מ"ג במדבר כב כג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מ"ג במדבר כב · כג · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ותרא האתון את מלאך יהוה נצב בדרך וחרבו שלופה בידו ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה ויך בלעם את האתון להטתה הדרך

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַתֵּרֶא הָאָתוֹן אֶת מַלְאַךְ יְהוָה נִצָּב בַּדֶּרֶךְ וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ וַתֵּט הָאָתוֹן מִן הַדֶּרֶךְ וַתֵּלֶךְ בַּשָּׂדֶה וַיַּךְ בִּלְעָם אֶת הָאָתוֹן לְהַטֹּתָהּ הַדָּרֶךְ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַתֵּ֣רֶא הָאָתוֹן֩ אֶת־מַלְאַ֨ךְ יְהֹוָ֜ה נִצָּ֣ב בַּדֶּ֗רֶךְ וְחַרְבּ֤וֹ שְׁלוּפָה֙ בְּיָד֔וֹ וַתֵּ֤ט הָֽאָתוֹן֙ מִן־הַדֶּ֔רֶךְ וַתֵּ֖לֶךְ בַּשָּׂדֶ֑ה וַיַּ֤ךְ בִּלְעָם֙ אֶת־הָ֣אָת֔וֹן לְהַטֹּתָ֖הּ הַדָּֽרֶךְ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וַחֲזָת אֲתָנָא יָת מַלְאֲכָא דַּייָ מְעַתַּד בְּאוֹרְחָא וְחַרְבֵּיהּ שְׁלִיפָא בִּידֵיהּ וּסְטָת אֲתָנָא מִן אוֹרְחָא וַאֲזַלַת בְּחַקְלָא וּמְחָא בִלְעָם יָת אֲתָנָא לְאַסְטָיוּתַהּ לְאוֹרְחָא׃
ירושלמי (יונתן):
וַחֲמַת אַתְנָא יַת מַלְאָכָא דַיְיָ מְעַתַּד בְּאִיסְרָטָא וְחַרְבֵּיהּ שְׁלִיפָא בִּידֵיהּ וּסְטַת אַתְנָא מִן אָרְחָא וַאֲזָלַת בְּחַקְלָא וּמְחָא בִלְעָם יַת אַתְנָא לִמְכַוְונָא יָתָהּ לְאִיסְרָטָא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ותרא האתון" - והוא לא ראה שנתן הקב"ה רשות לבהמה לראות יותר מן האדם שמתוך שיש בו דעת תטרף דעתו כשיראה מזיקין

"וחרבו שלופה בידו" - אמר רשע זה הניח כלי אומנותו שכלי זיינן של אומות העולם בחרב והוא בא עליהם בפיו שהוא אומנות שלהם אף אני אתפוש את שלו ואבוא עליו באומנותו וכן היה סופו (במדבר לא) ואת בלעם בן בעור הרגו בחרב

רש"י מנוקד ומעוצב (כל הפרק)(כל הפסוק)

וַתֵּרֶא הָאָתוֹן – וְהוּא לֹא רָאָה; שֶׁנָּתַן הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא רְשׁוּת לַבְּהֵמָה לִרְאוֹת יוֹתֵר מִן הָאָדָם, שֶׁמִּתּוֹךְ שֶׁיֵּשׁ בּוֹ דַּעַת, תִּטָּרֵף דַּעְתּוֹ כְּשֶׁיִּרְאֶה מַזִּיקִין.
וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ – אָמַר: רָשָׁע זֶה הִנִּיחַ כְּלֵי אֻמָּנוּתוֹ, שֶׁכְּלֵי זֵינָן שֶׁל אֻמּוֹת הָעוֹלָם בַּחֶרֶב, וְהוּא בָּא עֲלֵיהֶם בְּפִיו, שֶׁהוּא אֻמָּנוּת שֶׁלָּהֶם; אַף אֲנִי אֶתְפֹּשׂ אֶת שֶׁלּוֹ וְאָבֹא עָלָיו בְּאֻמָּנוּתוֹ. וְכֵן הָיָה סוֹפוֹ: "וְאֵת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר הָרְגוּ בֶּחָרֶב" (במדבר לא,ח; תנחומא ח).

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ותרא האתון את מלאך ה'" - מלאכי השם השכלים הנבדלים לא יראו לחוש העינים כי אינם גוף נתפש במראה וכאשר יראו לנביאים או לאנשי הרוח הקודש כדניאל ישיגו אותם במראות הנפש המשכלת כאשר תגיע למעלת הנבואה או למדרגה שתחתיה אבל שיושגו לעיני הבהמה אי אפשר על כן תוכל לפרש "ותרא האתון" כי הרגישה בדבר מפחיד אותה מלעבור והוא המלאך אשר יצא לשטן כענין ולבי ראה הרבה חכמה ודעת (קהלת א טז) שיאמר על ההשגה לא על הראות וכאשר אירע בה הנס ושם לה הבורא הדבור אמרה לבלעם (פסוק ל) ההסכן הסכנתי לעשות לך כה אבל לא ידעה למה עשתה עתה כן כי לאונסה נעשה בה כך ולפיכך לא אמרה לו "הנה מלאך השם עומד לנגדי וחרבו שלופה בידו" כי לא עלתה השגתה לדעת זה כלל ואמר ותרא את מלאך ה' וחרבו שלופה בידו לא שתראה חרב אף כי מלאך אבל ירמוז הכתוב כי מפני היות המלאך נכון להכות בה חרדה חרדה גדולה נדמה לה כאלו באים לשחוט אותה ואם נאמר כי המלאכים הנראים בדמות אנשים כאשר הזכרתי בפרשת וירא (בראשית יח ב) יושגו אף לעיני הבהמות אם כן איך לא יראנו בלעם ולא הוכה בסנורים אבל יתכן שהוסיף בהשגת עיניה מי שהוסיף בה הדבור וראתה כאדם ולא הזכיר בה הכתוב "ויגל השם עיני האתון" כאשר הזכיר באדוניה (פסוק לא) כי הענין כולו באתון נס גדול כבריאה חדשה בנבראים בין השמשות ואינו נקרא גלוי עינים בלבד אבל רבותינו (אבות פ"ה מ"ו) לא יזכירו בנסים רק פתיחת פיה וטעם הנס הזה להראות לבלעם מי שם פה לאדם או מי ישום אלם להודיעו כי השם פותח פי הנאלמים וכל שכן שיאלם ברצונו פי המדברים גם ישים בפיהם דברים לדבר כרצונו כי הכל בידו ולהזהירו שלא ילך אחר נחש וקסם ויקללם בהם כי מנחש וקוסם היה

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


ותרא האתון את מלאך ה' נצב בדרך. ראיה זו הרגשה היא איננה ראית עין, כי אין המלאכים מושגים לעיני אדם כל שכן לעיני הבהמות, ואין צריך לומר כי איננה ראית שכל כי הבהמה אין לה שכל, אבל ענין ראיתה שהרגישה בדבר מפחיד אותה ושהיה מעכבה מלעבור ולא ידעה מה הוא, שלא היתה השגתה בכך, שאם כן היה לה לומר בדבורה מלאך ה' עומד לנגדי וחרבו שלופה בידו ועל כן הוצרכתי לעכבך, כך פירש הרמב"ן ז"ל.

ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה. חפץ גדול היה לאותו רשע לקלל את ישראל, שאין לך אדם בעולם שיראה בדרך הסימנים שראה הוא שלא יחזור, וכל שכן מנחש וקוסם כמוהו שכל אומנותו היתה לקראת נחשים, כי מתחלה נטתה האתון מן הדרך הישר ועקמה כנגד השדה זהו שאמר ותט האתון, שניה ותלחץ אל הקיר ותלחץ את רגל בלעם, רמזה לו בטול פסיעותיו ועכוב הליכתו כי אין רצון הקב"ה על הכוונה שהיה הולך, שלישית ותרבץ תחת בלעם שרבצה תחתיו ולא רצתה ללכת כלל, וכל אלה רמזים לו כי אותו הדרך לא בחר בו ה', רביעית הנס הגדול שנעשה בדבור האתון, ובכאן פירש לו כי כוונתו רעה בענין הדבור והודיעו מי שם פה לאדם או מי ישום אלם, והנה הש"י יכול למנוע ממנו הדבור ולשומו בפי הבהמה ועל כן אין לו להתגאות בכח הדבור, חמישית נתפרש לו הדבר יותר כדי לבטל הליכתו על הכוונה שהיה בה ועל כן נגלה אליו מלאך ה' ואמר לו בפירוש הנה אנכי יצאתי לשטן, בעבור כי היה הולך על הכוונה רעה וירט הדרך, כי הקב"ה אמר לו שילך בדרך על מנת שלא לקלל זהו שאמר קום לך אתם, והוא ירט הדרך כלומר עיות הדרך והולך לנגדי. ואחר כל זה הזכיר שיחזור מן הדרך זהו שאמר לא ידעתי כי אתה נצב לקראתי בדרך ועתה אם רע בעיניך אשובה לי.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ותלך בשדה" ואז עזב שני נעריו ושרי מואב ובכן לא הרגישו ענינו בעסקי האתון:

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

"ותט האתון מן הדרך", מה שעכב את האתון ג' פעמים דוקא היה בזה משל מתיחס לענין בלעם, שטבע אתון זו ומנהגה הי' שתהי' מונהגת מהרוכב עליה ושלא תמרה בו, ועתה בטלה טבע זו ג' פעמים בג' מדרגות, בפעם הא' רכב עדיין עליה רק שלא הלכה אל הצד שהוא מכוין אליו, ובפעם הב' הוסיפה להזיק את הרוכב וללחצו אל הקיר, ובפעם הג' רבצה תחתיו עד שלא יכול לרכב עליה כלל, וזה תוכחה אל בלעם שגופו החמרי הוא האתון שלו, ויצרו הרע הוא הרוכב על חמרו ומנהיגו תמיד כפי רצונו, ועתה בטל חמרו בפעם הא' עצת רוכבו, ר"ל עצת היצה"ר שלו, מפני ה' ומלאכיו, במה שלא הלך בעצת יצרו לאור אותם, רק רצה ללכת לקוב לבד שהוא נטיה מדרכו, ובפעם הב' הוסיף לבטל רצון רוכבו במה שרצה ללכת כפי רצון ה' אף שיצטרך לברכם שבזה ילחץ רגל הרוכב, כי תחת שימלא רצון יצרו להשיג מתנות וכבוד ישיג בוז וקלון, והראו לו כי אתונו הוסיפה להכנע

מפני מלאך ה' בפעם השלישית יותר ממנו כי רבצה תחת בלעם וחדלה מלכת וכן הי' ראוי שהוא יחדל מלכת לגמרי:

כלי יקר (כל הפרק)(כל הפסוק)

ותט האתון מן הדרך וגו'. בתנחומא (בלק ח.) אמרו סימני אבות הראה לו כו'. כי ותלך בשדה מקום רחב לומר שאם ירצה לקבל זרע אברהם ימצא לקלל בני קטורה, וישמעאל. ואם ירצה לקלל זרע יצחק, ימצא צד אחד לקלל כי יכול להטות אל עשיו אך מצד יעקב, שהיתה מטתו שלימה עמד במקום צר כי מצדו אין דרך לנטות ימין ושמאל. ויש עוד דרכים אחרים אל המפרשים.

ומדכתב רש"י זה שלש רגלים, אתה רוצה לעקור אומה החוגגת שלש רגלים (במדבר רבה כ, יד) ש"מ שאותן ג' סימנים שהזכיר הם כנגד ג' רגלים ומתחיל מן סוכות אשר בחדש תשרי ראש השנה שנאמר בו (דברים טז, יג) באספך מעשיך מן השדה, ועליו נאמר ותט האתון מן הדרך ותלך בשדה אתה רוצה לעקור אומה החוגגת חג האסיף התלוי בשדה ובו מקריבים ישראל ע' פרים כנגד ע' אומות וא"כ בטולם גורם בטול כל האומות.

ואח"כ אמר במשעל הכרמים, רמז לחג הפסח זמן י"מ שנאמר (תהלים פ, ט) גפן ממצרים תסיע תגרש גוים ותטעה, כי הדין נותן לעקור הקוצים וליטע הגפן ואיך אתה רוצה להחליף הקערה ולעקור הכרמים מפני הקוצים, ודרך הגפן שהוא נרפס ברגלים ולסוף היין מפיל את זה הרופסו כששותהו, כדמסיק בילקוט פר' וישב (קמו.) בשם מדרש שוחר טוב ושם מביא הרבה דמיונות על שישראל נמשלו לגפן וכולם שייכים לבטל דעת בלעם. ורמז לחג הפסח שבו שותים ד' כוסות של יין כנגד כוס ישועות לישראל שנמשלו לגפן, וכתיב ד' לשונות של גאולה, וכנגדם הקב"ה משקה לאומות ד' כוסות תרעלה כדמסיק בב"ר (בר"ר פח, ה), ואיך אתה רוצה לעקור כל זה ולהחליף השיטה בין ישראל לעמים.

ואח"כ אמר ויעמוד במקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל, כנגד עצרת שבו קבלו את התורה שנאמר בה (משלי ג, טז) אורך ימים בימינה ובשמאלה עושר וכבוד, ואלמלא קבלו ישראל התורה היה העולם חוזר לתוהו ובוהו (שבת פח, א) והיו כל האומות בטלין ואיך אתה רוצה לעקור אומה זו החוגגת חג זה שיש בו צורך לכל האומות ולכל הנמצאים שבמעלה ושבמטה ויכול להיות שגם במשעל הכרמים רמז לו אתה רוצה לעקור אומה החוגגת חג הפסח ושותין בו ד' כוסות, כנגד ד' מלכיות, ושל יין כמספר ע' כנגד ע' אומות, ובטול זה גורם ג"כ ביטול כל ע' אומות.

ויתכן עוד לפרש זה ג' רגלים, שרמז לו איך אתה רוצה לעקור אומה המחזקת בג' דברים אשר עליהם העולם עומד (משנה, אבות א, ב) דהיינו ג' רגלי העולם והם התורה, עבודה, גמילות חסדים, כי בטולם הרס כל העולם ורמז לו ג"ח במ"ש ותלך בשדה, כי עיקר הג"ח מן השדה ע"י תרומות ומעשרות ולקט שכחה פיאה. והעבודה שבבהמ"ק שנמשל לכרם רמז לו במשעל הכרמים וכן פירש"י הביאני אל בית היין (שיר ב.ד) זה אהל מועד ועליהם נאמר (שיר השירים ז, יב-יג) לכה דודי נצא השדה, נשכימה לכרמים וגו' ובמקום צר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל רמז לתורה בדרך שנתבאר וזה רמז נכון.

ויפתח ה' את פי האתון. נראה שגם זה צורך שעה היה להראות לו כי הוא דומה לחמור זה שאין מטבעו לדבר, ולכבודן של ישראל לבד פתח ה' את פיו. כך בלעם רק לפי שעה פתח ה' את פיו בנבואה לכבודן של ישראל, ושלא יאמרו האומות אילו היה לנו נביאים חזרנו למוטב.

בעל הטורים (כל הפרק)(כל הפסוק)

ותט. שלשה במס' בהאי ענינא תרי וחד ותט אשורנו מני ארחך למה ותט האתון בשביל ותט אשורנו שבלעם נטה מני ארחך שהיה חפץ לקללם והקב"ה רצה לברכם:

<< · מ"ג במדבר · כב · כג · >>