כלי יקר על דברים/פרשת נצבים

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מתוך: כלי יקר על דברים כט (עריכה)

פרשת כי תבא (המשך)[עריכה]

פסוק ח[עריכה]

ושמרתם וגו', ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון. לפי שמצוה גוררת מצוה (אבות ד.ב) על כן אמר שמצוה אחת גורמת שתשכילו את כל אשר תעשון כי כל אחת גוררת חברתה וז"ש (שם ד.ב) ששכר מצוה מצוה, וז"ש ושמרתם ועשיתם אותם כי השמירה תגרור העשיה ושכר העשיה הוא למען תשכילו עוד להבא את כל אשר תעשון.


פרשת נצבים[עריכה]

פסוק ט[עריכה]

אתם נצבים היום כולכם לפני ה' אלהיכם. פירש"י החשוב חשוב קודם ואח"כ כל ישראל, ראשיכם שבטיכם כמו לשבטיכם. ומ"מ הלמד חסירה ולא לחנם, גם מה ראה משה לסדרם על זה האופן במצב זה יותר מבכל שאר קהילות כשהקהילם.

והנכון הוא שרצה עתה לכרות עמהם ברית חדשה, תחת הברית הראשון אשר נתקלקל ע"י העגל אשר נעשה מצד שלא היו עדיין ערבים זה בעד זה ע"כ כל איש הישר בעיניו יעשה ואין אומר השב, ע"כ ראה להביאם במסורת ברית של הערבות ע"י שבועת הר גריזים והר עיבל כי הערבות סבה גדולה להשיב רבים מעון פן יהיה נתפס עליו, כי כל ערב הרואה שהלוה מפזר ממונו אזי הוא מוכיחו מיראה פן יצטרך לשלם בעבורו, כך בזמן שישראל ערבים זה בעד זה אזי כל מי שיש בידו להוכיח בראותו יחיד או רבים נוטים מדרך השכל הוא מחזירו למוטב ואם העלם יעלם עיניו ממנו הרי הוא במקומו ועמו במחיצתו וחטא הרבים תלוי בו, אבל מי שאין בידו להוכיח אין הסברא נותנת שיהיה נתפס בעון זולתו דאל"כ לא שבקת חיי לכל בריה ואדעתא דהכי לא נכנסו בברית הערבות, ואם מצינו לפעמים שהגדולים נתפסים אף בעון הדור הנסתר כמו שקרה בחטא של עכן זהו לפי שקודם זה לא הטילו מוראם על הכלל והעלימו עיניהם מסוררים ואחרי לא יועילו הלכו (ירמיה ב, ח). לומר שלא תועיל להם התוכחה, עד אשר בסבה זו כל חוטא ורב מרי נותן ברכת שלום לעצמו בחשבו כי הותרה הרצועה של מרדות וע"כ הוא עושה עבירות חבילות חבילות לפעמים בגלוי לפעמים בסתר, אבל אם היו הגדולים תמיד מיסרים האנשים הפושעים אז היו יראים לעשות אפילו בצנעה פן יודע הדבר ואם כן דין הוא שבכל חטא ואשמה יד הסגנים במעל ראשונה כי כל סבה קודם למסובב.

וע"כ נאמר (יחזקאל ט, ו) וממקדשי תחלו. ודרשו רז"ל (שבת נה, א) ממקודשי וכן דרשו (ב"ק ס, א) פסוק כי תצא אש ומצאה קוצים שאין הפורענות בא לעולם כ"א בעבור הרשעים ואינו מתחיל כ"א מן הצדיקים כו', וטעמו של דבר לפי שבידם שבט מושלים להשיב רבים מעון ורפו ידיהם מלחזק ידים רפות בתורה וברכים כושלות באמונה. וע"כ אמרו רז"ל (ר"ה ח, ב) מלך נכנס לדין קודם לציבור כו', כי מי יוכל ומי יחוש חוץ ממנו להטיל מורא שמים על הבריות כי בידו שבט ומחוקק לשום משטרו בארץ. וכן אמרו רז"ל (תנחומא אמור כב) בערב ר"ה הגדולים יצאו לקראתו תחילה ואח"כ יצאו הבינונים כו', ואחר כך כל ישראל ביום כיפורים, לפי שכל החשוב חשוב יותר מזולתו הוא נכנס לדין תחילה והוא קודם ליתן את הדין יען כי אשמת העם תלויה בראשיהם.

על כן סדרם משה במסורת הברית הזה על זה האופן, כי מצד שיכנסו בערבות אז יהיו הגדולים לעולם קודמין ליתן את הדין מן מי שתחתיהם, והקדים הראשים ראשיכם שבטיכם כי הראשים קודמים אל הזקנים בכ"מ כי לעולם יותר נשמעים אל מי שמכריחם על העשיה בחזקת היד ושבט מוסר ירחיקנה ביותר ממה שמוכיח בדבור לבד כמ"ש (משלי כט, יט) בדברים לא יוסר עבד ונאמר (משלי כו, ג) ושבט לגו כסילים. אע"פ שתחת גערה במבין מהכות כסיל מאה (משלי יז, י) מ"מ אצל הכסילים לא כך היא המדה, וכמו כן היו בישראל תמיד שבט ומחוקק כמ"ש (בראשית מט, י) לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. שבט אלו ראשי גליות שבבבל שרודים את העם בשבט, ומחוקק, אלו נשיאי א"י המלמדין תורה ברבים כי זהו שררת המלכות ושררת הסנהדרין זה בשבט ואלו ברוח שפתותיהם, ולפי שהחוטא ורב מרי ביותר נשמע אל הרודה בשבט ממה שהוא נשמע אל המוכיחו בפה כי אמר אך דבר שפתים הוא ע"כ המלך קודם לכולם ליתן את הדין על אשמת העם, ע"כ אמר גם כאן שראשיכם המה בראש ערבים קבלנים בעד כל העם.

ונתן טעם לדבר, לפי שראשיכם היינו שבטיכם המה בעצמם שבט הנוגש בכם כד"א (ישעיה י, ה) הוי אשור שבט אפי. קרא לאשור שבט כך קרא לראשים שבט לומר כי המה בעצמם שבטיכם ובידם להוכיח יותר מן הזקנים על כן הם קודמים ליכנס בערבות. ואחריהם כל ישרי לב זקני ישראל מחוקקים אשר ברוח שפתותיהם ימיתו רשע וגם המה יש להם שוטרים הרודין בעם אמנם לא כמו הראשים כי הראשים יש להם יותר ממשלה מן הזקנים, ואח"כ כל איש פרטי מישראל קודם לנשים וטף כי הנשים והטף נשמעים אל הגברים וכן הגר משועבד ג"כ אל כל איש פרטי מישראל.

פסוק יא[עריכה]

לעברך בברית ה' אלהיך. מה שמזכירם בכל הפרשה בלשון רבים זולת בפסוק שהזכיר העברת הברית הזכירם בלשון יחיד, זה מופת חותך שעיקר ברית הוא בעבור הערבות כי מצד הערבות יהיו כל ישראל כאיש אחד שבזמן שיש לו מכה באיזה אבר פרטי אז כל גופו מרגיש וחולה כך בזמן שאחד חוטא כולם מרגישים, כמ"ש בחטא של עכן חטא ישראל (יהושע ז, יא) וכן אמרו במדרש (ויק"ר ד, ו) שה פזורה ישראל (ירמיה נ, יז) למה נמשלו ישראל לשה מה השה בזמן שלוקה באחד מאבריו כולן מרגישין אף ישראל עכן לבדו חטא וכתיב חטא ישראל. ולי נראה שכל הדרוש הזה הוציא מן מלת פזורה כי יאמר מאחר שהם כשה שבזמן שלוקה באחד מאבריו כולם מרגישים וא"כ הרי הם כאיש אחד שכאב אבר אחד שדי תכלא בכוליה ועי"ז מן הדין שיהיו כולם באגודה אחת כאיש אחד ואע"פ כן הם פזורים ויפרדו איש מעל אחיו לא ידרוש שלום חבירו וטובתו כל הימים ולא יאמר בלבבו הלא כל המאורעות הרעות של חבירי עלי דידי הדר וגם עלי יעבור כוס שלו. לכך נאמר כאן לעברך בברית ה' לשון יחיד כי ע"י ברית זה בהכרח תהיו באגודה אחת כאיש אחד ועל ערבות זה יתבארו כל פסוקי פרשה זו אשר יבא ביאורם בסמוך בעז"ה.

אתם נצבים היום. במדרש (תנחומא א) למה נסמכה פר' אתם נצבים לקללות לפי ששמעו ישראל מאה קללות חסר שתים חוץ מן מ"ט שבתורת כהנים הוריקו פניהם כו', עיין כל הנוסח ברש"י. וכאן יש מקום לספק ספק גדול במה שקבלו ישראל תנחומין של הבל כי מה שלא עשה בהם כלייה עד הנה לפי שעדיין לא נתמלא סאתם שיחולו עליהם כל האלות של התוכחה, וא"ת שהרבו כעסים למקום ב"ה והגדילו אשמה עד שהיו ראוין לכל אותן האלות ואעפ"כ הש"י ברחמיו לא עשה עמהם כלה ככל חטאתם, אם כן משה כתב להם שטר ושוברו עמו ובחנם יעד להם כל אותן התוכחות כי לעולם לא יפחדו מהם ומורא לא יעלה על ראשם מן אותן קללות כי יאמרו הרי כבר חטאנו כאלה וכאלה ולא רבצה בנו האלה, גם האיש משה הבטיחנו שגם אם יוספים אנחנו לחטוא לא יגע בנו רע וא"כ עשה משה תרי דברים דסתרי אהדדי כי מתחילה יעד להם הקללות כדי שיראו מהם ואח"כ נחם אותם וידבר על לבם שאף אם יהיו חוטאים לא יכלו מצד הקללות, וא"ת שהקללות יחולו אבל לא יהיה בהם כדי לכלותם לגמרי הרי כבר הובטחו על זה מפי הגבורה שנאמר (ויקרא כו, מד) לא מאסתים ולא געלתים לכלותם וגו'. ועו"ק למה לא נבהלו מן אותן מ"ט קללות שבת"כ כי גם בהם יש די השיב כל פנים לירקון, ועוד יש לדקדק בנוסח הלשון למה אמר מאה חסר שתים כי אם חסרו שתים אין כאן מאה והל"ל צ"ח כדרך שאמר חוץ מן מ"ט כו', ומהו שאמר כך האיר לכם ועתיד להאיר לכם כו' עתיד מאן דכר שמיה, ומנלן שמשה אמר כל הדברים הללו.

והנראה לומר בזה שבכל האלות המפורשות בת"כ, ובפר' כי תבא, בכולם יש מקום לאיש קשה עורף להסיר יראת ה' מנגד עיניו וליתן ברכת שלום לעצמו לבקש הצלה מה ע"י איזו תחבולה אנושית כדרך שאמר בדור המבול קל הוא על פני המים (איוב כד, יח) יש לנו ספינות קטנות קלות שישוטו על פני המים וכן באלות אלו, דרך משל כתיב והיו שמיך אשר על ראשך ברזל משמע דווקא מה שעל ראשך ולא מה שעל ראש שאר האומות כי שם יהיה מטר אם כן יקשה ערפו לומר אלך ואקנה תבואה מן שאר האומות כי יש שבר אצלם, וכן דבר וחרב יאמר אמלטה על נפשי וכמ"ש (משלי כב, ה) צנים פחים בדרך עקש שומר נפשו ירחק מהם, ואם כן בכל הקללות לא הוריקו פניהם כי אמרו יש מקום להנצל מהם ע"י תחבולה אנושית, אמנם אם תגזם לאדם לעשות לו איזו דבר ולא תפרש ענשו א"כ אינו יכול להשמר ממך כי לא ידע ממה יהיה נזהר, והנה באותן קללות של ערבות מואב ודאי מאה הם כי בעל המדרש מנאם ומנה מאה אך שנכללו בהם שנים שלא פורש מהותם מה הם והוא מ"ש גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזה. ובלי ספק שבעל מדרש זה לא מנה כל חלי וכל מכה בכלל מספר צ"ח אבל מנה צ"ח זולתם ועמהם יש ק' אך מן אותן ק' חסר ב' לא חסרו ממש אלא חסרו שלא פורש מהותם וא"כ א"א להשמר מהם, ע"כ נבהלו נחפזו רעדה אחזתם בעבור שתים אלו שחסרו ונסתם מהותם ויראו מהם שיעשה בהם כליון.

וידבר משה על לבם אין הדבר כן כמו שחשבתם, שלכך העלים מהות שתים אלו כדי שלא יהיה לכם מקום להשמר מהם שהרי הרבה פעמים כעסתם ולא חלו שתי קללות אלו אע"פ שהייתם ראוין שיחולו, ואם תאמרו א"כ למה נאמרו ביעוד הקללות ולמה לא נתפרשו, לפי שהם מדברים בעונש עה"ב הנעלם כי מצד היות האדם מסובך בחשכת חומרו אינו יכול להבין מהות העונש ההוא כדרך שהעלימה התורה מהות השכר הרוחני מזה הטעם, וביאור הענין שמשה אמר הנני מיעד לכם צ"ח קללות כולם בעה"ז גם כל חלי וכל מכה השייך אל החוטא לעה"ב כדי רשעתו אשר לא כתוב בספר התורה הזה כי התורה לא דברה מן זה העונש כלום גם הוא על ראש רשעים יחול, וזה"ש אתם נצבים היום כיום הזה המאפיל ומאיר כך אתם קיימין בקיום נצחי וגם אחר שתחשך השמש והירח ביום המיתה תשובו לאור באור ה' הנצחי לעה"ב, ואחר שהונח שיש מציאות לאדם גם אחר מותו הנה בזה תבינו פירוש הפסוק גם כל חלי וכל מכה אשר לא כתוב בספר התורה הזאת. וזה"ש כך האיר לכם ועתיד להאיר כי כשם שאור לכם בעה"ז כך זורח הוא שם גם לעתיד והקללות והיסורין מקיימין אתכם ומציבים אתכם לפני, כמ"ש (ברכות ה, א) ג' מתנות טובות נתן הקב"ה לישראל וכולן ע"י יסורין ואחד מהם עה"ב שנאמר (משלי ו, כג) ודרך חיים תוכחות מוסר. ואחר שגלה להם משה סוד עה"ב אשר לפנים לא ידעו הנה בזה נתקררה דעתם ע"י הבנת ב' מכות אלו הנעלמים כאמור.

פסוק יג[עריכה]

ולא אתכם לבדכם אנכי כורת הברית הזאת וגו'. רוב המפרשים נתקשו מאד בשבועה זו שהיתה עליהם ועל זרעם שלא היו בעולם עדיין ואיך יכנסו בברית השבועה, ושורש קושיא זו תמצא בעקידה ונמשך אחר דעתו גם מהרי"א ושאר מפרשים, ודעת רז"ל (תנחומא נצבים ג.) שכל הנשמות שעתידין להבראות היו שם, ויש שדקדקו זה משינוי הלשון שבפסוק כי את אשר ישנו פה עמנו עומד היום לפני ה' אלהינו ואת אשר איננו פה עמנו היום. ולא אמר ואת אשר איננו פה עמנו עומד היום לפני ה' ש"מ שמדבר בנשמות שאף על פי שאינם פה עמנו מכל מקום הם עומדים לפני ה' תמיד תחת כסא כבוד כמלאכים שנקראו עומדים כמ"ש (זכריה ג, ז) ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה. גם נראה לדקדק זה מלשון עמנו כי הל"ל ואת אשר איננו פה היום אלא לדקדק מזה שדווקא עמנו איננו אבל ישנו עם ה' ועומד לפניו, ומה שהקשו וכי יכול להשביע את הנשמה מצינו דוגמא לזה שאמרו רז"ל במס' נדה (דף ל:) שביום הלידה משביעין את האדם הוי צדיק ואל תהי רשע וכו'.

ונראה כי כל המשך הפסוקים מדברים מענין זה, כי יש להקשות מה שאמר כי אתם ידעתם את אשר ישבנו וגו', וכן שני פעמים פן למה לי פן יש בכם איש, פן יש בכם שורש פורה, ליערבינהו וליתנינהו. אלא שבא ליתן טעם למה יצטרך להשביע הבנים שעדיין לא נולדו, ע"כ אמר דרך משא ומתן כי אתם ידעתם את אשר ישבנו בארץ מצרים. ושם היינו עבדים לפרעה ויפדנו ה' משם על מנת שנקבל עלינו מצות ה', אבל בניכם אשר לא ישבו בארץ מצרים ולא נפדו יטענו למה נקבל עלינו עול מצותיו כי אותנו לא פדה ה' על כן אני צריך להביא את בניכם בברית, ואם תאמרו א"כ למה יצטרך להשביע אותנו הלא דין יש לו ית' עלינו כי על מנת כן פדה אותנו ע"ז אמר ואת אשר עברנו בקרב הגוים ותראו את שקוציהם וגו'. והרי שטר ושוברו עמו כי מצד שישבנו בארץ מצרים לא היה צריך להשביענו אבל מצד שראיתם שיקוצי הגוים אשר עברנו בתוכם יש לחוש פן יש בכם איש או אשה וגו' על כן צריך להשביעם.

ואם תאמרו א"כ הדרא קושיא לדוכתא, כי בשלמא אותנו הוצרך להשביענו כי ראינו שיקוצי הגוים ויש לחוש פן נלך אחריהם אבל בנינו אשר לא ראו השיקוצים ההם למה יזונו אחריהם, ע"ז אמר פן יש בכם שורש פורה ראש ולענה. כי באמת הבנים הנולדים מצד עצמם אין בית מיחוש שילכו אחרי ע"ז כי לא ראו אותה מעולם, אבל יש לחוש שמשורש נחש יצא צפע כי יכול להיות שאחד מכם נקט טינא בלבו ומעשה אבות ירשו בנים כי טבע הבן נמשך אחר האב כמו הענף שנמשך אחר השורש על כן אני צריך להשביע גם הבנים ע"ז, ובזה מיושב היטב שני פן אלו כי פן ראשון קאי על האבות אשר ראו שיקוצי העמים פן ילכו אחריהם, פן שני קאי על הבנים הנולדים כי אע"פ שלא ראו שיקוצי העמים מ"מ יש לחוש שיקבלו טבע השורש דהיינו האבות שהם שורש מר פורה ראש.

או יוכל לומר שכל הסיפור, מן כי אתם ידעתם עד פן יש בכם שורש וגו' הכל נתינת טעם על האבות, כי יאמר מאחר שישבתם בארץ מצרים ויצאתם משם ולא היה יכולת באלהי מצרים להציל את מצרים ואחר כך עברתם בקרב הגוים אשר לא נתן לכם ה' רשות לירש את ארצם, הנה בזה תבואו לידי טעות לומר שלכך נעשה דין באלהי מצרים ולא באלהי העמים אשר עברתם בתוכם לפי שאלהיכם חזק מאלהי מצרים אבל לא מאלהי הגוים אשר עברנו בתוכם ותאמרו כי מטעם זה לא יכולתם לעשות כלום לאותן הגוים כי אלהיהם עמהם להצילם זהו שאמר ותראו את שיקוציהם וגו' כסף וזהב אשר עמהם. במלת עמהם חתם כל טעותם כי יאמרו שאלהיהם עמהם להצילם, ואילו לא ישבנו בארץ מצרים לא היה הטעות חזק כל כך כי אולי אין הקב"ה מתקנא באלהי העמים אלילים ע"כ אינו עושה בהם שפטים, אבל מאחר שבאלהי מצרים עשה שפטים ולא באלהי העמים אשר עברנו בתוכם מתוך זה אתם קרובים לבא לידי טעות לומר שאלהי העמים עמהם להצילם, ואחר כך אמר כנגד הבנים פן יש בכם שורש פורה כדרך שנתבאר למעלה.

פסוק יח[עריכה]

והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי וגו'. כל הסיפור הזה מדבר במי שחוטא במחשבה לבד כמ"ש אשר לבבו פונה וגו', והתברך בלבבו וגו', כי בשרירות לבי אלך, כי ע"ז עיקרה במחשבה כי אין אמונה כי אם בלב וע"כ נאמר בע"ז (יחזקאל יד, ה) למען תפוש את בית ישראל בלבם. ובכל זכרון ע"ז לא נזכר כי אם המעשה כמ"ש (דברים כז, טו) ארור האיש אשר יעשה פסל ומסכה וגו'. ומזה יקרה ב' מיני טעיות כי יאמר אשר יעשה ולא מן העשוי כבר דהיינו אלהי הגוים ההם שהזכיר למעלה, טעות שני הוא שיאמר דווקא מעשה אסור ולא מחשבה, זה"ש והיה בשמעו את דברי האלה הזאת. ר"ל אותה אלה המרמזת על עבודה זרה בפרטית שמשמעות הענין דווקא על המעשה, ע"כ ימצא מקום לתלות בו טעותו והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי. שיתן ברכת שלום לעצמו בעבור היות הדבר בלבבו, וז"ש כי בשרירות לבי אלך למען ספות הרוה את הצמאה. כי יסמוך על זה להנצל מן העונש לומר בתוך עמי אנכי יושב והמשקה שדה צמאה למים ישקה אגב אותה שדה גם הרוה, כך ע"י שישלח ה' את הברכה אל הצדיקים הצמאים לדבר ה' כמ"ש (תהלים סג, ב) צמאה לך נפשי וגו'. יקבלו אגבן הברכה גם הרשעים השבעים מעבודת השם עד שבוחרים להם עבודות זרות חדשים מקרוב באו כי שבעה נפשם מעבודת השם. גם יאמר מאחר שהעולם נידון על פי רובו א"כ זכות הצדיקים יעמוד גם לי ויסלח לי בעבורם.

על כן אמר לא יאבה ה' סלוח לו, כי הרהורי עבירה של ע"ז קשים מן עבירה עצמו יען עיקר הדבר בלב כי בעובד ע"ז כתיב (הושע ד, יז) חבור עצבים אפרים הנח לו. שהקב"ה מאריך אפו אפילו בע"ז אמנם כשחלק לבם מעם ה' כתיב (שם י, ב) חלק לבם עתה יאשמו. לכך נאמר כי אז יעשן אף ה' מילת אז מורה על הזמן של עתה כי אז תיכף ומיד יעשן אף ה' וקנאתו באיש ההוא. ר"ל בו לבד כי מאחר שחטא בנסתר אין אחרים נתפסים בעונו ורבצה בו כל האלה הכתובה בספר הזה. היינו האלות שבפרשת בחוקותי אמנם שם נזכרו כל האלות בלשון רבים סד"א שרבים ימקו בעונו, על זה אמר והבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה היינו האלות שבפרשת כי תבא שנאמרו בלשון יחיד להורות כי הוא יחיד לבדו ימות בעונו וכל ישראל נקיים.

ומה שקרא תורת כהנים סתם ספר, והקללות שבפרשת כי תבא קרא ספר התורה, לפי שכל ה' ספרים בכלל נקראו תורה וכל ספר בפני עצמו נקרא ספר לפיכך ספר ת"כ נקרא ספר כי אינו כולל כל התורה רק שהוא ספר אחד מן מספר חמש ספרים, אבל ספר חמישי זה נקרא תורה כי הוא כולל כל התורה כי לכך נקרא משנה תורה כמ"ש (דברים א, ה) הואיל משה באר את התורה הזאת. וז"ש לענין ההבדלה והבדילו ה' לרעה וגו' ככל אלות הברית הכתובה בספר התורה הזה כי כולם נאמרו בלשון יחיד המורה על הבדלה זו לבטל ממנו סברת למען ספות הרוה את הצמאה שלא יאמר בתוך עמי אנכי יושב, ומטעם זה קרא הראשונים אלה והאחרונים אלות לפי שהאחרונים כפולים מן הראשונים כי במקום כל אלה אחת נמצאו כאן שתים מן הטעם שבארנו בפרשת כי תבא (כח.טו) או כנגד מ"ט שערי בינה, או כנגד התורה שנדרשת במ"ט פנים כנגד כל אחד מכה אחת וכאן שתים בעבור הערבות, ומה שאמר ורבצה בו כל האלה דווקא אותה אלה שבת"כ לפי שכאן מדבר בחטא ע"ז וכן האלה שבת"כ מדברת גם כן מעון ע"ז שנאמר (ויקרא כו, ל) והשמדתי את במותיכם והכרתי את חמניכם וגו'. אבל אותן אלות שבערבות מואב לא נזכר בהם עון ע"ז, ע"כ אמר באלה ראשונה ורבצה בו כי היא לבדה תרבץ אצלו אמנם לענין ההבדלה לבד שיבדילו ה' לרעה מכל שבטי ישראל אמר ככל אלות הברית וגו' כי אלו האלות נאמרו בלשון יחיד, ומה שנאמר אח"כ וראו את מכות הארץ וגו' ש"מ שבעונש רבים הוא מדבר זה קאי על מה שנאמר למעלה או משפחה או שבט כי זה מדבר ברבים החוטאים ואז יראו מכת הארץ כמו שיתבאר בסמוך.

פסוק כא[עריכה]

ואמר הדור האחרון וגו'. יש בענין זה ספיקות, כי לא פורש במקרא מה יאמר הדור האחרון והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה, כי אין לומר שיאמרו על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת שהרי ע"ז אמר ואמרו כל הגוים על מה עשה ה' ככה וא"כ בניכם מה יאמרו, ומהו שאמר תחילה והנכרי ואח"כ אמר ואמרו כל הגוים, ועוד שעל כרחך קודם שיראו מכות הארץ לא יאמרו כלום ואם כן למה אמר ואמר הדור האחרון קודם וראו את מכות הארץ.

והר"י אברבנאל פירש, שפסוק ראשון לא פורש בו עדיין מה שיאמרו אלא אמר סתם ואמר הדור האחרון בניכם אשר יקומו מאחריכם והנכרי כי שניהם ידברו מענין זה, ואחר כך פירש מה שיאמרו כל הגוים על ישראל על מה עשה ה' ככה, ובניכם ישיבו על אשר עזבו וגו' ופירושו אינו מספיק לכל הספיקות שהזכרנו כי מתחילה קראו נכרי ואחר כך אמר כל הגוים, סוף דבר פירושו אינו מספיק כלל ליישב המקראות על אופנם.

ואומר אני שפסוקים אלו מילי מילי קתני, כי מתחילה אמר פן יש בכם איש או אשה או משפחה או שבט. ובפסוק זה הוא מדבר הן ביחיד החוטא הן ברבים החוטאים, ואח"כ חזר ופירש על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון. כי מן והיה בשמעו את דברי האלה הזאת עד וראו את מכות הארץ. הכל מדבר בעונש יחיד החוטא, ומן וראו את מכות הארץ עד סוף הפרשה הכל מדבר בחטא הרבים, וצריך שתדע שכך מדתו של הקב"ה כי בזמן שיחיד חוטא אז הוא לוקה בגופו כדי רשעתו, אבל בזמן שרבים חוטאים א"א לקיים בהם מ"ש אצל היחיד ומחה ה' את שמו מתחת השמים כי לאבד את שם ישראל א"א הן מצד שכבר נשבע ה' לאבות שלא להחליפם באומה אחרת, הן מצד שי"ב שבטי ישראל הם כנגד י"ב מזלות שברקיע ובביטול אפילו שבט אחד יפול המזל שברקיע הנשען עליו, ע"כ הקב"ה מכלה חמתו בעצים ואבנים ובארץ ההיא גפרית ומלח שרפה כל ארצה. והדין נותן שתלקה הארץ כי היא היתה סבה לחטא ראשון של אדה"ר ע"י החומר שנתנה בו כאשר הוכחנו בראיות ברורות למעלה בפר' אחרי מות (יח.כה) בפסוק ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה וגו'. ע"כ בכל חטא הרבים תלקה הארץ כמו בדור המבול כתיב ותשחת הארץ. וכן ותקיא הארץ את יושביה. כי היא דומה לחולה המקיא ואינו סובל מאכלות הראוי לו כך האדמה תלקה כי היא היתה סבה לכל חטאת ועון המצוי בכל דור ודור, אבל בחטא יחיד, אם תלקה הארץ יגיע הנזק אף למי שלא חטא.

וזהו שאמר תחילה בעונש איש או אשה אשר לבבו פונה מעם ה', כי אז יעשן אף ה' באיש ההוא וגו', והבדילו ה' לרעה וגו', ואמר הדור האחרון בניכם וגו', והנכרי אשר יבא מארץ רחוקה. כי שניהם ידברו ויספרו ענין פלאי פלאות מכות אשר שלח ה' על היחיד ההוא ואע"פ שלא פורש במקרא מה ידברו מ"מ דומה זה ממש למה שנאמר בתוכחה (דברים כח, לז) והיית למשל ולשנינה. פירש"י ולשנינה לשון דבור ידברו בך כתרגומו ולשועי אע"פ שגם שם לא נתפרש מה שיאמרו אלא מסתמא שידברו ממה שיראו בך מן גודל הפלאות המכות, כך מה שנאמר כאן ואמר הדור האחרון וגו' והנכרי וגו' שניהם יאמרו דרך חידוש מה שקרה לאיש ההוא ודווקא הדור האחרון או הנכרי אשר יבא מארץ רחוקה יאמרו וידברו זה לזה דרך חידוש מה שקרה לאיש הזה. אבל אותו דור וכן הגוים הקרובים אשר ראו בעיניהם אותן המכות ומכירין את האיש ואת שיחו ודאי ידונו אותו לכף חובה ויצדיקו עליו את הדין, אמנם הדור האחרון והנכרי אשר לא הכירוהו יאמרו זה לזה ממה שקרה לו ויהיה אצלם למשל ולשועי.

ואח"כ חזר לפרש על אחרון אחרון, והוא על מ"ש למעלה או משפחה או שבט. והם בלי ספק יעבדו עבודה זרה בנגלה כי אם יחיד יתברך בלבבו, הנה ברבים שנתקבצו לרעה אין שייך לומר שיעבדוהו בסתר וא"כ אם כל עדת ישראל לא ימחו בהם דין הוא שיתפסו כולם בעון אותה משפחה או שבט, וע"ז אמר וראו את מכות הארץ כי בזמן שרבים סרו מן הדרך אשר לכלותם א"א על כן יכלה ה' חמתו בארץ ההיא מקצת, ובהם מקצת כי יגלו ממנה וראו כל העמים את מכות הארץ ההיא וגו', גפרית ומלח שרפה כל ארצה וגו'. וע"ז יתמהו כל הגוים בין קרובין בין רחוקים על מה עשה ה' ככה לארץ הזאת ר"ל על מה אבדה הארץ לא פשעה ולא חטאתה, המה מקשים והמה מפרקים ואמרו על אשר עזבו את ברית ה' אלהי אבותם. דומה לחטא של אדה"ר שאמרו רז"ל ‏[1] כופר בעיקר היה, והארץ היא שגרמה לו ע"י חומר עב ועכור שנתנה בו יותר ממה שצוה לה ה' ועי"ז שנתקלל האדם על עונו נפקדה גם היא על עונה ונתקללה שנאמר (בראשית ג, יז) ארורה האדמה בעבורך, ע"כ גם אלו שהיו כופרים בעיקר דין הוא שילקו שניהם הארץ והעובדים הע"ז זה"ש ויחר אף ה' בארץ ההיא וגו', ויתשם ה' מעל אדמתם. לחלק העונש ביניהם כי בזה לא יכלה את זרע ישראל כי יתחלק העונש לשנים, וישליכם אל ארץ אחרת. שלא יהיו באותה ארץ אשר ממנה נתגדל החומר שלהם אשר גרם להם לחטוא.

ומה שבאה למ"ד גדולה במלת וישליכם, רמז שאחר ל' דור יגלו מארצם כי מן אברהם ועד שלמה ט"ו דור ומן שלמה ועד צדקיהו גם כן ט"ו דור כדאיתא ברבתי (שמו"ר טו, כו) בפסוק החדש הזה לכם. שמלכות של ישראל נמשל לירח שלא עמד כי אם ל' דור כימות הלבנה לכך באה למ"ד גדולה בוישליכם אל ארץ אחרת. ומ"ש כיום הזה לומר לך לפי שהם קיימים כיום הזה על כן לכלותם א"א לפיכך נתחלק העונש בינם ובין הארץ.

ואמר הנסתרות לה' אלהינו וגו', לתרץ השינוי הנאמר למעלה בחטא איש או אשה והבדילו ה' לרעה וכל ישראל נקיים, ובחטא משפחה או שבט כתיב וראו את מכות הארץ וגו' משמע שכל ישראל בכלל העונש. על זה אמר הנסתרות לה' אלהינו. כי היחיד אשר יתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי מי יודע מה שבלבו בלתי ה' לבדו על כן והבדילו ה' לרעה. אבל חטא המשפחה או שבט א"א שיהיה הדבר בנסתר על כן על כל ישראל חל חובת ביעור הגילולים מן הארץ והנגלות לנו ולבנינו עד עולם ואם לא יבערום מן הארץ אז דין הוא שכולם יהיו נתפסים בעון אותו שבט זהו שאמר והנגלות לנו ולבנינו וגו'. זה הנראה ישר ונכון בישוב כל המקראות על אופנם.


מתוך: כלי יקר על דברים ל (עריכה)

פסוק א[עריכה]

והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה וגו'. יש להתבונן כי מתחילה אמר בכל הגוים אשר הדיחך ה' אלהיך שמה. ואח"כ אמר בכל הגוים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה. כי יש הבדל בין לשון הפיצך, ללשון הדיחך, כי הפיצך יאמר על הגלות, והדיחך יאמר על המצות, כי בהיות ישראל בארצות העמים הם נדחים מן המצות הן מצד מ"ש בתוכחה (דברים כח, לו) ועבדתם שם אלהים אחרים. הן מצד שרוב המצות תלויות בארץ, וע"י הדחה זו ישראל קרובים לבא לידי טעות ולומר שאין הקב"ה חפץ עוד במעשיהם כלל, על דרך שנאמר (ישעיה א, יא) למה לי רוב זבחיכם יאמר ה' ועי"ז יתיאשו לגמרי מן הגאולה כי יאמרו שהקב"ה הדיחם מן המצות בכוונה גמורה, וטעות הוא בידם כי הקב"ה לא נתכוין בעצם וראשונה כ"א על הפיזור להפיצם זה מעל זה כי כינוס לרשעים רע להם (סנהדרין עא, ב) אמנם מה שנדחו מן המצות נמשך במקרה מן ההפצה ולא שיתכוין הש"י בעצם וראשונה להדיחם מן המצות.

וזהו המכוון בפרשה זו, והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך והשבות אל לבבך. שתחשוב בלבבך דבר, ומהו הדבר אשר הדיחך ה' אלהיך שמה. כי תחשוב שה' אלהיך הדיחך מן המצות בכונה ועצם וראשונה כי אינו חפץ לא בך ולא בשמירת מצותיך עוד, ועי"ז תתיאש מן התשובה כי תאמר לו חפץ ה' בנו לא תקראנה אותנו כאלה מידו ית', ע"ז אמר שאתה חושב תועה על ה' ואין הדבר כן אלא במצותיך חפץ מאד לעולם, ובזה יבחן הדבר במ"ש ושבת עד ה' וגו' כי מיד כאשר תגמר בלבך לשוב בתשובה שלימה עד ה', אע"פ שעדיין לא עשית הדבר הראוי להעשות בפועל שהרי לא נאמר כאן עדיין ועשית את כל מצותיו כמ"ש בסמוך, בזה הורה באצבע לומר ראה איך אתה טועה בדעתך כי לא זו שבמצותיך חפץ מאד אלא אפילו תיכף שתשוב עד ה' ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצוך היום בכל לבבך ובכל נפשך. שעיקר השמיעה בקול ה' היא בכל לבבך לבד שיראה ה' בך סימני טהרה שנכון לבך אל ה' אך שהמניעה היא שלא תוכל לעשות בפועל כל מצותיו, ומ"מ תיכף ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך ושב וקבצך וגו'.

שתי פעמים ושב שהזכיר בזה אחר זה הראשון מדבר במחילת העון הקודם הנקרא שבותך, כמו הבת השובבה (ירמיה לא, כא) וכמו וילך שובב בדרך לבו (ישעיה נז, יז) וכמו שובה משובה ישראל (ירמיה ג, יב) וכן רבים, ע"ז אמר ושב ה' אלהיך את שבותך ורחמך כי אפילו שבותך המתיחס אליך דהיינו העון יתהפך לזכות כאמרו רז"ל (יומא פו, ב) שע"י התשובה נעשין הזדונות כזכיות זהו שנאמר ורחמך שהוא לשון אהבה ר"ל שיהיה הקב"ה אוהב את שבותך יען כי הזדונות יהיו בעיניו ית' כזכיות ואוהבם מאד.

והשני מדבר בשיבת ישראל מן הגלות, זהו שנאמר ושב וקבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלהיך שמה. לא כמו שחשבת שהדיחך ה' אלהיך ונתכוון בעצם וראשונה להדיחך מעל שמירת המצות, אלא בעצם וראשונה נתכוין ה' להפיצך אמנם ההדחה מן המצות נמשך במקרה מן הניפוץ ומ"מ אם יהיה נדחך בקצה השמים כי באמת אתה מודח מן המצות אבל אין לייחס הדבר אליו ית' כ"א אליך ונקרא נדחך, כי אתה עשית וגרמת לך הדחה זו מבית ומחוץ ואע"פ שאתה גרמת לך להיות מודח מן מקום קיום המצות רחוק מאד, מ"מ משם יקבצך ה' ומשם יקחך. משם יקבצך זהו קיבוץ גליות, ומשם יקחך אליו לסייע לך לשמירת המצות. והביאך אל הארץ וגו' והטיבך והרבך מאבותיך אין הפירוש מאבותיך יותר מאבותיך שהרי בסמוך אמר כאשר שש על אבותיך משמע לא יותר מהם אלא שוה להם אלא מאבותיך לומר לך מאחר אשר אתה הכינות לבך אל ה' אבל עדיין לא יצאה מחשבתך אל הפועל כי לא קיימת המצות עדיין ע"כ עדיין אין זכותך מספיק לך להטיב לך ולהרבותך כ"א זכות אבותיך הוא שעמדה לך להטיב לך ולהרבותך, זה"ש מאבותיך שדבר זה נמשך לך מאבותיך, אמנם מ"מ מאחר שלבך שלם עם ה' וגמרת בלבך לעשות כל מצות ה' גם בפועל אם תבא המצוה לידך גם לעומת זה ה' יגמור בעדך.

ומל ה' אלהיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה'. שיתן בלבך לעבדו מאהבה לא מיראה כי העושה מאהבה עובד את ה' בשמחה, אך שכל זמן שאין הקב"ה מתנקם מאויביך תמיד מורא אויביך עליך פן יחזרו להלחם בך ועל כן אין לבך פנוי לעבוד את ה' בשמחה, ע"כ ונתן ה' אלהיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך. ומאז תהיה בטוח שלא יבואו עליך עוד וישמח צדיק כי חזה נקם (תהלים נח, יא) הנה מאז תהיה מוכן לעשות כל מצות ה' בשמחה גם בפועל זה"ש ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו. ואז לא תצטרך לזכות אבותיך זה"ש ואתה כי בך לבד תלה הדבר, ואז ישוב ה' לשוש עליך כאשר שש על אבותיך כי תהיה שוה לאבותיך כי יש בידך זכות עצמך ואל ההרים לא תאכל כמו שדרשו רז"ל (סנהדרין פא, א) מן פסוק אל ההרים לא אכל (יחזקאל יח, ו) שלא אכל בזכות אבותיו. וע"י ביאור זה נתיישבו הרבה ספיקות בכל המשך פרשה זו כמבואר לכל מבין במעט התבוננות.

פסוק יא[עריכה]

כי המצוה הזאת וגו' לא נפלאת היא ממך. ואח"כ לא אמר ממך ואמר סתם ולא רחוקה היא, הנה מקום אתי לפרש פרשה זו בשני דרכים הן על סתם מצות התורה, הן על התשובה אשר הזכיר למעלה.

דרך א', על כל מצות התורה. שיש בכל מצוה שני בחינות האחת היא העשיה עצמה לעשות המצוה בפועל, השניה הוא כוונת המצוה להבין ולהשכיל בסודות התורה אשר העלים ה' מן האומות, כמ"ש (תהלים כה, יד) סוד ה' ליראיו וגו'. וכתיב (שם קמז, כ) לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום. כי העלים ה' מן האומות סודות התורה ומסרה לישראל ע"כ אמר לא נפלאת היא ממך. כי אם יעלה על לבבך לומר איך אעשה המצוה בלא כוונה כחמור נושא ספרים ע"ז אמר אין הדבר כן אלא לא נפלאת היא ממך, כי אם נפלאים מעשה ה' מן האומות אבל לא ממך כמ"ש (שם קלט, יד) נפלאים מעשיך ונפשי יודעת מאד. כי הלוחות מעשה אלהים המה ונפלאים באמת מן האומות אבל נפשי יודעת מאד כי שמעת תפלתי, אל תסתר ממני מצותיך (שם קיט, יט) הנאמר על סודות התורה. ועל העשיה בפועל אמר ולא רחוקה היא לא ממך לבד אלא מן כל האומות אינן רחוקים כי לא צוה ה' לך להביא ממרחק איזו מצוה, כי בקרבנות אמרו רז"ל (ויק"ר כז, ו) שאמר הקב"ה לא הטרחתי עליך להביא קרבן מן המינים שאינן ברשותך כ"א מן בקר וצאן שברשותך כו', ומהם תקיש אל כל המצות שלא צוה לך הקב"ה להביא ממרחק איזו דבר למצוה כי אם בדברים המצויין אצלך.

וחזר ופירש על ראשון ראשון, כי מה שאמרתי לא נפלאת היא ממך. זהו החכמה הנתונה מן השמים כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה (משלי ב, ו) וכדי שלא תאמר שמעשה המצות בפועל נתן ה' לארץ אבל לא החכמה כי עדיין היא בשמים, ע"ז אמר לא בשמים היא וגו'. כי גם המעשה, גם העיון ודרך השכל, את הכל נתן ה' לארץ, ומה שאמרתי ולא רחוקה היא. ע"ז אמר ולא מעבר לים היא. כי לא צויתי לך להביא דבר מעבר לים למצוה, כי קרוב אליך הדבר בפיך ובלבבך לעשותו. בלבבך הוא מקום העיון והחכמה, ובפיך מקום העשיה כי אפילו בזמן שלא תבא לידך איזו מצוה יש לאל ידך לעשותה בפיך כאמרו רז"ל (מנחות קי, א) כל העוסק בתורת עולה כאילו הקריבה כו', וזה היקש על כל שאר המצות שהעוסק בהם כאילו עשאם זה"ש בפיך ובלבבך לעשותו. כי יכול אתה לשלם פרים בשפתיך ודומה כאילו עשית אותם, וכן אפילו חשב בלבבו לעשות איזו מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הקב"ה כאילו עשאה (ברכות ו, א), זה"ש בפיך ובלבבך לעשותו.

דרך שני הוא. שמאמר כי המצוה הזאת מדבר בתשובה שהזכיר בפרשה של מעלה, ועליה אמר לא נפלאת היא ממך כי אין לך התנצלות לומר כי לא ידעת שהקב"ה מקבל תשובת החוטאים כי אתה ידעת ענין התשובה יותר מן כל האומות כי ישראל והתשובה קדמו לעולם (פסחים נד, א), וא"כ כשברא ה' התשובה שם היית גם אתה ואם האומות צריכין זירוז על התשובה כאנשי ננוה, הנה אתה אינך צריך זירוז עליה כי סוד התשובה גלוי לך מאז ומקדם ולא נפלאת היא ממך, כי לא בשמים היא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו. לומר שלא בקש ה' מידינו רמוס חציריו איש חוטא ורב מרי ומי יעלה השמימה לשאל את פי ה' אם יקבל אותנו אליו בתשובה כי סוד זה כבר גלוי לך. או קאי על מה שנאמר למעלה ושבת עד ה' אלהיך. וא"ת אם עונותי הטו אלה שנסתלקה השכינה מתחתונים ועלתה לה למרום א"כ אני אשוב אליו והוא לא ישוב אלי כי אני גרמתי הריחוק זה ואיך אשוב עד ה' הרי אצטרך לעלות השמימה ולשוב אליו ית' וא"כ פליאה דעת בעיני אנה אלך לרוחו ית' ע"ז אמר לא נפלאת היא ממך אפילו ממך לא נפלא ענין התשובה עד ה' ואין אתה צריך לעלות לשמים אליו ית' כ"א כאשר אתה הכינות את לבך לשוב אליו ית' אז הוא ית' יחזור וישוב אליך להוריד שכינתו ית' אליך.

ולא רחוקה היא. לפי שארז"ל (יומא פו, ב) ה"ד בעל תשובה כגון שבא אותו מעשה לידו ופירש ממנה מחוי רב יהודה באותו פרק ובאותו מקום ובאותה אשה, וא"כ מי שחטא באשה מעבר לים שמא תאמר שאין לו תקנה עד שיעבור ארחות ימים לאותו מקום שחטא בו שער שעבר בו וע"י זה ימנע מן התשובה, על זה אמר שאין הדבר כן כי קרוב אליך הדבר. בפיך, הוידוי, ובלבבך, החרטה, ואז די לך בזה כי פיך ולבבך מקום החטא כי לב הותל הטה אותך והוא מקום התיקון בתשובה דהיינו נמי באותו מקום כי לא אמר באותה אשה אלא לרווחא דמלתא אבל אין עיקר התשובה תלוי בזה.

וי"א שאמר על התשובה, כי מצד רוממות האל יתברך התשובה נפלאת מאד הפלא ופלא כי כל בעל המגרש אשתו לא ישוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה ואיך יקרב מלך רם ונשא אליו אנשים החטאים בנפשותם אשר סרו מאחריו וזנו אחרי אלהי נכר. אבל ממך דהיינו מצדך לא נפלאת על דרך שנאמר (תהלים קג, יד) זכור כי עפר אנחנו. כי מצד החומר, אדם אין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא (קהלת ז, כ) על כן מן הראוי שיקבל תשובתך ואולי שעל זה אמר לא בשמים היא כי אינה מצויה בצבא מרום הרוחנים כ"א בך אדם מעפר יולד על כן מצדך התשובה דבר ראוי ומתקבל בדרך שנתבאר.

פסוק טו[עריכה]

ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב. כי אם חיים אתה מבקש צפה לטוב לעשות הטוב בעיני ה', וא"ת למה לא הקדים הטוב שהרי ע"י מעשה הטוב יזכה לחיים, תשובה לדבר שבא להזהירו שלא יבקש לעשות הטוב בעיני ה' כדי שיחיה אלא יחיה כדי שיעשה טוב, שלא יבקש חיים גופני כי אם יבקש החיים כדי שיוכל לעבוד בימי חייו את בוראו כמ"ש (תהלים לד, יג) מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב. שלכך אוהב ימים כדי שיוכל לראות בהם בטוב ה' בתורה ומצוה כמ"ש בסמוך לאהבה את ה' אלהיך ולדבקה בו כי הוא חייך. ר"ל זהו תכלית חייך כי אין הקב"ה נותן לך חיים כ"א בעבור תכלית זה, וזה"ש כאן לאהבה את ה' אלהיך וגו' וחיית ורבית. כאן הקדים אהבת ה' אל וחיית ורבית, ובסמוך אמר למען תחיה אתה וזרעך, לאהבה את ה'. הקדים החיים לאהבת ה', כי באמת הא בהא תליא כי אהבת ה' מביאה החיים ומ"מ אתה לא תבקש החיים לצרכך כי אם לאהבה את ה'.

ואם יפנה לבבך, שתפנה לבך לבטלה ולא תעסוק כל הימים בעבודת האל ית' אז ונדחת סופך להיות מודח מכל וכל מן ה' והשתחוית לאלהים אחרים. כי הבטלה מביאה לידי שיעמום ותסיר לבבך מן ה', הגדתי לכם היום וגו', לא תאריכון ימים וגו'. והיינו שאמרו רז"ל (משנה, אבות ג, ה) המפנה לבו לבטלה מתחייב בנפשו.

פסוק יט[עריכה]

למען תחיה אתה וזרעך. הזכיר כאן וזרעך לפי שאמרו במדרש העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ. הסתכלו בחמה שבראתי לשמשכם שמא שנתה מדתה כו' ומה אלו שלא נבראו לא לשכר ולא להפסד ואינן חסים על בניהם ועל בנותיהם לא שנו את מדתם. אתם שנבראו לשכר ועונש ואתם חסים על בניכם ועל בנותיכם ע"א כו"כ שלא תשנו מדתכם כך היא הנוסחא בילקוט פר' האזינו (לב.תתקמב). ומנא ליה לבעל מדרש זה שהזכיר בק"ו זה בנים ובנות, אלא לפי שמצא כתוב אחר עדות זה, פסוק למען תחיה אתה וזרעך, וקשה ליה למה הזכיר ביעוד זה זרעו יותר מבכל היעודים אלא שכך אמר לו הקב"ה אם אין אתה יוצא מאצטגנינות מעשיך הרעים בגינך כי ההנאה המוחשית תלחץ אותך שלא תחוש בעתיד לפחות צא בגין זרעך כי אין להם חלק בהנאה זו אבל בעונש יש להם חלק.

ואמר העידותי בכם היום. כי תסתכל בגלגל יומי שעובד מאהבה, כך אתה, לאהבה את ה' וגו', וכמו שנאמר (שופטים ה, לא) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו ועיין ביאור כל מאמר זה בחיבורי הקטן אורח לחיים מאמר ו'.

  1. ^ (סנהדרין לח: ועיי"ש בפירוש רבנו חננאל)