מ"ג שמות כב ל
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ואנשי קדש תהיון לי ובשר בשדה טרפה לא תאכלו לכלב תשלכון אתו
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְאַנְשֵׁי קֹדֶשׁ תִּהְיוּן לִי וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה לֹא תֹאכֵלוּ לַכֶּלֶב תַּשְׁלִכוּן אֹתוֹ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְאַנְשֵׁי־קֹ֖דֶשׁ תִּהְי֣וּן לִ֑י וּבָשָׂ֨ר בַּשָּׂדֶ֤ה טְרֵפָה֙ לֹ֣א תֹאכֵ֔לוּ לַכֶּ֖לֶב תַּשְׁלִכ֥וּן אֹתֽוֹ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַאֲנָשִׁין קַדִּישִׁין תְּהוֹן קֳדָמָי וּבְשַׁר תְּלִישׁ מִן חֵיוָא חַיָא לָא תֵיכְלוּן לְכַלְבָּא תִּרְמוֹן יָתֵיהּ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְאַנְשִׁין קַדִּישִׁין טְעָמִין חוּלִין בִּדְכוּתָא תְּהוֹן קֳדָמַי בְּרַם בְּשַר תְּלִישׁ מִן חֵיוָותָא חַיָיא לָא תֵיכְלוּן לְכַלְבָּא תֵירְמוּן יָתֵיהּ בְּסִיטְרֵיהּ: |
רש"י
"ובשר בשדה טרפה" - (מכילתא) אף בבית כן אלא שדיבר הכתוב בהווה מקום שדרך בהמות ליטרף וכן (דברים כב) כי בשדה מצאה וכן (שם כג) אשר לא יהיה טהור מקרה לילה הוא הדין למקרה יום אלא שדיבר הכ' בהווה ואו"ת ובשר דתליש מן חיוא חיתא בשר שנתלש ע"י טרפת זאב או ארי (או) מן חיה כשרה או מבהמה כשרה בחייה
"לכלב תשליכון אותו" - (מכילתא) אף הוא ככלב או אינו אלא כלב כמשמעו ת"ל בנבלה או מכור לנכרי ק"ו לטרפה שמותרת בכל הנאות א"כ מה ת"ל לכלב למדך הכתוב שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה שנ' (שמות יא) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו אמר הקב"ה תנו לו שכרו
מפרשי רש"י
ויש לומר עוד, שכל פרישת ערוה קדושה, אבל פרישת שקצים אף על גב שהוא גם כן קדושה, מכל מקום אינו קדושה גמורה כמו שהיא פרישת עריות, ולפיכך אין הכתוב מזכיר תמיד קדושה כמו שמזכיר אצל עריות, שכל מקום שמזכיר עריות תמצא אצלם קדושה (רש"י ויקרא יט, ב), לפי שהוא קדושה גמורה ביותר, וזה נכון גם כן:
[לג] אף בבית כן. ובמכילתא; אין לי אלא בשדה, בבית מנין, תלמוד לומר "נבילה וטריפה" (ויקרא כ"ב, ח'), מה נבילה בין בבית ובין בשדה, אף טריפה בין בבית בין בשדה:
[לד] ללמדך שהכלב מכובד ממנו. שהרי אצל נבילה כתיב (דברים י"ד, כ"א) "או מכור לנכרי" שהוא עובד עבודה זרה, ואצל הטריפה כתיב "לכלב תשליכון אותו", וידוע כי הנבילה גרוע מן הטריפה, ואמרה התורה ליתן אותה לנכרי עובד עבודה זרה, והטריפה היותר מכובד - "לכלב תשליכון אותו". ומה שהכלב הוא יותר טוב מן עובד עבודה זרה, כי הכלב נברא שאי אפשר להיות טוב במינו, והוא שלימות הבריאה בזה המין, ולא כן עובד עבודה זרה, שהרי הוא אדם, ובמה שהוא אדם אינו שלימות הבריאה, רק העובדים השם, והם עמו. כי המינים שהם נמצאים בעולם הם צורת העולם, ואין אחד מהם שאין צורת העולם. אבל העובד עבודה זרה אינו צורת העולם, שהרי הישראל הוא צורת האדם, שהם נקראים 'אדם' (יבמות דף סא.), והוא צורתו של עולם, ולמה צריך עובד עבודה זרה, ואינו מצורת העולם:
[לה] ולמדך שאין הקב"ה מקפח כו'. דע, כי טעם הדבר כי הכלב כמו שאמרתי למעלה (אות לד) הוא מצורת העולם גם כן, ובשביל שהוא מצורת העולם, לכך היו מצטרפים אל המציאות. לכך "לא יחרץ כלב לשונו" (לעיל יא, ז), כי כשיצאו ממצרים יצאו במעלה שכל הנמצאים נמשכים לה, אז יצאו בהסכמת כל המציאות, להורות כי יציאת מצרים שלימות מציאות צורת העולם בכללו, עד שאף הכלבים הרחוקים ממציאות העולם, שאינם נחשבים ממציאות העולם, מכל מקום מפני שהיה יציאת מצרים משלים הכל, לכך אף הכלבים לא יחרץ. ובשביל זה אמרה התורה "לכלב תשליכון אותו", שאם לא היה הכלב ממציאות העולם לא היתה אומרת התורה "לכלב תשליכון אותו". אמנם לפי שהוא גם כן מכלל מציאות העולם, לפיכך אמרה "לכלב תשליכון אותו", וזה נכון:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וּבָשָׂר בַּשָּׂדֶה טְרֵפָה – אַף בַּבַּיִת כֵּן, אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהוֹוֶה – מָקוֹם שֶׁדֶּרֶךְ בְּהֵמוֹת לִטָּרֵף. וְכֵן "כִּי בַשָּׂדֶה מְצָאָהּ" (דברים כב,כז); וְכֵן "אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה" (דברים כג,יא), הוּא הַדִּין לְמִקְרֵה יוֹם, אֶלָּא שֶׁדִּבֵּר הַכָּתוּב בַּהוֹוֶה. [וְאוּנְקְלוֹס תִּרְגֵּם], "וּבְשַׁר תְּלִישׁ מִן חֵיוָא חַיָא": בָּשָׂר שֶׁנִּתְלַשׁ עַל יְדֵי טְרֵפַת זְאֵב אוֹ אֲרִי מִן חַיָּה כְּשֵׁרָה[1] אוֹ מִבְּהֵמָה כְּשֵׁרָה[1] בְּחַיֶּיהָ.
לַכֶּלֶב תַּשְׁלִיכוּן אוֹתוֹ – אַף הַגּוֹי כַּכֶּלֶב. אוֹ אֵינוֹ אֶלָּא כֶּלֶב כְּמַשְׁמָעוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר בִּנְבֵלָה: "אוֹ מָכֹר לְנָכְרִי" (דברים יד,כא), קַל וָחֹמֶר לַטְּרֵפָה שֶׁמֻּתֶּרֶת בְּכָל הֲנָאוֹת. אִם כֵּן מַה תַּלְמוּד לוֹמַר לַכֶּלֶב? לְלַמֶּדְךָ שֶׁהַכֶּלֶב נִכְבָּד מִמֶּנּוּ, וְלִמֶּדְךָ הַכָּתוּב שֶׁאֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מְקַפֵּחַ שְׂכַר כָּל בְּרִיָּה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וּלְכֹל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא יֶחֱרַץ כֶּלֶב לְשֹׁנוֹ" (שמות יא,ז); אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: תְּנוּ לוֹ שְׂכָרוֹ.
רשב"ם
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מדרש מכילתא
• לפירוש "מדרש מכילתא" על כל הפרק •
קצד. ובשר בשדה טרפה אין לי אלא בשדה, בבית מנין- תלמוד לומר (טרפה ונבלה) [נבלה וטרפה] הקיש (נבלה לטרפה) [טרפה לנבלה], מה נבלה לא חלק בה בין בבית בין בשדה, אף טרפה לא נחלק בה בין בבית בין בשדה. הא מה תלמוד לומר ובשר בשדה טרפה, דבר הכתוב בהוה. כיוצא בו, כי בשדה מצאה (דברים כד). אין לי אלא בשדה, בבית מנין- דבר הכתוב בהווה. כיוצא בו, ומי האיש אשר נטע [כרם] (שם כ). אין לי אלא כרם, שאר אילנות מנין -(לא) דבר הכתוב אלא בהווה. אף כאן בשדה טרפה, דבר הכתוב בהווה, מקום שדרך בהמות להטרף.
קצה. לכלב תשליכון אותו לכלב ככלב. אתה אומר [ככלב], או אינו אלא כלב כמשמעו. תלמוד לומר לא תאכלו כל נבלה (דברים יג). והלא דברים קל וחומר, מה נבלה שהיא מטמאה במשא הרי היא מותרת בהנאה, טרפה שאינה מטמאה במשא אינו דין שתהא מותרת בהנאה. הא מה תלמוד לומר לכלב תשליכון אותו, ללמדך (שהכלב מכובד מן (העבד). שהטרפה לכלב ונבלה (לעבד) ללמדך) שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה. שנאמר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו (שמות יא). אמר הקב”ה תן לו שכרו. והלא דברים קל וחומר, ומה אם חיה כך, אדם לא כל שכן שאינו מקפח שכרו. שנאמר (קורא דגר ולא ילד עושה עושר ולא במשפט בחצי ימיו יעזבנו ובאחריתו יהיה נבל (ירמיה יז)). ואומר כסא כבוד מרום מראשון מקום מקדשנו (שם).
מלבי"ם - התורה והמצוה
קצג. אנשי קדש תהיון לי. מה שאמר תהיון לי היינו שתהיו שלי שלא חהיו תחת הטבע והמעשה, רק תחת ההנהגה הנסתרת. שמצד זה השי”ת מתעלה ומתקדש על הנהגה מופלאת מובדלת מחוקי הטבע. ואמר כן בסוף איסורי מאכלות ובפ' עריות, בפ' שמיני ובפ' קדושים, כי על ידי כל מצוה מתוסף עליכם קדושה חדשה נערכת לעומת קדושת המצוה.וכמו שהתבאר בספרא סוף שמיני וסוף קדושים.
ואיסי בן גוריא סבירא ליה כר”ש שלמד בחולין (קט”ז) ובכ"מ, שבב"ח אינו אסור רק באכילה. משום דכתיב כי עם קדוש אתה , והקדושה לא בא על איסורי הנאה רק על איסורי מאכלות כמו בכאן. ומה שאמרו שנאמר כאן, רצונו לומר גבי בב"ח, ולהלן רצונו לומר גבי טרפה.
קצד. ובשר בשדה טרפה לא תאכלו . שם טרפה ופעל טרף הונח בעצם על החיות הטורפות את החלשים מהם. ונקראת טרפה כל שהוכתה על ידי צפורן הדורס מכה שאי אפשר שתחיה עוד. הגם שעתה היא חיה עדיין. כי אם כבר מתה, כבר הזהיר על הנבלה. ואם הוכתה במקום שתוכל לחיות, אין סברא שתאסר באכילה. ועל זה אמר בספרא (סוף שמיני קעג ) להבדיל בין החיה הנאכלת ובין החיה אשר לא תאכל. בין טרפה כשרה ובין טרפה אסורה. רצונו לומר כשהכה אותה שלא בצפורן, או שלא כנגד החלל. שאז יכולה לחיות, היא טרפה כשרה. ומבואר ממילא שה"ה בכל מכה שאירע לה ושאי אפשר שתחיה ממנה, דינה כטרפה. שמה הבדל בין אם בא סבת החולי הממיתה על ידי אריה או על ידי ד”א. ומזה קבלו חז"ל הע' מיני טרפוות.וכמו שאמר הרמב"ן בהשגותיו למנין המצוות [בשורש השני].
ומה שאמרו ובשר בשדה טרפה, אין לומר דוקא בשדה וטרפה שבבית מותרת. דבאיזה סברא נאמר כזאת. והרי אמר נבלה וטרפה לא יאכל, הרי אסר טרפה סתם שכולל אף בבית כמו נבלה. וז"ש הקיש טרפה לנבלה. ומבואר אצלנו שדרך הכתובים שדבר שיש בו חדוש יותר יאמר לבסוף. ועל כן אמר נבלה וטרפה, כי טרפה שהוא עדין חי חדוש יותר מן נבלה שמתה. ואם נאמר שטרפה אינה רק בשדה, אם כן נבלה חדוש יותר מן טרפה שהיא אסורה אף בבית ,והיה לו לומר טרפה ונבלה. וכל זה נכלל במה שאמרו הקיש טרפה לנבלה. ועל כורחך שמה שנאמר ובשר בשדה, לאו דוקא, רק שדבר בהוה שדרך החיות הטורפות להמצא ולטרוף בשדה.
אולם בכל זאת מלת ובשר מיותר, שהיה לו לומר וטרפה בשדה לא תאכלו, כמה שאמרו בכמו שאמר בכמה מקומות. ומזה הוציאו בחולין (דף ק”ב ע"ב) שכולל בשר מן החי. כי טרפה שם על כל הבהמה שנטרפה. ופה אמר שגם בשר טרפה, הינו שלא טרף כל הבהמה רק טרף ותלש בשר מן הבהמה, לא תאכלו. כי שם בשר כולל גם חלק מן הבהמה. וכן מבואר בדברי הרמב"ם (פ”ד ה”י) שהחותך בשר מן החי היא טרפה בעצמה. ובחשבונו מנין הלוקין [בפי”ט מה' סנהדרין] לא חשבו בפני עצמו, כי נכלל במה שחשב טרפה שם בסי' פ"ט. ועין בפר”ד (דף סח ע”ד) שתמה בזה בחנם על הרמב"ם. וכבר באר הרמב”ם (במל"ת קפא) שפשט הכתוב הוא כמו שנזכר במכלתא שדבר בהוה.
ובכל זאת אחר שמלת בשדה הוא מיותר, קבלו חז"ל שנכלל בזה כונה שניה. והוא כך, ובשר בשדה טרפה הוא, לפיכך לא תאכל אותו. ושם שדה, הוא הפך הבית והמחיצה כמה שאמרו בפ' אחרי ( אחרי צו ), וכולל כל בשר שיצא חוץ למחיצה. כמו בשר קדשי קדשים שיצא חוץ לעזרה, ובשר קדשים קלים חוץ לחומה, או בשר הפסח שיצא חוץ לחבורה, או כשהוציא העובר את ידו (כמה שאמרו בחולין דף סח). ועל כולם לוקין, וכמו שאמר הרמב"ם (פי"א מעשה הקרבנות) וכן במנין הלוקין בה' סנהדרין. וכן כתבו התוס' בחולין שם, ובמכות (דף יח) שלוקין [הפך מה שאמרו ביומא דף לו ד”ה בלאו דנבלה].
והדברים מוכרחים בעומק הלשון, שהיה לו לומר ובשר טרפה בשדה. דהא טרפה מתאר שם בשר, וצריך לסמוך אליו. ואח"ז יבאר המקום שנמצא בשדה.וממה שהפסיק במלת בשדה, מבואר שהוא תואר לבשר, וטרפה הוא הנשוא. בשר הנמצא בשדה דינו כטרפה. ואם כן דרושים אלה מיוסדים בעומק הלשון וסדרו.
קצה. לכלב תשליכון אותו . ובנבלה אמר לגר אשר בשעריך תתננה (דברים יד) שמותר בהנאה. ומשמע שהטרפה אסורה בהנאה. אך זה אי אפשר דהא הנבלה חמורה מהטרפה שמטמאה במשא. וכיון שהיא מותרת בהנאה כל שכן טרפה. רק פי' כמו שאמר הראב"ע שאמר לכלב בפת”ח. הכלב הידוע שומר הצאן, שהוא נהנה במה שנותן מוון לכלב שמזונתיו עליו. והכלב הציל את בשר הטרפה מפי החיה ושיך לו בשכרו, כי הוא השומר קנין אדוניו וצאנו. והוא שמר צאן אדוניו במצרים והכיר את קונו ושמר את צאנו לא חרץ עליהם לשונו. ואף שבעלי חיים אינם בעלי שכר ועונש כי פעולתם טבעית, אמר הקב"ה תן לו שכרו. שמזה ילמד אדם מוסר לדעת דרכי ה.' שכל שכן שיש שכר ועונש להאדם שהוא בעל בחירה. וכן אמר ירמיה (ירמיה יז) שהעושה עושר ולא במשפט, ילמד מוסר מן הקורא שאוסף לקנו ביצים של עופות אחרים, ולבסוף מקבל עונש על ידם. כדי שיהיה זה מוסר להעושה עושר בגזל שבחצי ימיו יעזבנו.
בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
תשליכון אותו. נ' יתירה ללמדך שמרחיקין הנבלה מן העיר נ' אמה:
לכלב תשליכון אותו. וסמיך ליה לא תשא שמע שוא כל המספר לה"ר ראוי להשליכו לכלבים: