"את שם היום" פי מהרי"א שר"ל שם היום מימי השבוע למשל יום הראשון בשבוע, ומ"ש את עצם היום רצה לומר בכמה בחדש, והטעם מה שצוה לכתוב שעל ידי כך נודע להם אמיתת נבואתו שכיון היום בצמצום שסמך על ירושלים, עוד כתב כי מאז עד ט' לחדש הרביעי שהבקעה העיר ההיו תתקי"ד יום, כמספר השנים שהיו חפשים מיום צאתם מארץ מצרים שהיו בשנת ב' אלפים תמ"ח עד שנחרב הבית בשנת ג' אלפים שנ"ח לחשבון של סדר עולם, וארבעה ימים הנותרים היו לשנות המקוטעים, והיה מכוון יום לשנה, גם י"ל דרך רמז וביחוד מ"ש כאן ירושלים חסר יו"ד שא"ל שיכתוב לסימן שם היום ועצם היום, ששם היום הוא מלת "עשור" ועצם היום הוא מספר עשרה, שעשור עולה בחשבונו תקע"ו ועם מספר עשרה שהוא עצם היום הוא תקפ"ו כמספר ירושלים שנכתב פה חסר י' להיות לזכרון שסמך מלך בבל על ירושלים, וכפי מספר הכשדים שאצלם הלילה שייך אל היום שעבר חשבו אז יום י"א בטבת. ובלשון כשדים נקרא שם החדש טבת כמ"ש חז"ל דשמות החדשים עלו עמהם מבבל, ושם "י"א בטבת" שהוא שם היום ועצם היום לבני בבל עולה כמספר נבוכדנצר, וזה יהיה זכר גדול שבו ביום סמך מלך בבל, בעצם היום הזה ר"ל בכח היום והרמז שבו:
"ומשל אל בית המרי משל" המשל הזה מתיחס להם כי הם חדשו המשל הזה כמ"ש (למעלה י"א) האומרים לא בקרוב בנות בתים היא הסיר ואנחנו הבשר, היינו שהיו אומרים שחומת ירושלים הבצורה תגן עליהם כמו שתגן הסיר על הבשר בל תחרך ותשרף מן האש, שהגם שהאש סביב סביב אין הבשר נשרף מפני שהסיר מגין עליו, ובסיר שופכים מים והם מגינים על הבשר בל יחרך ויהיו בסיר עד גמר בשולו, וע"כ אמרו שלא יבנו בתים בקרוב אל החומה היינו שלא יהיה הבשר בקרוב אל הסיר בלא אמצעי כי אז ישרף מקודם זמן בשולו, ובטחו בהסיר שהוא החומה והמים שהוא כלי מלחמתם שלא תשרוף אותם אש המצור, ויהיו בירושלים עד גמר בשולם שהוא יום מותם, לכן נשא משל כפי דרכם, ואמר "שפות הסיר" היינו שישפות אותו אל הכירה היטב, שהוא הדבוק שמדביקו אל הכירה שלא תבא האש תחתיו רק בצדדים בל יחרך ברוב האש, והיינו שיעריכו את החומה בכל חזקה, "וגם יצוק בו מים" להגן על הבשר שהוא כלי הנשק שיגן בעדם מאש האויב:
"אסף נתחיה" ושיאסוף הנתחים שיהיו בתוך הסיר והמים שלא יצאו חלקים מהם למעלה מן הסיר וישרפו מן האש, היינו שכולם יהיו תוך החומה ולא יצאו משם, ובאר כי יאסוף "כל נתח טוב" שהם השרים והחכמים, "וימלא גם מבחר עצמים" שהם אנשי החיל:
"מבחר הצאן" שיקח הבשר מן הצאן המובחרים שיהיה בשר שמן, בלתי מקבל החירוך כבשר כחוש, "וגם" משיב ואומר כל זה לא יועיל שהגם שלקחו מבחר עצמים אל תוך הסיר, הלא גם "דור עצמים תחתיה", הלא לקחו הרבה מן העצמים ועשו מהם מדורה והיסק תחת הסיר, עד שהעצמים שתחת הסיר "רתח רתחיה" היינו שהם הרתיחו את הסיר יותר מן הראוי עד "שבשלו עצמיה אשר בתוכה" שהעצמים שתחת הסיר שנעשה מהם מדורה בשלו את העצמים שבתוך הסיר, שזה סימן שהמוקד הוא יותר מדאי כי העצמות אין מתבשלות וכשנתבשלו העצמות הקשות, כבר נתקלקל הבשר ע"י רוב הבישול:
ביאור המילות
"דור". מענין מדורה, ובא על הסדר שמסדרין עצים וזפת ואש לעשות מדורה, ומשתתף בזה עם הוראתה השניה מענין היקיף, וחניתי כדור עליך, וזה ההבדל בין מדורה ובין מוקד ויתר לשונות:
"רתח". הוא הבישול יותר מדאי. כמו ירתיח כסיר מצולה (איוב מ"א):
"לכן כה אמר ה', סיר אשר חלאתה בה", שמלאה חלאה ורק "חלאתה לא יצאה ממנה", רק החלאה לבדה תשאר, אבל הנתחים הטובים לא ישארו.
"הוציאה לנתחיה לנתחיה" נתח אחר נתח, שהטובים יהרגו רבים מהם ורבים יצאו ונפלו אל הכשדים, "לא נפל עליה גורל" פי' המפ' שאינו דומה כסיר שנתבשל שמוציאים כל הבשר ומחלקים הנתחים ע"פ גורל לאיש חלקו, רק הוציאו ע"פ המקרה אחד אחד, ויל"פ שאמר בתמיה וכי לא נפל הגורל של נ"נ עליו ולא על רבת בני עמון שהוא הגורל שהגריל לאן ילך שהיו תוצאותיו מאת ה' להחריבה:
ביאור המילות
"חלאתה". זוהמא, והראשון בלא מפיק, ויל"פ שנמצא בה חלאה מחמת הבישול וגם חלאתה של הסיר שהיה מכבר לא יצאה, כי לא רחצו הסיר בעת שהניחו בו הבשר:
"כי דמה" מפרש מ"ש גם דור העצמים תחתיה שהוא "הדם שהיה בתוכה" ששפכו דם בפרהסיא, "ושמחו על צחיח סלע" שיהיה לנגד עיניהם תמיד, ר"ל שלא עשו תשובה על מעשיהם לכסות על פשעיהם:
"לכן כה אמר ה'" שעי"ז "גם אני אגדיל המדורה" שחוץ מן האש שבחוץ אגדיל אני המדורה תחת הסיר שהוא החרב והרעב והדבר שאכלו בתוך ירושלים, כמ"ש (בירמיה כ"א) הנני מסב כלי המלחמה אשר בידכם וכו' ואספתי אותם אל תוך העיר הזאת:
"הרבה העצים" אני אשתדל להרבות העצים "ולהדליק האש" בפנים עד "שיתום הבשר" כי יתבשל עד שיאבד צורת בשר "ויהיה כמרקחה" ודבר דק הנרקח בחום האש עד שגם "העצמות יחרו" ע"י שיכלו המים ישרף הכל וגם העצמות יחרו מן האש שישלוט בתוך הסיר:
ביאור המילות
"הרבה, הדלק". כולו בלשון מקור, להרבות ולהדלק ולהתם:
"והרקח". דבר דק הנרקח כמרקחת, כמו ים ישים כמרקחה (איוב מ"ב):
"והעמידה" עד שאחר שתהיה "רקה" מבשר וממים (ר"ל שימותו כל בעלי המלחמה) אז "תעמוד הסיר על הגחלים שתחתיה" שהם מן דור העצמים שתחתיה "למען תחם וחרה נחשתה" שהוא משל על הבקעת החומה, ואז "ונתכה בתוכה טמאתה" ר"ל שאז יקבלו עונש על עונותיהם ויטהרו מפשעיהם וגם "תתם חלאתה" ר"ל שהרשעים ימותו:
"תאנים חלאת" באוני ובאבל חלאת לסיר להתיך החלאה והטומאה, כי "לא תצא ממנה" חלאתה, מפני "שרבת חלאתה" מאד, עד שגם "באש" נמצא "חלאתה" ואין האש שולט בו, ר"ל הרשעים רבים ולא כלו לגמרי:
ביאור המילות
"תאנים". לשון והיתה תאניה ואניה, ויל"פ שנלאית מרוב האבל:
"וכן "בטמאתך זמה" בהטומאה שלך נמצא זמה", שהיא עצות עמוקות והשתקעות המחשבה בזנות שזה לא יוסר גם ע"י האש (וכבר בארנו למעלה (סי' ט"ז מ"ג) שתקנת הזמה הוא באש, כמ"ש בחמותו זמה הוא באש ישרפו אותו ואתהן) וא"כ "יען טהרתיך ולא טהרת", ידעתי כי "לא תטהרי" עוד "עד הניחי חמתי בך" להענישך עוד בשבי וגלות ופזור:
ג) "ועשיתי" שכבר נעשה מעשה, ונגד מ"ש אני דברתי אמר "לא אפרע" שלא יבטל את הגזרה, ונגד מ"ש שבאה אמר "ולא אחוס" שהחסה תהיה מפני שיש לו צורך בדבר, כמו ועינכם אל תחוס על כליכם, כי אין בכם שום צורך, ונגד ועשיתי אמר "ולא אנחם" לא יהיה לי חרטה על המעשה, "כי כדרכיך וכעלילותיך שפטוך", שהיה העונש כפי החטא:
ביאור המילות
"אפרע". ביטול הדבר, כמו ותפרעו כל עצתי, (משלי א'):
"ויהי" אחר שהודיע לו ממצור ירושלים הודיע לו מחורבן בהמ"ק (ובאו פה ג"כ ג' נבואות, מכוונות נגד ג' נבואות שאמר בסי' כ"א), שים פניך דרך תימנה שהיה על ירושלים שהיא הנבואה של שפות הסיר, שע"ז אמר שם לא נפל עליה גורל, ונגד הנבא אל אדמת ישראל היה הנבואה של סי' כ"ג, ונגד הטף אל מקדשים באה הנבואה הזאת, ותחלה התחיל שם לדבר במשל והנביא אמר כי יאמרו ממשל משלים הוא ונבא בלא משל, ושוב חזר לאמר המשלים על כאו"א:
""האנק דם" האנקה תהיה בדממה שלא ישמע אדם", "מתים אבל" ר"ל אבל של מתים, "לא תעשה" וצוהו שילך עם מגבעת הראש ולא יעטוף כדרך האבלים, וכן שיניח התפילין הנקראים פאר, וכן שלא יחלוץ מנעלים, "ולא יעטה על שפם" ולא יאכל סעודת הבראה בענין שלא ינהג שום אבילות:
ביאור המילות
"האנק דם". כמו דממה וקול, ר"ל הרכבה מקול ומדממה, וכאן ר"ל שיהיה מורכב מאנק ומדממה, ר"ל שיהיה האנקה בחלש:
"מתים אבל". כמו בכור שורו, שופר תרועה:
"פארך". פארי המגבעות, ולדעת חז"ל התפילין שנקראים פאר, ושם שפם. בא תמיד אצל אבל, כמ"ש בס' התו"ה תזריע (סי' קנ"ד) טעמו של דבר:
"ואדבר" יחזקאל אמר זה אל העם בבקר ובערב מתה אשתו, ובבקר בעת הקבורה והתחלת האבילות עשה כציוי ה', ומה שדבר תחלה היה כדי לאמת נבואתו שידעו שידע מיתת אשתו תחלה, וגם היה למשל שכן היה עם הפליט כמו שית':
(כה-כו) "ואתה בן אדם" באר לו הנמשל מה שאמר זה אל העם בבקר לפני מות אשתו, כי כן יהיה גם בבשורת המקדש, שבעת בא הפליט יד ה' היתה אליו בערב לפני בא הפליט והוא הודיע י"ב שעות קודם, כמ"ש ויפתח את פי כמ"ש לקמן (סי' ל"ג), וז"ש "ביום ההוא אשר יבוא הפליט אליך להשמיע" הבשורה "באזניך":
ביאור המילות
"משא נפשם". דבר שאליהם נושאים את נפשם, והם בניהם ובנותיהם:
"ביום ההוא יפתח פיך את הפליט" ר"ל אז יפתח פיך י"ב שעות קודם, ותגד ויהיה למופת ומאז "תדבר ולא תאלם עוד" וכן הגדת מיתת האשה שמרמזת על חורבן המקדש י"ב שעות קודם:
