קטגוריה:משלי ד כא

הפסוקים מדברים על החובה לזכור ולהיזהר משכחה. ישנם שני סוגים של שכחה: שכחת העיקר ושכחת המקרה. יש אנשים השוכחים את עיקר הדין, למשל, שוכחים את המשמעות של יום השבת; ויש אנשים שזוכרים את עיקר הדין אבל שוכחים באיזה מקרה הם נמצאים, למשל, שוכחים שהיום שבת או שוכחים שמלאכה מסויימת אסורה.

לפי ההלכה, דינם של האחרונים חמור יותר! מי ששוכח את עיקר הדין, ועושה מלאכות רבות בשבתות רבות, יצטרך - כשייזכר - להביא רק קרבן חטאת אחד; אך מי שזוכר את העיקר ושוכח את המקרה, ועושה מלאכות רבות בשבתות רבות, יצטרך להביא קרבן על כל מלאכה וכל שבת (ראו משנה שבת ז). דווקא מי שזוכר את העיקר, צריך להיזהר יותר ולשים את הדברים מול עיניו, כך שלא ישכח אותם.

לכן הפסוק מקדים את שכחת המקרה לשכחת העיקר: קודם כל אל יליזו מעיניך - ראה באיזה מקרה אתה נמצא, ואז שמרם בתוך לבבך - זכור את העיקר בלבך (ע"פ ר' יונה גירונדי על הפסוק).

רעיון דומה נמצא בדברי דוד המלך בספר משלי, (תהלים יט יב): "גַּם עַבְדְּךָ נִזְהָר בָּהֶם, בְּשָׁמְרָם עֵקֶב רָב. שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין, מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי" - הוא מצהיר על עצמו שהוא נזהר לשמור את דברי התורה, ואז מבקש מה' שישמור עליו משני סוגי השכחה - שגיאות (שכחת העיקר), ונסתרות (שכחת המקרה).