מלבי"ם על יחזקאל כו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מלבי"ם על יחזקאל · כו · >>

פסוק א (כל הפרק)(כל הפסוק)


"באחד לחדש" לא באר באיזה חדש וכפי הנראה היה בחדש אלול או תשרי אחר חורבן הבית ששמחו על החורבן:


 

פסוק ב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"יען אשר אמרה צר", צור היתה תמיד בברית עם ירושלים בימי דוד ושלמה, ולא שמחו על מפלתם משנאה רק מפני שחשבו שעי"כ יגיע להם תועלת, וז"ש שאמרו "האח נשברה דלתות העמים", שירושלים היתה עיר מרכולת וכל העמים הביאו שם סחורתם, וקראה דלתות העמים שכולם נכנסו אל הדלת הזה, ועי"כ "נסבה אלי" ויהיה כל המסחר בצור, וגם י"ל שקראה דלתות העמים מפני שהיתה חוצצת בפני העמים שישבו בדרום ומזרח וצפון שהיה דרכם לצור דרך א"י וסביבה, כדלת סגורה שאין יכולים ליכנס עד שיפתח הדלת, ועתה שנפתח הדלת ע"י חורבנה "נסבה אלי", זאת שנית "אמלאאה החרבה" שמלאו בתיהם מחורבן ירושלים כמ"ש וגם מה אתם לי צור וצדון וכל גלילות פלשת אשר כספי וזהבי לקחתם ומחמדי הטובים הבאתם להיכליכם ובני יהודה מכרתם וכו' ששללו ובזזו ואספו כסף ועבדים ונתמלאו מן החורבן והשלל:


 

פסוק ג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"לכן כה אמר ה'" הנה נבוכדנצר החריב את צור בשנת כ"ז למלכותו, ואחר שקבץ כל השלל ועסק להרוס את העיר עלה הים והציף אותה, כמ"ש (לקמן כ"ט י"ח) ושכר לא היה לו ולחילו, מצייר תחלה את החורבן בקיצור "שיעלו עליהם גוים רבים":


 

פסוק ד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ושישחיתו החומות ויהרסו המגדלים", כ"ז יעשו האויבים, ואח"כ יעשה ה' בעצמו "אני אסח עפרה ותהיה צחיח סלע", כי ינתק העפר העוצר בעד הים וישטוף אותה בהעלותו ולא ישאר אק סלע הבלתי ראוי לישוב, ולא תהיה מעתה:


ביאור המילות

"וסחיתי". משתתף עם פעל נסח (בית גאים יסח ה') שפי' העתקה ועקירה, כדרך חסירי נו"ן ונל"ה שישתוו במובנם:

"צחיח סלע". צח ונקי מעפר, ויבש:
 

פסוק ה (כל הפרק)(כל הפסוק)


"רק משטח חרמי", כי כן גזר ה', "והיתה לבז לגוים" כי בטרם יבא השטף יבוזו הגוים איש לו:


ביאור המילות

"משטח חרמים". יפרשו שם מצודות דגים:

"ומחי קבלו". מחי, מענין כאשר ימחה הצלחת. 

"וקבלו". מענין בית קיבול, כשיריק ויקנח החצים שקבל הצנה יתן החצים מחומותיך. ויל"פ מחי, מענין הכאה בלשון ארמי, וקבלו מענין נגד, ויכהו קבל עם (מ"ב ט"ו), החצים שיכו נגד הצנה שיקים מול החומה יתנם בחומותיך, וכ"ז לגוזמא שבמעט חצים יכבוש החומה, ובחרב לבד יתוץ מגדלות, והחומות ירעשו מקול פרש אחד, וכ"ז להפלגת מליצת קלות הכיבוש:

 

פסוק ו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ובנותיה", כי קודם המצור יהרוג כל אשר בשדה:


 

פסוק ז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי כה אמר ה'" עתה פי' דבריו מ"ש שיעלו גוים רבים הוא "נבוכדנצר מלך בבל", שהוא הסער הגדול אשר יהיה בים, ויען שהוא "מלך מלכים" יבואו אתו גוים רבים, ויבא "בסוס ברכב ופרשים" שהם חילו, "וקהל ועם רב" מן יתר הגוים והולכי רגלים הנאספים ללכת עמו:


 

פסוק ח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בנותיך", תחלה "יהרג" הערים השייכים לצור אשר הם "בשדה" חוץ מן הים, "ונתן", אח"כ יצור על צור, והסדר תחלה "נותן דיק", שבונה חומה סביב לבל יצא איש מן העיר, אח"כ "שופך סוללה" שופך עפר בגובה לעלות שמה ולהשליך אבני קלע לתוך העיר, "והקים עליך צנה", לקבל החצים שיזרקו מן העיר על חיילותיו:


 

פסוק ט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ומחי קבלו", ר"ל המגן שיקום לקבל החצים, כשימחה ויריק מה שקבל המגן היינו החצים שנפלו לתוכו יתן החצים האלה בחומותיך ובהם עצמם ישחית החומה שלך אמר על צד המליצה שלא יצטרך אל חומותיך כלי תותח ואבני קלע גדולים רק יהיה די במחי קבלו, וזה המעט ישחית החומה, וכן "מגדלותיך יתץ בחרבותיו" לבד, אמר על צד המליצה שבחרבות לבד יתוץ מגדלות ולא יצטרך כרים ואילי ברזל:


 

פסוק י (כל הפרק)(כל הפסוק)


"משפעת סוסיו יכסך אבקם" האבק של הסוסים לבד יהיה די לכסות אותך, מרוב רבוי הסוסים, וגם "מקול פרש וגלגל" לבד "תרעשנה חומותיך" תיכף "בבואו בשעריך" עד שיהיו דומים "כמבואי עיר מבוקעה", ממליץ כי מן הפחד והאימה של גודל המחנה יפלו החומות והמגדלות מן הקול לבד ותתבקע העיר:


 

פסוק יא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בפרסות" ומצייר כאילו "בפרסות הסוסים ירמס את החוצות" עד שהרצפה של החוצות תתבטל, וכ"ז דרך מליצה על קלות בכיבוש, ואז בכבשו את העיר "יהרג את העם" אשר בתוכה "בחרב. ואת המצבות העזים" שהיו לשם ולתפארת "יוריד לארץ":


 

פסוק יב (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ושללו" כבר התבאר אצלי ששלל הוא הנשאר מעצמו אחרי המלחמה במקום א' ומצייר "שהחיל" והאוצרות "יהיו שלל", והבז הוא מה שאנשי המלחמה בוזזים איש לו מאת היחידים, ואמר כי "רכולתך" שהוא הסחורות הקטנות של הרוכלים יהיו לבז, ואחר השלל יתעסקו "להרוס חומתיך ולשום הכל בתוך מים", כ"ז יעשו האויבים הכובשים:


ביאור המילות

"ושללו", ובזזו, הבדלם בארתי (ישעיה ח' א') ובכ"מ:

"והרסו, יתצו". עי' הבדלם בתו"ה שמיני (סי' קל"ט), וירמיה (א' י'), ומוסיף שאף יתוץ האבנים לשברים:
 

פסוק יג (כל הפרק)(כל הפסוק)


"והשבתי" זה דבור ה', אח"כ אתעסק אני לעשות לך דבר שבזה "אשבית המון שיריך", וזה ע"ד שאמר בצור קחי כנור סובי עיר זונה נשכחה שצייר שאחר שנחרבה ע"י מלך אשור בימי חזקיה, נבנית שנית, וכאילו לקחה כנור ושוררה שירים הרבה להזכיר את הזונים אחריה דהיינו הסוחרים אתה לשוב אליה לסחורה, אבל עתה אשבית המון שיריך מן העולם "וקול כנוריך לא ישמע" עוד לעתיד, וזה כי:


 

פסוק יד (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונתתיך לצחיח סלע" ע"י שאעלה עליך את הים ויסח עפרה ולא ישאר רק צחיח סלע, ולא תהיה ראוי לישוב רק "למשטח חרמים" ועי"כ "לא תבנה עוד לעולם", והנה המהרי"א שאל הלא נבנית שנית עד שהחריב אותה אלכסנדר מוקדון, ועי"כ פי' נבואה זו הבאה על חורבן שנעשה ע"י אלכסנדר. ואין זה קושיא כי אח"כ נבנית במקום אחר שלא על מקומה הראשון כנודע, וכמ"ש עמ"ש בעיר הנדחת לא תבנה עוד לכמות שהיתה אינה נבנית אבל נבנית לגנות ולפרדסים, והנבואה מורה שהכל נבא על החורבן שהיה ע"י נ"נ כמו שית':


 

פסוק טו (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כה אמר ה' הלא מקול מפלתך" זה נמשך עמ"ש (בפסוק י"ח) עתה יחרדו האיין יום מפלתך, ור"ל הלא גם בתחלה שהיה רק "קול מפלתך" ר"ל שעדיין לא נפלת נפילה החלטית, בכ"ז "רעשו האיים" וכ"ש שיחרדו "ביום מפלתך" שתפול נפילה החלטית ע"י שיציף הים אותך, ומפרש הלא רק "מקול מפלתך" שיצא קול שנפלת, וזה היה "באנק חלל בהרג הרג בתוכך" (שבעת המלחמה היה אנקת חלל, ואחר כבישת העיר הרג הרג, כי חלל הוא ע"י מלחמה לרוב, וההרג יעשו עת נמסר הנכבש בידם), הלא גם על זה כבר "ירעשו האיים", ויהיה הרעש כ"כ עד כי:


ביאור המילות

"מקול". יש הבדל בין מקול מפלתך ובין מיום מפלתך (פי"ח), שהקול יציין לפעמים שהוא רק קול שמיעה, כמ"ש בגדר צירוף מלת קול בס' התו"ה (ויקרא סי' רצ"ג):

 

פסוק טז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"וירדו שנשיאי הים ירדו מכסאותיהם" ויסירו בגדי מלכות, ונגד "והסירו את מעיליהם" אומר "חרדות ילבשו", הלבוש יהיה לבוש חרדות, ר"ל לבוש שק ואפר שמראה כי חרדים הם, ונגד "וירדו מעל כסאותם" אומר "על הארץ ישבו, וחרדו". וזה יהיה משתי פנים,

  • א) מצד "שיחרדו בכל רגע" פן יבא האויב עליהם,
  • ב) "ושממו עליך" שיתאבלו על צרתך:


ביאור המילות

"מעיליהם", בגדי רקמתם. המעיל יעטוף בו על הבגדים (ישעיה נ"ט י"ז), ותחת הבגדים ילבשו לבוש חרדות:

 

פסוק יז (כל הפרק)(כל הפסוק)


"ונשאו עליך קינה ואמרו איך אבדת", והלא מצד הטבע היה קשה לכבשך

  • א) מצד שאת "נושבת מימים" והים לך מעוז ומחסה,
  • ב) "העיר ההללה אשר היתה חזקה בים" שהיו לך מבצרים רבים ומגדלות,
  • ג) שהיתה חזקה "היא וישביה" שיושביה היו גבורים וחזקים,
  • ד) "אשר נתנו חתיתם לכל יושביה" שהימים שישבה בהם נתנו חתיתם ואימתם לכל יושביה, שהיו חזקים כולם ע"י הימים שהקיפו אותה סביב וכל גבורי הימים היו בעוזרה כאילו השתתפו הימים לתת ליושביה את חחתם ומוראם שייראו כולם ויחתו מהם, כמו והוא מוראכם שפירש הוא הנותן לך מורא שייראו מכם. ומהרי"א פירש כינוי יושביה השני מוסב על הים שנפל פחדם על כל יושבי הים שמצאנו ים בלשון נקבה בים הנחושת שעשה שלמה:


ביאור המילות

"ההללה". הה"א במקום אשר:

"אשר נתנו חתיתם". חתיתם הוא שם המופשט. הימים נתנו ליושביה [של צור] את חתיתם, כמו את אימתי אשלח לפניך:
 

פסוק יח (כל הפרק)(כל הפסוק)


"עתה" זה סוף המאמר, אם לקול מפלת רעשו כ"כ מכ"ש כי "עתה יחרדו האיים יום מפלתך" עתה שאינו קול רק מפלה חלוטה, "ונבהלו האיים בצאת" עת תצא מן הים שלא תמצא עוד שם כי יכסוך הים וכאילו יצאת מכללות האיים שלא תהיה אי רק ים:


 

פסוק יט (כל הפרק)(כל הפסוק)


"כי כה אמר ה' בתתי אתך",

  • א) שחורבן שלך יהיה באופן שתדמה "כאילו לא היה בך ישוב לעולם" כי ימחה כל הישוב ע"י "שאעלה עליך את תהום":


 

פסוק כ (כל הפרק)(כל הפסוק)


  • ב) "והורדתיך", שכל העם וההמון שבה "ירדו את יורדי בור אל עם עולם", אל דור המבול שנמחו ג"כ כולם במים, "ושם תשב כחרבות מעולם למען לא תשבי", שאעשה כדי שלא יעשו שם ישוב שנית ע"י שהחרבות ישארו בתחתיות ארץ על שא"א לכונן שם ולהקים אי אחר מפני החרבות, ואז "ונתתי צבי בארץ החיים" תשוב א"י להיות לארץ צבי ותתמלא מחורבנך, ואתה:


ביאור המילות

"צבי". מענין מצב וקיום:

"בארץ חיים". מגביל נגד מה שצור תהיה ארץ בני תמותה ארץ אופל וצלמות:
 

פסוק כא (כל הפרק)(כל הפסוק)


"בלהות אתנך" כאילו תלך אל בלהות שהם השדים שתחת הים, וגם "אם תבקשי" וירצו לכונן עיר מושב על מקומך "ולא תמצאי עוד לעולם" כי הישוב שעשו אח"כ וקראוהו בשם צור לא היה על מקום צור הראשון שנמחה זכרה לגמרי כי כן אמר ה':


ביאור המילות

"בלהות". שם בלהה הונח על השדים כמ"ש (ישעיה י"ז):