משנה אהלות יא ח
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת אהלות · פרק יא · משנה ח | >>
החדות שבבית ומנורה בתוכו, והפרח שלה יוצא י וכפישה נתונה עליו, שאם תנטל המנורה וכפישה עומדת על פי החדות, בית שמאי אומרים, החדות טהוריא, ומנורה טמאה.
בית הלל אומרים, אף המנורה טהורהיג.
ומודים שאם תנטל המנורה וכפישה נופלת, הכל טמא.
הַחַדּוּת שֶׁבַּבַּיִת,
- וּמְנוֹרָה בְּתוֹכוֹ,
- וְהַפֶּרַח שֶׁלָּהּ יוֹצֵא
- וּכְפִישָׁה נְתוּנָה עָלָיו,
- שֶׁאִם תִּנָּטֵל הַמְּנוֹרָה
- וּכְפִישָׁה עוֹמֶדֶת עַל פִּי הַחַדּוּת,
- בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים:
- הַחַדּוּת טָהוֹר, וּמְנוֹרָה טְמֵאָה;
- בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים:
- אַף הַמְּנוֹרָה טְהוֹרָה.
- וּמוֹדִים,
- שֶׁאִם תִּנָּטֵל הַמְּנוֹרָה וּכְפִישָׁה נוֹפֶלֶת,
- הַכֹּל טָמֵא:
- שֶׁאִם תִּנָּטֵל הַמְּנוֹרָה וּכְפִישָׁה נוֹפֶלֶת,
החדות שבבית, ומנורה בתוכו,
- והפרח שלה יוצא, וכפישה נתונה עליו,
- שאם תינטל מנורה, וכפישה עומדת על פי החדות -
- בית שמאי אומרין:
- החדות - טהור,
- ומנורה - טמאה.
- בית הלל אומרין: אף מנורה טהורה.
- ומודים,
- שאם תינטל מנורה, וכפישה נופלת - הכל טמא.
- בית שמאי אומרין:
כבר קדם לך בפרק החמישי מזאת המסכתא, כי כאשר יכפה כפישה על פי החדות שהיא תציל כל מה שיש שם.
ואמר כי כאשר היתה מנורה בזה הסהר, והפרח אשר עליו תשים הנר על שפתו עם הסהר, וזה יקרא פרח כמו שבארנו בעשרים ואחד מכלים, והיתה הכפישה כפויה על הפרח עד שתשים שפת הפרח בין הכפישה והחדות, הנה בזה מחלוקת בית שמאי ובית הלל אם תציל המנורה בכללה מה שבתוך הסהר אם לא:
החדות. כמו הדות אלא בלשון משנה דסדר טהרות כולן כתובין חדות והוא ששנינו בכ"מ בור ודות ואמרי' בפרק המוכר את הבית (דף סד.) היינו בור היינו דות אלא שהבור בחפירה והדות בבנין:
ומנורה בתוכה. בתוך הדות:
והפרח שלה. של מנורה יוצא:
וכפישה נתונה עליה. עליו גרסינן במשנה דוקנית שנתונה על חדות כי ההיא דתנן לעיל פרק חמישי (משנה ו) הבור והדות שבבית וכפישה נתונה עליו טהור א"נ עליו על הפרח של המנורה:
ע"פ החדות. שאינה נופלת לתוכה דניצול עם דפני האהל כדאמרן לעיל פרק חמישי:
והמנורה טמאה. משום דפרחה יוצא ואם תאמר למאי דמוקי לה בתוספתא במנורה של מתכת כיון דמנורה טמאה היאך הדות טהורה והלא חרב הרי הוא כחלל (חולין דף ג.) ויש לומר כגון דליכא מת בבית אלא חרב בעלמא שעל ידו מטמא ואין עושה חרב אחר כחלל כדפרישית בפ"ק: (ובהא)
[ובה"א] אף המנורה טהורה. דבתר דידה אזלי' ולא בתר פרחה והיא בתוך הדות קיימא וניצולת עם הדות:
ומודים. ב"ה:
הכל טמא. [בין הדות בין המנורה כצ"ל] בין המנורה כיון דאם תנטל מנורה כפישה נופלת לתוך הדות:
תניא בתוספתא [פי"ב] הדות שבבית והמנורה בתוכה והפרח שלה יוצא וכפישה נתונה עליו במה דברים אמורים בשל מתכת אבל בשל עץ הרי זה חוצץ ר' אלעזר בר' יוסי אומר במה דברים אמורים בשל עץ אבל בשל מתכת נטמא ואין כלי טמא חוצץ. פי' ברייתא זו סתומה ולא פירשה אמאי קיימי ויש לפרש דאעומדת דרישא קאי דלת"ק בשל עץ אפילו לב"ש ולר"א בר' יוסי בשל מתכת אפי' לב"ה טמאה. ושל מתכת דקאמרינן אמנורה קאי א"נ אנופלת דסיפא קאי ואכפישה דלתנא קמא בשל עץ חוצץ אע"ג דנופלת ואתא ר"א למימר דבשל מתכת אפי' אינה נופלת לא חייצא:
החדות - כמו הדות. והיינו בור והיינו דות, אלא שבור בחפירה ודות בבנין:
ומנורה בתוכו - בתוך הדות:
והפרח של מנורה יוצא וכפישה נתונה עליו גרסינן - כלומר על הפרח. ופרח הוא הרחב שבראש המנורה שהנר יושב עליו. וכפישה, סל גדול שכובשים בו הזיתים לכומרן:
על פי החדות - שאינה נופלת לתוכו:
טהור - דניצול עם דופני האוהל, כדאמרינן לעיל בפרק ה' [משנה ו']:
והמנורה טמאה - מפני הפרח היוצא מן הדות, ואין הכפישה מצלת עליו. ואם תאמר, כיון דמנורה טמאה היאך הדות טהור, והלא היא מטמאה כמת עצמו דחרב הרי הוא כחלל. יש לומר, דמיירי כגון דליכא מת בבית יב אלא חרב שנגע במת, ועל ידו מיטמא הבית והמנורה, וקיימא לן דאין כלי עושה כלי אחר כיוצא בו, כדפרישנא בפרק קמא:
אף המנורה טהורה - דבתר דידה אזלינן ולא בתר פרחה, והיא בתוך הדות קיימא וניצולת עם הדות:
הכל טמא - בין הדות בין המנורה. כיון דאם תנטל מנורה כפישה נופלת לתוך הדות:
החדות. פי' הר"ב כמו הדות [*אלא בלשון משנה דסדר טהרות כולן כתובין חדות הר"ש. ומ"ש הר"ב] והוא בבנין. עיין מ"ש בזה במשנה ב פ"ד דב"ב:
והפרח שלה יוצא. ומכסה פי החדות. הרמב"ם פכ"א מהט"מ:
וכפישה נתונה עליו. לשון הרמב"ם כאשר כפה כפישה וכו' ועיין במשנה ו פ"ה:
החדות טהור. כלומר כל מה שבחדות. וכ"כ הר"ב במשנה ו פ"ה. וז"ל הרמב"ם [בחיבורו שם] הרי זה מציל על כל מה שבחדות:
והמנורה טמאה. כתב הר"ב וא"ת כיון דמנורה טמאה היאך הדות טהור. והלא היא מטמאה כמת כו'. כ"כ הר"ש אלא שהוא כתב ע"פ התוס' דבשל מתכות היא ומשום כך מקשה. והר"ב לא פירש דבשל מתכות ואפ"ה קשיא ליה דלשיטתיה אזיל כמ"ש ברפ"ק. דלאו דוקא של מתכות דה"ה לכל הכלים. ועיין מ"ש ברפט"ז [ד"ה וטימאוהו]. ומ"ש הר"ב די"ל דמיירי כגון דליכא מת בבית וכו'. כ"כ הר"ש וכתב מהר"ם וז"ל ודוחק נ"ל זה אלא נ"ל דמיירי במנורה של חליות. דאין כל הפרקים שלה חבור מן התורה אלא מדרבנן גזור הלכך ע"י הפרח שחוץ לחדות לא מטמא מנורה שבחדות באהל. ולפי זה ניחא טעמא דב"ה אמאי המנורה טהורה אמאי לא לייתי לה הפרח טומאה דיש יד להכניס ולהוציא ולדבריי ניחא *)כיון דשל פרקים היא. לא גזור בכה"ג כשהיא בחדות עכ"ל. ומיהו להרמב"ם מעיקרא לאו קושיא. דאיהו ס"ל דבגדים שנגעו במת אע"פ שהן כמת לטמא אחרים שנגעו בו טומאת שבעה אינו כמת לטמא באהל ובמשא. כמ"ש בפ"ה מהט"מ [הלכה י"ג]. ונתן טעם לדבר שהמשא למת עצמו אינו מפורש [וכמ"ש בסוף פ"ק] ובטומאת אהל הוא אומר אדם כי ימות באהל ע"כ. עיין בסוף פט"ו:
אף המנורה טהורה. אע"פ ששפת הפרח נראה בין הכסוי והחדות. הרמב"ם שם:
(י) (על המשנה) יוצא. ומכסה פי החדות. הר"מ:
(יא) (על המשנה) החדות. פירוש, כל מה שבחדות:
(יב) (על הברטנורא) אי נמי, במנורה של חוליות דלא הוי חבור מדאורייתא אלא דרבנן גזרו, ולכך ניחא טעמא דבית הלל דלא מייתא לה הפרח טומאה דיש יד להכניס ולהוציא, כיון דשל פרקים הוא לא גזור בכהאי גוונא כשהיא בחדות. מהר"מ. ולהר"מ בלאו הכי לא קשה מידי, דסבירא ליה דבגדים שנגעו במת אינן כמת לטמא באוהל ובמשא אלא לטמא ז' במגע. ונתן טעם, שהמשא במת עצמו אינו מפורש, ובאוהל בתיב אדם:
(יג) (על המשנה) אף כו'. אע"פ שנראית בין הכיסוי והחדות. הר"מ:
החדות שבבית וכו'. ובערוך גריס הדות:
ומנורה בתוכו. גרסי' דדות לשון זכר:
נתונה עליה. עליו גרסי' במשנה דווקנית שנתונה על החדות כי ההיא דתנן לעיל פרק חמישי הבור והדות שבבית וכפישה נתונה עליו טהור א"נ עליו על הפרח של המנורה. הר"ש ז"ל:
ומודים. ב"ה שאם תנטל המנורה וכפישה נופלת לתוך הדות הכל טמא כל מה שבתוך הדות כיון שעמידתה ע"י דבר המקבל טומאה כמאן דליתיה דמי כדאמרינן בפרק ששי גבי דלת שסמכו במפתח הרא"ש ז"ל. תניא בתוספתא הדות שבבית והמנורה שבתוכו והפרח שלה יוצא וכפישה נתונה עליו וכו' [הגה"ה כך הלשון חסר בין בתוספתא פ' שני בין בהעתק רבינו שמשון ז"ל] בד"א בשל מתכת אבל בשל עץ ה"ז חוצץ ר' אלעזר ב"ר יוסי אומר בד"א בשל עץ אבל בשל מתכת נטמא ואין כלי טמא חוצץ פי' ברייתא זו סתומה ולא פירשה אמאי קיימי ויש לפ' דאעומדת דרישא קאי דלת"ק בשל עץ אפילו לב"ש טהורה ולר' אלעזר ב"ר יוסי בשל מתכת אפילו לב"ה טמאה ושל מתכת דקאמרינן אמנורה קאי א"נ אנופלת דסיפא קאי ואכפישה דלת"ק בשל עץ חוצץ אע"ג דנופלת ואתא ר' אלעזר למימר דבשל מתכת אפילו אינה נופלת לא חייצא. הר"ש ז"ל:
יכין
החדות: הוא דות. דהיינו שבנוי ע"ג קרקע חלקה כעין בור [עי' לעיל פ"ה סי' ל"ח]:
ומנורה בתוכו: מונח תוך הדות ויש מת בבית:
הוא כעין פרח ממתכות שעושין בראשה לקישוט. כעין שקדיה ופרחיה שבמטרה שבביהמ"ק:
שלה יוצא: נ"ל דהאי יוצא אין ר"ל שהפרח מתפשט להלאה מחיצונית כתלי הדות. דבכה"ג ודאי דלכ"ע היה נטמאה המנורה מדקצת ממנה הוא באהל המת דגם בהאהיל המת על מקצת האדם או על מקצת הכלי נטמא [רמב"ם פ"א מטו"מ הי"א ועי' לקמן סי' נ']. אלא ר"ל שהפרח בולט מתוך חלול הדות וחוזר ומתפשט לצדדים רק על שפת הדות:
וכפישה נתונה עליו: ר"ל שסל שמחזיק מ"ס שאינו מק"ט מכסה פה הדות וגם שפתו ונמצא שהסל זה מכסה גם הפרח. רק שהפרח נראה שמפסיק בין שפת הכפישה לשפת הדות. וכ"ש כשנסר חלק או דלת שבדות. סותמין פה הדות שמצילין מה שתוך הדות. ורק לרבותא נקט כפישה דאע"ג שהיא כלי מצלת מה שתוך הדות [כפ"ה מ"ו]:
וכפישה עומדת על פי החרות: שאין המנורה מעכב שלא תפול הכפישה לתוך הדות. דאל"כ לא היתה הכפישה מצלת על מה שבתוך הדות. דהרי הדות והכפישה רק משום אהל מצילין על מה שבתוכן והרי אהל שעומד ע"י אדם וכלים אינו מציל [כלעיל רפ"ו]:
בית שמאי אומרים החדות טהור: דכל מה שבחדות ניצל מטומאת מת שבבית ע"י סתימת הכפישה עם דפנות האהל. דהיינו דפנות הדות. ומיירי שאין בהפרח עובי טפח דאם היה בו טפח הרי טומאה נכנסת דרך שם לתוך הדות. ואע"ג שהפרח סותם הטפח ההוא. הרי הפרח הוא מק"ט. וכל המק"ט אינו חוצץ בפני הטומאה:
ומנורה טמאה: מפני מקצת הפרח שנראה תוך הבית. ואפ"ה לא נטמא שאר דברים שבדות שלא נגעו בהמנורה. מדעכ"פ היו עם המנורה באהל א' והרי אמרינן חרב כחלל. ליתא. דרק לענין שיחשב כלי שנטמא במת כאבי אבות. דהיינו כמת עצמו וכ"כ כל הנטמא בהכלי צריך הזאה ג' וז' כהנטמא במת עצמו. אבל בטומאת אהל אדם כי ימות כתיב [ודלא כהר"ש והר"ב ועי' לקמן פי"ב מ"ד ופט"ז מ"א ועי' מ"ש בס"ד פ"א סי' ו' ושם הארכנו]:
בית הלל אומרים אף המנורה טהורה: דאע"ג דנראה בהבית מהצדדים שבין הכפישה לכותלי הדות. עכ"פ מדאין בולטת ויוצאת לתוך חלול הבית. כמונחת בדות דמי [כרפ"ט דכלים וכן כתב הרמב"ם פכ"א מטו"מ]. אבל בבולטת מחוץ לכותלי הדות. ומתפשטת לתוך אויר הבית. ודאי שנטמאה המנורה. דגם מקצת טהרה שהאהיל על מקצת מהשיעור טומאה נטמא [כפ"ג מ"ד ופ"י מ"א ורתוי"ט שם ד"ה מקצת ועי' עוד שם מ"ג]:
ומודים שאם תינטל המנורה וכפישה נופלת הכל טמא: מדנתמך הכפישה שהיא האהל ע"י הפרח שהוא כלי ואפילו היה המנורה פשוטי כלי עץ ג"כ כך דינו [כריש פ"ו]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת