(י-יא) "ויט", פה נמשך החרוז "בצר לי אקרא ה' וישמע מהיכלו קולי ויט שמים וירד", שאז כשצעק שנית על הצרה החדשה, הטה שמים למטה וירד להושיעו, ותחת ששני יסודות שהם יסוד העפר ויסוד האש אשר בבטן הארץ רועשים לבלע ולהשחית, הכין ה' תשועה על ידי יסוד הרוח ויסוד המים, שבעת ירד ה' וערפל תחת רגליו להושיעו, "וירכב על כרוב", אז "יעוף על כנפי רוח", כאלו התעורר הרוח וישא את העננים לכבות את השרפה (כמ"ש השם עבים רכובו המהלך על כנפי רוח), עד שע"י הרוח התעורר יסוד המים, עד:
(י) "ויט שמים וירד כו'". אחרי דברו על אשר שר לה' שהושיעו בלי חטא באופן יקרא (פסוק א) עבד לה', בא עתה לדבר על אשר אמר (פסוק ז) ושועתי לפניו תבא באזניו שיורו דבריו אלה, כי אמנם ישב אלקים על הארץ, והלא יתעורר איש לדבר ולומר אם כן איפה, איך הטה שמים בסיני וירד מלמעלה, והוא מאמרם ז"ל (מכילתא יתרו פרשה ד) שהקשו כתוב אחד אומר וירד ה' על הר סיני (שמות יט כ) וכתוב אחר אומר ומשה עלה אל האלקים (שם ג), אלא מלמד שהרכין הקב"ה שמים ושמי השמים על הר סיני, נמצא שהיה על השמים ועל הארץ. והלא זה מקום לבעל דין לחלוק על מאמר דוד, איך אמרת ושועתי לפניו שיורה כי על הארץ כבודו, ואם כן איך הוצרך להטות שמים על ההר, ועוד כי הלא היה מסך ערפל ואיך היה ערפל תחת רגליו להפסיק, והלא לא יעצרנו הגשם מלהיות בארץ. על כן אמר אל תשית לבך אל הקושיא הזאת, כי הלא אשר ראית כי ויט שמים וירד שהרכין והטה הוא יתברך שמים וירד, ולא עוד אלא שגם השמים לא הספיקו להיות מסך מבדיל, כי אם גם וערפל תחת רגליו, ואם כן איפה איך אמרתי ושועתי לפניו שהוא יתברך אתי בארץ:
