תפארת ישראל על אהלות יא
משנה אהלות, פרק י"א:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב
<< · תפארת ישראל · על אהלות · יא · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
יכין[עריכה]
משנה א[עריכה]
הבית שנסדק: שנסדק גגו על פני כולו. באופן שנחלק הגג לב' חלקים ע"י זה הסדק חלק א' סמוך לפתח. וחלק האחר לפנים. באופן שאין אדם שעומד תחת החלק ההוא יכול להגיע להפתח רק כשיעבור דרך הסדק שהוא לרוחב הבית:
טומאה בחוץ: ר"ל תחת חצי הגג שסמוך להפתח:
כלים שבפנים טהורין: דהרי בטומא' לא אמרי' לבוד לחומרא [כסוכה די"ח א']. ואע"ג דלעיל [רפ"ד] אמרי' שאם אין בין המגדל להקרקע או בינו לכותל או בינו לתקרה פתוח טפח אין טומא' נכנסת לשם אלמא דגם בטומאה אמרינן לבוד. היינו רק לקולא אמרי' לבוד. גם בטומאה [ותמוהין בזה דברי רטו"ז [יו"ד שע"א סק"ה] שכ' שאפי' לחומרא לא אמרינן לבוד בטומאה משמע דכ"ש לקולא והרי קמן דלקולא גם בטומאה אמרינן לבוד]. וא"כ דאין כאן לבוד. הו"ל חלק הפנימי כרשות בפ"ע. ואין דרך טומאה להכניס:
כלים שבחוץ בית שמאי אומרים עד שיהא בסדק ארבעה טפחים: אי"ל משום דכך הוא השיעור להוצאת המת [כפ"ג מ"ו] ויכול להוציא המת דרך הסדק. ליתא דהרי הכא לאו דוקא במת שלם מיירי דהרי סתם טומאה תני. אלא ה"ט דב"ש דמצרכי שיפסיק סדק רחב ד"ט מדחשוב שיעור מקום בכל דוכתא:
בית הלל אומרים כל שהוא: בתוספתא מפרש דהך כ"ש היינו דעכ"פ צריך שיהיה הסדק רחב כעובי חוט המשקולת. דאז אינו יכול תו לקבל עליו מעזיבה בינונית:
משנה ב[עריכה]
אכסדרה: עי' לעיל [פ"ו מ"ב] שהוא כעין תקרה הבולטת מאמצע גובה כותלי הבית כלפי הרחוב אלטאן בל"א. וכל הבתים פתוחים לאויר שתחתיו. והוא פרוץ מג' רוחות:
בין שנסדק לארכו או לרחבו והכי דייק דלעיל נקט פנים וחוץ. והכא נקט זה ושני. והא דלא פליגי הכא כבמשנה א'. ה"ט משום דהכא כל חלק פתוח מן הצד. אין מוכרח לומר דסוף טומאה לצאת [ורותוי"ט כאן כתב בשם רכ"מ דאכסדרה סתום מג' רוחות. ותמוה מאד דא"כ מה בין זה לבית שבמשנה א' וגם ארתוי"ט ק' היאך לא העיר עליו בזה]. וה"ה דהוה מצי למנקט בית שנסדקה התקרה מאמצע משקוף הפתח עד כותל הפנימי. דהרי גם בכה"ג יכול להוציא הטומאה מכל חלק דרך חצי הפתח שבראשו אלא שלא רצה תנא להאריך:
נתן את רגלו או קנה מלמעלן: קאי גם על כל הסדקים שנזכרו במשנה א'. ונ"ל דנקט רגלו לרבותא דרישא אף דמק"ט ואינו חוצץ. אפ"ה מערב הטומאה למטה הימנו. ונקט קנה לרבותא. דאף דקנה אמק"ט וחוצץ בפני הטומאה. אפ"ה אינו מערב ב' האוירים שמזה ומזה כשמונח למטה רק כשגבוה מהארץ טפח. ומיירי הכא שהניח אורך הקנה לאורך הסדק ונמצא שב' חלקי התקרה שמזה ומזה להסדק נוגעים אהדדי ברוחב טפח. [אבל אי"ל דמיירי שהניח אורך הקנה לרוחב הסדק ליתא דא"כ מדלא נגעו ב' חלקי התקרה אהדדי רק ע"י רוחב הקנה שאין ברחבה טפח. לא התערבו ע"י נגיעה זו ב' האוירים. דכל טומאה אינה מתפשטת לצדדים דרך מקום שאין בו רוחב טפח. כדקאמרינן בטומאה תחת קורה שאינה רחבה טפח. שאינה מתפשטת ממקומה [פי"ב מ"ו]. ולא עוד אלא אפי' כשהטומאה והטהרה כל א' מהן מונח תחת אהל שהוא טע"ט ורק שב' האהלים נוגעין זב"ז בפחות מטפח אין טומאה מתפשטת מזה לזה. כדחזינן בטבליות שנוגעות זב"ז בקרנותיהן פחות מטפח. אם טומאה תחת א' מהן. תחת האחרות טהור [כפט"ו מ"ב] וכ"כ לעיל [ספ"י] בקדירה דבוקה במשקוף פחות מטפח אין טומאה מתפשטת מתחתיה להבית ולהיפוך. ורק כשא"א להוציא הטומאה רק דרך המקום שהוא פחות מטפח. אז גם במעורבים פחות מטפח סגי [כפי"ד סי' ל"ד] בב' זיזין ועליון עודף על התחתון פחות מטפח. אם טומאה תחת התחתון גם ביניהן טמא. ואילה"ק לזה מדאמרינן כשהטומאה מונחת תחת שפוע אהלים במקום שאין בו פ"ט שמתפשטת הטומאה משם לתחת האהל ולהיפך [כפ"ז מ"ב]. ואמאי והרי אין תחת שפוע האהל טפח. והיאך תתפשט הטומאה מתחתיו להבית. י"ל התם שאני דשפוע אהל כאהל דמי ובטל לגביה. וכמונח הטומאה תוך האהל דמי. דלא גרע מטומאה שמונחת רצוץ בתוך כותל הבית. דאע"ג דהטומאה כולה מובדלת מאויר הבית אפ"ה מדמונחת מחצי עובי הכותל ולפנים נדונית כמונחת תוך הבית [כפ"ו ריש מ"ג]. ומה"ט נמי כשזיז סובב הבית. ויש רוחב טפח תחתיו. ורק שפתוח תחתית הזיז להבית רק ברוחב ג' אצבעות דכשהטומאה בהבית. תחת הזיז טמא. אף שיכול להוציא הטומאה שלא במקום הזיז שע"ג הפתח. עכ"פ כל שתחתית הזיז כחור שבכותל שפתוח לבית דמי דכתוך חלול הבית נחשב וטמא [כפי"ד מ"ד. ועי' פי"ב בועז סי' ז']:
עירב את הטומאה: אפילו כשהטומאה בחוץ וכלים בפנים או כשהטומאה בחלק א' מאכסדרה שנסדק אפ"ה נטמאו כל הכלים:
שארכה מול אורך הסדק שבתקרה:
אינו מביא את הטומאה עד שיהיה גבוה מן הארץ פותח טפח: דביש חלול טפח תחתיה. אפילו נימא גוד אחית שפת הסדק ונידון כאילו התקרה משתפעת ויורדת עד הקנה ונמצא שיש מחיצה בין ב' החלקי' שבין ב' צדדי הסדק עכ"פ הרי יש טפח אויר תחת מחיצה זו ודרך שם מתפשט' הטומאה מחלק לחלק שבצדו. אבל כשאין בין הקנה להקרקע טפח. אמרינן גוד אחית שפת הסדק עד הקנה. ונמצא מחיצ' שלימה בין ב' החלקי' שבבית. [ורתוי"ט כ' בשם מהר"ם דהו"ל טומאה רצוצה. ואני בער ולא אדע מה ענין לטומאה רצוצה לכאן]:
משנה ג[עריכה]
סגוס עבה: חתיכת בגד צמר עב פלייש טוך בל"א. והוא עב הרבה:
וכופת עבה: בול עץ עב קלאטץ בל"א. ונקט סגוס לרבותא דאע"ג שמק"ט אפ"ה אפשר שיביא הטומא'. ונקט כופת לרבותא דאף שאמק"ט אפ"ה אפשר שלא יביא הטומא':
אינן מביאין את הטומאה: במונחים תחת הסדק. אע"ג שעבים הרבה וגם רחבים הרבה. אפ"ה אין מביאין הטומא' מחלק א' שבבי' להחלק שבצדו. רק ביש אויר טפח בין תחתון לארץ. ולא אמרינן דחלק התחתון של הסגוס והכופת כליתא דמי:
עד שיהיו גבוהים מן הארץ פותח טפח: ר"ל עד שיהא אויר טפח בין תחתיתן לארץ. אז דרך שם באה הטומאה מחלק לחלק. מדמעורבין ב' האהלים יחד ע"י אהל טפח שתחת הסגוס [כלעיל סי' ט]:
קפולים זו על גבי זו: ר"ל ואם קיפל טלית בכמה קיפולין זה ע"ג זה. והניח טלית מקופלת זו במקום א' למטה נגד הסדק שבתקרה [והר"ב פי' שהניח כמה כלים מקופלין זע"ז. ובמחכ"ר לאו בדיוקא כתב כן. וכי גרע מאדם בסיפא שהוא גוף א']:
אינן מביאות את הטומאה: באין אויר טפח בין תחתית כל הקיפולין לארץ:
עד שתהא העליונה גבוה מן הארץ פותח טפח: דאע"ג שאין תחת הקיפול התחתון אויר טפח עכ"פ מדלא אמרינן גוד אחית פי תקרה רק עד קיפול העליון. שאין הפסק בינו לתקרה. והרי הקפולין התחתונים שסמוכים לקרקע מדמק"ט אינן חוצצים וכליתנהו דמי. והרי כל הקיפולין התחתונים עבים טפח יחד והו"ל כיש אויר טפח תחת הקיפול העליון. שעי"ז האויר הו"ל ב' האהלים שבב' צדדי הסדק כמחוברים שם. ודרך האויר הזה באה הטומאה מאהל לאהל:
היה אדם נתון שם: למטה נגד הסדק שבתקרה:
בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה: דאף דאדם ודאי חלול הוא. ואע"ג שמלא בני מעים. מ"ש מקיפולי טלית לעיל. י"ל דהכא שאני דס"ל אהל בידי שמים לא שמיה אהל. ולהכי הו"ל גוף האדם כסגוס וכופת עבה לעיל. שאינו יוביא הטומאה עד שיהא בינו לארץ אויר טפח:
ובית הלל אומרים אדם חלול הוא והצד העליון מביא את הטומאה: דמדהוא חלול חשבינן ליה כקיפולין לעיל. והרי אדם וכלים נעשין אהל לטמא אבל לא לטהר [כרפ"ו]. ולהכי אין צדדי האדם סותמין החלול שתחת צד העליון שבו. אלא צד העליון שבו מערב ב' האהלים שבב' צדדי הסדק. [ונ"ל דה"ה בהניח תחת הסדק כלי שחלול תוכו טע"ט. והוא מוטה על צדו באורך טפח נגד הסדק שלמעלה לכ"ע צד העליון שגבוה מהארץ טפח מביא הטומאה. ותחתית הכלי אינו חוצץ. ורק נקט אדם לאשמעינן פלוגתא דב"ש וב"ה דבאדם לבד פליגי ב"ש]. היה משקיף בעד החלון והאהיל על קוברי המת: ר"ל על המת:
משנה ד[עריכה]
בית שמאי אומרים אינו מביא את הטומאה ובית הלל אומרים מביא את הטומאה: להחדר שהמשקיף היה שם. וב"ש לטעמייהו דס"ל דחלול שתוך האדם לא מקרי אהל מדהוא מלא בני מעים [ועי' מ"ש בס"ד ספ"ד דעדיות]. ולא דמי לקיפולין הנ"ל שמופרדין ועומדין. וב"ה לטעמייהו דס"ל דצד העליון מביא את הטומאה. וכאילו יש חלול תחתיו עד החלון. ודרך שם באה הטומאה לבית. וקמ"ל רישא דהיינו משנה ג' לרבותא דב"ה. דאע"ג דאין אויר תחתיו בשום דוכתא דהרי מונח שטוח על הארץ. אפ"ה ס"ל לב"ה דנעשה אהל. וקמ"ל הכא משנה ד' לרבותא דב"ש דאע"ג דבאמת האהיל על המת ועל החדר. אפ"ה כיון דמפסיק בין ב' האוירים המקום שדבוק גוף המשקוף בהחלון אינו מביא טומאה מזה לזה:
שהם מביאין את הטומאה: משום דהבגד או האדם העליון הרי הן גבוהים טפח מתחתית החלון. א"כ נעשין אהל להביא טומאה תחתיהן. והאדם התחתון מדמק"ט. מחשב כאילו אינו סותם האהל ההוא. והתפשטה הטומאה תחת העליון מבחוץ לתוך הבית גם לב"ש דדוקא חללו שבתוכו לא מחשב אהל אבל כל גופו הוה כסגוס עבה לעיל:
משנה ה[עריכה]
היה מוטל על האסקופה: שהיה מוטל מקצת גוף האדם מבחוץ ומקצתו בפנים בין שהאסקיפה בולטת מהקרקע טפח נמצא שיש אויר טפח תחת האדם בחוץ ובפנים. ובין שהאסקופה שוה עם הקרקע. והאדם שטוח עליה:
והאהילו עליו קוברי המת: ר"ל שנושאי המטה האהילו המת על בטן האדם שמונח על האסקופה:
ובית הלל אומרים מביא את הטומאה: דלב"ש אף שיש אויר טפח תחת חלק האדם שבחוץ מהאסקופה. ונמצא שגם לשטתייהו עכ"פ נטמא האויר שתחת האדם. מדהאהיל עליו המת. דהרי גוף האדם אינו חוצץ. עכ"פ הרי האויר ההוא שתחתיו בחוץ אינו מעורב עם האויר שבבית שהרי גוף האדם מונח על האסקופה ואין אויר טפח בין האדם להאסקופה. ולפיכך אין הטומאה באה מתחת האדם בחוץ לתחת האדם בפנים. וב"ה ס"ל דצד העליון של אדם חשבינן ליה כאילו יש חלל תחתיו טפח. ולהכי אפי' כשהאסקופה אינה בולטת מהקרקע אפ"ה חשבינן להאדם ששטוח עליה קצתו בחוץ וקצתו בפנים כאילו כולו יש חלול תחתיו בין בחוץ ובין על האסקופה ובין בפנים ונמצא שכשהאהיל המת על החלול שבחוץ ונטמא כל האויר שתוך החלול ההוא התפשטה משם הטומאה לתוך הבית ונטמא הבית. וג"ר דהא דאצטריך למתני פלוגתייהו במ"ד ובמ"ה. והרי היא היא. די"ל דנקט משנה ד' לרבותא דב"ש. דאע"ג דהטומאה למטה מהאדם וכבר יש אהל טמא תחתיו. אפ"ה לא אמרינן שהרווח שבתוך חלול האדם מערב רווח האהל הטמא שתחתיו עם הרווח שתוך אהל הבית. אע"ג שכבר התחילה הטומאה להתפשט תחת האדם. והדר תו ונקט משנה ה' לרבותא דב"ה. דאע"ג שהטומאה למעלה מהאדם והרי בכה"ג אין כאן שום אהל טמא תחת האדם. אפ"ה מתחלת טומאת האהל להתפשט מתוך חלול שבתוך גוף האדם. ומשם לתוך הבית:
משנה ו[עריכה]
הטומאה בבית: והאדם חי מוטל על האסקופה מקצתו בפנים ומקצתו בחוץ:
והאהילו עליו טהורין: על מקצתו שבחוץ:
ובית הלל מטמאין: כילהו לטעמייהו. דלב"ש כיון דלא נחשב גוף האדם כחלול. אין טומאה שבבית באה לתחתיו. ולפיכך המאהילין עליו בחוץ טהורים. ולב"ה באה טומאה שבבית לתחתיתו שם. ומשם התפשטה גם לתחתיתו שבחוץ והו"ל כאילו ישנה לטומאה שם תחתיו וגופו שמק"ט אינו חוצץ. ולהכי נטמאו המאהילין עליו שם. וקמ"ל תו הך בבא לרבותא דב"ה דאע"ג דהטהורים לא היו בשום אהל. דהרי בחוץ היו. אפ"ה נטמאו ע"י הטומאה שבאהל:
משנה ז[עריכה]
ומת הכלב: דאילו היה הכלב חי כל טומאה בליעה אינו מטמא כסוף מקואות. ולהכי בכה"ג אפי' היה הכלב כולו תוך הבית ובשר המת בבטנו היה הבית טהור [ועי' מ"ש בס"ד כלים רפ"ח]:
ומוטל על האסקופה: ומיירי שאין המשקוף מגיע עד ממעל למקום הטומאה שבתוך בטן הכלב אלא שצואר הכלב מונח תחת המשקוף ופיו לפנים. והטומאה מונחת תוך בטן הכלב תחת אויר השמים:
ר' מאיר אומר אם יש בצוארו פותח טפח: ר"ל שיש בהיקף צוארו ג' טפחים ואז יש בעובי רחבו טפח:
מביא את הטומאה: דאע"ג דאין תוך חלול הצואר טפח. עכ"פ ס"ל חוקקין להשלים [כשבת ד"ז ב'] ונמצא שצד העליון של הכלב מאהיל על הטומאה שבתוך גופו שמבחוץ ומתפשטת הטומאה דרך פיו לתוך הבית. והרי בהמה וחיה שמתו מביא הטומאה ואינו חוצץ [כפ"ח סמ"ג]. ונ"ל לכאורה דהא דנקט פיו וצוארו לפנים ה"ה באחוריו לפנים. דאף דאי"ל כ"ש באחוריו לפנים מדסוף טומאה לצאת דרך שם. דליתא. דכיון דהשתא שמת הכלב אין סוף טומאה לצאת דרך שם. ותו דאפי' אי ניזל בתר סופו לצאת בעוד הכלב חי. הרי כשיצא הטומאה דרך שם יהיה כבר כמעוכל ולא יטמא [כתענית כב"ב]. אלא י"ל דנקט צוארו ופיו לפנים. משום דבו יש תנאי אם יש בו כדי לחטוט פותח טפח. משא"כ באחוריו לפנים פשיטא שיש בו עובי לחטוט פ"ט. מיהו רבא"ו לא כ' כן אלא צוארו לפנים דוקא נקט. ולא זכיתי לידע טעם לחלק:
ר' יוסי אומר רואין את הטומאה: ר"ל לא כדבריך שאמרת שאין רואין ומשגיחין על הטומאה אם תוכל להתפשט דרך חלול הצואר. רק רואין ומשגיחין על עובי הצואר. אלא אני אומר רואין את הטומאה אם תוכל להתפשט דרך הצואר. וכגון שיש בחלול הצואר טע"ט. אז מתפשטת הטומאה מתוך בטן הכלב שבחוץ דרך הצואר גם לתוך הבית. ואם לאו. שאין בחלול הצואר טע"ט. הבית טהור. דס"ל אין חוקקין להשלים [ובחולין קכ"ו א' ל"ג מלות את הטומ' רק ר' יוסי אומר רואין ואעפ"כ ר"ל כפירושינו הנ"ל]:
מכנגד המשקוף ולפנים: מלתא אחריתא היא. דפליג בה נמי ר"י אדר"מ. דלר"מ כשפיו לפנים טמא אפי' כשפיו מן השקוף ולחוץ דהיינו מחוץ לנקישת הדלת. ולהכי קאמר ר' יוסי גם בהא פליגנא עלך. דהא דקאמינא דכשיש בחלול הצואר טפח טל טפח דהבית טמא זהו דוקא כשפיו מונח מהשקוף ולפנים. [וק"ל ממ"נ היכא איירי. אי בשיש משקוף ממעל למול פה הכלב. אמאי מטהר ר' יוסי כשפיו מהשקוף ולחוץ. ואמאי וכי גרע שקוף ולחוץ מקדירה שעומדת למטה אצל האסקופה בחוץ. שאם תעלה תגע במשקוף פ"ע דנתערב טומאה שתחתיה עם אויר הבית [כלעיל ספ"י]. וכ"ש הכא דמדיש משקוף ממעל למול פה הכלב. הרי אויר הטמא שבתוך חלול הכלב מעורב להדיא עם חלול אויר הבית. והיאך לא תתפשט הטומאה מתוך אהל אחד לחבירו כשפתוחים זל"ז. ואי אין משקוף ממעל למול פה הכלב היכ' מטמא ר"מ גם במונח פה הכלב מהשקוף ולחוץ. הרי אין אויר של תוך חלול גוף הכלב. מעורב כלל עם אויר של תוך הבית. י"ל דלעולם דמיירי בשיש משקוף ממעל למול פה הכלב ואפ"ה מטהר ר' יוסי כשפיו מהשקוף ולחוץ. ולא מחשב משקוף ותקרת הבית כאהל הפתוח לאהל. דמיירי שמהשקוף ולחוץ אין אויר טפח תחתיו. ולפיכך לא מחשב כלל אהל. וגם לאויר שתחת תקרת הבית לא נצרפו. מדמובדל ממנו ע"י סי' השקוף ולפיכך נידון האויר שתחת השקוף ולחוץ כאויר שתחת השמים וא"כ הטומאה שבתוך גוף הכלב אינו נמשך דרך חלול הצואר שמונח מהשקוף ולחוץ לטמא חלול הבית. דהרי מובדל חלול גוף הכלב שהטומאה בתוכו מחלול שתוך הבית ע"י שקוף ולחוץ שנידן כאויר ודו"ק. ואל תתמה דהרי מצינו בת בוקתא לקמן [פי"ד מ"ד] בזיז שמסבב מבחוץ כל הבית ואוכל בפתח ג' אצבעות דבטומאה תחת הזיז קיי"ל התם כר' יהושע. דאין הטומאה נמשכת מתחת הזיז לתוך הבית. דרך זיז ג' אצבעות שע"ג הפתח. והרי זה ממש כענינינו דטומאה שתוך חלול גוף הכלב. הוא כעין טומאה שתחת הזיז והחוץ מהשקוף דהכא דמי ממש לזיז גא"צ שממעל לפתח דהתם. ולפיכך כמו דהתם לא נתערבו ב' האהלים ע"י האהל פחות מטפח כ"כ הכא. [ועמש"ל סי' ז']. אח"כ מצאתי קצת רמז מפלפול זה בתוס' [חולין קכ"ו א' ד"ה אנן]. אבל אילה"ק הרי גם בשפה הכלב מהשקוף ולפנים. עכ"פ כיון שגוף הטומאה מונחת תוך חלול הכלב בחוץ. נימא אין דרך טומאה להכניס לתוך הבית. הא בורכא. דזהו דוקא בשמבדיל בין אהל פנימי לחיצון דלת נעול. אבל בשפתוחים האהלים זל"ז מתפשטת מעצמה הטומאה גם מאהל החיצון להפנימי [ועי' לעיל פ"ג מ"ז. ופ"ד מ"ב וג']:
הבית טהור: ואילה"ק דיוקא דרישא וסיפא אהדדי. דברישא משמע. דהא אם פיו על שקוף עצמו טהור. ובסיפא משמע איפכא. י"ל דבכל כה"ג אמרינן נעשה דיוקא דרישא כמפורש בסיפא [כקידושין דה"ב]. ונ"ל דע"כ הכא ה"ט משום דטומאה זו רק מדרבנן היא. דמדאורייתא לא מחשב פתח רק בעשוי לכניסה ויציאה [כשבת קמ"ו א' וכלעיל רפ"ה] להכי נמי מקלינן בפיו אשקוף גופי'. מיהו כל זה בשחלול הצואר פתוח טע"ט. מתפשטת משם הטומאה להבית כשפיו לפנים מהשקוף. אבל באין בו חלול טפח. דוקא כשהמקום שבכלב שהטומאה שם בתוכו. כולו תוך הבית. אז הבית טמא. דאפי' נימא דלא ס"ל לר"י דטומאה רצוצה שבתוך הכלב בוקעת ועולה. ותתפשט תחת תקרת הבית. אפ"ה כיון דבשר הכלב שמת אינו חוצץ [כפ"ח מ"ג] הו"ל כמונחת הטומאה להדיא תוך הבית:
הבית טהור: אף כשפיו מהשקוף ולפנים. דהו"ל כמונח תחת תקרת הבית. ומיירי כשאין חלול הצואר פתוח לבית טע"ט [ועי' תוס' חולין קכ"ו א' ד"ה אנן]:
הבית טמא: משום דבית הרעי לפנים. אף שאין בו פתח טע"ט. הרי דרך טומאה לצאת שם. ולרבנן עכ"פ מדגם פיו פתוח. והוא לחוץ. אדרבה אמרינן אין דרך טומאה להכניס להבית. דהרי משמת הכלב לא תצא הטומאה דרך שם מעצמה. וגם כשהיה הכלב בעודנו חי מוטל שם. גם כן הבית טהור. דמלבד שטומאה בלוע אינו מטמא [כחולין ע"א א'] הרי בל"ז אין דרך טומאה לצאת דרך בית הרעי רק כשתהיה מעוכלת. להכי עדיף טפי מיכול לשרפו במקומו או להוציאו לחצאין. דהרי מוכרח כן. להכי לכ"ע אינו מביא הטומאה להבית [וכמש"ל בס"ד]:
רבי יהודה בן בתירה אומר בין כך ובין כך: בין שיש בעובי הצואר טפח או לא. ובין שפיו או בית הרעי לפנים. ס"ל בכולהו גווני דהבית טמא. דבפיו לפנים ס"ל אף דרך כניסתה מוציאה טומאתה. או משום דלפעמים מקיא הכלב דרך פיו מה שאכל. וכ"ש כשבית הרעי לפנים. הרי דרך הטבע להטומאה לצאת דרך בית הרעי [כל זה מרש"י שם]:
כמה תשהה במעיו: בשר המת במעי הכלב קודם שימות. שיהא נחשב גם אחר מיתת הכלב כמעוכל. ולא יטמא:
שלשה ימים מעת לעת: שכך הוא עיכול של כלב שהוא מאוחר משאר ברואים [כשבת קנ"ה ב']:
בעופות ובדגים: ה"ה בשאר בהמה רק נקט עופות ודגים לרבותא דריב"ב מדקיי"ל כוותי':
בעופות ובדגים: וה"ה בכל בהמה [כפרה פ"ט מ"ה] והכי קיי"ל לענין טומאה [רמב"ם טו"מ פ"כ ה"ד ועי' מ"ש בס"ד פ"א דבכורות סי' י"ד]. ודוקא בעוד המאכל במעיו. אבל ביצאו דרך בית הרעי אפי' קודם זמן הנ"ל. הבשר טהור והעצמות בטומאתן [רמב"ם שם]:
משנה ח[עריכה]
החדות: הוא דות. דהיינו שבנוי ע"ג קרקע חלקה כעין בור [עי' לעיל פ"ה סי' ל"ח]:
ומנורה בתוכו: מונח תוך הדות ויש מת בבית:
הוא כעין פרח ממתכות שעושין בראשה לקישוט. כעין שקדיה ופרחיה שבמטרה שבביהמ"ק:
שלה יוצא: נ"ל דהאי יוצא אין ר"ל שהפרח מתפשט להלאה מחיצונית כתלי הדות. דבכה"ג ודאי דלכ"ע היה נטמאה המנורה מדקצת ממנה הוא באהל המת דגם בהאהיל המת על מקצת האדם או על מקצת הכלי נטמא [רמב"ם פ"א מטו"מ הי"א ועי' לקמן סי' נ']. אלא ר"ל שהפרח בולט מתוך חלול הדות וחוזר ומתפשט לצדדים רק על שפת הדות:
וכפישה נתונה עליו: ר"ל שסל שמחזיק מ"ס שאינו מק"ט מכסה פה הדות וגם שפתו ונמצא שהסל זה מכסה גם הפרח. רק שהפרח נראה שמפסיק בין שפת הכפישה לשפת הדות. וכ"ש כשנסר חלק או דלת שבדות. סותמין פה הדות שמצילין מה שתוך הדות. ורק לרבותא נקט כפישה דאע"ג שהיא כלי מצלת מה שתוך הדות [כפ"ה מ"ו]:
וכפישה עומדת על פי החרות: שאין המנורה מעכב שלא תפול הכפישה לתוך הדות. דאל"כ לא היתה הכפישה מצלת על מה שבתוך הדות. דהרי הדות והכפישה רק משום אהל מצילין על מה שבתוכן והרי אהל שעומד ע"י אדם וכלים אינו מציל [כלעיל רפ"ו]:
בית שמאי אומרים החדות טהור: דכל מה שבחדות ניצל מטומאת מת שבבית ע"י סתימת הכפישה עם דפנות האהל. דהיינו דפנות הדות. ומיירי שאין בהפרח עובי טפח דאם היה בו טפח הרי טומאה נכנסת דרך שם לתוך הדות. ואע"ג שהפרח סותם הטפח ההוא. הרי הפרח הוא מק"ט. וכל המק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה:
ומנורה טמאה: מפני מקצת הפרח שנראה תוך הבית. ואפ"ה לא נטמא שאר דברים שבדות שלא נגעו בהמנורה. מדעכ"פ היו עם המנורה באהל א' והרי אמרינן חרב כחלל. ליתא. דרק לענין שיחשב כלי שנטמא במת כאבי אבות. דהיינו כמת עצמו וכ"כ כל הנטמא בהכלי צריך הזאה ג' וז' כהנטמא במת עצמו. אבל בטומאת אהל אדם כי ימות כתיב [ודלא כהר"ש והר"ב ועי' לקמן פי"ב מ"ד ופט"ז מ"א ועי' מ"ש בס"ד פ"א סי' ו' ושם הארכנו]:
בית הלל אומרים אף המנורה טהורה: דאע"ג דנראה בהבית מהצדדים שבין הכפישה לכותלי הדות. עכ"פ מדאין בולטת ויוצאת לתוך חלול הבית. כמונחת בדות דמי [כרפ"ט דכלים וכן כתב הרמב"ם פכ"א מטו"מ]. אבל בבולטת מחוץ לכותלי הדות. ומתפשטת לתוך אויר הבית. ודאי שנטמאה המנורה. דגם מקצת טהרה שהאהיל על מקצת מהשיעור טומאה נטמא [כפ"ג מ"ד ופ"י מ"א ורתוי"ט שם ד"ה מקצת ועי' עוד שם מ"ג]:
ומודים שאם תינטל המנורה וכפישה נופלת הכל טמא: מדנתמך הכפישה שהיא האהל ע"י הפרח שהוא כלי ואפילו היה המנורה פשוטי כלי עץ ג"כ כך דינו [כריש פ"ו]:
משנה ט[עריכה]
כלים שבין שפתי כפישה לבין שפתי החדות: הכא מיירי שאין הכפישה נופלת לתוך החדות. וכבר שמעינן כן במשנה ח'. רק קמ"ל הכא רבותא דלא מבעיא ברישא. שרוב המנורה תוך הדות. אלא אפי' הכא שכל גוף הכלי מונח בין שפת הדות לשפת הכפישה אפ"ה ניצל. מיהו אפשר דהכא מיירי באינן נראין כלל תוך הבית. כמחטין וצנורות שהן דקין והכפישה מכסה אותן לגמרי. וקמ"ל דבכה"ג גם ב"ש מודו:
אפי' עד התהום: ר"ל לא מבעיא במונחים על שפתות הדות. די"ל דכיון דמשתמש שם תשמישי הדות להכי כמונח תוך הדות דמי אלא אפי' הכלים המונחים למטה משפתות הכפישה ותחת כותלי הדות ממש. עד התהום. אפ"ה נצולו. דאע"ג דקרקע אהל המת טמא עד התהום. אפ"ה כיון דהדות מכוסה גם כל קרקעיתו וקרקע שתחת כותליו הכל שייך לתוך הדות. ואין דינו כשאר קרקע שבאהל המת שטמא עד התהום [כפט"ו מ"ה]:
טהורים: ולא אמרינן דהו"ל דות ככלי שאמק"ט. והוא מכוסה ועומד באהל המת. דאמרינן גבה. דאע"ג דאין הטומאה בוקעת לתוכה. עכ"פ כל תחתית קרקעיתו טמא [עי' מחצצים סי' ט]. הכא שאני דהדות כאהל בפני עצמו חשבינן ליה וקרקעיתו בטל לגבה:
טומאה שם: תוך הדות או על שפתו או תחת קרקעיתו:
הבית טמא: דאפי' היה הכפישה מחובר לדות וסוגרו בצמ"פ עכ"פ מדאין להדות מקום אחר שתצא הטומאה דרך שם רק דרך הבית. לפיכך סוף טומאה לצאת דרך הבית [כפ"ד מ"א]:
טומאה בבית: והדות מכוסה בכפישה כלעיל:
טהורים: דמדיש ברווח ההוא טע"ט נידון כדות דהו"ל כאהל בפ"ע ומציל. והרי כל אהל שתחת או בצד אהל המת. אפי' היה האהל ההוא סתום מכל צד היה החלול שבתוכו טהור. וכביב טע"ט שבבית [פ"ג מ"ז סי' ע"ג]. מיהו מיירי שאין המקום שמונחים שם הכלים פתוח טפח לבית. דאל"כ היתה הטומאה מתפשטת לשם מהבית דרך הפתח ההוא:
ואם לאו טמאים: דלא דמי לכלים שבכותלי מגדל דטהורים אף כשהטומאה בבית [כפ"ד מ"א]. דהתם כותלי המגדל אינן מחוברין בקרקע הבית. משא"כ הכא הרי כותלי הדות מחוברים לקרקע הבית. והחללים שבתוך הכותלים שייכים טפי להבית יותר מלהדות. שגם הדות הוא מתשמישי הבית. ולהכי גם כשהוא מכוסה וגם הוא גדול מאד. די לו שיהא מציל מה שהוא בתוכו ממש. אבל לא שיציל גם על מה שבתוך החללים שבכתליו. ומה"ט לא דמי נמי לטומאה רצוצה שבכותל הבית. דדיינינן בה דין מחצה על מחצה [כפ"ו מ"ג] דהכא שאני דכל הדות עם החללים שבכותליו הם תוך חללו של בית המת ומדאין בהן טע"ט בטלים לגבי בית. מיהו גריעי הנך חללים שבכותלי הדות טפי מהכלים שמונחים טמונים בקרקע שתחת כותלי הדות. דכל הקרקע שתחת הדות שייך להדות טפי מלהבית אבל הנך חללים שבכתלי הדות להבית ודאי שייכים:
אם היו כותלי החדות רחבים משל בית: כגון שראשי כותלי הדות הם תוך הבית ומתעקמין בשפוע מתחת כותלי הבית ולחוץ כזה או כזה [ציור] וכפישה נתונה ע"פ הדות:
בין כך ובין כך: אפי' הכלים מונחים בחללים שבכותלי הדות. ואפי' החללים אינן טע"ט:
טהורים: דמשום דכותלי הדות רחבים משל בית. אין כותלי הדות שייכים כלל להבית. אלא כחדר בפ"ע דמי. ואף שפתחו הוא תוך הבית. הרי פתח זה סתום בכפישה ולפיכך גם מה שהוא מכותלי הדות תוך הבית לא שייכי להבית. אלא דמי ממש למגדל נעול שעומד כולו תוך הבית שהמת בתוכו. דכלים שבתוכו ושתוך כותלי כולן וטהורין [כפ"ד מ"א]: