מ"ג בראשית לט ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות בראשית


<< · מ"ג בראשית לט · ו · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויעזב כל אשר לו ביד יוסף ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם אשר הוא אוכל ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיַּעֲזֹב כָּל אֲשֶׁר לוֹ בְּיַד יוֹסֵף וְלֹא יָדַע אִתּוֹ מְאוּמָה כִּי אִם הַלֶּחֶם אֲשֶׁר הוּא אוֹכֵל וַיְהִי יוֹסֵף יְפֵה תֹאַר וִיפֵה מַרְאֶה.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיַּעֲזֹ֣ב כׇּל־אֲשֶׁר־לוֹ֮ בְּיַד־יוֹסֵף֒ וְלֹא־יָדַ֤ע אִתּוֹ֙ מְא֔וּמָה כִּ֥י אִם־הַלֶּ֖חֶם אֲשֶׁר־ה֣וּא אוֹכֵ֑ל וַיְהִ֣י יוֹסֵ֔ף יְפֵה־תֹ֖אַר וִיפֵ֥ה מַרְאֶֽה׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וּשְׁבַק כָּל דְּלֵיהּ בִּידָא דְּיוֹסֵף וְלָא יְדַע עִמֵּיהּ מִדָּעַם אֱלָהֵין לַחְמָא דְּהוּא אָכֵיל וַהֲוָה יוֹסֵף שַׁפִּיר בְּרֵיוָא וְיָאֵי בְּחֶזְוָא׃
ירושלמי (יונתן):
וּשְׁבַק כָּל דְאִית לֵיהּ בִּידָא דְיוֹסֵף וְלָא יְדַע עִמֵיהּ מִדַעַם אֱלָהֵן אִנְתְּתֵיהּ דִשְׁכִיב גַבָּהּ וַהֲוָה יוֹסֵף שַׁפִּיר בְּרֵיוָא וְיָאִי בְּחֶזְוָא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ולא ידע אתו מאומה" - לא היה נותן לבו לכלום

"כי אם הלחם" - היא אשתו אלא שדבר בלשון נקיה

"ויהי יוסף יפה תואר" - כיון שראה עצמו מושל התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו (ב"ר) אמר הקב"ה אביך מתאבל ואתה מסלסל בשערך אני מגרה בך את הדוב מיד

אבן עזרא (כל הפרק)(כל הפסוק)

ולא ידע אתו מאומה כי אם הלחם — יש אומרים שהוא כינוי לשכיבת אשתו. וזה רחוק; ועוד, כי אדוני יוסף סריס היה. והנכון בעיני, שכל אשר לו היה בידו, חוץ מן הלחם שלא היה אפילו נוגע בו, בעבור היותו עברי. כי הנה מפורש: "כי לא יוכלו המצרים לאכול את העברים לחם" (בראשית מג, לב); כי פוטיפר ידע שיוסף עברי הוא, וכן אשתו אומרת: "ראו הביא לנו איש עברי" (בראשית לט, יד).

ויהי יוסף יפה תאר — כאמו‏[1]:

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כי אם הלחם אשר הוא אוכל" - לשון נקיה כדברי רבותינו (ב"ר פו ו) ורבי אברהם אמר כי כל אשר לו היה ביד יוסף חוץ מן הלחם אשר הוא אוכל שלא היה אפילו נוגע בו בעבור היותו עברי כי כן היה משפט המצרים את העברים שלא יגעו במאכלם כי תועבה היא למצרים ואפשר שהוא כן או יהיה פירוש הכתוב כי לא ידע אדוניו את יוסף מאומה שיקח מכל אשר לו רק את הלחם לבדו אשר יאכל יוסף לא לשאר הנאות כאשר יעשו הבחורים ולא לאסוף לו עושר ונכסים כענין שנאמר (שמואל א כט ג) ולא מצאתי בו מאומה מיום נפלו עד היום הזה ו"לא ידע אתי מה בבית" (פסוק ח) ענין אחר שלא ישגיח לדעת מה אתו בבית כי "לא ידע אתו מאומה" לשון שולל ו"מה בבית" יקיים

"ויהי יוסף יפה תאר ויפה מראה" - הזכיר זה בכאן לומר כי בעבור יפיו נשאה אשת אדוניו אליו את עיניה ורש"י כתב כי בעבור שראה עצמו מושל התחיל אוכל ושותה ומסלסל בשערו וכו'

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)


(ו) "ויעזב". כי עד עתה היה חושב אחריו, אבל אח"כ עזב הכל ביד יוסף, "עד שלא ידע אתו מאומה רק הלחם," שלא היה ת"י כי לא יוכלון המצריים לאכול את העברים לחם כמ"ש הראב"ע." ויהי יוסף יפה תאר", הוא הקדמה אל הספור הבא, שעי"כ נשאה עיניה אליו:


 

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

"כי אם הלחם אשר הוא אוכל". פירש רש"י היא אשתו, כמ"ש ולא חשך ממני מאומה כי אם אותך באשר את אשתו, וקרא לאשתו בכנוי לחם כי כמו שהלחם משביע לכל חי יותר מן כל דבר הזן, כך בעילות של היתר משביעים אותו אבר, לאפוקי בעילות של איסור אינן משביעים, כמרז"ל (סוכה נב:) אבר קטן משביעו רעב וארז"ל (סנהדרין עה.) שניטל טעם ביאה וניתן לעוברי עבירה, כי אין יצרו תוקפו כי אם בדבר איסור, ולכך אמרו רז"ל (סוטה ד:) כל הבא על אשה זונה לסוף מבקש ככר לחם ואינו מוצא שנאמר (משלי ו.כו) כי בעד אשה זונה עד ככר לחם, וענשו מדה כנגד מדה לפי שעזב את אשתו שנקרא לחם ודבק בזונה שאינה לחמו על כן יחסר לחמו.

ויש אומרים, לחם זה הוא לחם ממש, כי תועבה למצרים לאכול לחם את העברים, ולפי זה נוכל לפרש מה שנאמר ולא ידע אתו מאומה שקאי על יוסף כי אע"פ שעזב כל אשר לו ביד יוסף והיה יוסף יכול לאכול מכל מיני מעדנים ומי ימחה בו שהרי הכל היה בידו, מ"מ לא ידע יוסף אתו מאומה שלא נהנה מכל פת בג אדוניו כ"א הלחם אשר הוא אוכל, פת במלח לבד אכל כדרכה של תורה, ואע"פ כן ויהי יוסף יפה תואר ויפה מראה כבראשונה וזיו אפוהי לא אשתני, כמו שקרה לדניאל וחביריו, ובזה מתורץ מה שמקשים וכי עכשיו נעשה יפה תואר ומראה והלא כבר היה לעולמים כן, אלא שלרבותא נקט כאן שלא נשתנה מחמת שלא רצה להתגאל בפת בג אדוניו.

<< · מ"ג בראשית · לט · ו · >>


  1. ^ ראו לעיל כט, יז.