מ"ג בראשית ב ט
<< · מ"ג בראשית · ב · ט · >>
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויצמח יהוה אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיַּצְמַ֞ח יְהֹוָ֤ה אֱלֹהִים֙ מִן־הָ֣אֲדָמָ֔ה כׇּל־עֵ֛ץ נֶחְמָ֥ד לְמַרְאֶ֖ה וְט֣וֹב לְמַאֲכָ֑ל וְעֵ֤ץ הַֽחַיִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַגָּ֔ן וְעֵ֕ץ הַדַּ֖עַת ט֥וֹב וָרָֽע׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וְאַצְמַח יְיָ אֱלֹהִים מִן אַרְעָא כָּל אִילָן דִּמְרַגַּג לְמִחְזֵי וְטָב לְמֵיכַל וְאִילָן חַיַּיָּא בִּמְצִיעוּת גִּנְּתָא וְאִילָן דְּאָכְלֵי פֵירוֹהִי חָכְמִין בֵּין טָב לְבִישׁ׃ |
| אונקלוס (דפוס): | וְאַצְמַח יְיָ אֱלֹהִים מִן אַרְעָא כָּל אִילַן דִּמְרַגַּג לְמִחְזֵי וְטַב לְמֵיכָל וְאִילַן חַיָּיָּא [נ"א דְּחַיֵּי] בִּמְצִיעוּת גִּנְּתָא וְאִילַן דְּאָכְלֵי פֵּירוֹהִי חָכְמִין בֵּין טַב לְבִישׁ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וְרַבֵּי יְיָ אֱלהִים מִן אַדְמָתָא כָּל אִילַן דִמְרַגֵג לְמֵיחֲמֵי וְטַב לְמֵיכָל וְאִילָן חַיָיא בִּמְצִיעוּת גִינוּנִיתָא רוּמֵיהּ מַהֲלֵךְ חֲמֵש מְאָה שְׁנִין וְאִילַן דְאָכְלֵי פֵירוֹהִי יַדְעִין בֵּין טַב לְבִישׁ: |
| ירושלמי (קטעים): | וְאִילָן דַעֲתָּא כָּל מָן דְאָכַל מִינֵיהּ מַפְרִשׁ בֵּין טַב לְבִישׁ: |
רש"י
"בְּתוֹךְ הַגָּן" - באמצע הגן
מפרשי רש"י
- הרא״ם פירש מה שפירש גם הרב גור אריה. אבל לפי פירושם היה לו לרש״י ז״ל לומר זה על מן האדמה מן הנן, כלומר: לא רוצה לומר מכל האדמה אלא מן הגן לבדו. דמה קשה לו על ויצמח, שפירש עליו זה? לכך נראה לי דקשה לרש״י, ויצמח למה לי שנית? הרי כבר כתב "ויטע י״י" וגו׳ (פס' ח), שעל כרחך פירושו "נטע"; והאיך נטע? על ידי שהצמיח שם, לא כדרך הנוטעים המביאים ממקום אחר; דמהיכן הביאם? ואם כן ויצמח השנית למה לי? לכך פירש: לעניין הגן מדבר, כלומר: לא בא הכתוב להודיע הויית הצמיחה, אלא בא להודיע מהות עניין הצמיחה האמורה למעלה שהיתה בגן; ואומר שהיה עץ נחמד למראה וגו׳. אלא שיש לפקפק ולומר, דשמא פירוש ויטע רוצה לומר עירוב הד׳ יסודות שיהיו חומרן מוכנים לקבל צורות האילנות, זהו נטיעתם; ואחד כך כשקבלו הצורה ויצאו לפועל קראו צמיחה, ואמר ויצמח וגו׳.
- ויש לפרש פירוש אחר, דקשה לרש״י: ויצמח, והא כתיב למעלה: "וכל שיח השדה וגו׳ כי לא המטיר, ואד יעלה", לצורך בריאת אדם; ואם כן, מהיכן יצמח? שהרי עדיין לא המטיר. לכך פירש: לעניין הגן כו׳, כלומר, הגן הצמיח בלא מטר, אבל שאר כל שיח השדה שחוץ לגן לא היו בעולם עדיין כי לא המטיר, דו״ק, נ״ל עיקר:
בתוך הגן. באמצע הגן —
- ופירושו רוצה לומר, באמצע הגן היה עץ החיים.
וכתב רא״ם:
- וליכא למימר שבתוך הגן הוא פירוש דמן האדמה, דאם כן 'מן הגן' מבעי לי, ע״כ.
ולא ידעתי למה לא נאמר דבתוך הגן קאי למעלה על מן האדמה, והוא כאילו אמר: 'מן האדמה שבתוך הגן,' כי מן האדמה כלל ובתוך הגן פרט, מאיזה אדמה אמרתי? מן האדמה שבתוך הגן.
- והגור אריה אמר ז״ל דאין לומר כמשמעו, שגם שאר עצי הגן הם בגן, עכ״ל. גם לדידיה יש להקשות, דשמא אין הכי נמי וקאי על כולם, על עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים, על כולם אמר שנבראו מן האדמה שבתוך הגן? לכך נ״ל שלא מכח ייתורא פירש רש״י כן, אלא משום שנכתב "בתוך הגן" בין "עץ החיים" ובין "עץ הדעת", שאם היה פירושו 'שבתוך הגן' – היה לו לכותבו אחר "עץ הדעת טוב ורע", שגם הוא היה בתוך הגן, כמו שכתב בפירוש לקמן. או היה לו לכתוב בתוך הגן מיד אחר "מן האדמה". וכיון שכתבו אחר "עץ החיים" וקודם "עץ הדעת טוב ורע", שמע מינה דבא ללמד שעץ החיים היה ממש באמצע הגן:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
בְּתוֹךְ הַגָּן – בְּאֶמְצַע הַגָּן.
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ועץ החיים בתוך הגן. באר הכתוב בעץ החיים שהיה בתוך הגן באמצעו ממש ולא יעשה כן בעץ הדעת כי לא פורש באיזה מקום היה מן הגן.
אמנם ממה שהזכיר בתוך הגן והושם בין עץ החיים ועץ הדעת אנו מבינים כי שניהם היו בודאי בתוך הגן ואע"פ שהם שנים ואי אפשר לשני אילנות להיות באמצע ממש היו בכאן למטה אחד ולמעלה שנים. כי חבורן אחד מלמטה והולכים ומתפרדים למעלה ובכן היו שניהם באמצעות הגן ממש. והכתוב מספר והולך נהרות גן עדן ומצריו והארצות המקיפות אותו, והודיענו שיש לו ארבע נהרות ואותן ארבע נהרות יוצאים ונמשכים מנהר אחד ואותו הנהר הוא היוצא מעדן והוא המשקה את הגן ומן הגן הוא מתחלק ונפרד לארבעה ראשים, וכבר ידעת כי כל הענינים האלה בגן עדן שבארץ הם וכולן ציורין ודוגמא לענינים שכליים שבגן עדן העליון.
וע"ד המדרש ארבע נהרות כנגד ארבע מלכיות שם האחד פישון זה מלך בבל על שם שכתוב (חבקוק א ח) ופשו פרשיו, הוא הסובב את כל ארץ החוילה שעלה והקיף את כל ארץ ישראל שנאמר (תהלים מב ו) הוחילי לאלהים כי עוד אודנו, אשר שם הזהב אלו דברי תורה שנאמר (תהלים יט יא) הנחמדים מזהב ומפז רב, וזהב הארץ ההיא טוב מלמד שאין תורה כתורת ארץ ישראל ואין חכמה כחכמת ארץ ישראל, שם הבדלח ואבן השהם שם מקרא משנה ותלמוד הלכות תוספתות והגדות. ושם הנהר השני גיחון הוא מדי. חדקל זה יון שהיתה חדה וקלה בגזרותיה. והנהר הרביעי הוא פרת זו מלכות אדום שהפרה והצרה לפניו וכו' פרת על שם סופה (ישעיה סג ג) פורה דרכתי לבדי.
וע"ד הקבלה עץ החיים ועץ הדעת למעלה הם תפארת ועטרת, והאדם חטא במעשה ובמחשבה בעץ הדעת ובדוגמתו.
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
" נחמד למראה" משמח ומרחיב הלב להכינו לקבלת השפע השכלי כאמרו והיה כנגן המנגן ותהי עליו רוח ה': " עץ הדעת" משיא לתת לב אל הטוב והרע ומזה והאדם ידע נתן לב עליה ומזה נקרא הקרוב מודע כאמרו מודע לאישה שדרכו לתת לב לצרכי קרובו כאמרו ואח לצרה יולד:
" טוב ורע" לבחור הערב אעפ"י שיזיק ולמאוס הבלתי ערב אעפ"י שיועיל:מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
והתשובה בזה. כי נשמת האדם קודם החטא לא הורכבה בגויה הרכבה מזגית, רק הרכבה שכנית, הגויה היה לא רק ללבוש שתוכל לפשטו בכל עת שתרצה, ורק ככלי לפעול על ידו פעולות גופניות, ובכ"ז לא אבדה על ידו מרוחניותה כל מאומה, שכן לענין ההשכלה נשארה משכיל בפועל כנפש הנפרדת מחומר, והשכילה השכלה פתאומית לא השכלה הדרגיית, כמו שיתבאר ממה שקרא שמות לכל החיה והבהמה, ומן כלל הדבור שהיה נטוע בנפשו למוד, וכן נבואתו היתה דומה לנבואת משה ששפע הנבואה חל על שכלו בלא אמצעות כח המדמה, כמו שיתבאר בפסוק וישמעו את קול ה' אלהים מתהלך בגן, וגויתו היתה כתרשיש זך וצח עד שנרשמו בה רושמי השכל ואור הנשמה באור בהיר ואספקלריא המאירה, וכן לא הוצרכה לאמץ זרועותיה ללחום עם היצר והתאוה וציורים רעים, שקודם שאכל מעץ הדעת לא שלטו אלה בנפשו, והיה מלא רוח חכמה ובינה רוח טהרה וקדושה רוח דעת ויראת ה' כמו שיתבאר, עד שהחיים לעולם לא היה לרעה אל הנפש רק לטובתה[א]:
וכן מה ששאלנו מצד הגויה. שמצד הטבע א"א שתתקיים לעולם, כי המזון הבא תמורת הנתך אינו דומה אל הלחות השרשי וזה גורם הזקנה והגויעה, ע"ז נטע עץ החיים בתוך הגן שהיה לו סגולה לעשות את הלחות שיתחדש בגוף ע"י המזון, שיהיה כחו כלחות השרשי הבא מלידה ומבטן ומהריון עד שלא ינוס לחו לעולם ולא יזקן ולא יחלש, שכבר מצאנו במשה ואליהו שהיו ארבעים יום בלא אכילה, ולא היו צריכים כלל למזון להשלים הנתך, ומשה לא כהתה עינו ולא נס ליחה, מבואר שלחות השרשי היה רענן כבימי נעוריו, עד שלפי הטבע היה ראוי שיחיה לעולם רק שמת על פי ה' חוץ לטבע, וכן אליהו נשאר חי לעולם מטעם זה בלא אכילת עץ החיים, וכ"ש שלא תקצר יד ה' להמציא עץ חיים שיעשה פעולה זאת. לא נשאר לפנינו רק השאלה האחרונה, ממה שראינו עתה שחיי האדם הוא לו לרעתו, כי כל ימיו מכאובים וכעס ענינו ויום ולילה לא ישקוט, חוץ מן הרעות אשר יקרהו בגופו יסורים ומכאובים וכדומה, וע"ז השיב הרמב"ם במורה נגד החכם אלראזי שהיה אומר שהאדם נברא לרעתו, ושהרעות בעולם רבו מן הטובות, והשיב כי האלהים עשה את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים, שהאדם בתחלת יצירתו נברא באופן שלא יחסר לו כל דבר, כי הושיבו בגן וברא בו כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל עד שלא יחסר לחמו ולא הצטרך לבוש ומעון כמ"ש בפסוק הקודם, וכל הצרכים אשר השתרגו עלו על צוארו אחר שגורש מג"ע הוא אחר החטא שקלקל את תכליתו, וישם מגמת פניו לתכלית לא כוון ה' בבריאתו, כי לא כוון ה' שיעבור ימים ואיים רחוקים לבקש כסף וזהב ופנינים ושיבנה בתי מדות וילבש בגדי שש ורקמה, ולכן לא הטבע עליהם שישיגם בקל כי לא ימצא אלה רק ע"י מלאכות שונות ויגיעות רבות. וזה היה ענין עץ הדעת טוב ורע, שהתקשו בענינו כל המפרשים. והרמב"ם כתב שהטוב והרע לא יהיו רק במפורסמות שהוא הנאה והמגונה, ואדם קודם החטא לא השתמש רק בשכלו העיוני המבין בין אמת ושקר, ולא ידע הנאה והמגונה שזהו קרוי טוב ורע, עד שאכל מעץ הדעת שהיה מסגולתו לטעת בו ידיעה ונטיה אל המפורסמות. ודבריו בלתי נראים, כי מצאנו טוב ורע בכל דבר, וגם על שכל העיוני יפול טוב ורע, אם ישכיל לפי האמת הוא טוב כמ"ש המשכילים שכל טוב, ומצא חן ושכל טוב, והנוטה בהשכלתו לכפירה ולמינות הוא רע כמ"ש ממך יצא חושב רע על ה', וכמ"ש בפי' הנ"כ בכ"מ, ולדעתי יש בזה הבדל בין טוב ורע ההחלטי ובין טוב ורע יחוסי, למשל שיהיה האדם עניו ורודף צדקה וחסד וירא ה' הוא טוב החלטי, שיהיה איש רע מעללים קנא ומתאכזר וכדומה הוא רע החלטי, וידיעת טוב ורע ממין הזה ידע גם אדם קודם החטא, כי ידיעה זו שייכה גם לשכל העיוני, שנוכל לומר שהאומר שטוב לאדם לכבד את ההורים ולאהוב את החכמים ולעשות צדק וחסד ומישרים הוא אמר אמת, והאומר שטוב לאדם לרצוח ולנאוף ולגזול הוא אמר שקר, באשר הראשון הוא טוב מוחלט והשני רע מוחלט, והדעת טוב ורע הנאמר פה, מדבר בטוב ורע יחוסי שבזה יצויר שיהי' טוב בבחינה אחת ורע בבחינה אחרת. למשל על דברת בני אדם שטוב לאדם שיהיה לו עושר זהב ופז ופנינים ובית מדות ובגדי שש ורקמה, ושיהיה חסר מכל אלה הוא רע, וכ"ז אינו טוב מוחלט ורע מוחלט רק בצירוף שאחר שכבר הרגילו בני אדם להשתמש בכלים יקרים ולאצור זהב ופנינים וללבוש בגדי חופש, ומי שיש לו עושר וזהב ופז הוא נכבד והעני הלובש בגדי קרועים חכמתו בזויה ודבריו אינם נשמעים, טוב שיהיה לו כל אלה כדי שיהיו דבריו נשמעים, אבל אין זה טוב מוחלט מצד עצמו, כי הוא רק טוב בצירוף המנהג שנהגו לכבד מי שיש לו כל אלה ולבזות מי שחסר כסות ושמלה, אבל באמת הוא רע מצד עצמו, כי המנהג בכללו שגעון הוא אשר בקשו לעצמם חשבונות רבים לבקש דברים מעטי המציאות ויעמלו כל ימיהם להשיגם וישליכו אחר גום התכלית העקרי שבעבורם נבראו, וכן בקשת השררה והתענוגים וכדומה שיאמרו שהם טובים, היינו בבחינת הגוף ותאותיו, אבל הם רעים בבחינת הנפש ודרכיה שאצלה הוא רע, וטוב לה הענוה וההסתפקות. ואדם קודם החטא שנפשו היתה השוררת על גופו, וכל ציורי נפשו היו מלאים אמת וענות צדק והאושר האמתי, לא ידעה דעת טוב ורע היינו הטוב היחוסי שהוא טוב ורע ביחד בבחינות שונות, הגם שהיתה יודעת הטוב ומוחלט והרע המוחלט, והיה מסגולת העץ לעורר תאוות הגוף וציורי הקנאה והתאוה והכבוד שעי"כ יצמח בנפשו דעת טוב ורע. ומבואר אצלנו בפי' הנו"כ שדעת היינו מה שהוקבע בנפשו בידיעה ברורה, כמו מה שמשיג ע"י החושים והמושכלות ראשונות, או על ידי הרגשת הנפשיות, ומזה בא לשון דעת על הרגשת הנפש, וידע בם את אנשי סכות, שהוא הרגשת הכאב, והאדם ידע את חוה אשתו, וכן ולנעמי מודע לאישה, הוא הרגשת אהבת הקרובים, והרגשה זו אל הטוב והרע היחוסי לא הרגיש אדם קודם החטא, כי נפשו לא הרגישה רק ציורי הטוב המוחלט והשכל והבינה, וציורים הרעים שעל ידם נולדו לו הרגשות חדשות, שהם טוב ורע ביחד, ר"ל טוב בבחינת הגוף ורע בבחינת הנפש, לא שלטו בו עדיין, עד שאכל מעץ הדעת שהוא הוליד בו השנוים האלה, וכמו שיתבאר עוד:
הערות
[א] [ותמצא מליצת חז"ל ע"ז בחידותם ב"ב (דף נ"ח). ר' בנאי הוה מציין מערתא דרבנן כי מטי למערתא דאברהם אבינו, חזי לאליעזר עבד אברהם דקאי אבבא, א"ל מאי עביד אברהם, א"ל גאני בכנפא דשרה ומעיינא ליה ברישיה, א"ל ליעול וליתי מידע ידיע דיצה"ר בהאי עלמא ליכא, כי מטי למערתא דאדה"ר יצתה ב"ק ואמרה נסתכלת בדמות דיוקני בדיוקני עצמה לא תסתכל. והא בעי לצייני מערתא כמדת החיצונה כך מדת הפנימית, וא"ד כמדת התחתונה כך מדת העליונה, א"ר בנאי נסתכלתי בשני עקביו של אדה"ר והיו דומים כשני גלגלי חמה. וכבר העיר בזה הבדרשי באגרת ההתנצלות, ואבוא אחרי דבריו, כי ר' בנאי היה מציין חיי השלמים ואנשי הרוח בעוה"ז שהוא המערה השפלה של הבנין הגדול שבנה ה' כמ"ש המליץ ארץ נתנה באמצעותם מערה שפלה אליה ישפכו כל מותרות הטבעיים ועפושיהם, וכאשר בא לציין ציון חיי אברהם אבינו בעוה"ז שהוא מערתא דאברהם, חזי לאליעזר עבד אברהם דקאי אבבא, שכבר הורגל בפי המליצים הקדמונים, לכנות את הנשמה שהוא הזכר או הבעל, ואת החומר שהיא הנקבה והאשה, כמ"ש אפלטון שהזוג הטבעי הוא החומר והצורה, וכמ"ש במורה שכל מה שידבר בס' משלי מענין הבעל והאשה יכוין בהאשה על החומר, והצורה הוא הבעל המשפיע. גם רגילים לכנות את כח המדמה שהוא עבד השכל, כי השכל הנקשר בגויה לא יוכל לצייר כל מושכל בלא אמצעות הכח המדמה, וכאשר צייר מערתא דאברהם ר"ל מדרגת שכלו ונשמתו של אברהם בעוה"ז ראה שאליעזר עבד אברהם ר"ל הכח המדמה שלו קאי אבבא, ר"ל שהגם שאמרו חז"ל שאברהם כרת ברית עם היצה"ר שכח המתאוה שלו לא יתאוה רק לדברים טובים, ובטלו ממנו ציורים הרעים של היצה"ר, בכ"ז במה שנוגע להשגה בין השכליית בין הנבואיית היה באמצעות הכח המדמה, שלכן ראה בנבואתו דמיונות ומחזות, כמ"ש וירא אליו ה', שזה סימן שהיתה נבואתו באספקלריא בלתי מאירה ע"י כח הדמיון (כמ"ש בפי' מראה הסנה שזה היה ההבדל בין נבואת משה לנבואת האבות, שע"ז אמר וארא אל אברהם וכו' ושמי ה' לא נודעתי להם) וכאשר שאל מאי עביד אברהם ר"ל איך היה השגת עיונו, אמר גאני בכנפא דשרה היינו ששכלו היה נרדם בכח החומר, ששרה היא החומר של הצורה שקרא אברהם, ומעיינא לי' ברישי' שהראש ששם משכן השכל והעיון הוא עדן כח חומרי ולא יוכל להתפשט ממנו להשיג השגה פתאומית כשכל המפשט מחומר, רק השגה הדרגיית כדרך השכל הנקשר בחומר, וא"ל ליעול וליתי מידע ידיע דיצה"ר בהאי עלמא ליכא, ר"ל שמ"מ בזה התפשט מן החומר שלא שלט בו עוד היצה"ר וכרות עמו הברית כנ"ל (והאי עלמא ר"ל בעולם הקטן הזה שהוא גופו של אברהם שהוא עולם קטן בפ"ע). כי מטי למערתא דאדה"ר לציין מדרגת אדה"ר קודם החטא, יצתה ב"ק ואמרה נסתכלת בדמות דיוקני וכו' ר"ל שציור מדרגת א"א שהיה שכל נקשר בחומר, היה רק דמות הצלם והדיוקן של מעלה, כי האלוה כפי מה שהוא נפש העולם הגדול הוא נפרד מן העולם שהוא ציור האדם הגדול, אבל נפש העולם הקטן הזה שהיא נפש אברהם לא יכלה להפרד מן הגוף, והשגותיה היו באמצעות הגוף ואינו הצלם והדיוקן ממש רק דמות הדיוקן בקצת ענינים, זאת יוכל ר' בנאי להשיג. אבל בדיוקני עצמה לא תסתכל, ר"ל אדם קודם החטא שנפשו עמדה בפ"ע נפרדת מן החומר ומנהגת עולמה הקטן בצלם אלהים ממש כמו שהוא נפש העולם ונפרד מן העולם, זאת מן הנמנע להשיג, כי אין אנו משיגים נפש נפרדת מחומר, ואמר והא בעי לצייני מערתא, הלא רצה לצייר נפש הנתונה בגוף בעוה"ז, שא"א שהיתה נפרדת מן הגוף לגמרי, ומשיב שלא היה לנפשו שום הבדל בין לפני ירידתה בגויה לבין אחר שהיתה בגויה, כי עמדה בפ"ע נפרדת מן הגויה והשגותיה ומושכלותיה אחר שהיתה בגויה היה באותו אופן שהיה קודם התחברה עם הגויה, וע"ז אמר כמדת החיצונה כך מדת הפנימית או העליונה כהתחתונה, שבהיות נפשו בעולם החיצון או עולם התחתון היו השכלותיה באותו שעור ואופן כמו בהיותה במחצבתה בעולם הפנימי או העליון מבלי שום הבדל כלל, וזה הוא מדרגה שלא נוכל לציירה כלל, כי נפשותינו כלנה שוכני בתי חומר, וא"ר בנאי נסתכלתי בשני עקביו וכו' ר"ל הגם שלא יכול לתת לו ציור לעניני נפשו של אדה"ר והשגתו השכליית והנבואיית, השיג עניני גופו שהיה זך כ"כ ונקי מכל תאוה ומכל ציור רע, עד שגם עקביו שהוא השפל שבגופו שענינם ללכת אל אשר יהיה שם הרוח ללכת, היו דומים כשני גלגלי חמה, שהולכים בה במסלולם התמידי ששים ושמחים לעשות רצון קונם מבלי יעברו חקיו, כן לא נטה במסלולו מלכת בדרכי ה' ומצותיו, וכמו שהחמה לפי תכונת הקדמונים י"ל שני מהלכים. א] מהלכה העצמי ממערב למזרח. ב] מהלכה ההכרחי ע"י גלגל היומי ממזרח למערב, ובשני המהלכים לא תטה כחוט השערה ממצות ה'. כן בין במהלכו העצמיי כפי חוקי הגוף וטבעיו שנרמז בכל עץ נחמד למראה וטוב למאכל, בין במהלכו ההכרחיי נגד טבע הגוף בהשכלה ובעיון ולעשות פקודת ה' הנרמז בעץ החיים לא היה לו שום נטיה בדרכי ה' ומצותיו].אלשיך
אמנם אומר כי הנה כאשר העולם הזה השפל, יש עולם למעלה ממנו אשר זה דוגמתו, כאשר כתבנו למעלה כמאמרם ז"ל (בראשית רבה א א) באומרם היה מביט בתורה ובורא את העולם, שהוא כי טרם יברא העולם כל סיפור הבריאה עד סוף יום הששי היה פירושו על האצילות העליון. ואחרי כן דוגמת כל מה שלמעלה נעשה למטה, והוא פשט הכתובים וזהו מביט בתורה ובורא את העולם:
והנה אין ספק כי גם שהאחד דוגמת שלעומתו, לא ישתוו באיכות, כי התחתון גשמי והגבוה ממנו עולה באיכות עד תכלית הרוחניות. ועל הדרך הזה יש גן עדן בעולם הזה, ויש לעומתו גבוה הימנו, וגבוה מעל גבוה לפי מספר העולמות שהם אצילות בריאה יצירה עשיה ליודעי חן, ואין ספק כי אין דומה איכות גדר רוחניות התחתון עם שלמעלה הימנו, ועל הדרך הזה עד מעלה מעלה. אמנם לא יבצר מהיות דוגמת זה מזה וכל מיני קדושות ואורות אשר ליותר עליון משתלשלים באשר למטה הימנו בגדר התלבשות ועביות מה מגדר העליון, וההיקש בזה עד התחתון, באופן שהתחתון כסולם מוצב ארצה וראשו עולה מעלה מעלה. ועל כן כאשר למלאכי עליון אשר רוחניים וקדושים הם באמת, לא יבצר מהם בבואם אל העולם השפל, מהתלבש מלבוש מעין העולם הזה ויתראו במראה גבר, כאשר באברהם, כאומרו והנה שלשה אנשים כו' וכן בלוט. והן אמת כי לא יבצר מהיותם רוחניים בעצם גם בעודם בארץ הלזו, כי אם שאיכות העולם מקנה בם התלבשות. כן הדבר הזה כי גם שכל אורות גן עדן הארץ רוחניים בעצם המה, למה שהם בעולם הזה יתלבשו מעין עולם השפל ויראו כאילנות בעלי גשם. אך כמקרה המלאכים גם הם יקרם, שבהתלבשם לא יבצר מהם רוחניותם העצמיי, אמנם יהי להם כן עודם במקומם, אך לו יצוייר יביאו ענף או זמורה מגן עדן חוצה, כאשר בהיותם במקומם מתלבשים מלבוש גשמי על השתנות גדר מקומם, כן בצאתם משם חוצה יתעבה איכות הבד או ענף, עד יהיה כאחד מאילנות העולם הזה הגשמיים בעצם. כי גם שהכל בעולם הזה אינו דומה איכות אויר גן עדן אל שאר העולם, וכעלה זית של היונה, וזמורת נח למאן דאמר:
וזהו אומרו אחר כך "ונהר יוצא מעדן להשקות כו' ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים", כי היתכן שהגן משקים אותו במי נהר כאלה אשר בארץ המה, ומה גם כי שפע גן עדן המשקה אותו מלמעלה הוא. ועוד אומרו והיה לארבעה ראשים, כי היה ראוי יאמר והיה לארבעה נהרות וראש אחד להם למעלה. אך הנה אין ספק כי בגן עדן איכות מימי הנהר היוצא מעדן, אינם כי אם בעלי איכות רוחני בלי ספק, אלא שאחר צאתם משם יפרד באיכות ויצא חוץ מגן עדן, וזהו והיה לארבעה ראשים, כי למה שמשתנה איכות המים להיותם גשמיים, אין מתחברים עם ראשיתם שבגן עדן ליקרא ראש להם, כי אם עתה נעשים להם ראשים מחדש כאילו מעתה מתחילים. והוא זה מעין מאמרם ז"ל בבראשית רבה (ד א) בפסוק יהי רקיע כו' שכל העולם היה מים במים, וגלה הקב"ה טיפה האמצעית וממנה נעשה הרקיע, ונמצאו חצי המים מעל לרקיע וחצי למטה, ואין ספק שהמים שמעל לרקיע אינם כמים הנשארים למטה רק רוחניים לפי מקומם, כן הדבר הזה:
ונחזור אל הענין, כי הנה כל מיני אורות ותפנוקי עדן העליון הנם בתחתון, כי אם שהם מלובשים כמדובר. והנה אין ספק כי תרי"ג מצות, הן תרי"ג שרשי אורות רמות ונשאות מעלה מעלה, ושורש התורה אשר ממנה יסתעפו כולן היא העיקר, והמצות אליה כאור עצום ורב, וממנה יתפשטו אורות דקים ועבים סביבותיה, וכאשר לא ידמה המקבל אור מאחד מהאורות המסתעפים מן הגדול אל המקבל מהגדול עצמו המאיר לכלם, כי גדול יהיה כבודו ואורו במאוד מאד. כן הדבר הזה, כי הנה כל עושה מצוה יאיר לנפשו באחת מהאורות המסתעפות בתורה, אך לא יערך עם העוסק בתורה ממש, שמתדבק באור הגדול המאיר לכלם, ועל כן אמר (פאה פרק א) ותלמוד תורה כנגד כלם. והנה התרי"ג אורות הנזכרים מלבד אור התורה הגדול, ישנן בגן העליון שבעולם העליון, ודוגמתן משתלשלים בשל למטה ממנו, ודוגמתן בארציי:
והנה מיני אילנות אשר בגן עדן הארץ, הנם אורות המצות כל מין מעין כל מצוה, אלא שמכל מין יש עד אין מספר ליהנות בהן כל הנפשות העושות מצות ה', כל אחד לפי בחינת שרשה. נמצא על פי הדברים האלה כי לפי רוב עשות האדם מצות ועוסק בתורה, יצמיח ויפריח אילנות גן עדן הארץ ויעדן אותם. כי הלא על ידי המצות אשר יעשה, ישפיע אור שפע מלמעלה מאורות שרשי המצות וישתלשל באורות שבגן עדן העליון, ומהם אל של גן עדן של מטה הם האילנות, ומצמיחים ומפריחים ומתעדנים ליהנות בהם הנפשות העושות. וזהו אומרו למטה ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, ואמרו רבותינו ז"ל (ספרי עקב) לעבדה אלו מצות עשה ולשמרה אלו מצות לא תעשה, שהוא אצלי כי על ידי עשותו מצות עשה הוא כעובדה ומצמיחה, כי משקה אור מהאור העליון עד בלי די לכל עצי עדן המתייחסים אל המצות שקיים. ולשמרה אלו מצות לא תעשה, שבהשמר מעבור מצות לא תעשה, שומר כל אורות הקדושה אשר בגן המתיחסים אל נפשו, מלהתערב זר הוא כח טומאה:
וזהו אומרו "ויצמח ה' אלהים מן האדמה" כו', כי הנה אומרו מן האדמה הוא מיותר. ועוד כי מן האדמה סתם משמעו על הארץ הלזו כד"א עפר מן האדמה שהיא מחוץ לגן עדן - שהוא מהר המוריה ממקום כפרתו. וכן אומרו ונחמד למראה וטוב למאכל כי הלא אין האילנות למראה כי אם למאכל. וכן ועץ החיים בתוך הגן, אומרו בתוך הגן הוא מיותר, ואם הוא לומר שהוא באמצע, מה יתן ומה יוסיף להודיע שהוא באמצע. וכן אומרו ועץ הדעת כו' מה ענינו לפי הפשט. אך אחרי אומרו כי נטע הוא יתברך את הגן, אמר מהיכן הוא יתברך מצמיחן, הלא הוא מן האדמה. וזהו "ויצמח ה' אלהים מן האדמה", שהוא מן האדמה הזאת תצמיח ותפריח, כי על ידי תורה ומצות שיעשה האדם באדמה, יצמחו וישבעו עצי ה'. והוא אשר כתבנו כי על ידי מצות ה' אשר יעשה האדם, יצמחו כל עצי עדן מאור השפע אשר יורק עליהם מגן עדן של מעלה, אשר שם אורות שרשי המצות:
וסיפר איך יש בהם "כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל", והוא מה שכתבנו כי כל עצי עדן הם אורות של מיני המצות. והנה יש במצות שני סוגים, אחד המשפטים וכל המצות הקרובים אל הדעת, ויש חוקים כי אין האדם רואה בהם טעם, רק שיודע כי ודאי הנאה נפשיית יש בהם. ועל הסוג האחד אמר "כל עץ נחמד למראה", שלכל מראה עיני האדם יראה נחמד. ועל סוג החוקים אמר וטוב למאכל. ועל אשר כתבנו כי כל המצות הן אורות מסתעפות ומתפשטות מסביבות התורה והיא גזע אור לכולם, אמר "ועץ החיים בתוך הגן", היא התורה באמצע הגן, וכל יתר המצות סביבותיו, כי ממנה יהיו. ויקראהו "עץ החיים", למה כי לכל מצוה ומצוה יש אור ותענוג, וגם חיים מפאת היותן אחוזות בתורה, אך התורה עצמה היא חיים מצד עצמה, כי עץ חיים היא למחזיקים בה, וזה מאמר הכתוב שאומרת התורה (משלי ח) כי מוצאי מצא חיים כו':
והנה בעץ הדעת טוב ורע יש רמז. ועל פי הפשט נאמר על פי האמור, כי יש גם שם אילן שכח קדושה וטוב מעורב עם כח חצוני טמא, והאוחז בו נותן כח בחצוניות ומשפיע בו טומאה ופוגם את הקדושה על ידי מעשה הרע אשר יעשה. ומאומרו עץ הדעת טוב ורע, ולא אמר עץ טוב ורע, אחשוב אל ההולך בשרירות לבו לדעת לפי שכלו את הטוב ואת הרע, ולא יסמוך על אביו שבשמים אשר הורה לנו את הטוב והרחיקנו מן הרע, גם שלא יושג הדבר אצלנו. וזה רמזה לנו תורתנו הקדושה בפסוק זה, הדרך ישרה שיבור לו האדם, הלא הוא שידבק בטוהר לבו במצות ה', ותורה צוה לנו משה ובאמונתו יחיה, כי היא תורת אמת באמת. ולא יפנה לבו לומר אחפשה ואחקורה בשום שכל והבין על ידי החקירות לדעת הטוב והרע ובמאזני שכלי אשקלה, ואבור אוכל דת האמת מתוך פסולת אמונות ילדי נכרים. והנה איש כזה יערה למות נפשו וירד אבל שאולה, כי רבים חללים הפילה החקירה שכלית והיא החכמה חצונית, כי אוי מי יחיה בשומו אל חכמה זו פני שכלו, כי איזו הדרך תשיג בינת אדם חרש מחרשי אדמה, כבשי דרחמנא אשר לא ישיגוהו מלאכי אלהים משוללי חומר, ואומרים איה כבוד מלכותו. ואיך חדוש עולם - אשר בחכמתו הבלתי נפרדת מאיכות יסד ארץ ובתבונתו נטה שמים - ישיגנו שכל איש האדמה להבל דמה. וטוב לגבר כי יעסוק במצות ה' ובתורתו לתומו, ולא ישית לבו לדעת הטוב והרע לפי שכלו. וזה מאמר הכתוב "ויצמח כו' כל עץ נחמד למראה" כו' שהם שני סוגי מצות שכתבנו, וגם "ועץ החיים" היא התורה, כלומר הנה לך חמדת מראה וטוב מאכל בהנאה ומה לך עוד. והנה לעומת זה "עץ הדעת טוב ורע", שהוא הצומח על ידי איש שמתעסק לדעת טוב ורע, לברור בשכלו על פי חקירתו. ועל זה הזהירו יתברך את אדם, "מכל עץ הגן "אכול" "בעולם הזה "תאכל" בעולם הבא, או "אכול" במחשבה וכונה "תאכל" במעשה. ועל זה אמר אך מעץ הדעת כו' לא "תאכל" אפילו במחשבה, כי הלא תטעה ולא תדע לצאת בשלום, כי שם חלקת כח השטן המפתה ספון, ויתא ראשי עם אבלים שאולה, וזהו "כי ביום אכלך ממנו מות" בעולם הזה "תמות" בעולם הבא, כי לא יבצר ממך מהדבק בידך מאומה מן החרם ההוא. וכן היה לו כי הציץ ומת, לולא שבת הגין עליו היה יום המות ביום הולדו:
וזה מאמרם ז"ל (סנהדרין לח ב) אדם הראשון מין היה. וכן אמרו (בראשית רבה יט ה) כי חוה סחטה ענבים והשקתו, כי הוא כי סחטה הדברים עד תמצית החקירה, עד שנשתכר ונתבלבלה דעתו, וקרה לו כמי שהציץ ונפגע. ועל כן בשובו בתשובה לתקן עוותתו, הקריב קרבן בקרן אחד במצחו (עבודה זרה ח א), והוא כי למה שפגם בשלילת אחדות ונעשה "מין" כמי שקוצץ ח"ו, על כן בבואו לתקן ושב אל אמונת הייחוד, הביא קרבן המורה על אחדות, והוא כי הקרן משל אל המלכות כמפורש בחלומות דניאל, והודה בשובו כי המלכות אחד הוא. ועוד לנו למעלה דרך אחרת במאמר ההוא:
ועל השמר מכל החכמה חצונית ההיא, הזהיר שלמה בחכמתו ככתוב אצלנו (משלי ה) באומרו "נפת תטופנה שפתי זרה", לומר השמר פן ואל תתפתה בחכמת המחקר של הזרה, כי הלא תתפתה כי תראה מתק אמריה בחקירות שכליות כנופת הנוטף דבש, ויעלה על לבך כי יקרך כאוכל נופת, שמדי אכלו דבשו ימצא בתוכו שעוה בעלת דבקות. וכן תחשוב ידבק בידך מתוכה איזה דבר ממשיי שתדבק בו, ולא תמצא דבר מתדבק, כי אם "וחלק משמן חכה" שאין בו דבר ממשות ידבק בך. שמא תאמר כי בראותך כי הבל היא תגעל בה, הנה "אחריתה מרה" כי סופה להשאיר בך מרירות סברות אשר לא כתורת ה', ומי יתן והיה מרירות קל שבהדיח פיך יוסר, כי אם הוא "כלענה" שלא יבצר אחר רוב ההדחות מהשאר מרירות מה, כי גם שתרבה בישיבת תורת ה' תמימה להדיח את צואת הזרה, לא יבצר מהשאר סברא זרה בצד מה. ושמא תאמר הלא היא מלאה חידודים, ואלטעום מחידודה קודם לליבונה עד שלא תשרפני אפרוש שלא אכוין רק לחבת החידוד, לזה אמר "חדה" - בטעם רביע - כמגביה קול ואומר מה שהיא חדה - שעל כן תבחרנה ותחפוץ בה, הלא חידודה הוא לך - "כחרב פיות" החותך בפה האחד את גופך ובשני את הנפש. ואין צריך לומר הסכמת חכמיה אחר החקירה שהם דעות רעות וכוזבות, כי אם אפילו התחלותיה, כי הנה "רגליה" - הם שתי רגלי הנחות ההיקש להוציא התולדה והנפקותא הם "יורדות מות", כי הם הנחות שקריות הפך דת האמת, ואם כן ודאי שצעדיה היוצאים מרגליה הם התולדות, שאת "שאול יתמוכו", שכל כך הן רעות, שלו יונח היה שאול מתבטל להעדר חוטאים, עון האמין בתולדות אלו מספיקין לתמוך את שאול בל ימוט, כי באלה שמן חלקו, כי גדול עונם מנשוא וכל שאול יצטרך להתקיים בשבילם. וראה כי רעתך רבה, כי הלא ירא אני פן יהיו שני הדברים שקולים בעיניך, תורת ה' וכפירת הזרה, ותבא לפלס בפלס שכלך לדעת איזו היא האמת, או זו או זו, וזהו "אורח חיים" היא התורה "פן תפלס" איזה היא אמת, ואין לך רעה גדולה מזו חלילה, ומי יתן והיה לך דעת להכריע האמת והחרשתי, אך מה תעשה כי הנה "נעו מעגלותיה", כי אין מבוא לשכל אנושי לעמוד על עמקי עניניה, נמצא שלא תדע להכריע לצד האמת ותשאר נבוך או תטה אל הזרה ותאבד. לכן "ועתה בנים" כו' כמפורש אצלנו במקומו בס"ד:
ונחזור אל הענין כי הזהירה תורה את האדם בל ילך אחר החקירה פן יאבד. ולא עשה כן רק סחטה ענבים ונתנה לו כאשר פירשנו, כי סחטה הדברים על פי חקירת שכלה ונתנה לו, וזה יהיה דעת האומר גפן היה. והנה יש גם דעות אחרות (ברכות מ א), יש אומרים תאנה היתה, ויש אומרים אתרוג, ויש אומר חטה. אפשר שהאומר אתרוג הדומה ללב דעתו שבלבו חטא בלבד.
והאומר חטה הוא שגם חטא בשפתיו, ודומה לחטה שיש לה מעין חיתוך לארכה מעין חיתוך שבין שתי השפתים. והאומר תאנה הוא שגם במעשה חטא, והוא שמשך בערלתו כמו שאמרו ז"ל (סנהדרין לח ב). ונמשל לתאנה כמו שאמרו ז"ל באברהם בבראשית רבה פרשת מילה (מו א) א"ר יודן אמר לו הקב"ה מה תאנה אין בה פסולת אלא עוקצה, כך אתה אין בך פסולת אלא הערלה כו', הנה משלו משל הערלה אל התאנה:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
ויצמח ה' אלקים מן האדמה. תני: עץ שהוא מהלך על פני כל החיים. עץ חיים מהלך ת"ק שנה, וכל מי בראשית מתפלגין תחתיו; לא סוף דבר גופו, אלא אפילו קורתו מהלך ת"ק שנה.
אמר רבי יהושע בן לוי: שני שערי כדכד יש בגן עדן, ועליהם ס' רבוא מלאכי השרת, וכל אחד מהם זיו פניהם כזוהר הרקיע מבהיק, ובשעה שהצדיק בא אצלם מפשיטין מעליו הבגדים שעמד בהן בקבר ומלבישין אותו ח' בגדים של ענני כבוד, ושני כתרים נותנין על ראשו, אחד של אבנים טובות ומרגליות ואחד של זהב פרוים, ונותנין שמונה הדסים בידו ומקלסין אותו ואומרים לו: "לך אכול בשמחה לחמך", ומכניסין אותו למקום נחלי מים מוקף ת"ת מיני ורדין והדסים, וכל אחד ואחד יש לו חופה בפני עצמו לפי כבודו, שנאמר: "כי על כל כבוד חופה". ומושכין ממנה ד' נהרות, אחד של חלב ואחד של יין ואחד של אפרסמון ואחד של דבש. וכל חופה וחופה למעלה ממנה גפן של זהב ול' מרגליות קבועות בו וכל אחד מבהיק זיוו כזיו הנוגה, וכל חופה וחופה יש בה שולחן של אבנים טובות ומרגליות, וששים מלאכים עומדים לראש כל צדיק וצדיק ואומרים לו: לך אכול בשמחה דבש שעסקת בתורה, שנמשלה כדבש שנאמר: "ומתוקים מדבש", ושתה יין המשומר בענביו מששת ימי בראשית, שעסקת בתורה שנמשלה כיין, שנאמר "אשקך מיין הרקח". והכעור שבהן כדמותו של יוסף וכדמות רבי יוחנן, ופריטי רמון של כסף מוקף כנגד השמש. ואין אצלם לילה, שנאמר: "ואור צדיקים כאור נגה", ומתחדש עליהם לשלש משמרות. משמרה ראשונה נעשה קטן ונכנס למחיצת קטנים ושמח שמחת קטנים. משמרה שניה נעשה בחור ונכנס למחיצת בחורים ושמח שמחת בחורים. משמרה שלישית נעשה זקן ונכנס למחיצת זקנים ושמח שמחת זקנים. ויש בגן עדן פ' רבוא מיני אילנות בכל זויותיו, הקטן שבהן משובח מכל עצי בשמים. בכל זוית יש בו ס' רבוא של מלאכי השרת מזמרים בקול נעים, ועץ החיים באמצע, ונופו מכסה כל גן עדן, ויש בו ת"ק אלף טעמים, ואין דמותו של זה דומה לזה ואין ריחו של זה דומה לשל זה. וזה ענני כבוד למעלה הימנו, ומארבע רוחות מכין אותו וריחו הולך מסוף העולם ועד סופו, ותחתיו תלמידי חכמים שמבארין את התורה. וכל אחד יש לו שתי חופות, אחת של כוכבים ואחת של חמה ולבנה. בין כל חופה וחופה פרגוד של ענני כבוד. ולפנים ממנה עדן, שבה י"ש עולמות, שנאמר: "להנחיל אוהבי יש"; "יש" בגימטריא שלש מאות ועשרה. ובתוכו שבעה בתים של צדיקים; ראשונה הרוגי מלכות, כגון רבי עקיבא וחבריו. שניה, טבועים בים. שלישית, רבן יוחנן בן זכאי ותלמידיו. מה היה כחו? שכך היה אומר: אם כל השמים יריעות וכל בני אדם לבלרין וכל היערים קולמוסין אינן יכולין לכתוב מה שלמדתי מרבותי; ולא חסרתי מהם אלא ככלב המלקק בים. כת רביעית, אלו שירד הענן וכסה עליהן. כת חמישית, אלו בעלי תשובה; במקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינן עומדין. כת ששית, אלו רווקים שלא טעמו טעם חטא מימיהם. כת שביעית, אלו עניים שיש בהן מקרא ומשנה ודרך ארץ, עליהם הכתוב אומר: "וישמחו כל חוסי בך לעולם ירננו"; והקב"ה יושב ביניהן ומבאר להן את התורה, שנאמר: "עיני בנאמני ארץ לשבת עמדי" וגו'. ולא פרסם הקב"ה כבוד המתוקן להם יותר ויותר, שנאמר: "עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו":
רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר: בל"ב מדות האגדה נדרשת, וזה אחד מהן: דבר שאינו מתפרש במקומו ומתפרש במקום אחר, כיצד? ויטע ה' אלקים גן בעדן ויצמח ה' כל עץ. שומע אני שברא הקב"ה בגן עדן כל עץ מאכל וכל מיני מגדים, אבל לא שמענו שברא לו חופות של זהב ואבנים טובות ומרגליות; והיכן שמענו? להלן, "בעדן גן אלקים היית":
ועץ הדעת טוב ורע. מה היה אותו האילן שאכל ממנו אדם הראשון? רבי מאיר אומר: חטים היו; כד לא הוה בבר נש דעה אינון אמרין לא אכל ההוא גברא פיתא דחטין מן יומוי. אפשר חטין היו? והכתיב: עץ מתמרות היו כארזי לבנון!
החליפו דבריהם. רבי יהודה אומר: ענבים היו, שנאמר: "ענבמו ענבי ראש" וגו' (דברים לב, לב); אותן אשכולות הביאו מרורות לעולם. רבי אבא דמן עכו אמר: אתרוג היה, הדא הוא דכתיב: "ותרא האשה כי טוב העץ למאכל" וגו'; אמרת: איזה אילן שהעץ נאכל כפריו? אין אתה מוצא אלא אתרוג. רבי יוסי אומר: תאנים היו, למד מענינו. לבן מלכים שקלקל באחת משפחותיו. כיון ששמע המלך – טרדו והוציאו חוץ לפלטין, והיה מחזר על פתחיהן של שפחות ולא היו מקבלות אותו, אבל אותה שקלקל עמה פתחה דלתיה וקבלתו. כך בשעה שאכל אדם הראשון מאותו אילן, טרדו הקב"ה והוציאו חוץ לגן עדן, והיה מחזר על כל האילנות ולא קבלוהו. מה היו אומרים לו? הא גנבא דגנב דעתיה דברייה, הדא הוא דכתיב: "אל תבואני רגל גאוה" (תהלים לו, יב), רגל שנתגאה על בוראו, "ויד רשעים אל תנדני", לא תסב מני טרפין. אבל התאנה על ידי שאכל מפירותיה פתחה דלתיה וקבלתו, הדא הוא דכתיב: "ויתפרו עלה תאנה". מה היתה אותה תאנה? ברת שבע, דאמטיות שבע יומי דאבלא לעלמא. רבי יהושע בן לוי אומר: חס ושלום, לא גלה אותו אילן ולא עתיד לגלותו. ראה מה כתיב: "ואשה אשר תקרב אל כל בהמה לרבעה" וגו' (ויקרא כ, טז); אם אדם חטא, בהמה מה חטאה? אלא שלא תהא בהמה עוברת בשוק ויאמרו: זו היא בהמה שנסקלת פלונית על ידה. ואם על כבוד תולדותיו חס הקב"ה, על כבוד עצמו על אחת כמה וכמה:
<< · מ"ג בראשית · ב · ט · >>