הטומאה וממשיך את הטומאה לבית:

ואם לאו. דליכא פותח טפח אינו מביא הטומאה דלענין הבאת טומאה בעינן פותח טפח:

רואין את הטומאה. פרק העור והרוטב (דף קכו.) מייתי לה מעיקרא סלקא דעתין דהכי קאמר רבי יוסי בודקין בגופו את מקום הטומאה אם היא מן השקוף ולפנים הבית טמא ואאין בצוארו פותח טפח קאי דקאמר ר"מ הבית טהור וקאמר ליה ר' יוסי דאם הטומאה מן השקוף ולפנים הבית טמא אע"פ שאין בצוארו רוחב טפח דטומאה טמונה בוקעת ועולה והבית מאהיל על הטומאה ומסיק רבא התם דר' יוסי לאו אאין בצוארו טפח קאי ולחומרא אלא איש בצוארו טפח קאי ולקולא דקאמר ר"מ הבית טהור (צ"ל טמא) דאהל הצואר ממשיך את הטומאה לבית הואיל ורחבו טפח אע"פ שאין בחללו טפח וקאמר ליה ר' יוסי רואין את חלל הטומאה חלל הצואר אם יש בחללו טפח ממשיך את הטומאה ואע"פ שמקום חוץ לבית ודקמסיים בסיפא מכנגד השקוף ולפנים מילתא אחריתי היא ובתרתי פליגי והכי קאמר ליה רבי יוסי לר"מ דקאמרת לענין המשכה אם יש בצואר כולו עם עובי דפנותיו רוחב טפח אנן חלל טפח בעינן ודקאמרת על האסקופה כולה הבית טמא ואע"פ שאין פיו מן השקוף ולפנים דהא חשבת ליה כל האסקופה כלפנים והאסקופה רחבה היא והשקוף מחותך בה שהדלת נוקף ושוקף בו כשסוגרין אותו ומההוא שקוף לפנים הוי כלפנים אבל אם פיו מן השקוף ולחוץ הבית טהור:

פיו לפנים. ונקב זנבו מבחוץ הבית טהור אם טומאה מבחוץ דמשום המשכה לא מטמינן ליה שאין דרך מאכל לצאת דרך פיו אלא דרך שוליו פירוש נקב הריעי:

פיו לחוץ. ושוליו לפנים הבית טמא שהרי דרך פתח קטן זה על כרחיך היא סופה לצאת:

בין כך ובין כך. פיו לפנים או פיו לחוץ בין טומאה מכנגד השקוף ולפנים בין שהוא לחוץ בין יש בצוארו טפח בין אין בצוארו טפח ואכולהו פליג פיו לפנים טמא ואע"פ שאין סופו לצאת דרך כאן קא סבר אף בדרך כניסתה היא מוציאה טומאתה וכן שוליו לפנים מפני שדרכה לצאת דרך זה:

כמה תשהה בשר המת במעיו של כלב ולא יחשב כמעוכל:

שלשה ימים מעת לעת. משעה שאכלה כדאמרינן שבת (דף קנה:) יודע צדיק דין דלים גלוי וידוע לפני הקדוש ב"ה שמזונותיו של כלב מועטין לפיכך משהה אכילתו במעיו שלשה ימים ובשהה במעיו קודם שמת איירי:

בעופות ובדגים. אם אכלו בשר המת.

כדי שתפול לאור ותשרף. יש רוצים להתיר מכאן תרנגולת שנמצא בה חטה בפסח אע"פ שנתבשלה עמה משום דנתעכלה החטה במעיה ולאו מילתא היא חדא שצריך לחלק בין איסור לטומאה כמו שאפרש ועוד דאם אמרו בבשר דרכיך יאמרו בחטה דאקושי דיש חילוק בדבר כדמוכח במנחות פרק רבי ישמעאל (דף סט:) גבי מעשה ובלעו זאבים שני תינוקות בעבר הירדן ואמרי' התם דחיטין שבגללי בקר ושעורים שבגללי בהמה לקטן לאכילה מטמאין טומאת אוכלין ואפי' למנחות הוו שרי אי לאו משום הקריבהו נא לפחתך והא דמייתי התם גבי בעיא דרמי בר חמא דפיל שבלע כפיפה מצרית והקיאה דרך בית הרעי ממעשה דזאבים שבלעו ב' תינוקות והקיאום דרך בית הרעי וטימאו את הבשר ולא מייתי ממשנה דהכא דניחא ליה לאתויי מההיא טפי משום דמייתי נמי מעצמות שטימאו ועוד דהתם מייתי מדדמינן ליה דאיירי בהקיאם דרך רעי ולאלתר הוי עיכול בבשר אפילו בפחות מכדי שתפול לאור ותשרף ותימה דתנן פ"ק דבכורות (דף ז:) דג טהור שבלע דג טמא אסור באכילה אלמא לא הוי עיכול ומההיא דזאבים לא קשיא מידי דהתם בהקיאום דרך בית הרעי אבל ממתניתין דהכא קשיא דבעודו במעיו איירי דמייתי לה אכלב שאכל בשר המת ומת ומוטל על האסקופה ואפ"ה חשיב עיכול בדגים ותירץ רב האי גאון שאני טומאה דאפושי טומאה לא מפשינן ועוד יש לומר דמתניתין דבכורות כרבי יהודה בן בתירה דאמר הכא מעת לעת והתם בדלא שהה אי נמי דגים דנבלעים קשים טפי מבשר המת אי נמי נהי דמפסלו מתורת אוכל לענין טומאת אוכלין מכל מקום לענין איסור לא הוי עיכול מידי דהוה אנבלת עוף טהור בכפרים דבעי מחשבה לטומאה ולא לאיסור ומיהו אין זה דמיון כלל ואם תאמר הא דאמרינן פרק בתרא דיומא (דף פא.) זר שבלע שזפין של תרומה והקיאן ובא אחר ובלען הראשון משלם קרן וחומש והשני אינו משלם אלא דמי עצים לראשון אלמא לענין איסור חשיב עיכול ובלאו מתניתין דבכורות קשיא ההיא מס"פ גיד הנשה (דף קג:) גבי אכל חצי זית והקיאו וחזר ואכלו מהו דמשמע דפשיטא ליה דלא הוי עיכול וי"ל דשזפין לאו משום דהוי עיכול אלא לפי שכבר נתחללה התרומה באכילת הראשון כדאשכחן פרק קמא דכריתות (דף ז.) כהן שסך שמן של תרומה בן בתו ישראל מתעגל בו ואינו חושש ומפרש התם טעמא משום דמחוללת כבר ואין לדקדק דלא חשיב עיכול מההיא דמייתי פרק בהמה המקשה (דף עא.) בלעה טבעת טמאה טובל ואוכל בתרומתו הקיאה טמאה וטימאתו דשאני טבעת דאקושי טפי כדאשכחן גבי עצמות במנחות (דף סט.) ונבלה דלא חשיב התם מדלא שהה כדי עיכול כדקאמרינן (חולין דף עא.) מי לא אסיקינן דאכל סמוך לשקיעת החמה ומתוך הסברא היה נראה בין לענין איסור בין לענין טומאה דכל דבר שנמצא שלם כברייתו כגון חיטין שבגללי בקר ודגים טמאין הבלועין בדג גדול לא חשיב עיכול ותינוקות דחשיב בשר עיכול נלעסו בשיני הזאבים וחשוב עיכול טפי ולכך טיהרום:

תניא בתוספתא [פי"ב] כלב שאכל בשר המת ונכנס לבית הבית טהור שכל הבלועין באדם ובבהמה בחיה ובעופות טהורין הקיאן הבית טמא מת אם לא שהה במעיו עד שהוא חי שלשה ימים מעת לעת הבית טמא ובעופות ובדגים מיד. אמר רבי יהודה בן בתירה בדגים מיד ובעופות מעת לעת רבי אליעזר אומר משום רבי יהודה בן בתירא זה וזה מעל"ע:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

ומת הכלב - דאילו חי אפילו כולו בבית, הבית טהור, דטומאה בלועה בבעלי חיים אינה מטמאה:

ומוטל על האמקופה - וצוארו לפנים:

אם יש בצוארו פותח טפח - רוחב הצואר טפח. ומשערין אותו על ידי חוט המקיך את הצואר. דכל שיש ברחבו טפח יש בהיקפו שלשה טפחים:

מביא את הטומאה - דצד העליון שבו מאהיל על הטומאה ח וממשיך את הטומאה לבית:

ואם לאו - דאינו פותח טפח:

אינו מביא את הטומאה - דלענין הבאת טומאה בעינן פותח טפח:

רבי יוסי אומר רואים את הטומאה - בודקים בגופו של כלב את מקום הטומאה. אם היא מן המשקוף ולפנים, הבית טמא אע"פ שאין בצוארו רוחב טפח, דטומאה טמונה בוקעת ועולה, ונמצא שהבית האהיל על הטומאה. והלכה כר' יוסי:

פיי לפנים - ונקב זנבו מבחוץ:

הבית טהור - אם טומאה מבחוץ ט. דמשום המשכה לא מטמאינן ליה, שאין דרך מאכל לצאת דרך פיו אלא דרך נקב בית הרעי:

פיו לחוץ - ושוליו לפנים:

הבית טמא - שהרי דרך פתח קטן זה היה סופה לצאת:

בין כך ובין כך - בין פיו לפנים בין פיו לחוץ, בין טומאה מכנגד המשקוף ולפנים בין טומאה לחוץ, בין יש בצוארו טפח בין אין בצוארו טפח, בכל ענין הבית טמא, דטומאה יוצאה בין דרך כניסתה בין דרך יציאתה:

כמה תשהה - בשר המת. במעיו. של כלב קודם שימות הכלב ושוב לא יטמא מפני שיהיה חשוב כמעוכל:

שלשה ימים מעת לעת - משעה שאכלה. כדאמרינן [שבת דף קנ"ה] גלוי וידוע לפני הקב"ה שמזונותיו של כלב מועטין לפיכך משהה אכילתו בתוך מעיו שלשה ימים:

בעופות ובדגים - אם אכלו בשר המת, כדי שתפול לאור ותשרף:

ר' יהודה בן בתירא אומר וכו' - והלכה כרבי יהודה בן בתירא:

פירוש תוספות יום טוב

ומת הכלב. כתב הר"ב דאילו חי כו' דטומאה בלועה בב"ח אינה מטמאה. כדתנן בסוף מקואות וע"ש:

[*ר"מ אומר אם יש בצוארו פותח טפח כו'. פי' הר"ב דצד העליון שבו מאהיל כו'. ואע"ג דאין לה אהל שחללו טפח [דלא דמי לאדם דמתני' ג. דהתם הבני מעים אינם גוף אחד עם הבנין] סבר ר"מ דממשיך. הואיל ויש בו טפח. עכ"ל רש"י [דחולין דף קכו]. והתוס' כתבו ר"מ לטעמיה דאית ליה חוקקים להשלים. בפ"ק דשבת [דף ז] גבי זרק ונח בחור כל שהוא]:

רבי יוסי אומר רואין את הטומאה. פירש הר"ב בודקים בגופו של כלב כו' דטומאה טמונה בוקעת ועולה כו'. וכן פי' הרמב"ם ומכאן ראיה למה שכתבתי בספ"ד. דהרמב"ם ל"ג בגמ' דחולין דף קכו דתני עלה רבי יוסי מטהר. ודר' יוסי פליג בתרתי. ס"ל יכול הוא להוציאה לחצאין וטומאה טמונה אינה בוקעת. ורמינן אמתני' דהכא דמשמע דס"ל טומאה טמונה בוקעת. ומשני רבא דר"י איש בצוארו פותח טפח פליג. וקא"ל (ר"מ) [ר"י לר"מ] דקאמרת כי יש בצוארו פותח טפח מביא את הטומאה. אנן בתר חללא אזלינן. שחלל הצואר צריך שיהיה פותח טפח. והא דקאמר מכנגד המשקוף כו' מלתא אחריתי היא. דלר"מ על האסקופה כולה הבית טמא. ואע"פ שאין פיו מן השקוף ולפנים. דקחשיב כל האסקופה כלפנים. והאסקופה רחבה [היא] והשקוף מחותך בו שהדלת נוקף ושוקף בו כשסוגרים אותו [בגמ' דמייתי ליה למתני' גרסינן שקוף. וכ"נ בספי"ב. ע"ש] ומההוא שקוף ולפנים הוי כלפנים. מכנגד השקוף ולחוץ הבית טהור. הא קמן דא"א לומר דהרמב"ם גורס כל זה. וכן ממאי דפסק כר"י והרי קי"ל בכל מקום דטומאה טמונה בוקעת. וכן צ"ל לפי' הר"ב דהכא מדלא פי' כמסקנא דגמרא ומיהו הרמב"ם בחבורו פ"כ מהט"מ [הלכה ב']. לא הזכיר לדברי ר"י כלל. ועיין לקמן ספי"ב [ד"ה מודבק] שאכתוב עוד מזה:

רבי אליעזר אומר פיו לפנים הבית טהור. פי' הר"ב אם טומאה מבחוץ. וכן פירש הר"ש. וכי היכי שלא להפליג במחלוקת כתבו כן. דאי טומאה בפנים מודה לר"י. וכן למסקנא דגמ' שכתבתי דר"י איש בצוארו פותח טפח קאי. וקאמר דצריך שיהא בחלל טפח. כתבו התוס' דר"א לאו אכלב דרבי יוסי קאי. דר' יוסי בכלב שיש בצוארו חלל פותח טפח איירי. ור"א [איירי] שאין בחלל פותח טפח. מדקאמר פיו לפנים הבית טהור אלמא בסתם כלבים איירי. שאין בצוארם פותח טפח:

כמה תשהה במעיו ג' ימים מעל"ע. עיין במשנה ה פ"ט דפרה. ועוד עיין במשנה ג פרק ב דזבים:

ובדגים כדי שתפול לאור ותשרף. עיין [מ"ש] במשנה ב פ"ק דבכורות:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(ח) (על הברטנורא) ואע"ג שאין לו אוהל שחללו טפח, סבר רבי מאיר דממשיך הואיל ויש בו טפח. רש"י. אי נמי ר' מאיר לטעמיה דם"ל חוקקין להשלים. תוס':

(ט) (על הברטנורא) כדי למעט במחלוקת כתב כן. דאי טומאה בפנים מודה לר' יוסי. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

ר' יוסי אומר רואין את הטומאה. משמע קצת שם בפ' העור והרוטב דתוס' ז"ל לא הוו גרסי רואין את הטומאה בהדיא רק ר' יוסי אומר רואין מכנגד וכו' דוק:

מכנגד המשקוף. אית דגרסי מן השקוף ועי' במ"ש בשם תוי"ט לקמן ספי"ב:

בפי' ר"ע ז"ל ר' יוסי אומר רואין את הטומאה בודקים בגופו של כלב וכו' עד דטומאה טמונה בוקעת ועולה ונמצא וכו'. אמר המלקט לא ירדתי לסוף דעת רבינו עובדיה ז"ל דהא ר' יוסי אית ליה דטומאה טמונה אינה בוקעת כמו שכתבתי לעיל בפ' מגדל מן התוספתא וכדמפרש ליה התם בפרק העור והרוטב דהתם ס"ד מעיקרא לפרושי מילתיה דר' יוסי הכי כדפירשה הוא ז"ל והוה קשה דר' יוסי אדר' יוסי עד דמסיק רבא התם דבתרתי פליג ר' יוסי אדר"מ דר"מ קאמר דעובי הצואר מביא הטומאה דס"ל דחוקקים להשלים וקאמר ר' יוסי דוקא חלל הצואר וקאמר ר"מ דעל האסקופא כולה הבית טמא אפילו אין פיו לפנים מן המשקוף כי האסקופא רחבה והדלת שוקף באמצעיתה כשהדלת ננעל וקאמר ר' יוסי מן השקיפה ולפנים מביא את הטומאה מן השקיפה ולחוץ לא וקאמר התם במסקנא דרב אחא בריה דרבא מתני לה בהדיא ר' יוסי אומר רואין את חלל הטומאה וכו' וכן פירשוה ג"כ הר"ש והרא"ש ז"ל. והרמב"ם ז"ל פי' וז"ל ור' יוסי דקדק מקום הטומאה ר"ל איצטומכת הבעלי חיים אם היתה מקום האיסטומכא תוך הבית הנה הבית טמא להגעת הטומאה והלכה כר' יוסי ע"כ וכן פסק ג"כ בחבורו בהלכות טומאת מת פכ"ה וכתב שם מהרי"ק ז"ל בשם הר"י קורקוס ז"ל דסבר רבינו דעד כאן לא אוקימנא מתני' בפ' העור והרוטב בהנהו אוקמתי אלא להעמיד ר' יוסי דטמונה אינה בוקעת כדמוכת התם ממתני' דתיבת מגדל וכיון דאנן קיימא לן דטומאה טמונה בוקעת נקיטינן דאפילו לא יהיה בצוארו פותח טפח בוקעת וכיון שכן אזלינן בתר חלל הטומאה מגופו ובמשנה כתב רבינו שהולכין אחר מקום האיסטומכא עכ"ל ז"ל:

ר' אלעזד בלא יו"ד ברוב הספרים וכ"כ ה"ר יהוסף ז"ל:

שהטומאה יוצאה דרך שוליו. כך מ"מ:

ר' יהודה ב"ב אומר בין כך ובין כך הבית טמא. ואפילו פיו לפנים מפני שפעמים שהוא מקיא:

כדי שתפול לאור. מה שאכלו. יש רוצין להתיר מכאן חטה שנמצאת בתרנגולת בפסח אע"פ שנתבשלה עמה משום דנתעכלה החטה במעיה. וליתא שהבשר רך אבל חטה קשה והכי אמרינן במנחות דחטים שבגללי בקר ושעורים שבגללי בהמה אע"פ שנמצאים בגללים מטמאין טומאת אוכלין וגם למנחות הוה שרי אי לאו משום הקריבהו נא לפחתך ועוד דהא הכא הלכה כר' יהודה בן בתירא דאמר מעל"ע דאיהו קשיש מר"ש הרא"ש ז"ל. ועיין ג"כ במ"ש בשמו בפ"ק דבכורות סס"ב. ובברייתא קתני בעופות ובדגים מיד ור"י בן בתירא אומר בדגים מיד ובעופות מעת לעת ר' אלעזר אומר משום רבי יהודה בן בתירא זה וזה מעת לעת ותרי תנאי אליבא דרבי יהודה בן בתירא ומתני' רבי אלעזר היא:


פירושים נוספים