מלאכת שלמה על מכות א

מלאכת שלמה · על מכות · א · >>

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.

משנה א

ובעזה"י מקדש זמן הסוכות. נתחיל מסכת מכות

כיצד העדים נעשין זוממין:    בגמרא מפרש דהאי כיצד קאי אשלהי סנהדרין דקתני התם כל הזוממין מקדימין כלומר אין להם לצפות מיתה אחרת אלא משכימין לאותה מיתה שנגמר בה דינו של נידון חוץ מזוממי בת כהן ובועלה וקאמר הכא עוד יש זוממין אחרים שאין מקיימין בהן דין הזמה כלל אלא מלקות ועלה מפרש כיצד אותם העדים שאין מקיימין בהן דין הזמה נעשין זוממין:

מעידין אנו באיש פלוני שהוא בן גרושה או בן חלוצה:    וכגון שהעדים הם כהנים והעידו על מי שהוחזק כהן שהוא בן גרושה וכו'. וכתב הר"ר יהוסף ז"ל בכל הספרים גרסינן מכות אחר סנהדרין ובס"א פ' שנים עשר וקאי אסנהדרין ע"ש:

אלא לוקה ארבעים:    וכתבו תוס' ז"ל וכיון דלוקין את המ' הוי כאשר זמם והוי שפיר עדות שאתה יכול להזימה ויש לדקדק אמאי לא נקט מעידני באיש פלוני שהוא ממזר דזה הוה שייך בין בישראל בין בכהנים ובן גרושה לא פסול אלא בכהנים ויש לישב דנקטיה משום דקאי לזוממי בת כהן כדאיתא בגמרא ולכך נקט מידי דשייך בכהונה ע"כ:

שהוא חייב לגלוֹת:    בנקודת חירק בלמד ושוא בגימל וחולם בלמד. וי"ס דגרסי שהוא חייב גלות:

שגירש את אשתו. כו':    והביאו תוס' ז"ל להאי בבא בפ' החובל (בבא קמא דף פ"ח:)

אומרים כמה:    בדלי"ת לשון אומד. וי"ס דגרסי אלא אומדין והר"ר יהוסף ז"ל כתב בכל הספרים גרסינן אומרים בריש. וביד פ' עשרים דהלכות עדות סימן ח' ורפכ"א וסימן ב'. ובטור ח"מ סימן ל"ח. וכתב הרא"ש ז"ל מעידין אנו באיש פלוני שגירש את אשתו ולא נתן לה כתובה והלא בין היום ומחר סופו ליתן לה כתובה אומדין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו אם נתאלמנה או נתגרשה ואם מתה יירשנה בעלה כיצד שמין רב חסדא אמר בבעל רב נתן בר אושעיא אמר באשה אמר רב פפא באשה בכתובתה פי' רש"י ז"ל בבעל כי יש זכות ספק לאיש ולאשה בכתובתה זו היא מצפה שמא ימות או יגרשנה ותגבה כולה והוא מצפה שמא תמות בחייו ויירשנה ואם באו למכור לאחרים הוא זכות וספקו והיא זכות ספיקה שלו נמכר ביותר משלה לפי שהוא אוכל פירות תמיד מקרקע המיוחד לכתובתה ועוד שהוא מוחזק ועומד והיא מחסרא גוביינא וסבר רב חסדא ששמין בכמה היה יכול למכור זכות ספקו וסכום זה ישלמו לו כי באו להפסידו אותו סכום כי חייבוהו לפרוע כתובתה מיד ורב נתן בר אושעיא סבר שישלמו כל כתובתה חוץ ממה שהיתה היא יכולה למכור טובת הנאה שלה אם תתאלמן או תתגרש זה ינכו וכל השאר ישלמו ורב פפא אמר באשה בכתובתה סבר כרב נתן ובא להוסיף דדוקא כתובתה ישלמו ולא זכות שיש לו בנכסי מלוג שלה שהוא אוכל פירות בחייה ואם מתה יירשנה שבאו להפסידו שיכולין לומר לא ידענו שהיה לה נכסי מלוג ויראה דגם תוספת כתובה ונכסי צאן ברזל אין משלמין לפי שלא ידעו בהם וקיימא לן דאין זכות לבעל במכירת כתובתה אם לא במכירת נכסי צאן ברזל שלה שהיה לו ליורשה אם תמות בחייו ואותו זכות ירושה ימכור לאחר ואת"ל דרב חסדא סבר דמשלמין זכות שהיה לו בנ"מ ובנכסי צאן ברזל מכל מקום לישנא דמתניתין דקתני ולא נתן לה כתובתה כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו משמע דבתשלום כתובה איירי הלכך נ"ל לפרש המשנה בפשוטה על דרך בבא הסמוכה לה אומדין כמה אדם רוצה ליתן ויהיו בידיו אלף זוז בין נותנם מכאן ועד שלשים יום בין נותנם מכאן ועד עשר שנים הכא נמי שמין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו שחייבוהו ליתן מיד שתהיה בידו עד זמן שתתאלמן או תתגרש או שמא לא יצטרך לפורעה לעולם כי שמא תמות בחייו ויירשנה בין נ"מ בין נכסי צאן ברזל ותוספת כתובתה כל מה שבאו להפסידו ובעי עלה בגמרא כיצד שמין פי' בשלמא בבא דסיפא השומא ידועה בין שלשים יום ובין עשר שנים אבל שומא זו היאך ישומו זמן מיתה וגירושין וקאמר רב חסדא דשמין בבעל אם הוא ילד או זקן או בריא או חלש דבזה הלוקח נותן עיניו וכן לענין גירושין אם הוא קפדן בממונו או ותרן שאם תקניטנו יגרשנה או סבלן וחש לממונו ולא יגרשנה ורב נתן סבר דבאשה נותן הלוקח עיניו אם היא יולדת בצער דבר מיתה מצוי בה וגם אם היא קנטרנית אין הבעל יכול לסבלה ורב פפא סבר כרב נתן דשמין באשה וגם בקרקע המיוחד לכתובתה אם היא עדית או זבורית דבזה נותן הלוקח עיניו ומה שפירש רב אלפס ז"ל אם כתובה מרובה או מועטת אין זה נכון דהיינו מתניתין כמה אדם רוצה ליתן בכתובתה של זו היינו לפי גודלה וקוטנה והלכתא כרב פפא עכ"ל ז"ל. ועיין עוד ברב אלפס ז"ל ובספר המאור וספר מלחמת ה':

והוא אומר מכאן ועד עשר שנים:    אומדין ההפסד שהיה ללוה בהקדמה זו וכך ישלמו. ולשון הרמב"ם ז"ל שם רפכ"א והלוה אומר עד חמש שנים אחר השלשים יום:

משנה ב

מעידין אנו באיש פלוני שחייב וכו':    פרק אלו נערות (כתובות דף ל"ב) והתם מפרש ר' אלעא מ"ט דחכמים דאמרו משלם ואינו לוקה ולא אמרי לוקה ואינו משלם דבפירוש רבתה תורה עדים לתשלומין דמכדי כתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו יד ביד למה לי פי' דסמוך ליה לא תחוס עיניך נפש בנפש יד ביד אלא דבר הניתן מיד ליד ומאי ניהו ממון:

שחייב לחברו מאתים זוז:    תוס' שבת פ' מי שהחשיך דף קנ"ב. בפי' רעז"ל מלקות משום לא תענה. אמר המלקט כתבו תוס' ז"ל דהאי דקאמר לעיל גבי לא תענה דמשום דהוי לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו היינו אי לאו קרא דוהצדיקו אבל בתר דגלי לן קרא דוהצדיקו דשייך בו מלקות יש לנו לומר דלקי מלא תענה עכ"ל ז"ל. ובגמרא ורבנן האי לא תענה מאי דרשי ביה דממון ודאי לא בעי אזהרה ומשני מיבעי ליה לאזהרה לעדים זוממין שמעידין באיש פלוני שחייב מלקות דלא ענש עונש הגוף אלא א"כ הזהיר ור"מ נפקא ליה מוהנשארים ישמעו וייראו ולא יוסיפו ורבנן ההוא מיבעי ליה לארבעה הצריכים להכרזה דלאחר שנענשו צריכין ב"ד להכריז כך וכך נהרג פלוני כההוא דתנן בפ' בתרא דסנהדרין לענין זקן ממרא ורבנן הכרזה מישמעו וייראו נפקא ואזהרה מלא יוסיפו:

שלא השם המביאו לידי מכות מביאו וכו':    בגמרא מפרש עולא טעמא דר"מ דגמר ממוציא שם רע דכתיב ביה ויסרו אותו דהיינו מלקות וענשו אותו ממון ומה מוציא שם רע לוקה ומשלם אף כל לוקה ומשלם וסבר לה כר' עקיבא דאמר עדים זוממין קנסא הוא וילפינן ממוציא שם רע דהוי נמי קנסא ורבנן סברי עדים זוממין ממונא הוא ולהכי לא ילפי ממוציא שם רע דהוי קנס וכל קנס חדוש הוא ומחדוש לא ילפינן. ומיהו תוס' ז"ל הוכיחו דאפילו בממון סבר ר"מ דלוקה ומשלם ורבנן פליגי עליה. ומילתיה דר' מאיר איתה בפ' הפועלים דף צ"א. ור' נחוניא בן הקנה אית ליה נמי דלוקה ומשלם כדמוכח בפ' אלו נערות (כתובות דף ל"ה.) וביד רפי"ח דהלכות עדות. ובטור ח"מ סימן ל"ח:

משנה ג

שהוא חייב מלקות מ':    תוס' שם פ' מי שהחשיך ודפ"ק דסנהדרין דף יו"ד:

וחכמים אומרים אינם לוקים אלא מ':    משום כאשר זמם אבל משום לא תענה לא לקו דמשום רשעה אחת אתה מחייבו ובגמרא מפרש דרבנן מיבעי להו קרא דלא תענה לאזהרה לעדים זוממין וכו' כדכתיבנא ליה לעיל בסמוך:

משלשין. וכו':    תוס' פ' החובל (בבא קמא דף פ"ו.) ובטור ח"מ סימן ל"ח:

משלשין:    פי' רש"י ז"ל בס"פ הנושא לשון חלוקה לפי חשבון הוא לחלקים מרובים או לשלשה חלקים או לד' או לחמשה או ליותר ואיתה נמי בפירקין דף ג' ע"א ופי' עוד רש"י ז"ל כאן אם שלשה עדים או ד' הן ב"ד נעשין שליש ביניהם להשוותם בפרעון איש איש לפי חלקו ע"כ:

אבל אם העידוהו:    הר"ר יהוסף ז"ל מחק מלות אבל אם:

משנה ד

היאך אתם מעידין שהרי הנהרג הזה או ההורג הזה היה עמנו:    אית דגרסי היאו אתם מעידין שזה הרג את זה שהרי ההורג הזה או הנהרג היה עמנו וכו'. ופי' רש"י ז"ל שיזומו את עצמן שיזומו אותן בעסקי גופן ולא בעסקי ההורג וההרוג כדמפרש ואזיל ע"כ וגם התוס' ז"ל כתבו עד שיזומו את עצמן פי' עצמן של עדים שיאמרו להם אתם במקום פלוני עמנו הייתם ולא שיאמרו ההורג או הנהרג היה עמנו ע"כ ואיני יודע מה מלמדים אותנו ושמא לכל הפחות לא היו גורסין מלות ההורג או הנהרג במשנה. וכתב בספר הלבוש בחשן המשפט סימן ל"ח וז"ל והטעם שהאמינה התורה למזימים יותר מלמוזמים משום כיון שמעידין המזימין על גופן של דברי המוזמין הן אינם נאמנים על עצמן לומר לא היינו עמכם ככם שאינם נאמנים לומר לא עשינו כך וכך כגון אם באו שני עדים והעידו על שנים או אפילו על מאה שהרגו את הנפש או שחללו את השבת מאמינים לעדים להרגם ואין אנו מאמינים לאלו שאומרים שלא עשו כך וכך דאדם קרוב אצל עצמו ואינו מעיד על עצמו ה"נ אין מאמינים לאלו שיאמרו לא היינו עמכם שמעידים על עצמן אלא מאמינים למזימין המעידים על גופן ופטרינן אותו הפלוני ולא עוד אלא שהעדים המוזמין חייבין לשלם לאותו פלוני כפי מה שרצו לחייבו דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ורבתה התורה בפי' שחייבין לשלם ממון שהיו רוצים לחייבו לשלם דכתיב יד ביד וגו' ומקשינן כיון דכתיב ועשיתם לו כאשר זמם יד ביד למה לי אלא לרבות דבר הניתן מיד ליד דהיינו תשלומין ולא נאמר כיון שיש עליהם חיוב מלקות משום לא תענה ברעך עד שקר לא נחייבם ממון קמ"ל יד ביד לחייבו ממון ולא מלקות ומשלמין הממון בין שניהם עכ"ל ז"ל. וכתב הרב אלפס ז"ל בפ' מרובה דף כ"ט דכל הזמה דמתניתין ומתניתא דאיירי בעדים זוממין לא איירי אלא בעדות על פה אבל בעדות בשטר לא אשכחן לה ראיה דאיירו בה דמילתא רחיקתא היא הלא תראה שלא פירשוה בירושלמי אלא בעדות על פה והאריך שם ע"ש:

משנה ה

איסטטית:    פי' ראשון שהביא רעז"ל הוא לרש"י ז"ל והפירוש השני הוא לרב אלפס והרמב"ם ז"ל. כלומר וכי יורה של אסטיס היא זו שכל הנוגע בה יצטבע מן הצבע והכא נמי איך אפשר שכל אלו הכיתות היו עומדין במקום פלוני וכי כולי עלמא גבייהו הוי קיימי אלא אינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד כלומר לא נאמין אותה כת המזמת אלא על כת ראשונה בלבד ולכל הפירושים באו אחרים והזימום ר"ל שאחר שהוזמו העדים הראשונים באו אחרים והעידו באותה עדות בעצמה והזימום השניים שהזימו לראשונים ועוד באה כת שלישית והעידו אותה עדות בעצמה והזימום אותם השנים שהזימו לכת הראשונה והשנייה וכן כל כת וכת שתבוא ותעיד על אותו פלוני שהרג את הנפש אותן השניים שהזימו לכת ראשונה עומדים כנגדם ומזימין אותם ואפילו מאה כיתות ואותם השניים מזימין אותם כולם יהרגו על פי אותם הב' ופליג ר' יהודא וקאמר דלא מקבלינן סהדותייהו רק לגבי כת ראשונה בלבד ודלא כפי' הראשונים שפירשו דהאי דקתני באו אחרים והזימום כגון דאתו סהדי ואיזימו להני דאוזימו לסהדי קמאי והדר אתו סהדי אחריני ואוזימו להני דאוזימו לסהדי קמאי וכן עד כמה זימני הני מוזמי להני והני מוזמי להני והאריך רב אלפס ז"ל והביא ראיה לפירוש האחרונים ודחה פירוש הראשונים ומתניתין נמי דייקא דקתני אפילו מאה כולם יהרגו ואי ס"ד דהני מוזמי להני והני מוזמי להני מאי כולם יהרגו הא לא מיחייב קטלא אלא מאן דקיימא עליה הזמה בלחוד ועוד ר' יהודה דקאמר אינה נהרגת אלא כת הראשונה בלבד לההוא פירוש דקמאי היכי מתברר טעמא הלכך ליכא לפרושי אלא כדפרשינן ע"כ בקיצור מהרי"ף ז"ל וגם בעל המאור ז"ל כתב על פירוש הראשונים דלאו כלום הוא אלא שדחה קצת מדברי הרי"ף ז"ל אשר שם אבל הרמב"ן ז"ל בספר המלחמות כתב באמת עיקר הפירוש כמו שפירשו הראשונים ז"ל שכך מצינו מפורש בתוספתא וכבר קיימתי את דבריהם ז"ל בפירוש השמועה וכו' ע"ש. וביד פ' עשרים דהלכות עדות סימן ה'. ובטור ח"מ סימן ל"ח:

ואינה נהרגת אלא. וכו':    כצ"ל:

משנה ו

אין העדים זוממין נהרגין:    פ' אחד דיני ממונות (סנהדרין דף ל"ב.) ובפי' רעז"ל צריך להגיה על פיהן ואח"כ הוזמו שהרי הצדוקים אומרים וכו' פי' מנין אנו לומדים שלא יהרגו עד שיגמר הדין ממעשה שהיה שהרי פעם אחת אמרו הצדוקים וכו' ומאותו הפלפול למדנו שאין נהרגין עד שיגמר הדין כך נ"ל לפרש הרי"א ז"ל:

שנאמר נפש בנפש:    בעדים זוממין כתיב לא תחוס עיניך נפש בנפש רש"י ז"ל משמע מתוך פירושו ז"ל דצריך לגרוס במתניתין שנאמר נפש בנפש וכן בכולה מתניתין ואפשר להיות דגרסינן תחת כמו שאכתוב בסמוך בס"ד. ובטור ח"מ סימן ל"ח. וכתבו תוס' ז"ל בפ"ק דב"ק דף ה' דאפילו אם העידו על שור תם שהזיק אי העידו פלוני חייב לפלוני מנה דדינו בזבורית דעדים זוממין משלמין ממיטב מג"ש דתחת תחת ופי' רש"י ז"ל משור דכתיב ביה שור תחת השור והכא כתיב נפש בנפש דכמאן דכתיב תחת דמי מה התם ממיטב דגמר משן ורגל דכתיב ביה מיטב שדהו אף כאן מיטב. וגם מכאן משמע דגרסינן נפש בנפש. אי נמי לאידך גיסא דאפשר דגרסינן תחת מן הטעם שכתב הוא עצמו ז"ל התם כיון דכתיב נפש בנפש כמאן דכתיב תחת דמי ואתה תבחר ולא אני:

משנה ז

אלא להקיש שלשה לשנים:    בפ' גט פשוט (בבא בתרא דף ק"ס.) ונוסחא אחרינא יותר הגונה אלא להקיש שנים לשלשה מה שלשה וכו'. אלא שלא מצאתי כן בשום מקום. וגם הר"ר יהוסף ז"ל לא הגי' אלא להקיש מה שלשה מזמין את השנים אף שנים יִזַמּוּ את השלשה וכך נ"ל שהגיה הררי"א ז"ל יזמו היו"ד בשב"א והזי"ן בפת"ח והמ"ם דגושה. ועיין ג"כ במ"ש בסוף סי' ד' דפ"ק דגיטין:

עד שיהיו שלשתן זוממין:    דלא תימא כיון שהוזמו השנים שהן עיקר העדות סגי קמ"ל דלא. ואיתא ברייתא קרובה ללשון מתני' פ' זה בורר (סנהדרין דף כ"ח:)

ומנין אפילו מאה ת"ל עדים:    פי' דחד עדים מיותר הקשו התוס' ותימא אימא דעדים אתא לומר אפילו ד' ונמצא אחד מהם קרוב או פסול יותר מן השלשה דכתיבי בקרא אבל טפי מד' לא וי"ל כיון דכת אחת מזמת שתי כיתות הוא הדין מאה ע"כ. ובגמרא מוקי לה והוא שהעידה כל כת בתוך כדי דבור של סיומו של חברו אבל אם לאחר זמן העידו הרי הן כשתי כתות לכל דבר ואם הוזמו העדים הראשונים נהרגין אע"פ שלא הוזמו עדות האחרת כיון דיש הפסק בין זה לזה יותר מתוך כדי דבור:

רבי עקיבא אומר לא בא השלישי כו':    ואיתה בפ"ק דסנהדרין דף ט'. ופי' נמקי יוסף ז"ל ר' עקיבא אומר לא בא השלישי להקל עליו שהשלישי אינו יכול לומר כבר העידו השנים ונתקיים העדות בהם ושאפילו הוזם לא ישלם אלא אע"פ שלא היה צריך אם העיד תוך כדי דבור דינו להתחייב אם הוזם כיוצא באלו וריב"א מפרש [עיין בתוי"ט]:

על אחת כמה וכמה. וכו':    עיין בתוי"ט מ"ש בשם רש"י. ונזכרו דברי ר"ש דמתניתין קודם דברי ר' עקיבא רבו או מפני שלשונו קרוב ללשון ת"ק או מפני שרוצה להאריך בדברי ר"ע כמו שנכתוב בסמוך בס"ד:

משנה ח

מה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול:    פ"ק דסנהדרין ובירושלמי פ' אלמנה נזונית ובתוס' פ' גט פשוט (בבא בתרא דף קס"ב) ופי' נמקי יוסף ז"ל בד"א שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותם בטלה ואפילו הם מאה בדיני נפשות. אבל בדיני ממונות תתקיים העדות בשאר ואפילו התרו בהן ואמרו לאסהודי אתינן וכוונו הפסולים להעיד עם הכשרים אינן נפסלין הכשרים בשביל הפסולים ורבי פליג ואמר דלא שנא:

בזמן שהתרו בהן:    גילו את דעת העדים אם באו לראות להעיד כדמפרש בגמ' ואמרו לאסהודי אתינא ובכי האי אפילו בדיני ממונות פסול:

שלא התרו:    בהן היינו דאתו למיחזי ולא לאסהודי אפילו בדיני נפשות לא פסילי וי"מ בזמן שהתרו בהם כשהתרו כל העדים בנידון ודאי להעיד באו והם כלם עדות אחת ומתבטלה בעדות הפסולים אבל אם לא התרו בהם או בדיני ממונות דלא שייך התראה יתברר על פי העדים אם הם עדות אחת או לא וכדאי' בגמ':

מה יעשו וכו':    דא"כ מה יעשו והדין נותן שאין העדות פסולה דאי לא תימא הכי מה יעשו שני אחים ואחד שלישי עמהם שראו באחד וכו'. ואחד מן האחים לא הלך להעיד אלא לראות מה היה הדבר וכי מפני שהיה אחד מהם פסול בראיה תבטל העדות של השאר שכוונו להעיד עכ"ל ז"ל ושם בפ"ק דסנהדרין מוכח דמה שנים נמצא אחד מהם קרוב או פסול הם דברי ר' עקיבא. ור' יוסי ורבי פליגי אליביה וכן משמע ג"כ ממה שכתבתי בפ' היו בודקין סימן ב' שהם סיום דברי ר' עקיבא ומשמע התם מדברי רש"י ז"ל דר' עקיבא לא פליג אר"ש אלא מוסיף על דבריו וצ"ע בתוס' אשר שם אם היו שונים במקום ר' יוסי ר' שמעון שכתבו שם דנמצא אחד מהם קרוב או פסול לר' שמעון תתקיים העדות בשאר ולר' עקיבא עדותן בטלה ורבינו שלמה לוריא ז"ל לא הגיה בו דבר וצריך לומר שרוצים לומר דלר"ש תתקיים העדות בשאר כדעת ר' יוסי. ובגמרא פריך לר' יוסי דאמר אף בשלא התרו שלא נתכוין להעיד הוא מציל את הנידון מפני קורבה א"כ הרוג נמי יציל את הנידון שהרי גם הוא ראה והוא קרוב אצל עצמו ומסיק דהאי קרא שעשאם לכולם כשנים במקיימי דבר הכתוב מדבר מדכתיב יקום דבר דהיינו העדים אבל לא בעושי דבר. וזו סוגיית הגמרא שכתבנו לעיל בסמוך בשם נמקי יוסף ז"ל אפסקא דבזמן שהתרו בהן בעי בגמרא היכי אמרינן להו בשלא התרו בנידון או בדיני ממונות דאין שם התראה והם רבים במה יתברר הדבר אם הוא עדות אחת ומתבטלת בעדות הקרובים או לא ומפ' רבא דהכי אמרינן להו למיתני אתיתו או לאסהודי אתיתו. אי אמרי לאסהודי אתו נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן בטלה אבל אי אמרי למיחזי אתו לא בטלה עדות האחרים בשביל ראייתו של זה דמה יעשו שני אחים שראו עם שלישי בשוק באחד שהרג את הנפש. אלא שתוס' ז"ל כתבו דהיכי אמרינן להו קאי אדיני ממונות דאדיני נפשות לא קאי היכי אמרינן וכו' דניחזי אנן אם התרו בו הקרוב והפסול אם לאו אלא פריך בדיני ממונות דליכא התראה ע"כ. עוד כתבו ז"ל לאסהודי אתיתו קשה דא"כ לא יהרג אדם לעולם דהקרובים יבאו ויאמרו לאסהודי אתינן ופי' רבינו חיים כהן ז"ל דאמרינן לעדים כשרים לאסהודי אתיתו עם הפסולין או למיחזי אתיתו בלא הפסולין ואי אמרי הכשרים למיחזי אתינן בלא הפסולין אז לא הוי עדותם בטלה אפילו אם נמצא אחד מהם קרוב או פסול אבל אי אמרי לאסהודי אתינן עם הפסולים הוי עדות בטלה עכ"ל ז"ל וכתוב בנמקי יוסף ז"ל דפי' ר"ת ז"ל דוקא שהעידו כבר בב"ד והרמ"ה ז"ל כתב דהא דאמרינן אי למיחזי אתו עדותם כשרה דוקא דלא אסהידו בהדי הדדי בב"ד בתוך כדי דבור אבל אם העידו כל אחד בתוך כדי דבור של חברו עדותן בטלה דעיקר עדות בשעת הבאה היא ע"כ. עוד כתוב בנמקי יוסף בפ' זה בורר דף רע"ו [*) באלפסין החדשים דפוס ראם הוא בדף ז' ע"א וע"ש שכתוב להיפוך ממה שכתב כאן המחבר וגם בתשובה להרי"ף איני חולק כמ"ש המחבר רק צ"ל מחלק ע"ש.] בשם בעל מתיבות דכי קתני נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדותן פסולה לגמרי קאמר ואפילו שבועה לא משבעינן ליה אפומא דכשר דאי לא תימא הכי אף שלשה דקתני עדותן בטלה למאי הא איכא תרי אבל בתשובה להריף ז"ל נראה שחולק על זה ע"כ בקיצור מופלג וע"ש. וביד פ"ה דהלכות עדות סימן ג' ד' ור"פ עשרים. ובטור ח"מ סי' ל"ו ל"ח:

מה יעשו שני אחים כאחת שראו שהרג זה את הנפש:    כך הגיה הרי"א ז"ל וכתב ס"א כאחד בדלית:

משנה ט

היו שנים רואין אותו מחלון זה וכו':    פי' היו שני עדים רואים לאחד הורג נפש מחלון וכו' ואחד מתרה וראו נמי אחד מתרה בהורג באמצע שני החלונות הרי אלו עדות אחת לענין זה שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול שבטל כל העדות ואינם נזומין עד שיזומו כולם לפיכך אם נמצאת כת אחת מהם זוממת כוון שהם שתי עדיות הוא והן נהרגין ההורג נהרג בעדות כת שניה שלא הוזמה והכת שהוזמה נמי נהרגת על פי המזימין:

והשניה פטורה:    אם הוזמה הכת שניה אחר שנהרג הרוצח פטורה היא דכיון שנהרג ההורג על פיהם שוב אין נהרגין דקיימא לן לא הרגו נהרגין הרגו אין נהרגין דכתיב כאשר זמם לעשות ולא כאשר עשה וה"מ דבעינן רואין זה את זה בדיני נפשות אבל בדיני ממונות קיימא לן כר' יהושע בן קרחא דאפילו הלואה אחר הלואה מצטרכי כגון זה אומר בפני הלוהו מנה וזה אומר בפני הלוהו מנה וזה לא ראה של זה דמ"מ תרויהו מסהדי דחייב ליה חד מנא כדאיתא בשלהי פרק זה בורר כ"ש כשראו שניהם ההלואה ביחד זה מחלון זה וזה מחלון זה נמקי יוסף ז"ל. ובגמרא אמר רב נחמן עדות מיוחדת פי' כגון שראו ההלואה אחד מחלון זה ואחד מחלון זה ולא היו רואין זה את זה כשרים בדיני ממונות דכתיב לא יומת על פי עד אחד מאי עד אחד אלימא עד אחד ממש מרישא דקרא שמעינן לה על פי שנים עדים יקום דבר אלא מאי עד אחד אחד אחד ובדיני נפשות היא דלא מפני שצריכין כל העדים שיראו עושי העבירה כאחד אבל בדיני ממונות אע"פ שראו זה אחר זה מצטרפין ומהכא יליף לה ר' יהושע בן קרחא. וכתבו תוס' ז"ל היו שנים רואין אותו מחלון זה ושנים מחלון זה ולא גרסינן במתניתין אחד בחלון זה וכו':

ואחד מתרה בו באמצע:    עיין בתוי"ט וכן נראה שפירש נמקי יוסף ז"ל כמו שאכתוב בסמוך:

הרי אלו עדות:    אחת. שאם נמצא אחד מהם קרוב או פסול עדות כולם בטלה וכן שאם נמצאת כת אחת מהם זוממת אין נהרגין עד שיוזמו כולם ובטלה נמי עדות כולם בהזמת אחת מהם דהזמה הוי כנמצא אחד מהם קרוב או פסול:

ר' יוסי אומר לעולם אינו נהרג:    עד שיהיו פי שני עדיו מתרין בו פליג את"ק דאמר ואחד מתרה בו באמצע דמשמע דלא בעינן שאותן המעידין עליו בב"ד יתרו בו אלא אדם אחר אם התרה בו יהרג:

שנאמר על פי שנים עדים:    ובגמרא פריך ומי אית ליה לר' יוסי התראה כלל והתנן ר' יוסי אומר השונא שאמר בשוגג הרגתי נהרג מפני שהוא כמועד ומותרה ומשני ההיא ר' יוסי בר' יהודה היא [הגה"ה זהו דלא כמהרי"א ז"ל שהגיה במשנה ר' יוסי בר' יהודה] דשמעי' ליה בברייתא דאמר חבר אינו צריך התראה לפי שלא ניתנה התראה אלא להבחין בין שוגג למזיד:

מפי תורגמן:    שמא יחליף התורגמן בלשון העדות ועוד כששמעו הם מפי העדים יתכן להם לחקור אותם נמקי יוסף ז"ל וכתב הרי"א ז"ל ס"א כמפי התורגמן. וכתוב בספר מישרים נתיב ב' חלק שני שלא יהו שומעין מפי התורגמן אלא א"כ מבין הדיין לשון העד אפילו אינו יכול להשיבו ע"כ. וכך הוא מעשה הכא בגמרא דרבא אוקים תורגמן להנהו תרי לעוזי דאתו לקמיה לדינא משום דהוא מידע הוה ידע מאי דהוו אמרי הני תרי לעוזי בסהדותייהו אלא לאהדורי הוא דלא הוה ידע למיהדר. ולדעת הירושלמי שהביא הר"נ ז"ל ר"פ שבועת העדות בדף שט"ו ע"א מתני' דוקא בעדים והאי מעשה מיירי בעדים אבל לדעת הרי"ף והרמב"ם ז"ל אע"ג דמתניתין מעל פי שנים עדים דרשי' ליה ס"ל ז"ל הכי מדאמרי' דהנהו לעוזי דאוקי רבא מתורגמנא בינייהו ע"כ בקיצור מלשון הר"ן ז"ל שם. וביד פכ"א דהלכות סנהדרין סימן א' וברפ"ד דהלכות עדות. ובטור ח"מ סימן י"ז וסימן כ"ח:

משנה י

כל מקום וכו':    פ' כל הגט (גיטין דף כ"ח) ודף כ"ט ובפ' נגמר הדין (סנהדרין דף מ"ה:)

סנהדרין נוהגת בארץ ובח"ל:    פ"ק דסנהדרין דף י"ד ובודאי שאין סומכין בח"ל אלא ה"פ שכל הנסמך בארץ ראוי לשפוט אפילו בחוצה לארץ. ובגמרא בברייתא מפיק לה מקרא דכתיב והיו אלה לכם לחקת משפט לדורותיכם למדנו לסנהדרין שנוהגת בארץ ובח"ל א"כ מה ת"ל בשעריך גבי שופטים ללמד לך בשעריך אתה מושיב בתי דינים בכל פלך ופלך ובכל עיר ועיר ובח"ל אתה מושיב בכל פלך ופלך ואי אתה מושיב בכל עיר ועיר:

ההורגה אחד בשבוע נקראת חבלנית:    י"ס דגרסי מחבלנית:

ר' אלעזר בן עזריה אומר אחר לשבעים שנה:    וביד פ"ד דהלכות סנהדרין סימן י"ב ובפי"ג סימן ז' ח' ובפי"ד סימן י' י"ד: