מ"ג שמות א א
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וְאֵ֗לֶּה שְׁמוֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל הַבָּאִ֖ים מִצְרָ֑יְמָה אֵ֣ת יַעֲקֹ֔ב אִ֥ישׁ וּבֵית֖וֹ בָּֽאוּ׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְאִלֵּין שְׁמָהָת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל דְּעָאלוּ לְמִצְרָיִם עִם יַעֲקֹב גְּבַר וַאֲנָשׁ בֵּיתֵיהּ עָאלוּ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְאִילֵין שְׁמָהַת בְּנֵי יִשְרָאֵל דְעָלוּ לְמִצְרַיִם עִם יַעֲקב גְבַר עִם אֱנַשׁ בֵּיתֵיהּ עָלוּ: |
רש"י
מפרשי רש"י
[ב] להודיע שנמשלו לכוכבים. ומה שכתוב זה דוקא בשבטים ולא בצדיקים אחרים, מפני שהשבטים הם דוגמת הכוכבים, י"ב שבטים כנגד י"ב מזלות (שמו"ר טו, ו), וכל מזל ומזל כולל כוכבים הרבה, כמו שיכלול כל שבט ושבט הרבה מאוד, מטעם זה נמשלו השבטים לכוכבים:
[ג] המוציא במספר צבאם. אף על גב דלא כתיב בקרא רק ההוצאה, שנאמר (ישעיהו מ', כ"ו) "המוציא במספר צבאם", דייק מדכתיב (שם) "לכלם בשם יקרא", ולא שייך 'קריאה' אלא לבוא אל הקורא, והיינו הכנסה, שבא אליו בקריאה שהוא קורא (כ"ה ברא"ם). אף על גב דלא כתיב "מספר" רק אצל היציאה וה"שמות" אצל הכנסה, דייק דהוי למכתב 'המוציא במספר צבאם יקרא לכלם בשם', להקדים הפועל, כמו שאמר "המוציא במספר צבאם", אלא למדרש (שמו"ר א, ג) הכי "המוציא במספר צבאם לכלם בשם", וגם "מספר צבאם לכל בשם יקרא", והשתא הוי "מספר" ו"שם" אצל הכנסה ואצל הוצאה. ועוד דנלמוד קל וחומר, מה הוצאה שלא נאמר בו שמוציא אותם בשם - מוציא אותם במספר, הכנסה שמכניס אותם בשם - אינו דין שמכניס אותם במספר. והוא הדין נמי נלמוד שמוציא אותם בשם, דמה הכנסה שלא נאמר בה שמכניס אותם במספר - אפילו הכי מכניס אותם בשם, הוצאה שנאמר בה שמוציאם במספר - אינו דין שמוציאם בשם. ואין להקשות איך נוכל ללמוד קל וחומר דמוציאם בשם כיון שכבר למדנו שבהכנסה יש מספר, ולא נוכל לעשות עוד קל וחומר, דכהאי גוונא מצינן בכמה דוכתי, עיין בפרק השוכר את הפועלים (בבא מציעא דף פח:) אצל 'ומה דיש'. וקשיא אחר דמקשינן הכנסה להוצאה, למה לא נכתבו כל שבעים נפש בהכנסה בשמות כמו שכתובים אצל ההוצאה, ויש לומר דודאי לענין הוצאה צריך להוציא כל אחד ואחד בשמו, שגם התולדות יש להוציא כל אחד ואחד בשמו, לפי שההוצאה חשובה יותר להיות משמש בעולם, וכל אחד מן התולדות משמש בעולם בפני עצמו, שהרי התולדות היו מעמידים משפחות הרבה, וכל אותן שבאו למצרים היה כל אחד ואחד משפחה בפני עצמו, ולכך מנה כל אחד בפני עצמו. אבל אצל הכנסה אין מכניס בשם רק העיקר, שהוא האב. וכן הוא אצל הכוכבים נמי, כאשר מוציא אותם - מוציא בשם כל אחד ואחד, שכל מזל ומזל יש לו כוכבים הרבה, ומוציא הקב"ה כל אחד, ובהכנסה אין מכניס רק העיקר, שהוא המזל עצמו. ואם תאמר ומנא לן שכך הוא בכוכבים, ויש לומר דכך משמע הכתוב, דגבי הוצאה כתיב "המונה במספר צבאם", שה'צבא' רוצה לומר רבוים, דהיינו צבא הכוכבים מונה אותם במספר, אבל אצל הכנסה לא כתיב "צבאם", ולכך "בשם יקרא" קאי על המזלות עצמם, לא על צבאיהם. והקשה הרא"ם למה צריך לתרץ שהמנין הוא מפני שנמשלו לכוכבים, הוי ליה לתרץ מפני חבתן מונה אותם כל שעה כמו שתירץ רש"י בפרשת במדבר (במדבר א', א'), ואין זה קשיא, דלא שייך לומר כן אלא כשהוא מונה אותם בחייהם כמי שמונה את הצאן, אבל מנין הזה שהוא לאחר מיתה לא יתכן לומר שהוא משום חבה, שאין הרועה מונה את הצאן רק כמה יש לו עדיין, ולא מונה הצאן כמה מתו מן הצאן:א דקשה לרש"י למה מנאן פעם אחרת הא כבר מנאן לעיל בפרשת ויגש, וא"ל דלעיל מנאן בחייהן ועכשיו מנאן אחר מיתתן, מאי נפקא מינא בין מנין קודם מיתה בין לאחר מיתה, ועל זה פירש להודיע וכו'.
אי נמי, קשה לי', ד"ואלה" למה לי? דלא הוי לי' למימר אלא "אלה שמות" וגו'. ואין לומר דקאי על מספר של מעלה דבפרשת ויגש, והתם כתיב ואלה, דקשה, למאי נפקא מינא קאמר דקאי על מספר דלעיל ולהודיע שזה המספר אחר המיתה היה, ולהכי כתיב ואלה כלומר אלה שמות בני ישראל המספר של בחייהם ואלה מספר שמותיהם לאחר מיתה, אבל עדיין קשה, למה לי' המספר דלאחר מיתה, כיון שכבר מנאן בחייהם. ועל זה קאמר אף על פי וכו'.
ד [רא"ם] שמילת "ובשמותם" לא קאי אלא על מילת ומכניסין, אבל בהוצאה דוקא במספר ולא בשמותם, כמו שנאמר בקרא "המוציא במספר צבאם לכולם בשם יקרא". גבי הוצאה כתיב מספר, ובהכנסה כתיב בשם.
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
רשב"ם
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
ורבים שמות, כי התי"ו כולל סימן רבים ורבות, כמו "מקומות" ו"אבות". גם המ"ם ככה סימן הזכרים והנקבות, כמו "נשים" ו"פילגשים". ויש שמות שימצאו במ"ם גם בתי"ו, כמו "נפשים" (יחזקאל יג, כ), "נפשות"; "לבבות" גם "לבבים" – "על לבבהן" (נחום ב, ח).
ה"א מצרימה — תחת מלת "אֶל", כמו "נלכה דותינה" (בראשית לז, יח); "ותבא אותי ירושלימה" (יחזקאל ח, ג).
את יעקב — עם יעקב; כמו: "כרת ה' את אברם" (בראשית טו, יח).
איש וביתו — יוצא חלציו. ואין בית בכל המקרא אשה, והנה העד: איש וביתו באו; כי לא היו נשי השבטים במספר השבעים. ואל יקשה בעיניך "וכפר בעדו ובעד ביתו" (ויקרא טז, ו), כי פשוטו בית אביו, כי שלשה וידויין היו. ועזר הכהן שהיא אשתו – בכח "בעדו" והיא נכללת עמו, כי האיש ואשתו הוא האדם:רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
שלמה המלך ע"ה יזהיר בכתוב הזה (משלי כה) על מדת התוכחת לפי שכל התורה כולה תלויה בתוכחת, שכל המקבל תוכחת וישמע לקול מוכיחיו הנה זאת מדה עליונה כוללת כל הטובות והיא סבה לקיום התורה, ומי ששונא את התוכחת מדה מגונה כוללת הרעות והיא סבה לבטול התורה כי הוא קרוב שיכפור ושיפרוק ממנו עול תורה, ומזה אמר שלמה ע"ה (משלי טו) מוסר רע לעוזב ארח שונא תוכחת ימות, באר כי קשה מאד השונא תוכחת מן העוזב אורח, כי מי שעוזב אורח והוא הפורק עול מצוה אחת מעליו יענש במוסר רע והם היסורים אבל לא יענש בעונש המיתה, ומי ששונא את התוכחת אינו נמחל לו במוסר רע בלבד אלא יענש בעונש מיתה, וזהו שאמר ימות, כי לא יספיק להיות נשפט במוסר רע, ועל כן הזהיר שלמה בפסוק הזה על האדם שיהיה מקבל התוכחת, ובאר כי התוכחת עדי הנפש ותפארתה כשם שהנזם והחלי הם עדי הגוף ותפארתו, וזהו שאמר נזם זהב וחלי כתם מוכיח חכם על אזן שומעת, כאשר יוכיח החכם על אוזן שומעת המשיל אותה תוכחת לנזם וחלי כי הנפש מתפארת ומתיפה בעדי הנזם והחלי. התוכחת היא על שני חלקים, האחד מחוייב והשני נמנע, המחויב הוא שנצטוינו להוכיח ג' כתות והם חכמים פתאים נערים, הנמנע הוא שנצטוינו שלא להוכיח ג' כתות כלל, והם לצים כסילים רשעים, לצים הוא שכתוב (משלי ט) אל תוכח לץ פן ישנאך, וכתיב (שם) יוסר לץ לוקח לו קלון, וכן מצינו בירמיה שהיה מיסר בני דורו שהיו לצנים והיו מקללין אותו הוא שאמר (ירמיה טו) לא נשיתי ולא נשו בי כלה מקללוני. וכסילים הוא שכתוב (משלי כג) באזני כסיל אל תדבר כי יבוז לשכל מליך, כי הלץ ישנאנו והכסיל יקלה דבריו ויבוז לשכל מליו. רשעים הוא שכתוב יוסר לץ לוקח לו קלון ומוכיח לרשע מומו, כלומר המוכיח לרשע ומגיד לו מומו לוקח לו קלון גם כן לפי שיאמר לו טליתי טהורה משלך, או יחזור מומו למוכיח, כי המוכיח לרשע הנה זה הוא מום למוכיח. אלו הם כתות החלק הנמנע, כתות החלק המחוייב הם החכמים שנאמר (שם ט) הוכח לחכם ויאהבך, כי לפעמים יצטרך החכם לתוכחת כשהוא חוטא לעתים בשוגג ודרך מקרה. פתאים שנאמר (שם א) לתת לפתאים ערמה. נערים שנאמר לנער דעת ומזמה, ועקר התוכחת הוא לנער, לפי שאין כלי שכלו שלמים, ועוד שיצר הרע קודם בו ליצר הטוב י"ג שנה, ואין כל מחשבתו והתבוננותו רק בתענוגי העולם והגוף, לפיכך בעודו נער וטבעו רך יצטרך לתוכחת שיהיה לו רסן להנהיגו ולהביאו בשעבוד היצר הטוב, ושיהיה שומע לעצה ולקול מוכיחו ולדברי התורה שכולה תוכחת, שנאמר (שם ו) ודרך חיים תוכחות מוסר, שאם יניחוהו להרגיל טבעו בפעל ובהנהגה כאשר יגיע לזמן שלמות שכלו ילאה להשיב אחור הנהגתו, ואותה הנהגה הטובה היא אם רעה לא תפרד ממנו לעולם, והוא שכתוב (שם כב) חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה, כי בימי הזקנה רחוק הוא להחליף טבעו שכבר הורגל בו, על כן ראוי לו בעודו נער שישמור דברי התוכחת, ועם זה יקנה לנפשו תועלת רבה וזכות גדול, והוא שאמר דוד ע"ה (תהלים קיט) במה יזכה נער וגו', ומפני זה יזהיר שלמה תמיד להוכיח את הנער בשבט מוסר הוא שאמר (משלי כב) אולת קשורה בלב נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו, יאמר אפילו כשתהיה האולת דבקה בלב הנער וקשורה שם בשכבר הורגל בה ימים רבים אל תתיאש ותאמר אין לו תקנה, כי מאחר שהוא נער שבט מוסר ירחיקנה ממנו, יוכיחנו מעט מעט ויכנס בלבו התוכחת, כי דבור המוכיח רך ועם השקידה יעשה רושם בלב הנוכח כאשר תראה בטפת המים שהיא רכה ונוחה ועם השקידה תקוב חור באבן הקשה, ואם נתיאש ממנו ולא השתדל בתוכחתו הנה זה שונאו, והוא שאמר שלמה ע"ה (שם יג) חושך שבטו שונא בנו ואוהבו שחרו מוסר, ואמרו במדרש חושך שבטו שונא בנו זה דוד, ואוהבו שחרו מוסר זה יעקב, ללמדך שכל המונע מוסר ממנו לסוף יוצא לתרבות רעה, שכן מצינו בישמעאל שהיו לו געגועין אצל אביו ולא רדהו, ויצא לתרבות רעה שנאמר (בראשית כא) ותרא שרה את בן הגר המצרית אשר ילדה לאברהם מצחק, ואין מצחק אלא ע"ז שנאמר (שמות לב) ויקמו לצחק, וכן מצינו בעשו שהיו לו געגועין אצל אביו ולא רדהו ויצא לתרבות רעה ועבר חמש עבירות באותו יום. וכן אדוניה בן חגית היה לו געגועין אצל אביו ולא רדהו שנאמר (מלכים א א) ולא עצבו אביו מימיו, וכן אבשלום לא רדהו אביו ויצא לתרבות רעה. ושכב עם נשיו וגרם לו להוציאו מירושלים, ולעלות יחף וראש לו חפוי והוא עולה ובוכה, והפיל כמה רבבות מישראל, ואוהבו שחרו מוסר זה אברהם שיסר את יצחק והוליכו בדרכיו שנאמר (בראשית יח) כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו', וכן יעקב יסר את בניו ולא היה בהם פסולת. ומפני שהיה יעקב אבינו ע"ה מוכיח חכם והיו לשבטים אזן שומעת על כן היו ככסף צרוף והיו נזם זהב וחלי כתם והיו בני אביהם, זהו שכתוב
ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב איש וביתו באו. הספר הזה היה ראוי שיתחיל אלה שמות בלא וא"ו כספר אלה הדברים, אבל בא אות הוא"ו לחבור ענין, כי הענין מחובר למעלה בסדר ויגש אליו ששם הזכיר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו, ובא ללמד כי הענין אחד אע"פ שהם שני ספרים ומנאן שם בחייהם חזר ומנאן כאן לאחר מיתתם וזה למעלה וכבוד להם, וכדי להודיע חבתם כמאמרם ז"ל שנמשלו ישראל לכוכבים שמוציאם במספר ומכניסן במספר, שנאמר (ישעיה מ) המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא, לפיכך מזכיר שמותיהן תדיר וכופל אותם הכל בדרך חבה כשם שמצינו ה' פעמים ישראל בפסוק אחד.
הבאים. לשון רבוי מלשון (ישעיה כז) הבאים ישרש יעקב יציץ ופרח ישראל, ולפי שלא ירדו למצרים רק שבעים נפש והקב"ה צוה בהם את הברכה כענין שכתוב (שמות א) ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד לכך הזכיר בהן לשון הבאים המעיד על רבוי זרעם. מצרימה. היא המדינה עצמה כי מצרים שבכתוב הכונה בו ארץ מצרים וזה הכתוב מעיד על זה (במדבר כ) וירדו אבותינו מצרימה ונשב במצרים ימים רבים, ולא אמר ונשב שם, כי ירידת האבות אל המדינה עצמה והתישבותן של ישראל בארץ מצרים, וכן אמר ה' ליעקב (בראשית מו) אנכי ארד עמך מצרימה היא המדינה עצמה אשר שם הבירה למלך אבל לא נתישב שם כי אם בסביבותיה שנאמר וישב ישראל בארץ מצרים. את יעקב. עם, כמו את השמים ואת הארץ, על דרך הקבלה, וכן (שמות כ) כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ. איש וביתו באו. על דרך הפשט בא הכתוב ללמדנו כי לא נשאו השבטים מבנות מצרים כי עם נשותיהם באו שם, וע"ד הקבלה איש וביתו באו, איש על שם שכתוב (שמות טו) ה' איש מלחמה וביתו ובית דינו, ונרמז בכאן שארז"ל גלו למצרים שכינה עמהם.
ובמדרש ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה והלא היום שמונים שנה באו, אלא כל שמונים שנה שהיה יוסף חי לא שעבדום ומשמת יוסף נתנו עליהם עול כבד שנאמר וישימו עליו שרי מסים לכך כתיב הבאים כאלו אותו היום באו.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
השאלה הא' מה צורך בזכרון שמות בני ישראל במקום הזה כיון שלמעלה בסדר ויגש נאמר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה ונזכרו הבאים למשפחותם לבית אבותם במספר שמות. ורש"י כתב שאף על פי שמנאם בחייהם בשמות חזר ומנאם אחר מיתתם להודיע חבתם שנמשלו לככבים שמוציאן במספר ומכניסן במספר. ואלה דברי אגדה הם והפסוק אומר כאן הבאים מצרימה כמ"ש למעלה. ושניהם אם כן היו בחייהם לא במותם ואח"ז נאמר וימת יוסף וכל אחיו ולכן המקרא הזה אומר דורשני. והרא"בע כתב בעבור שזכר בסוף הספר שלמעלה שראה יוסף לבניו בני שלשים הזכיר כאן הכתוב שגם אחיו ברדתם היו מעטים ופרו ורבו וכתב עליו הרמ"בן שאינו נכון ולא פי' למה. והסבה היא שכבר זכר למעלה כל א' מהשבטי' ובניו ובני בניו היורדים מצרימה ושם א"כ נתבאר וזה יותר ממה שזכר במקום הזה שמות השבטים בלבד וגם שהיה די שיאמר ובני ישראל פרו וישרצו להגיד רבויים לא שיזכר שמות השבטים בלבד. ועוד שלדעתי לא היה ראוי להכניס את יוסף בתוכם אחרי שבו היה ראשית הדבור למעלה וגם הפסק הפרשה מכחיש דעתו. ודעת הרמ"בן הוא שמפני שבא הכתוב כאן למנות ענין הגלות מעת רדתם למצרים לכן חזר אל תחלת הענין שהוא מפסוק וכל זרעו הביא אתו מצרימה ושם כתוב ואלה שמות וגו' ואותו הפסוק בעצמו הוא שהחזיר בכאן להודיע שאע"פ שהם שני ספרים הספור מחובר ומדובק וכזה הוא בספר דברי הימים וספר עזרא שבאותם השני פסוקים שהשלים ספר דברי הימים ובשנת אחת לכורש וגו' התחיל ספר עזרא להודיע דבקותם בספר ההוא. וגם הדעת הזה אינו נכון לפי שלא נדבקו שתי הפרשיות ההן שבסדר ויגש וכאן אבל הבדיל ביניהן כל סדר ויחי. ועוד שאין ההבדל שיש בין שתי פרשיות הסמוכות בתורה כמו ההבדל שיש בין ספר דברי הימים וספר עזרא כי הם ספרים נבדלים ונפרדים זה מזה והתורה כלה ספר אחד מדובק ואין צורך לכפול כאן מה שכבר נזכר למעלה אבל עזרא הסופר ראה להציע בתחלת ספרו מה שהיה צריך לספורו עם היות שכבר נזכר המאמ' ההוא בסוף ספר דברי הימים ועוד שהנה לא בא הפסוק הזה כאן כמו שבא למעלה כי שם אמר אלה שמות בני ישראל וזכר שמות בניהם ובני בניהם וכאן לא זכר משמות הבנים וזרעם דבר כי אם שמות השבטים בני יעקב בלבד. ואין לרב שיאמר שקצר הכתוב בבנים ובני בנים כי אם בא להגיד הבאים מצרימה איך יזכור קצתם מבלתי קצתם.
השאלה הב' באמרו ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש ויוסף היה במצרים והיא מה שהקשה רש"י והלא ידענו שיוסף היה במצרים ומה בא ללמדנו. ופי' שבא הכתוב להודיע צדקת יוסף שלא גבה לבו ולא רמו עיניו מתחלתו שהיה רועה צאן עד סופו שהיה נגיד ומצוה לאומים. וגם זה דרך דרש הוא כי למה זה ישבחוהו הכתוב במקום הזה ולא בסדר ויהי מקץ ובסדר ויגש בספורי עניני ממשלתו ולא גם כן בספור מיתתו בסדר ויחי. והראב"ע כתב שענין הכתוב הוא שהיו שבעים נפש עם יוסף ושני בניו שהיו במצרים ואינו נכון כי הנה לא אמר ויוסף ובניו היו במצרים ושלשתן היו מן המנין ולמה יזכור יוסף בלבד מבלי בניו למספר השבעים נפש גם שהיה לו לומר עם יוסף שהיה במצרים לא ויוסף. או יאמר ויוסף היה במצרים קודם ויהי כל נפש אלה שמות בני ישראל ראובן שמעון לוי וגו' ויוסף שהיה במצרים ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש כי הנה בסדר ויגש כשזכר הע' נפש זכר יוסף בכללם ואמר בני רחל אשת יעקב יוסף ובנימין ויולד ליוסף בארץ מצרים וגו' אבל כאן אחרי זכרונם וזכרון מספרם שאמר ויהי כל נפש וגו' אמר מבלי ענין ויוסף היה במצרים.
השאלה הג' באמרו וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא. ובני ישראל פרו וגו' והיא כי אם בא הכתוב להודיע שמתו יוסף ואחיו ולכן המלך שקם על מצרים לא ידע את יוסף והתנכר אליהם היה ראוי שיהיה ויקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף סמוך אל וימת יוסף וכל אחיו ולמה אם כן הפסיק ביניהם פסוק ובני ישראל פרו וישרצו כל שכן שבסוף פרשה ויגש כבר נאמר וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גושן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאד ולמה א"כ נכפלה כאן ההודעה הזאת שפרו וישרצו וירבו מאד וגו':
השאלה הד' באמרו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו כ"א היו כבר רבים וגבורי' יותר מן המצריי' איך היו יראי' פן ירבה והלא כבר רבו כמו רבו ועוד שאיך לא פחדו מהם שיקומו עליה' ויכבשו את ארץ מצרים וימשלו בה אם היו רבים וגבורים מהם. ומה להם לזכור והיה כי תקראנה מלחמה כי גם מבלתה בהיותם בשלום היה ראוי שיפחדו מהם. גם יקשה אמרם ועלה מן הארץ כי אם היו יראים מהם שיהרגום הנה מה טוב ומה נעים שיעלו וילכו מן הארץ וכבר ידעת דברי המפרשים בפירוש ועלה מן הארץ והספקות המתחייבות אליהם:
השאלה הה' באמרו וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ ויקוצו מפני בני ישראל כי הנה האדם יקוץ בדבר המצער אותו בפועל לא במה שיחשוב בלבו שאפשר שירע לו ואולי שלא יהיה כן כי בזה יפול ענין הפחד והיראה לא הצער והמצוקה. והנה נאמר ויגר מואב מפני העם מאד כי רב הוא ויקץ מואב מפני בני ישראל לפי שכבר החרימו ישראל את סיחון ועוג וכבשו את ארצם ולפי שהיו ישראל בארץ מואב קצו מפניהם ואין כן מצרים כי הם היו חוששין אל העתיד שאפשר להיות ולא יפול בזה מלות ויקוצו.
השאלה הו' במה שצוה פרעה למילדות אם בן הוא והמתן אותו. ואם בת היא וחיה. כי הספק ברבוי הזרע יותר היה בנשי' מבאנשים ולכן היה יותר טוב שימיתו כל נולד בין זכר בין נקבה או ימיתו הנקבות ולא הזכרים. וחז"ל אמרו שפרעה היה מקפיד על הזכרים לפי שאמרו לו אצטגניניו שאחת מנשי ישראל היתה עתידה ללדת בן שיושיעם. אבל אם היו המצרים יראים מזה איך לקחה בת פרעה א' מילדי העברים וגדלו בבית המלך בטכסיסי המלוכה ואיך לא מיחו בידה המצרים ולא חששו שמא יהיה זה המושיע את ישראל.
השאלה הז' בתשובת המילדות אל פרעה כי לא כנשים המצריו' העבריות כי חיות הנה בטרם תבא אליהן המילדות וילדו כי היתה תשובתן זאת מפורסמת השקרו' לפי שאם היה הדבר כן לא יהיו להן מילדות כלל כיון שלא היו צריכים אליהן. ויקשה עם זה כפל הפסוקים שהכתוב אומר ותיראנה המילדות את האלהים וגו' וייטב אלהים למילדות וגו' ואחר זה אמר וירב העם ויעצמו מאד ואח' זה חזר לומר שנית ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים גם שהיה ראוי לומר ויעש להן כיון שהן נקבות לא להם בלשון זכרים ומה הבתים האלה שעשה להן וחז"ל אמרו בתי כהונה ולוייה ומלכות ודרך דרש הוא.
השאלה הח' במה שצוה פרעה לכל עמו כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו כי איך לא פי' כל הבן הילוד לעברים אם עליהם היתה הגזרה. ורש"י כתב מדברי אגדה שהגזרה היתה כוללת לעברים ולמצרי' שכל הבן הילוד ביום א' בלבד שאמרו אצטגניני פרעה שעתיד להיות נולד משיח ישראל. באותו יום בלבד שאמרו ושסופו להיות נלקה במים ולפי שלא ידעו אם היה עברי או מצרי לכן גזר בכלל כל הבן הילוד באותו יום והם לא ידעו שהיה עתיד מר"עה משיח ישראל ללקות במי מריבה. אבל כל זה רחוק הוא מפשטי הכתובים גם שאם היה הדבר כן היה הכתוב מפרש שצוה זה על יום אחד בלבד.
והנני מפרש הפסוקים באופן שיותרו השאלות האלה כלן:
ואלה שמות בני ישראל וגו' עד וילך איש מבית לוי. הנראה אצלי שאין כוונת הכתוב במקום הזה בואלה שמות מה שכיון למעלה בס' ויגש בפרשת ואלה שמות בני ישראל ויורה על זה כי שם לא נאמר הבאים מצרימה עם יעקב כמו שנ' כאן. אבל נאמר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו וגו' כי היה יעקב מכלל הבאים וממנין שבעים נפש אמנם בכאן לא נזכר יעקב בכלל הבאים אבל אמר ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב ומלת את כפי המובן האמתי הוא סימן הפעול כמו אשר מכרתם אותי מצרימה. והורדתם את אבי הנה. כי תמיד מלת את מורה על הפועל בדבר ההוא. ועם היות שכת' הרא"בע שמלת את הוא במקום עם כמו כרת ה' את אברם ברית חוץ מכבודו אין הדבר כן אבל מפני שבברית ההוא נתחייב הב"ה לאברהם ואברה' לא נתחייב לו לכן אמר כרת ה' את אברהם ברית כי היה אברהם הפעול בברית ההוא. וגם יורה על מה שזכרתי שהנה כאן לא נזכרו בני השבטים כמו שנזכרו למעלה בסדר ויגש וגם זה מוכיח שלא בא הכתוב הזה ללמדנו מי הם הבאים למצרים כי איך יזכור י"ג מהם וישכח וישמיט נ"ז מהם שהם בני בניו של יעקב וע"כ נ"ל לפרש הבאים מצרימה שהוא עומד במקום יוצא והרצון בו המביאים למצרים את יעקב כי הנה בניו השבטים הביאוהו וסבבו ביאתו למצרים במה שהעירו את לבבו והשיאוהו אחר שהתודע יוסף אל אחיו שירד למצרי' לכלכל את שיבתו פן יורש הוא וביתו וכל אשר לו. והתחיל הפסוק הזה עם ו"ו במלת ואלה לפי שהספור הזה קשור ומדובק עם הספורים הקודמים. וכיוצא בזה תמצא הכתוב שאמר ושב י"י אלהיך את שבותך כי הנה ושב הוא פעל עומד ואמרו את שבותך מורה שהוא יוצא וכאלו אמר והשיב ה' את שבותך כן אמר הכתוב כאן ואלה שמות בני ישראל הבאים ר"ל המביאים את יעקב אביהם מצרימה לפי שבא שמה יעקב וביתו כי כלם היו בבית אחד ועל זה נאמר איש וביתו באו ר"ל איש שהוא יעקב וביתו שהם יוצאי ירכו כלם באו יחד ולפי שבנימן היה גם כן אחד מן המסיתים את אביו לרדת למצרים לכך נזכר בנימן כאן בכלל המביאים אותו ולפי שאמר איש וביתו באו פי' הכתוב כמה היו נפשות ביתו של יעקב הבאים שמה והוא אמרו ויהי כל נפש יוצאי ירך יעקב שבעים נפש. ואמנם אמרו ויוסף היה במצרים ענינו אצלי שגם כן היה אחד והיותר עצמי מהמביאים את יעקב מצרימה יוסף בנו שהיה שמה כי לפי שיוסף היה במצרים הוצרך אביו לרד' שמה לראותו. והותרו במה שפירשתי בזה שתי השאלות הראשונו'. והנה זכר למעלה בסדר ויגש בסופו וישב ישראל בארץ מצרים בארץ גשן ויאחזו בה ויפרו וירבו מאוד. וסמיך ליה ויחי יעקב בארץ מצרים שבע עשרה שנה והתור' כוונה שם בפסו' ההוא שבימי יעקב שישב במצרים פרו ורבו בניו אבל בכאן הודיעתנו שאחר שמת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא הנה לא פסק' הברכה מזרעם כי הנה בני ישראל גם אחרי מות הזקן ובניו כלם וכל הבאים מצרימ' פרו וירבו הבאים אחריהם. וכן א"זל בילמדנו וימת יוסף וכל אחיו ואעפ"כ ובני ישראל פרו וישרצו ר' ינאי אומר כל אחת וא' יולדת ששה בכרס א'. והנה זכר בזה ד' לשונות פרו וישרצו וירבו ויעצמו להגיד במלת פרו שלא היה בהם עקר ועקרה כי כלם פרו כעץ העושה פריו מדי שנה בשנה וגם היה נולדים רבים בכרס א' כדברי ר' ינאי וזה אמרו וישרצו שהיו כשרצים שיולדו מהם רבים ביחד. האמנם לפי שהתאומים לחולשתם בסבת מיעוט החומר רבים מהם מתים בינקותם והנשארים ההם הם חולשי המזג רפויי ההרכבה לכן אמר שלא היו אלה כן כי הם רבו ר"ל שלא מתו בינקותם אבל באו לסוף גדולם ולא היו חלשים כי הם עצמו במאד מאד ומפני רבויים נתמלאה הארץ מהם והותרה בזה השאלה הג'. וזכר הכתוב שקם מלך חדש על מצרים אשר לא ידע את יוסף ואין צורך לדברי הראב"ע שאמר שאותו מלך לא היה מזרע המלוכ' בעבו' שנ' ויקם מלך חדש אשר לא ידע יוסף כי בכל מלך חדש יאמר קם ואפש' היה שעברו אחרי מות יוסף ג' או ד' מלכים אחרים או יותר ועם היו' כלם מזרע המלוכה ומן הפרתמי' הנה לא ידעו את יוסף לפי שלא היה בימיהם ואין זכרון לראשונים עם מה שיהיו באחרונה. וראוי שתדע שאין הפסוק הזה מקושר עם מה שנזכר למעלה וימת יוסף וכל אחיו וכל הדור ההוא כי הנה כבר בא ביניהם פרשה פתוחה אבל הוא בא להגיד המחשבות הרעות אשר יעץ מלך מצרים על היהודים לאבדם שהיה כל זה בסבה שהמלך ההוא לא ידע את יוסף כי אלו ידעו לא היה עולה בלבו שזרעו יכלו במרד הקשר הזה. ובמסכת סוטה ובתנחומא דרשו מלך חדש שחדש עליהם גזרות של פורענות. משל לא' שרגם איקונין של דוכוס אמר המלך טלו אותו וחתכו את ראשו היום עשה לזה כך למחר עושה לי כך אמר הקב"ה עכשיו אשר לא ידע את יוסף למחר לא ידעתי את ה'. ולכן אמר לעמו הנה עם בני ישראל רב ועצום ממנו ואין הכוונה שהיו בני ישראל רבים עתה מהמצריים אלא שהיה העם ההוא רב בכמותו ועצום ובעלי חוזק באיבריהם יותר מהמצריים הנה אם כן מלת ממנו אינו חוזר למלת רב אלא למלת עצום בלבד כי הם היו עם רב בכמותם אבל לא כל כך כמו המצרים והאמנם היו תקיפים וחזקים באיבריהם יותר מהמצריים. ואפשר לפרש רב ועצום ממנו שהיו עם בני ישראל בעצמם רב ועצום והם היו ממנו ר"ל ממצרים כי היו עבדיהם ולכן היה ראוי שיחששו שבעתיד אולי ירבה יותר. ובתנחומא רב ועצום ממנו מהיכן פרים ורבים ממנו שנ' ה' ממקור ישראל. וכאשר תקראנה מלחמה ומלחמות יתוספו על השונאים הנלחמים בארץ וילחמו במצרים או לפחות יעצרו כח לעלות מן הארץ ללכת אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת והוא אמרו ועלה מן הארץ ובמקום שהיה עם רב ועצום והיה ממנו כמו קנין כספינו יהפך הדבר כי יקומו עלינו ויעלו להם מן הארץ כבני חורין. הנה התבאר שכל פחד פרעה ויראתו היתה מישראל שיעלו מן הארץ ולכן הסתולל בהם לבלתי שלחם. והתבאר שלא היו יראים המצריים שיהרגום כי הם היו רבים מהם. והותרה בזה השאלה הד' וספר הכתוב שהיה התחכמותם לענות' בסבלותם בהיותם סובלים ענויים הרבה לא יפנו לפרות ולרבות אבל לא עשו להם הענויים כלם יחד אלא זה אח"ז כי בראשונה נאמר וישימו עליו שרי מסים למען ענותו בסבלותם ר"ל שקבעו להם מסים וארנונית שיפרעו להם מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו והניחו שרים על המסים ההמה שהיו גובים אותם מהם ובזה היו מענים אותם בסבלותם. ובמדרש דרשו למען ענותו בסבלותם למען ענותו לפרעה בסבלותם של ישראל. אחרי כן הכבידו את עולם כמו שאמר ויבן ערי מסכנות לפרעה את פיתום ואת רעמסס והמפרשים כתבו שערי מסכנות הן היו אוצרות למלך והדעת נותן שמן העת אשר יעץ יוסף לפרעה לקבוץ האוכל ולשומרו לשני הרעב נשאר החק במצרים שהמלך ישמור תמיד בכל שנה חטה הרבה לפקדון לארץ ובעבור שיוסף התחיל בעצה הזאת גזר על זרעו שיעשו הערים ההנה להיות אוצרות למלך לשמירת החטה. וזאת היתה עבודה בגוף שהוא דבר יותר מענה אותו מן המס והגידה התורה כי להיות ענינם מושגח ממנו ית' היתה נראית ההשגחה' בענינם שכאשר יענו אותו כן ירבה ובהיותם רבים היו פורצים גדר ונכנסו בכרמי' ובפרדסי' וגוזלי' מה שימצאו וכן פורצים ממקומו' הדייגים וגוזלים מהם הדגה כמ"ש זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם את הקשואי' וגו' שהכל היה בגזל ובפרצה ומפני שהיו פורצים גדר ולא היו המצרים יכולים לשמר מהם מרבוי' לכן ויקוצו מפני בני ישראל כי קצו מפניהם מפני הפרצות שהיו עושי' בארץ ולא אמר א"כ ויקוצו מפני הפחד שהיה להם על העתיד אלא מפני ההיזק שהיו מקבלים כבר מהם בפועל והותרה בזה השאלה הה'. עוד זכר שעשו להם ענוי אחר שכל מצרי שהיה לו עבודה בשדה בנחלת שדה וכרם או בית היה לוקח יהודים ומביאם שמה לעבוד עבודתו כאלו הם עבדיו וזו קשה מכל הראשונות שהיו בני ישראל כדבר הפקר עבדים לכל אדם ועל זה נאמר ויעבידו מצרים את וגו' וימררו את חייהם בעבודה קשה בחומר ובלבנים וגו' ומלת פרך היא עבודה קשה המפרכת את הגוף כמ"ש רש"י ובמדרש אמרו ובכל עבודה בשדה בשדה היו עובדים ולא בעיר אלא שגזרו עליהם אנשים ילינו בשדה והנשים בעיר כדי למעטן מפריה ורביה וכו' וכאשר ראה פרעה שכל הענויים האלה לא היו מונעים מישראל הפריה חשב דרך אחר להרגם אבל בצנעא ובסתר כי חרפה היא לו שיצוה להרוג בפרהסי' העם הבאי' להתגורר בארצו גם שבני נח היו מצווים על שפיכות דמים ולכן דבר עם המילדות וצוה אותן בילדכן את העבריות וראיתן על האבנים שהוא המשבר אשר תשב שמה האשה בשעת הלידה. וי"א שהוא כלי עשוי מאבנים על צורת שני חלקים והאשה עומדת ביניהם. ואחרים אומרים שהאל"ף נוספת וישאר בנים כלומר איש הבנים. וצוה אותן שבסתר ירגישו בנולד אם בן הוא וימיתו אותו ר"ל שיחנקו אותו כי זה בלי ספק תוכל לעשותו המילדת בנקלה ובמדרש אמרו סימן גדול מסר להם פרעה אם בן הוא פניו למטה ואם בת היא פניה למעלה. ותשאר כמות שהיא והוא אמרו וחיה וכתב הראב"ע שהיא מלה זרה ואין הדבר כן כי הנה מצינו בזכר וחי כמו וארפכשד חי. וכמו כי לא יראני האדם וחי. ולמה לא יהיה כן בנקבה וחיה. והנה בחר פרעה שימיתו הזכרים וישארו הנקבות לפי שהנקבות תבעלנה למצריים ותמשכנה אחריהם ואמנם הזכרים העבריים הם נולדים בטבעם ושקועים בתכונותיהם כ"ש שהחשש כלו היה בזכרים כי הם אם ירבו ילחמו בארץ ויעלו ממנה ואין כן הנקבות כי אינן בעלות מלחמה. וזה טעם הצווי הזה. והותרה בו השאלה הו'. והנה המילדות א"א שנאמר שהיו שתים בלבד כי איך יספיקו שתי נשים לעם כבד ועצום כבני ישראל ואין לומר שהיו שתים אלא שרות המילדות כלן כדברי המפרשים כי היה ראוי שיקראם הכתוב שרות המילדות כמו שר המשקים ושר האופים ושר הטבחים גם כי מה הועיל פרעה בתקנתו לדבר זה לשרות ההנה אם לא יצוה כן למשרתות שלהן וגם שלא צוה להן שתצוינה זה למילדו' אשר תחתיהן אלא שהענין כך הוא שהיה מנהג במצרים שהיו באות שתים מילדות לעמוד עם כל אשה שהיתה יולדת והאחת מהן היה עסקה בהוצאת הולד ובשכלולו ולכן נקראת שפרה ע"ש שמשפיר' את הולד. והשנית היה עסקה להחזיק ביולדת ולעוזרה בדברים וקולות ותפלות ולכן נקראת פועה מלשון כיולדה אפעה ואמר שדבר פרעה למילדות העבריות ר"ל לכולנה כי לא אמר לשתי המילדו' אלא לפי שלכל המילדו' הרבות ההנה דבר וצוה זה וכלן היו נחלקות לשתי אומניות ההם וזה אמרו ששם האחת שפרה ושם השנית פועה. ולא היו עבריות כי איך יבטח לבו בנשים העבריות שימיתו ולדיהן אבל היו מצריות מילדות את העבריות ר"ל עוזרות אותן ללדת כמ"ש בילדכן את העבריות. והנה המילדות ההנה עם היותן מצריות יראו את האלהים ולא עשו דבר ממה שצוה אותן מלך מצרים עד שהוא הוכיחן עליו באמרו מדוע עשיתן הדבר הזה ותחיינה את הילדים ר"ל ואין הפסוק הזה כפל ענין במלות שונות אבל אומרו מדוע עשיתן הדבר הזה הוא שלא הרגו את הילדים כמו שצוה אותן. ולכן אמרו בלשון נעלם מדוע עשיתן הדבר הזה ואמרו עוד ותחיינה את הילדים ענינו שלא די שלא הרגו אותם אבל עוד השתדלו בקיומם ובהצלתם ובהזנתם בצאתם מן הבטן באופן שהנה החיו את הילדים בהפך מה שצוה אותן, והמילדות השיבוהו להתנצל מזה באומרן כי לא כנשים המצריות העבריות כי חיות הנה ר"ל הנה לענין התיקון והשכלול בילדים אין הנשים העבריות כנשים המצריות שאינן יודעות מה שראוי לעשות לילדיהן וסומכות על המילדת אבל העבריות אינן כן כי חיות הנה והוא מלשון איש חי רב פעלים ר"ל נשים זריזות ומשתדלות בעניני ילדיהן ומחיות אותם. ואפשר לפרש כי חיות הנה שיולדות מבלי מילדת כמו חיות השדה ולפי שהן מעצמן יולדות כבהמות השדה כחיתו יער לא יקראו למילדות כי הן בעצמן מספיקות לזה ואינן צריכות ליולדת. ואמנם למה שהבאת עלינו אשם על שלא הרגנו את הילדים מה לנו לעשות על זה כי טרם נבוא אליהן כבר ילדו. ואמר ויטב אלהים למילדות וירב העם להגיד שבדבר הזה עשה האלהים למילדות הטבה גדולה ולעם גם כן אם להן שהיו היהודים נותנין להן שכרן כפול ומכופל כי מפני שהיו עוברות פי המלך ומצותו כדי להחיות את הילדים היו היהודים אביהם של הילדים מרבים להן שכרן וזו היא ההטבה שהטיב השם להן במה שנתן בלבן שלא ישפכו דם נקי ונמשך תועלת לעם ג"כ שמפני זה רבו העם ויעצמו מאד. ואפשר לפרש ויטב אלהים למילדות בהשגחתו עם היותן מצריות רשעניות הטה לבבן להיטיב בזה וכאלו הטובה אשר עשו בזה מהאלהים היתה נסבה וזה ענין ויטב ר"ל שעשאן נשים טובות וחסידות בלבותן. וע"ד זה דרשו חז"ל וירעו אותנו המצרים שנאמר הבה נתחכמה לו שפירשו וירעו אותנו עשו ממנו רעים וחטאים וחשדו אותנו כאלו היינו אנשים רשעים מורדים בארצם. ואמנם אמרו עוד ויהי כי יראו המילדות את האלהים ויעש להם בתים אפשר לפרשו מלשון כי יעשה לך אלהים שהוא רמז לעושר ולכבוד יאמר שנתן למילדות ולכל אחת מהן בית והון ובנים ובנות והם בתים מלאים כל טוב. ומאשר אמר הכתוב ויעש להם בתים מלשון זכר ולא אמר ויעש להן בלשון נקבה יש לפרש ויעש להם בתים על ישראל שבסבת יראת המילדות את האלהים ולא המיתו הילדים נתרבו העם והוא אמרו ויעש להם בתים שירבו הבנים והבנות הוא באמת עצם הבתים. ואפשר לפרש שאין ויעש להם בתים חוזר להב"ה ואינו מכלל ההטבה שנזכר למעלה אבל שהוא סמוך וקשור עם מה שכתוב אחריו ויצו פרעה לכל עמו לאמר כל הבן הילוד וגו' ויהיה ענין הכתוב כן שכאשר התנצלו המילדות שלא היו נקראות להוליד את העבריו' במהירות וריהטא אלא באיחור גדול עד שמפני זה בטרם תבא אליהן המילדת ילדו הנה המלך לתקן זה עשה להן בתים רשומות ומצויינות שכל אדם ידע ויכיר זה בית המילדת כדי שכל אשה בטרם תבא חבל לה תקרא את המילדת ועם זה בסמוך צוה לכל עמו לאמר שבשמעם קול דופק בבתי המילדות ילכו אחריהן וכל הבן הילוד ישליכו היאורה וכל הבת יחיון לעבוד ולמשא כאח' מהשפחות ותהיה לפי זה מלת להם כמו להן ורבים בכתוב ככה. כמו ויצל אלהים את מקנה אביכם ויתן לי. ובעבור שנסמך ויצו כרעה לכל עמו לענין המילדות לכן אמר בסתם כל הבן הילוד ולא פי' מן העבריות כי בידוע שעליהם היתה הגזרה. והותרו בזה השאלות ז' וח'. ובתנחומא אמרו אצטרוגלין אמרו לפרעה ביום הזה הגואל של ישראל יולד ואין אנו יודעים אם הוא מצרי אם לאו באותה שעה כנס לכל המצריים ואמר להם השאילו לי בניכם יום א' שנאמר כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו לישראל אין כתיב כאן אלא כל הבן בין ישראל בין מצרי. הנה פירשו הגזרה הזאת כוללת. האמנם בפרקי רבי אליעזר כתוב רבי ינאי אומ' לא העבידו המצרים את ישראל אלא שעה אחת מיומו של הקב"ה פ"ג שנים ושליש שנה עד שלא נולד משה אמרו החרטומים אל פרעה עתיד נער אחד להוליד והוא יוציא את ישראל ממצרים והשיב פרעה ואמר השליכו את כל הילדים הזכרים ליאור והוא מושלך עמהם שנאמר כל הבן הילוד וגו' ונמצא הדבר בטל ג' שנים ושליש שנה השליכו כל הבן הילוד לישראל ליאור עד שנולד משה ומשנולד משה אמרו לו הרי נולד והוא כמוס מעינינו אמר להם הואיל ונולד מכאן ואילך אל תשליכו את הילדים עוד ליאור ע"כ:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
והמפרשים אמרו [2] איש וביתו באו איש זה הקב"ה איש מלחמה וביתו ובית דינו, כמ"ש (שמות יג, כא) וה' הולך לפניהם הוא ובית דינו. (זהר חלק ב מו, א) ומה ענין בית דינו לכאן, ונראה שבא להבטיחם שיתקיים בהם וגם הגוי אשר יעבודו דן אנכי (בראשית טו, יד) ע"כ באו הקב"ה ובית דינו עמהם להבטיחם כי ה' נלחם להם במצרים.
ואלה שמות בני ישראל. פירש"י להודיע חיבתן שנמשלו לכוכבים כו' י"א כי הכוכב אע"פ שאינו נראה ביום מ"מ הוא בנמצא גם ביום, כך הצדיק לעולם הבא שנמשל ליום, יש לו מציאות ואינו נראה ואינו אבד כי אם לדורו, וי"א להפך כי הכוכב אינו נראה כ"א בלילה כך אור הצדיק זורח אחר הערב שמשו כד"א (קהלת, כב) עד אשר לא תחשך השמש וגו'. ולי נראה לפי שכל עיקר שם טוב של אדם אינו ניכר כ"א אחר מותו כי בחייו אין הדבר ידוע אם ישאר בצדקתו כמ"ש (שם ד ב) ושבח אני את המתים, כי בחייו אין מקום לסיפור שבחו כי מי יודע אם ישאר בצדקתו, וזהו שנאמר ויוסף היה במצרים פירש"י שבא להודיע צדקתו שעמד בצדקתו מתחילה ועד סוף, כי סוף כל דבר הכל נשמע ע"כ ספר שבחו אחר ויישם בארון במצרים, ובזה נמשלו לכוכבים הנראים אחר שקיעת החמה, כך אחר הערב שמשו של אדם נראה צדקתו אם נשאר בו עד סופו, וז"ש (דניאל יב, ג) ומצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד, כי המצדיק רבים אין חטא בא לידו כדי שלא יהיה הוא בגיהנם ותלמידו בגן עדן, (יומא פז, א) ובו מלתא דפסיקא שאורו מזהיר ככוכבים לעולם ועד אף אחרי מותו, אבל מי שאינו מצדיק רבים אינו מילתא דפסיקא שישאר בצדקו לעולם.
ומ"ש רז"ל (עיין שמו"ר א ג) שנמשלו לכוכבים שמכניסן ומוציאן במספר, יש קצת רמז לזה ממה שנאמר הבאים לשון הוה, וכתיב איש וביתו באו לשעבר, לפי שמדבר בשני ביאות אחת בבואם למצרים את יעקב איש וביתו כבר באו, אותה ביאה ראשונה היתה את יעקב גם כל איש בא עם ביתו אשתו, אבל עכשיו שרצה לדבר ממיתתם כי זה נקרא ג"כ ביאה ודומה כאילו עכשיו באו מאחר שמתו שם וישארו שמה וזו ביאה שניה בהוה, אבל לא עם יעקב כי המה מתו ויעקב לא מת, גם ביאה זו אינה איש וביתו יחד כי אשתו ובניו אינן מלוין אותו כ"א עד הקבר, כדאיתא במשל בפרקי ר"א (פרק ל"ד) על כן אינה איש וביתו, ומזה ראיה שמדבר בכניסה ויציאה כי שניהם נקראו ביאה.
וענין המספר הוא, להודיע מעלתן כי כל דבר חשוב יש לו מספר כמו שיתבאר בעזה"ית פר' כי תשא (ליב), ועל מעלת הצדיק שמת כתיב (תהלים נו, ט) נודי ספרת אתה שימה דמעתי בנאדך הלא בספרתך, ופסוק זה דרשו רז"ל (שבת קה, ב) על המוריד דמעות על אדם כשר, ומ"מ מה שאמר הלא בספרתך צריך ביאור, ונראה שרצה להביא מופת על מעלת הצדיק שמת שאינו דבר אבד ויש בו ממשות, ואמר הלא המה בספרתך כי אתה מכניסן במספר ע"כ אני מבקש שתספור גם נדידותי ותשים דמעתי בנאדך למשמרת.אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
עוד ירצה על דרך אומרם ז"ל (תנחומא שמות ד') כי זמן הגלות התחיל מימי אברהם משנולד יצחק. והוא אומרו: ואלה וגו' הבאים מצרימה, מוסיף על הראשונים, לומר לך שגם הראשונים בגלות היו, ואלה עמהם.
עוד ירצה: מה הראשונים ידעו והכירו בגלות וקבלו עליהם ועל זרעם כמו כן אלה. והוא אומרו ואלה, מוסיף על הראשונים, ולדרך זה הרוחנו טעם נכון לדעת לאיזה ענין חזר הכתוב ומנאם, אחר שכבר מנאם בפרשת ויגש בירידתם למצרים. ורש"י ז"ל פירש, כי להודיע חבתם חזר ומנאם במותם. ואין דבר זה מספיק אלא לדרשה ולא לפשטן של דברים. ועוד, לדבריו היה לו לקבוע המנין אחר אומרו וימת יוסף וגו' ואלה שמות וגו'.
ולדרכנו הכתוב יודיע טעם מניינם שמונה הוא והולך בספר התורה, מי ומי הבא לקבל גזירת מלך לסבול עול הגלות, ולא פנה עורף כמעשה עשו הרשע (בראשית, לו) שהלך לו אל ארץ מפני יעקב, ודרשו ז"ל (ב"ר פ' פ"ב): מפני שטר חוב של הגלות, ואמר: ואלה שמות וגו' הבאים מצרימה, פירוש, הבאים לסבול עול הגלות במצרים את יעקב, אתו בדומין לו, בהסכמה אחת לפרוע שטר חוב הגלות. לזה דקדק לומר הבאים, פירוש, הגם שלא באו חפצים היו לבוא, וזה לך האות: איש וביתו באו כאדם שמכין עצמו על הדבר,
ואִלו ירדו מצרים לסיבה ידועה לא היו עוקרים דירתם ובאים, והיו באים ביאת עראי ורגליהם רגל ישרה לשוב ארצה כנען.
וטעם שחזר לומר באו, ולא הספיק במה שהקדים לומר הבאים, נתכוון לעשות הפרש בין המנויים בפרשה לאנשי ביתם. כי אנשי ביתם אין כולם בגדר זה, ועיין מה שכתבתי בפרשת ויגש בפסוק בניו ובני בניו וגו' כי הם דוקא היו חפצים בדבר. והגם שלא מנה כאן אלא י"ב שבטים, אולי שהם היו בגדר בפני עצמם בדומה ליעקב.
או יתבאר הכתוב על זה הדרך: ואלה שמות בנ"י הבאים מרצונם וחפצם מצרימה, הרשומים: ראובן שמעון וגו', אבל כל שאר יוצאי ירך יעקב לצד שבא יעקב באו עמו, והוא אומרו: את יעקב איש וביתו באו, וזולת ביאת יעקב לא היו באים כולם, ולזה הוצרך לומר באו פעם שנית:
עוד ירצה אומרו הבאים וגו', שבא לומר מופת חותך כי ברצונם באו, והראיה: שאחר מות אביהם ועלו ארצה כנען חזרו פעם ב', כאמור בפרשת ויחי, והוא אומרו הבאים מצרימה את יעקב מחדש איש וביתו באו אחר שעלו משם חזרו למצרים איש וביתו, ומנה הכתוב מי הם בעלי צדקות זה ראובן וגו'.
הא למדת כי ענפי האילן כאילן עצמו - שוים לחפוץ בגזירת מלך, ויכתב בספר זכרון לפניו ליראי ה' וגו':ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
"ואלה שמות בני ישראל" זה שאמר הכתוב (תהלים מח, יא): "כשמך אלקים כן תהלתך". מלך בשר ודם נכנס למדינה והן מקלסין אותו שהוא גבור ואינו אלא חלש. מקלסין אותו שהוא רחמן ואינו אלא אכזרי. מקלסין אותו שהוא נאה ואינו אלא כעור. אבל הקב"ה אינו כן אלא כל מה שמקלסין אותו הוא יותר מקילוסו. מקלסין אותו שהוא גבור והוא גבור שנאמר (דברים י, יז): "האל הגדול הגבור". ראה מה כתיב (שמות טו, יא): "נורא תהלות" נורא הוא על כל תהלתו. וכן אמר דוד (דה"א כט, יא): "לך ה' הגדולה וגו'". שמך "מתנשא לכל לראש" וגדולה שנקלסך.
ראה אנשי כנסת הגדולה מקלסין לו שמך (נחמיה ט, ה): "מרומם על כל ברכה ותהלה" הוי "כשמך כן תהלתך". אבל בני אדם אינם כן יש ששמותיהן נאים ומעשיהן כעורין כו' (כדכתוב ברמז קכו). שמותיהן נאים ומעשיהם נאים אלו השבטים ראובן שמעון מונה מספר לכוכבים אלו השבטים. מה הכוכבים כשיוצאין יוצאין בשמות שנאמר המוציא במספר צבאם ונכנסין במנין שנאמר לכולם שמות יקרא. כך השבטים כשנכנסו למצרים כתיב בשבעים נפש ירדו אבותיך. וכשיצאו [יצאו] בשש מאות אלף. ואלה שמות כל מקום שנאמר אלה פסל את הראשונים ואלה מוסיף על הראשונים.
"ואלה שמות בני ישראל הבאים" וכי היום באים והלא כבר היה להם ימים הרבה שם ולמה הוא אומר הבאים. אלא כל ימים שהיה יוסף קיים לא היה עליהם משוי של מצרים וכיון שמת יוסף ניתן משא של מצרים עליהם לפיכך הבאים כאילו אותו היום נכנסים.
"את יעקב" מהיכן הן באין מכוחו של יעקב.
דבר אחר "ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה יעקב ובניו איש וביתו" מלמד שלא ירד יעקב למצרים עד שמונה לפרץ וחצרון [וחמול] זה בן שנה וזה בן שתי שנים וזיווג להם נשים. "איש וביתו באו".
בעל הטורים
• לפירוש "בעל הטורים" על כל הפרק •
ישראל הבאים. ר"ת וס"ת מילה:
את יעקב איש. ס"ת שבת לומר לך שבשביל שבת ומילה ששמרו במצרים נגאלו. הפסוק מתחיל בוא"ו ומסיים בוא"ו כנגד י"ב שבטים משל לבונה פלטרין בעמוד א' ונפל וחזר ובנה בשני עמודים ונפל בג' עמודים ונפל מה עשה בנאו בי"ב עמודים ועמד כך אברהם ויצחק יצא מהם פסולת עד י"ב שבטים שלא היה בהם פסולת וזהו ווי העמודים שהם עמודי העולם: