משנה מכות א א

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת מכות · פרק א · משנה א | >>

[עריכה]

כיצד העדים נעשים זוממין, מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה ^ג או בן חלוצה^ד, אין אומרים יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו, אלא לוקה ארבעים.

מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לגלות^ה, אין אומרים יגלה זה תחתיו, אלא לוקה ארבעים.

מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה, והלא בין היום ובין למחר סופו ליתן לה כתובתה, אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה ^ז של זו, שאם נתאלמנה או נתגרשה, ואם מתה יירשנה בעלה.

מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לחברו אלף זוז על מנת ליתנן לו מכאן ועד שלשים יום, והוא אומר מכאן ועד עשר שנים, אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידו אלף זוז, בין נותנן מכאן ועד שלשים יום, בין נותנן מכאן ועד עשר שנים.

משנה מנוקדת

[עריכה]

כֵּיצַד הָעֵדִים נַעֲשִׂים זוֹמְמִין?

מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה,

אֵין אוֹמְרִים:

יֵעָשֶׂה זֶה בֶּן גְּרוּשָׁה אוֹ בֶּן חֲלוּצָה תַּחְתָּיו,

אֶלָּא לוֹקֶה אַרְבָּעִים.

מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁהוּא חַיָּב לִגְלוֹת,

אֵין אוֹמְרִים: יִגְלֶה זֶה תַּחְתָּיו,

אֶלָּא לוֹקֶה אַרְבָּעִים.

מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי שֶׁגֵּרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ וְלֹא נָתַן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ,

וַהֲלֹא בֵּין הַיּוֹם וּבֵין לְמָחָר סוֹפוֹ לִתֵּן לָהּ כְּתֻבָּתָהּ,

אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן בִּכְתֻבָּתָהּ שֶׁל זוֹ

שֶׁאִם נִתְאַלְמְנָה אוֹ נִתְגָּרְשָׁה,

וְאִם מֵתָה יִירָשֶׁנָּה בַּעְלָהּ.

מְעִידִין אָנוּ בְּאִישׁ פְּלוֹנִי,

שֶׁהוּא חַיָּב לַחֲבֵרוֹ אֶלֶף זוּז

עַל מְנָת לִתְּנָן לוֹ מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם,

וְהוּא אוֹמֵר:

מִכָּאן וְעַד עֶשֶׂר שָׁנִים,

אוֹמְדִין כַּמָּה אָדָם רוֹצֶה לִתֵּן וְיִהְיוּ בְּיָדוֹ אֶלֶף זוּז,

בֵּין נוֹתְנָן מִכָּאן וְעַד שְׁלֹשִׁים יוֹם,

בֵּין נוֹתְנָן מִכָּאן וְעַד עֶשֶׂר שָׁנִים:

נוסח הרמב"ם

[עריכה]

כיצד העדים נעשין זוממין?

"מעידים אנו את איש פלוני, שהוא בן גרושה, או בן חלוצה" -

אין אומרין: יעשה זה בן גרושה ובן חלוצה תחתיו - אלא לוקה ארבעים.

"מעידים אנו את איש פלוני, שהוא חייב לגלות" -

אין אומרין: יגלה זה תחתיו - אלא לוקה ארבעים.

"מעידים אנו את איש פלוני, שגירש את אשתו, ולא נתן לה כתובה",

והלא בין היום בין למחר, סופו ליתן לה כתובה -

אומרין: כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו, שאם נתאלמנה או נתגרשה.

ואם מתה - יירשנה בעלה.

[ב] *הערה 1: "מעידים אנו את איש פלוני, שהוא חייב לחברו אלף זוז,

על מנת ליתנן, מכאן ועד שלשים יום" -

והוא אומר: מכאן ועד עשר שנים -

אומרין: כמה אדם רוצה ליתן,

ויהא אלף זוז בידו, בין נותנן מכאן ועד שלשים יום, ובין נותנן מכאן ועד עשר שנים.

פירוש הרמב"ם

[עריכה]

אילו שמנו העדים חללים לפי שהם מעידין על זה שהוא חלל, היינו פוסלים זרעם, והתורה אמרה "ועשיתם לו כאשר זמם"(דברים יט, יט), לו ולא לזרעו. וכן אין חייבין עדים זוממים גלות, שנאמר "הוא ינוס"(דברים יט, ה) וגו', ולא זוממים.

אבל הם חייבין מלקות, שנאמר "והצדיקו את הצדיק, והרשיעו את הרשע"(דברים כה, א), למדנו מפי השמועה בפירוש פסוק זה שיש בזה רמז כי כשיעידו עדים והרשיעו צדיק והצדיקו רשע, ואחר כך באו עדים אחרים והצדיקו צדיק והרשיעו רשע, שמלקין את הרשע שהרשיע את הצדיק והוא שנאמר "אם בן הכות הרשע"(דברים כה, ב), יהיה אותו דבר שהרשיעו בו איזה דבר שיהיה. ואזהרה שלהם מה שנאמר "לא תענה ברעך עד שקר"(שמות כ, יב), ולפיכך מלקין אותן. וכך פירש התלמוד:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

[עריכה]

כיצד העדים נעשים זוממין - הכי קאמר, אותן עדים שנמצאו זוממין ואין עושין בהן דין הזמה, כלומר שאין מקיימין בהם ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ^א, כיצד הן נעשים זוממים:

מעידין אנו באיש פלוני - כהן:

שהוא בן גרושה - בפנינו נתגרשה אמו קודם שנולד ^ב והרי הוא חלל:

אין אומרים - אם הוזמו והם כהנים יעשה זה בן גרושה לקיים בו כאשר זמם, דהא כתיב (דברים יט) ועשיתם לו כאשר זמם, לו ולא לזרעו. ואם תעשהו חלל והוא כהן, פסלת את זרעו לעולם. ואם תאמר נפסול אותו לבדו ולא זרעו, בעינן כאשר זמם לעשות וליכא, שהרי הוא זמם לפסול הנידון ואת זרעו:

אלא לוקה ארבעים - דאמר קרא (שם כח) והצדיקו את הצדיק והרשיעו את הרשע והיה אם בן הכות הרשע, משום דהרשיעו את הרשע, והיה אם בן הכות הרשע, אלא, עדים שהרשיעו את הצדיק ואתו עדי אחריני והצדיקו את הצדיק דמעיקרא ושוינהו להנך רשעים, והיה אם בן הכות הרשע:

אין אומרים יגלה זה - דכתיב ברוצח (שם יט) הוא ינוס, הוא ולא זוממיו:

שגירש את אשתו - בפנינו ביום פלוני, וזה אומר לא גרשתי ואיני חייב לה כתובה:

והלא בין היום ובין למחר - כלומר מה ישלמו לו, אם תאמר כל הכתובה, והלא שמא ימות או שמא יגרשנה היום או למחר וסופו ליתן לה, נמצא שלא היו מפסידין אותו כלום:

אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו - מספק. שאם נתאלמנה או נתגרשה יטלנה לוקח, ואם מתה יירשנה בעלה ויפסיד מעותיו שנתן, וכך יתנו העדים לבעל ^ו:

פירוש תוספות יום טוב

[עריכה]

משנה מכות, הקדמה

לשון הרמב"ם. מסכת מכות היא נקשרת בנוסחאות עם מסכת סנהדרין. ובכללה היא מנויה. ואמרו שבשביל שאמר ואלו הן הנחנקין הדביק אליו ואלו הן הלוקין ואין זה טעם אמת אבל היא מסכת בפני עצמה ונסמכת לסנהדרין מפני שאין רשות לבני אדם לענות ולהלקות. אלא השופטים בעצמם כמו שאמר הכתוב (דברים כ"ח) והפילו השופט והכהו לפניו כדי רשעתו. ע"כ:

כיצד העדים נעשים זוממין וכו'. כתב הר"ב הכי קאמר אותם עדים שנמצאו זוממין ואין עושין בהם דין הזמה וכו'. דתנא קאי אדתנן בסיומא דסנהדרין דזוממי בת כהן אין עושין בהם דין הזמה שזממו לעשות לה. וקאמר הכא יש עוד עדים זוממים אחרים שאין עושין בהם דין הזמה *א) כל עיקר. אלא מלקות [ארבעים]. וכיצד כו'. גמ':

באיש פלוני. עיין מ"ש במשנה ו' פרק ג' דסנהדרין:

שהוא בן גרושה. לשון הר"ב בפנינו נתגרשה אמו קודם שנולד. וכן לשון רש"י. כלומר קודם שהולידו אביו שהוא שעת ההריון. כלשון רש"י בפירוש החומש בפסוק ועירד ילד. ע"ש:

בן גרושה. ויש לדקדק אמאי לא נקט מעידין אנו באיש פלוני שהוא ממזר וכו' דזה הוה שייך בין בישראלים בין בכהנים ובן גרושה לא פסול אלא בכהנים ויש ליישב דנקטיה משום דקאי אזוממי בת כהן. ולכך נקט מידי דשייך בכהונה. תוס':

בן חלוצה. והוא חלל מדרבנן. הר"ן. ועמ"ש במשנה ג' פ"ט דיבמות:

אלא לוקה ארבעים. כתב הר"ב דאמר קרא והצדיקו וכו' משום דהרשיעו וכו' בתמיה. אי הצדיקו והרשיעו בדיינים קאמר. וצדיק ורשע בבעלי דינין ל"ל והצדיקו צדיק וכו' לכתוב כי יהיה ריב בין האנשים ונגשו אל המשפט ושפטום והיה אם בן הכות למה הוזכרה כאן צדקת צדיק וכי כל מקום שהצדיקו ב"ד את הזכאי וחייבו את החייב יש מלקות. דאתא קרא למתלי מלקות בהצדיקו והרשיעו. אלא על כרחך בעדים משתעי. עדים שקרים שהרשיעו ואתו עדי אחריני וכו' והיה אם בן הכות הרשע אם הזמה זו בת מלקות היא שאינו יכול לקיים בה דין הזמה גמורה כגון בעדי בן גרושה או גלות. והפילו השופט והכהו. רש"י. ובגמ' ותיפוק ליה מלא תענה פירש"י כל עונשי לאוין מלקות. אלא במקום שפירש לך בו עונש וכאן שאינו יכול לענשן בעונש הכתוב בהן ילקו. ע"כ. ומשני משום דהוי לאו שאין בו מעשה. וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו עמ"ש במשנה ג' פ"ג. ועיין בפרקין משנה ג':

שהוא חייב לגלות. וא"ת היאך הם יכולים לחייבו גלות בעדותן. והא יכול לומר מזיד הייתי כדאמרינן גבי אכילת חלב [כדתנן ברפ"ג דכריתות] וי"ל דמיירי כשראו בו רגלים לדבר שנשמט הברזל מקתו. ואיכא למימר דלא נתכוין. אבל קשה מהא דתנן בפ"ב משנה ג' דשונא *ב) [אינו גולה לאו כה"ג דומיא דאוהב גולה] [*כלומר וכי לא מיירי נמי בכה"ג]. ואמאי אינו גולה כיון דראו דהוו רגלים לדבר וי"ל דשאני שונא דיש לנו לומר טפי דבשנאה הכהו ועוד י"ל דמיירי שפיר דליכא רגלים לדבר. ומ"מ אוהב גולה כגון דשתיק כשאמרו לו העדים. בודאי אי הוה אמר לא הרגתיו. יכול לתרץ ולומר לא הרגתיו שוגג אלא מזיד. כמו בלא אכלתי [חלב]. אבל כיון דשתיק כהודאה דמיא. תוס':

אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו. כתב הר"ב שאם נתאלמנה וכו' יטלה לוקח ואם מתה יירשנה וכו' וכך יתנו העדים לבעל. וכך דעת הרמב"ם בר"פ כ"א מה' עדות. ורש"י הקשה דליכא למימר שאותן הדמים יתנו הזוממים שהרי לא זכות ספיקה באו להפסידו אלא זכות ספיקו שהוא מצפה שאם תמות בחייו יירשנה ויפה כח זכותו מכח זכותה שהוא אוכל פירות הקרקע המיוחדת לכתובתה תמיד. ולא היא. ועוד שהוא מוחזק ועומד. והיא מחוסרת גוביינא. ואם באו למכור לאחר זו זכות ספקה וזה זכות ספקו. שלו נמכר יותר משלה. וזה יהיו הזוממים מחוייבים לשלם. וי"ל דה"ק שמין זכות ספקה כמה אדם רוצה ליתן בטובת הנאה שלה. ואותו לא ישלמו שכל השאר היו מפסידים אותו בעדותן. אבל אותם דמים לא היו מפסידין אותו שהרי עתה כשהוזמו אם היתה רוצה למכרה יתן לה הבעל ברצון טובת הנאה זו. ובשומא זו מפסידין הזוממין ויתנו יותר מאלו היו שמין זכות ספקו. כיצד הרי שהיתה כתובתה מאה מנה אם בא למכור זכות ספקו יתן לו הלוקח חמשים מנה וכשהיא מוכרת כתובתה עולה זכותו ס' מנה. לפי שאין זכות ספקה שוה כמו זכות ספקו. כדפרישית. לכך כשהוא מוכר זכותו בחמשים מנה. היא מוכרת בארבעים מנה. והשתא בדרך זה עולה יפוי כח וזכות הבעל במה שהיא תחתיו לששים מנה. וא"נ דאה"נ דשמין זכות ספיקו. וזהו שנותנין לבעל. ומתני' הכי קאמר אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובה זו שהיא תלויה בספק שאם תתאלמן וכו'. ושמין ב"ד זכות ספיקו ויתנו לו. כך פירש"י והתוס'. ומ"ש בכ"מ שרש"י כתב על פירושו שלבו מגמגם בו. לא עיין יפה. שלא על פירושו זה כתב כן אלא על הפירוש ששמע מזולתו. ומיהו ודאי דלישנא דמתני' דחיקא טובא לשני הפירושים הללו. גם הרא"ש הקשה עליו. ופי' שהיא כפשוטה על דרך בבא הסמוכה לה. אומדין כמה אדם רוצה ליתן רהיו בידו אלף זוז בין ליתנם מכאן ועד שלשים יום וכו'. ה"נ שמין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שחייבוהו ליתן מיד. שתהיה בידו עד זמן שתתאלמן או תתגרש. או שמא לא יצטרך לפורעה לעולם. כי שמא תמות בחייו. אלא דבבא הסמוכה. השומא ידועה. אבל שומא זו מסיק דשמין באשה אם היא יולדת בצער דבר מיתה מצוי בה. וגם אם היא קנתרנית אין הבעל יכול לסבלה ויגרשנה. וכן שמין בקרקע המיוחדת לכתובתה אם היא עידית או זבורית. דבכל זה נותן הלוקח את עיניו:

בכתובתה. וא"ת ולחייבו שאר כסות ועונה דהא מפסדי לאשה. וי"ל דמיירי שמעשה ידיה שהן בידו שוין כשאר כסות ועונה ועוד י"ל שאומרת גרשתני וא"כ מחלה לבעלה אותן שלשה דברים. תוס'. ובפירוש שאר כסות ועונה. עיין מ"ש במשנה ד' פרק ד' דכתובות:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

[עריכה]

(א) (על הברטנורא) דתנא קאי אדתנן בסיומא דסנהדרין דזוממי בת כהן אין עושין בהם דין הזמה שזממו לעשות לה. וקאמר הכא יש עוד עדים זוממים אחרים שאין עושין בהם דין הזמה כל עיקר אלא מלקות ארבעים. כיצד כו'. גמרא:

(ב) (על הברטנורא) כלומר קודם שהולידו אביו שהוא שעת ההריון:

(ג) (על המשנה) גרושה. הא דלא נקט ממזר דזה הוה שייך בין בכהנים בין בישראלים, יש ליישב משום דקאי אזוממי בת כהן ולכך נקט מידי דשייך בכהונה. תוספ':

(ד) (על המשנה) בן חלוצה. והוא חלל מדרבנן. הר"ן:

(ה) (על המשנה) לגלות. וא"ת האיך הם יכולים לחייבו גלות בעדותן והא יכול לומר מזיד הייתי כו'. וי"ל דמיירי כשראו בו רגלים לדבר שנשמט הברזל מקתו. ואיכא למימר דלא נתכוין. תוספ'. ועתוי"ט:

(ו) (על הברטנורא) ורש"י הקשה, דליכא למימר שאותן הדמים יתנו הזוממים שהרי לא זכות ספיקה. באו להפסידיו, אלא זכות ספיקו, שהוא מצפה שאם תמות בחייו יירשנה, ויפה כח זכותו מכח זכותה, שהוא אוכל פירות הקרקע המיוחדת לכתובתה תמיד, ולא היא. ועוד, שהוא מוחזק והיא מחוסרת גוביינא כו'. ואם באו למכור זכותם, שלו נמכר יותר משלה, וזה יהיו הזוממים מחוייבים לשלם. וי"ל דה"ק שמין זכות כמה ספיקה כו' ואותו לא ישלם שהרי גם עתה יתן זה ברצון אלא השאר שהיו מפסידים אותו יתנו. אי נמי אה"נ דשמין זכות ספקו קאמר. ועתוי"ט:

(ז) (על המשנה) בכתובתה. וא"ת ולחייבו בשאר כסות ועונה, דהא מפסד לאשה. וי"ל דמיירי שמעשה ידיה שהן בידו שוין כשאר כו'. עוד י"ל שאומרת גרשתני וא"כ מחלה אותן לבעלה. תוספות. ובפירוש שאר ועונה, עמ"ש פ"ד דכתובות מ"ד:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

[עריכה]

ובעזה"י מקדש זמן הסוכות. נתחיל מסכת מכות

כיצד העדים נעשין זוממין:    בגמרא מפרש דהאי כיצד קאי אשלהי סנהדרין דקתני התם כל הזוממין מקדימין כלומר אין להם לצפות מיתה אחרת אלא משכימין לאותה מיתה שנגמר בה דינו של נידון חוץ מזוממי בת כהן ובועלה וקאמר הכא עוד יש זוממין אחרים שאין מקיימין בהן דין הזמה כלל אלא מלקות ועלה מפרש כיצד אותם העדים שאין מקיימין בהן דין הזמה נעשין זוממין:

מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה:    וכגון שהעדים הם כהנים והעידו על מי שהוחזק כהן שהוא בן גרושה וכו'. וכתב הר"ר יהוסף ז"ל בכל הספרים גרסינן מכות אחר סנהדרין ובס"א פ' שנים עשר וקאי אסנהדרין ע"ש:

אלא לוקה ארבעים:    וכתבו תוס' ז"ל וכיון דלוקין את המ' הוי כאשר זמם והוי שפיר עדות שאתה יכול להזימה ויש לדקדק אמאי לא נקט מעידני באיש פלוני שהוא ממזר דזה הוה שייך בין בישראל בין בכהנים ובן גרושה לא פסול אלא בכהנים ויש לישב דנקטיה משום דקאי לזוממי בת כהן כדאיתא בגמרא ולכך נקט מידי דשייך בכהונה ע"כ:

שהוא חייב לגלוֹת:    בנקודת חירק בלמד ושוא בגימל וחולם בלמד. וי"ס דגרסי שהוא חייב גלות:

שגירש את אשתו. כו':    והביאו תוס' ז"ל להאי בבא בפ' החובל (בבא קמא דף פ"ח:)

אומרים כמה:    בדלי"ת לשון אומד. וי"ס דגרסי אלא אומדין והר"ר יהוסף ז"ל כתב בכל הספרים גרסינן אומרים בריש. וביד פ' עשרים דהלכות עדות סימן ח' ורפכ"א וסימן ב'. ובטור ח"מ סימן ל"ח. וכתב הרא"ש ז"ל מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובה והלא בין היום ומחר סופו ליתן לה כתובה אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו אם נתאלמנה או נתגרשה ואם מתה יירשנה בעלה כיצד שמין רב חסדא אמר בבעל רב נתן בר אושעיא אמר באשה אמר רב פפא באשה בכתובתה פי' רש"י ז"ל בבעל כי יש זכות ספק לאיש ולאשה בכתובתה זו היא מצפה שמא ימות או יגרשנה ותגבה כולה והוא מצפה שמא תמות בחייו ויירשנה ואם באו למכור לאחרים הוא זכות וספקו והיא זכות ספיקה שלו נמכר ביותר משלה לפי שהוא אוכל פירות תמיד מקרקע המיוחד לכתובתה ועוד שהוא מוחזק ועומד והיא מחסרא גוביינא וסבר רב חסדא ששמין בכמה היה יכול למכור זכות ספקו וסכום זה ישלמו לו כי באו להפסידו אותו סכום כי חייבוהו לפרוע כתובתה מיד ורב נתן בר אושעיא סבר שישלמו כל כתובתה חוץ ממה שהיתה היא יכולה למכור טובת הנאה שלה אם תתאלמן או תתגרש זה ינכו וכל השאר ישלמו ורב פפא אמר באשה בכתובתה סבר כרב נתן ובא להוסיף דדוקא כתובתה ישלמו ולא זכות שיש לו בנכסי מלוג שלה שהוא אוכל פירות בחייה ואם מתה יירשנה שבאו להפסידו שיכולין לומר לא ידענו שהיה לה נכסי מלוג ויראה דגם תוספת כתובה ונכסי צאן ברזל אין משלמין לפי שלא ידעו בהם וקיימא לן דאין זכות לבעל במכירת כתובתה אם לא במכירת נכסי צאן ברזל שלה שהיה לו ליורשה אם תמות בחייו ואותו זכות ירושה ימכור לאחר ואת"ל דרב חסדא סבר דמשלמין זכות שהיה לו בנ"מ ובנכסי צאן ברזל מכל מקום לישנא דמתניתין דקתני ולא נתן לה כתובתה כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו משמע דבתשלום כתובה איירי הלכך נ"ל לפרש המשנה בפשוטה על דרך בבא הסמוכה לה אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידיו אלף זוז בין נותנם מכאן ועד שלשים יום בין נותנם מכאן ועד עשר שנים הכא נמי שמין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שחייבוהו ליתן מיד שתהיה בידו עד זמן שתתאלמן או תתגרש או שמא לא יצטרך לפורעה לעולם כי שמא תמות בחייו ויירשנה בין נ"מ בין נכסי צאן ברזל ותוספת כתובתה כל מה שבאו להפסידו ובעי עלה בגמרא כיצד שמין פי' בשלמא בבא דסיפא השומא ידועה בין שלשים יום ובין עשר שנים אבל שומא זו היאך ישומו זמן מיתה וגירושין וקאמר רב חסדא דשמין בבעל אם הוא ילד או זקן או בריא או חלש דבזה הלוקח נותן עיניו וכן לענין גירושין אם הוא קפדן בממונו או ותרן שאם תקניטנו יגרשנה או סבלן וחש לממונו ולא יגרשנה ורב נתן סבר דבאשה נותן הלוקח עיניו אם היא יולדת בצער דבר מיתה מצוי בה וגם אם היא קנטרנית אין הבעל יכול לסבלה ורב פפא סבר כרב נתן דשמין באשה וגם בקרקע המיוחד לכתובתה אם היא עדית או זבורית דבזה נותן הלוקח עיניו ומה שפירש רב אלפס ז"ל אם כתובה מרובה או מועטת אין זה נכון דהיינו מתניתין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו היינו לפי גודלה וקוטנה והלכתא כרב פפא עכ"ל ז"ל. ועיין עוד ברב אלפס ז"ל ובספר המאור וספר מלחמת ה':

והוא אומר מכאן ועד עשר שנים:    אומדין ההפסד שהיה ללוה בהקדמה זו וכך ישלמו. ולשון הרמב"ם ז"ל שם רפכ"א והלוה אומר עד חמש שנים אחר השלשים יום:

תפארת ישראל

יכין

[עריכה]

כיצד העדים נעשים זוממין:    ה"ק כיצד העדים נעשין זוממין ונענשין, בשאי אפשר לקיים בהן דין הזמה, כאותו עונש שרצו לחייב אותו שהעידו עליו:

מעידין אנו באיש פלוני:    כהן:

שהוא בן גרושה או בן חלוצה:    דבן חלוצה נמי חלל מדרבנן עכ"פ הוי:

אין אומרים יעשה זה בן גרושה או בן חלוצה תחתיו:    ויפסל זרעו מלהנשא לכהן, כשאר חלל, כדכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו:

אלא לוקה ארבעים:    דכתיב ועשיתם לו, ולא לזרעו. [והא דלא נקט הך דינא במעיד שהוא ממזר, דשייך בכל ישראל. היינו משום דקאי אזוממי בת כהן דסיים בה מסכת סנהדרין ולכן נקט בעדות כהונה [תוס']. ולפעד"נ דקמ"ל דאף בבן גרושה חייבין מלקות. ולא מצו למימר לאסרו בתרומה באנו [כסנהדרין מ"א א'], וא"כ יחייבו להזוממין ממון ולא מלקות כלקמן י"ד. דהכא שאני דאינו ידוע כמה ממון יפסידוהו בכה"ג לוקה ואינו משלם. או נ"ל דנקט בן גרושה משום חלוצה. לאשמעינן אף דרצו רק לעשותו חלל דרבנן, לוקה]:

מעידין אנו באיש פלוני שהוא חייב לגלות:    מדהרג בשגגה. [ואי"ל הרי יכול לפטור עצמו מגלות. שיאמר מזיד הייתי. י"ל דמיירי שיש רגלים לדבר שהיה שוגג, כך כ' תוס'. והקשה מהרש"א הרי גם בל"ז אין אדם משים עצמו רשע, רק בהעידו שאכל חלב בשוגג, שיכול לומר מזיד הייתי שאינו רוצה להביא חולין לעזרה [כתוס' ב"מ ד"ג ב'], משא"כ הכא. ולפעד"נ דגם הכא מצי למימר שאינו רוצה לחטוא מלעלות לרגל, או לשאר מצות שבעולם שאינה יוצא משם [כלקמן פ"ב מ"ז]:

אין אומרים יגלה זה תחתיו:    דכתיב הוא ינוס, הוא ולא זוממיו:

מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובתה:    וכגון שאין גט בידה. ואע"ג דלא ראינו אין ראיה. י"ל דמיירי שאמר ששילם בפניהן או ששילם ביום זה ואומרים הם להד"מ שאותו היום ראינו שלא פרע בעצמו שהיה הוא או היא עמנו במקום פלוני:

סופו ליתן לה כתובתה:    ור"ל ואיך ישלמו כל הכתובה שרצו להפסידו, שמא היום או מחר יגרשה או ימות, ויצטרך בלא עדותן ליתן כתובתה, ונמצא שלא הפסידוהו כלום:

אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו:    שיקנה מהבעל זכותו בהכתובה:

ואם מתה יירשנה בעלה:    ר"ל שמין כמה היה אדם נותן להבעל בעבור שיתן לו הבעל היום זכותו בכתובתה, בתנאי שאם לאחר זמן תתאלמן או תתגרש האשה, יתן לה הלוקח סך כתובתה שקיבל, ואם תמות היא בחיי הבעל, שהדין הוא שירשנה בעלה, יהיה הלוקח תחת הבעל, שלא לפרוע הכתובה, ושירש הוא הנכסי מלוג ונכסי צאן ברזל של האשה. וכל מה שהיה נותן הלוקח להבעל עבור זכות כל אלה, זהו מה שרצו העדים להפסיד להבעל, דהרי משהעידו שכבר גירשה, אינו יכול למכור כל הנ"ל, ולהכי כסך דמי המקח הנ"ל, ישלמו העדים להבעל. [והיינו דאמרינן בש"ס. דשמין בבעל, ובאשה, ובכתובתה. ר"ל שהלוקח הקונה באופן הנ"ל, נותן עיניו בהבעל ובהאשה, מי מהן זקו או חולה שעי"ז שכיח שימות מקודם. גם מי מהן קפדן או כעסן, שעי"ז שכיחי גירושין, כמו שתקנו מה מה"ט גט מקושר לכהנים קפדנים. גם נותן עיניו בהשדה שיחד לה הבעל לכתובתה, השמינה היא אם רזה. או עשוייה להשתדף. וגם מחשב נמי השאר והכסות שחייב ליתן להאשה משך זמן הנ"ל, וכל זה ישומו הב"ד. ואי"ל ישלמו העדים נמי להאשה השאר והכסות שרצו להפסידה. ליתא, דהרי רק לה ולטובתה רצו להעיד במה שאמרו שנתגרשה, לבעבור שתבעה הכתובה מהבעל. ועי' תוס' כתובות [דפ"ט ב']:

בועז

[עריכה]

פירושים נוספים

• כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
• דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
• מהדורת ויקיטקסט המבוארת

מפרשי הגמרא

פרק זה בתלמוד הבבלי

ראשונים על הפרק: רש"י | תוספות | רי"ף | רבינו אשר | רבינו חננאל | רמב"ן | ריטב"א | המאירי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | מהר"ם | רש"ש