"כי כה אמר ה'" עתה יעד להם עונש אחר נגד השמחה שהיה להם גם אחר החורבן עד שהראו השמחה בפועל ע"י ריקוד, כי שמחו אל אדמת ישראל, כי בני עמון התישבו אחר החורבן על אדמת ישראל, כמ"ש (ירמיה י"ט) מדוע ירש מלכם את גד ועמו בעריו ישב, (ובעמוס א') על בקעם הרות הגלעד למען הרחיב את גבולם, וז"ש "יען מחאך יד" וכו':
ביאור המילות
"מחאך". כמו וכל עצי השדה ימחאו כף:
"ורקעך". רקידה ברגל:
"בשאטך". משתתף עם שוט המורה על הכאה, ר"ל שמכאיבים, כמו השטאים אותך ר"ל העוקצים ומכאיבים לך, וכן ולשוטט בצדכם (יהושע כ"ג), ואם יכאיב לו ע"י בוז ולעג זה נקרא שאטת הנפש, ועז"א בשאט נפש (פט"ו):
" "לכן הנני נטיתי את ידי עליך" שגם אחר החורבן בגויים לא תמצא מנוח", "ונתתיך" יש הבדל בין גוים ועמים שגוים הם הפחותים שאין להם מלך ועמים הם החשובים שיש להם מלך, אמר "בגוים" הפחותים ששם תשב ביניהם "תהיה להם לבג" היינו למזון, ופת בג המלך שיאכלו ואתך בכל פה, "והעמים" החשובים "משם הכרתיך" שלא תוכל לשבת ביניהם כלל, ואם תרצה להתישב "בארצות" בפני עצמך שם "האבדתיך", תאבד מן הישוב, באופן אשר "אשמידך" לגמרי, ובזה "וידעת כי אני ה'":
ביאור המילות
"גוים עמים". בארתי הבדלם (ישעיה א' ד') שעם מעולה מן גוי, שמורה שי"ל מלכות והנהגה:
"עמים ארצות". התבאר למעלה (י"א ט"ז, י"ב ט"ו) ובכ"מ, שבכל הספר יציין שארצות הם רחוקים יותר מן עמים וגוים עיי"ש:
"כה אמר ה'", הנה מואב לא לקח מנחלת ישראל רק שמח על מפלתם והשתתף עם שעיר, במה אשמר "הנה ככל הגוים בית יהודה" נתונים תחת הטבע וסרה השגחת ה' מהם, וחז"ל אמרו שהוציאו הכרובים והיו אומרים שישראל עובדים לצורות ככל הגוים, וכן אמר בירמיה (מ"ח כ"ו) ואם לא השחוק היה לך ישראל אם בגנבים נמצא:
"לכן הנני פתח את כתף מואב" שיכנס האויב בצד ארצו, ולא יכנס בצד המדבר רק בצד ששם הערים, ויתחיל החורבן "מעריו מקצהו", וכמו שחשב בירמיה שם כל ערי מואב שכבשם האויב, אבל תכלית חורבן מואב, שיפתח פתח:
ביאור המילות
(ט-י) "לבני קדם". אני פותח לבני קדם, שילכו דרך מואב על בני עמון:
"לבני קדם על בני עמון", שדרך הפתח שנפתחו ערי מואב נכנסו בני קדם להתישב בערי עמון, ומה "שנתתיה למורשה" זה יהיה "למען שלא תזכר בני עמון בגוים" כיון שכבר נעשה ארצו ירושה, והיה זה מדה כנגד מדה, שכבר אמר כי לא אתן לך מארצו ירושה כי לבני לוט נתתיה ירושה, וירושה הוא דבר שאין לו הפסק, רק ע"י שלקחו ירושת ישראל, נענשו שנלקחה ירושתם ונתנה לבני קדם, וידוע שכל עם ועם גבל ה' נחלתם, ואחר שלבני עמון גבל ירושתם ונלקחה מאתם ונתנה לאחר, בהכרח יפסקו מהיות גוי ולא יזכרו בגוים:
"ובמואב" אמנם מואב שלא לקחו מנחלת ישראל רק שמחו על מפלתם לא אקח את ארצם לעולם רק אעשה שפטים כמ"ש בירמיה שם עד הנה משפט מואב, ר"ל שמשפט מואב היה לו גבול לזמן ידוע ועד מקום ידוע, לא כן משפט בני עמון שהגם שכתוב שם ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון צ"ל שנחרבו ב' פעמים, ופעם הב' שלקחו בני קדם את ארצם לא שבו עוד, ובזה יובן הפלוגתא בברכות (דף כ"ח) בו ביום בא יהודה גר עמוני לפניהם בבהמ"ד א"ל ר"ג אסור אתה לבא בקהל, ואמר שהגם שסנחריב בלבל כל הארצות הא כתיב ואח"כ אשיב שבות בני עמון, ור"י שהלכה כמותו א"ל מותר אתה לבא בקהל, עיי"ש:
"יען עשות אדום" הנה אדום הרעו לישראל בחורבן ראשון בדרך נקמה כמ"ש יען היות לך איבת עולם ותגר את ב"י ע"י חרב, וז"ש "יען עשות אדום בנקם נקם", ואח"כ בבית שני שבאו לברית מילה ונתגיירו ע"י מלכי החשמונאים ואחר שבאו הרומים להחריב ירושלים "ויאשמו אשום" ועברו ברית "ונקמו בהם", וזה כולל גם מה שנקמו בהם בעת הגלות בשדמות ואבדון:
ביאור המילות
"ונקמו". בבנין הכבד מורה על התמדת הפעולה, ויש הבדל בין נקם שאחריו ב', שמורה נקימה מחמת שנאה, ובין נקם שאחריו מ', שמורה נקימה מחמת שהרע לו:
"לכן ונטית ידי על אדום", זה היה ע"י נבוכדנצר וע"י החשמונאים "שהכרית משם אדם ובהמה", בפעם הראשון "ונתתיה חרבה מתימן", כמ"ש וחתו גבוריך תימן, ובפעם השניה "ודדנה בחרב יפלו" שאז היו דדן תחת ידם ונפלו עמהם בחרב, כי בפעם הראשון נפרדו דדן מהם כמ"ש העמיקו לשבת יושבי דדן (ירמיהו מ"ט) כמש"פ שם:
ביאור המילות
"מתימן". י"מ שמוסב על והכרתי ממנה אדם ובהמה מתימן, וכפל הכינוי עם הפעול כמו ותראהו את הילד, וכפי הנחת הטעמים פירושו שבצד של תימן תהיה חרבה, ובצד ששם דדן יפלו בחרב:
"ונתתי" ואח"כ "אתן נקמתי באדום" שינקום בם נקמת כבוד שמו המחולל והיא הנקמה המיועדת בדברי נביאים לע"ל ונקמה זו תהיה "ביד עמי ישראל" ע"י משיח בן יוסף, "ועשו באדום כאפי וכחמתי" השמורה עליהם לאחרית הימים, "וידעו את נקמתי" ואז יכירו שהיא נקמתי:
"כה אמר ה' יען עשות פלשתים" גם פלשתים עשו מאיבה ומשנאה ותחלה עשו "בנקמה" בימי יהויקים ששלח ה' בו גדודי פלשתים כמ"ש (מ"ב כ"ד), ואח"כ בעת החורבן נקמו באיבה, כמ"ש על שלשה פשעי עזה וכו' על הגלותם גלות שלמה להסגיר לאדום וביואל (ד' ד') שמכרו בני יהודה לבני היונים, וז"ש "שנקמו למשחית ע"י איבת עולם":
"ועשיתי בם נקמות גדולות" מדה כנגד מדה, "וידעו כי אני ה' בתתי" אדום כבר הכירו את ה' לכן אמר בפסוק י"ד וידעו את נקמתי, שיכירו שה' נוקם מהם על שהרעו לישראל, ופלשתים לא הכירו את ה' כלל וידעו כי אני ה':
ביאור המילות
"בתוכחות חמה", חמה גלויה עד שידעו שהוא מה' (כנ"ל ה', ט"ו):
