"עלה עשן באפו" מצייר ההר הבוער ומריק אש וגפרית ומעלה עשן ביום הרעש כאלו העשן העולה הוא העשן העולה מאפו, [שיציין כאלו אף ה' בוער בלב ההר], "והאש האוכלת" ממנו הוא היוצא "מפי ה'" המוריק אש דרך פיו, עד "שגחלים בערו ממנו", כמו שהוא בהרים המוריקים אבני אש:
ועם כל זה כאשר על כן עלה עשן באפו הוא ה"אף" אחד מכחות הרוגז להשחית, והנה מה"אף" יבערו גחלים להשחית ולשרוף את הנדון, כענין בקצוף הוא יתברך על עיר או ממלכה, יחרה אפו ויבעיר ויקים על העיר והממלכה ההיא חיל מלך פלוני להשמידה, כאשר קרה לנו בהקים ה' על ישראל ועל ירושלים את נבוכדנצר, נמצאו נבוכדנאצר וחילו כגחלים בערו מהאף שחרה בנו בעונותינו, כי האף מגרה בנו חיל - עם שהם גחלים שהודלקו לשרוף מאש האף, ואחרי כן ראינו אש מפיו יתברך תאכל אותם הגחלים, ככל הדברים הרעים שבירמיה על הכשדים שהם גחלים בערו מהאף, שאחרי כן תאכלם אש מפיו יתברך וינקם מהם, באופן כי אחר שעלה עשן באפו אחרי כן נראה שאש מפיו תאכל את הגחלים שבערו מהאף הנזכר, נמצא כי שלוחי האף הם לוקים אחרי כן. ואם כן איפה למה אהיה אני שליח האף, שעל שאול על בקשו את נפשי, פן אלקה אחרי כן:
