גור אריה על רש"י בראשית לט

<< · גור אריה על רש"י · בראשית · לט · >>

פסוק א

[א] חזר לענין הראשון. דאם לא כן הרי כבר כתיב (לעיל לז, לו) "והמדנים מכרו וגו'", אלא מפני שהפסיק במעשה תמר - דרך הכתוב לחזור לענין ראשון:

[ב] ועוד כדי לסמוך וכו'. הוצרך לשני הטעמים, מפני דאי מטעם ראשון - לא הוי להפסיק רק עד "וירבו הימים" (לעיל לח, יב), אבל "וירבו הימים" הוא מעשה אחר, והיה לו להשלים שם מעשה יוסף, אלא 'כדי לסמוך וגו. ובהך טעמא לא סגי, דאם לא כן לא הוי ליה להפסיק ב"וירד יהודה" (לעיל לח, א), רק "וירבו הימים" דהוא מעשה תמר, לכך צריך לשני הטעמים; דהשתא סמך "ויהי בעת ההיא" (שם) לפרשה של למעלה - מפני מכירת יוסף הורידו אותו מגדולתו. וסמך אחריו "וירבו הימים" כדי לסמוך אליו מעשה אשת פוטיפר. ולפיכך לא פירש למעלה (רש"י לח, א) רק טעם אחד לסמוך למכירת יוסף "וירד יהודה וגו'" כדלעיל, מפני שלא בא ליתן טעם רק על "וירד" בלבד, ולא הוי טעמא רק כדי לסמוך ירידת יהודה אל מכירת יוסף:

פסוק ג

[ג] שם שמים שגור בפיו. דאין לומר כמשמעו כמו "ראה ראינו כי היה ה' עמך" (לעיל כו, כח), ורוצה לומר כי היה מצליח על ידי הקב"ה, דזה כתיב אחריו "וכל אשר עשה ה' מצליח בידו", אלא רוצה לומר כי שם שמים היה שגור בפיו, ומפני זה "כל אשר עשה - ה' מצליח בידו". אבל בב"ר (פו, ה) לא משמע כך כלל; אמר ר' אבא מלחש ונכנס מלחש ויוצא, אמר ליה אדוניו מזוג רותחין - והיו רותחין, מזוג פושרין - והיו פושרין, אמר ליה יוסף מה תבן בעפרים וכו', עד שראה שכינה על גביו, הדא הוא דכתיב "וירא אדוני יוסף כי ה' אתו". ונראה דהכי פירושו - מפני שקשה למה ראה כי השכינה אתו, ואין דרך בן אדם לראות זה, ותרצו מפני שהיה 'מלחש ונכנס וכו, ובזה היה סבור שהוא מלחש ומכשף, ולכך נגלה עליו כדי שידעו כי אין הלחש רק שהתפלל לה', ומכל מקום "כי ה' אתו" כמשמעו, רצה לומר (כמשמעו) שהשכינה אתו, דומיא מה שכתוב לפניו "ויהי ה' את יוסף" (פסוק ב), אבל שנאמר "כי ה' אתו" - 'שם שמים שגור בפיו' לא מצאתי זה בדברי רז"ל. והרא"ם הביא ראיה מב"ר (פו, ה) ותנחומא (וישב סימן ח) לדברי רש"י, והמדקדק בהם לא די שלא מצא ראיה לדבריו אלא סתירה ימצא מבוארת:

פסוק ו

[ד] כי אם הלחם היא אשתו. והא דכתיב "אשר הוא אוכל" - נאמר על התשמיש, כמו "אכלה ומחתה פיה" (משלי ל', כ'). ואף על גב דאדוני יוסף נסתרס כשלקח את יוסף למשכב זכור, הך מילתא שנסתרס אינו סירוס גמור, אלא שלא היה מתאוה לתשמיש, ומפני שלא היה מתאוה לתשמיש תאוה יתירה - לא לקחו לתשמיש, כי אותם המתאוים לזכרים יש בהם תאוה יתירה, והקב"ה סרסו כדי צרכו כדי שלא יהיה לו תאוה יתירה לתשמיש זכר. והא דכתיב (לעיל לז, לו) "סריס פרעה שר הטבחים", אין צריך לומר שהיה סריס שלא היה יכול להוליד, אלא הוא משרת, כמו שפירש המתרגם (שם). וכן פירושו ז"ל, דהא לא למדו רז"ל (סוטה דף יג:) שנסתרס אדוני יוסף מדכתיב "סריס פרעה", אלא למדו מדכתיב (להלן מא, מה) "פוטיפרע" בעי"ן, והוי למכתב 'פוטיפר' לקמן בפרשת מקץ:

[ה] כיון שראה כו'. דאם לא כן למה ליה למכתב "ויהי יוסף יפה תואר", אי למסמך אחריו "ויהי אחר הדברים האלה" לומר בשביל כך נשאה עיניה אליו, מאי נפקא מיניה אי בשביל זה או שכך היתה חפיצה לשכב עמו, דמאי נפקא מיניה - סוף סוף רצתה שתשכב עמו, אבל לפירוש רז"ל (ב"ר פז, ג-ד) אתי שפיר, מגיד לך בשביל שעשה יוסף דבר זה וסלסל בשערו כו' - גירה הקב"ה בו את הדוב:

פסוק ט

[ו] בני נח נצטוו כו'. אבל לא מה שקבלו עליהם בני יעקב התורה קודם שנצטוו, דאף על גב דהיו מקיימים אותה מעצמם - היו כמו שאינו מצווה ועושה, ולא שייך בזה "וחטאתי לאלקים", דאם היה מקיים את התורה היה לו שכר ואם אינו מקיים אין עונש, לכך פירש "וחטאתי לאלהים" 'בני נח נצטוו על העריות' (סנהדרין דף נו.):

פסוק י

[ז] אפילו בלא תשמיש. דאם לא כן 'לשכב עמה' מבעיא ליה, כמו "שכבה עמי" (פסוק ז):

[ח] להיות עמה לעולם הבא. דאם לא כן "להיות עמה" למה לי. ואין לפרש "להיות עמה" בלא שכיבה לדבר שיחות, כמו שפירש הרמב"ן, דאם כן לכתוב "להיות עמה" ולמה לי למכתב "לשכב אצלה", כי אחר שלא רצה להיות עמה מה צריך הכתוב עוד:

פסוק יד

[ט] מעבר הנהר מבני עבר. דעל ידי שניהם נקרא "עברי", דעל שהיה מעבר הנהר אין סברא שיהא נקרא כך, כיון שאברהם שהוא אבי אביו בא מעבר הנהר, וכבר זמן רב שנעקרו משם, ועדיין יקרא על שם עבר הנהר. וגם שהוא מבני עבר - לא נקרא כך, דלמה נקרא על שם עבר ולא נקרא על שם שם, דלמה יתלה בבנו, אלא על ידי שניהם שייך שפיר לקראת "עברי", דכיון דהיה מעבר הנהר, וגם היה מבני עבר - נקרא כך "עברי", אף על גב שכבר הוא זמן רב שנתיישב אברהם בארץ כנען - כיון ששם הזה שהוא מבני עבר לא נשתנה, וסוף סוף אבותיו ישבו בעבר הנהר - נקרא "עברי":

פסוק יז

[י] בא אלי לצחק בי העבד העברי אשר הבאת לנו. כלומר שצריך להפוך המקרא, דאין לפרש כפשוטו "בא אלי העבד העברי אשר הבאת לצחק", דהא לא הביא אותו לצחק, אלא פירושו כמו מהופך - בא אלי לצחק העבד העברי אשר הבאת:

פסוק יט

[יא] עניני תשמיש כאלה. פירוש לא תשמיש ממש, דהא אמרה "בא אלי לשכב" (פסוק יד) ולא ששכב עמה, אלא עניני תשמיש - הבא לשמש - עשה לי. ומהשתא יסולק קושית הרמב"ן שהקשה אם כן תפגום את עצמה בעיני בעלה, אין זה קשיא, שלא אמרה רק 'עניני תשמיש', רוצה לומר שבא לשכב עמה ולא רצתה - ועוד שצעקה. ומה שדרשו רז"ל (ב"ר פז, ט) בשעת תשמיש אמרה כן, משום שהכתוב מיותר לגמרי, דלמה לי למכתב עוד "כדברים האלה וגו'", דלא הוי ליה למכתב רק "ויהי כשמוע את דברי אשתו", אלא לומר שבשעת תשמיש גם כן אמרה לו כך כדי שיהיה כועס על יוסף, דבשעת תשמיש שבא לשכב עמה - ומאוס הוא על האדם האשה הנשכבת עם אחר - והיא אמרה לו שהוא רצה לשכב עמה עד שעשה לה כך וכך, ולפיכך היה כועס עליו יותר:

פסוק כב

[יב] במימריה הוה מתעבד. שאין פירושו כל אשר הם צריכים לעשות היה יוסף עושה - כי היה יוסף עבד שלהם, דאין זה חשיבות ליוסף לעשות כל אשר הם צריכים לעשות: