כלי יקר על במדבר/פרשת במדבר

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מתוך: כלי יקר על במדבר א (עריכה)

פסוק א[עריכה]

וידבר ה' אל משה במדבר סיני באהל מועד לאמר. ובפרשת ויקרא כתיב מאהל מועד, לפי שבפעם ההוא לא יכל משה לבא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן ע"כ היתה הקריאה אליו מאהל מועד אל חוץ לאהל מועד, אבל בא' באייר כבר היה משה יכול לבא אל תוך האהל בא אליו הדבור באהל מועד מעל הכפורת כדאיתא בסוף פר' נשא, ואין צורך במה שפירש"י שם בא כתוב הג' והכריע כו'. ומה שנקט באהל מועד להודיע טעם למספר זה והוא לפי שבא להשרות שכינתו בתוכם, לשון להשרות מורה על העמדת השכינה דירת קבע שמה ואין דירת קבע בפחות מל' יום, ע"כ בא' בניסן הוקם המשכן ובו ביום ירדה השכינה לתוך אהל מועד ואחר ל' יום שנראה שעשה לו ה' מדור בתחתונים דירת קבע, מנאם בא' באייר ולא מנאם תיכף בא' ניסן כי עדיין לא החזיק במדור זה.

ונ"ל ליתן טעם למנין זה בזמן השראת השכינה, לפי שארז"ל אין הקב"ה משרה שכינתו על ישראל בפחות מן כ"ב אלף שנאמר (במדבר י, לו) ובנחה יאמר שובה ה' רבבות אלפי ישראל. וטעמו של דבר להשוות מלכותו ית' בארעא כעין מלכותא דרקיעא כארז"ל (תנחומא וישלח ב) בשעה שנגלה הקב"ה על ישראל בהר סיני ירדו עמו כ"ב אלף מרכבות של מלאכי השרת, שנאמר (תהלים סח, יח) רכב אלהים רבותים אלפי שנאן ה' בם. ר"ל כשיש מספר זה אז ה' בם השכינה שרויה בם וכן מצינו במחנה לוים שנקראו מחנה שכינה שהיו כ"ב אלף (במדבר ג, לט). ע"כ הוצרך למנות גם את ישראל לידע אם יש בהם כחשבון הזה שראויין להשראת השכינה בכל שבט ושבט.

והוצרכו ישראל למנין ס' רבוא דווקא לא פחות, לפי שכתב רבינו בחיי פר' זו (בחיי במדבר ב ב) שבכ"מ שהשכינה מצויה שם תמצא ד' מחנות שכינה ובספר הפרדס שער פרטי השמות פרק ב' דף קי"ח כתב שיש כ"ח מחנת שכינה. ומהיכן למד לומר כן אומר אני שלמד זה מן מספר זה שבא ע"י השראת השכינה בהיקף ז' עננים ותוכו רצוף אהבה במחנה לויה, ובכל ענן וענן היה כבוד ה' ובכל מקום שכבוד ה' מצוי בו אין שם פחות מן ד' מחנות שכינה שבכל מחנה ומחנה כ"ב אלף נמצא בז' עננים כ"ח מחנות בכל ענן ד' מחנות, צא וחשוב כ"ח פעמים כ"ב תמצא ת"ר אלף ועוד ט"ז אלף כך היו ישראל תר"ג אלף והלוים כ"ב אלף סך הכל תרכ"ה אלף, כי בכל מאה אלף יש ד"פ כ"ב אלף ונשארו י"ב אלף נמצא כ"ד מחנות בסך ת"ר אלפים עוד עשה מן ו' פעמים י"ב אלף ג' מחנות ישארו ט' אלפים והלוים כ"ב אלף סך הכל כ"ח מחנות, ואע"פ שיש כאן מותרות ט' אלפים מ"מ אין לצמצם בתחתונים כי המיתה מכלה בהם ושמא לא יתמלא המספר מן הפחותים מבן ך' כל כך מהרה.

והלוים נמנו מבן חודש כי למוד אותו שבט להיות נמנה מבטן, כמו שנאמר בירמיה הכהן ובטרם תצא מרחם הקדשתיך (ירמיה א, ה) ועל כן הענין מוכרח שבכל המספרים לא היו ישראל פחות מן ת"ר אלף חוץ מן הלוים. אע"פ שבמספר ראשון היו ת"ר אלף עם הלוים ולא היו כ"ח מחנות בתחתונים להיקף ז' עננים, מ"מ עדיין לא בא הקב"ה להשרות שכינתו בתחתונים לעשות לו מדור של קבע בתחתונים ועכשיו בא' באייר שבתלתין יומין הוי חזקה כי תהיה דירתו קבע ובא אלהים וכל קדושים עמו לקבוע דירה בתחתונים כתפארת אדם לשבת בית (ישעיה מד, יג). מאז הוצרך למנותם להודיע שהם צריכין להיות כמספר זה כדי למלאות כ"ח מחנות של כ"ב אלף באותו זמן אשר הושיב ה' שכינתו ישיבה של קבע באהל מועד לכך נאמר כאן באהל מועד. וזה פירוש יקר ומתישב על אופנו במספר ת"ר אלף אשר בו יצאו רוב המפרשים ללקוט טעם מספיק ולא מצאו.

באחד לחודש השני בשנה השנית. צורך זמן זה שכתוב כאן אמרו במדרש תנחומא (ה) משל למלך שנשא אשה ולא כתב לה כתובה כו' לימים מצא עניה בת טובים וכתב לה כתובה וכתב לה זמן כו' עיין נוסח המדרש בילקוט (תרפד). דעת בעל מדרש זה שיום מ"ת הוא יום אירוסין כי הקב"ה אירס את ישראל ע"י זאת התורה, כמ"ש (דברים לג, ד) תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב ודרשו רז"ל (פסחים מט, ב) מורשה מאורשה, ותדע כי לקהלת יעקב לא נאמר אלא מאורשה קהלת יעקב, משמע שקהלת יעקב הוא מאורשה להקב"ה ע"י שנתן לה התורה במקום טבעת קידושין כמ"ש (ישעיה נד, ה) כי בועליך עושיך. והנה מצינו לרז"ל (תנחומא תשא טז) שהמשילו זיווג ישראל להקב"ה לזיווג כלה לחתן בב' זמנים האחד הוא בשעת מ"ת שנאמר (שמות לא, יח) ויתן אל משה ככלתו חסר כתיב שנמסרה התורה ככלה מקושטת בכ"ד ספרים. השני הוא ביום חנוכת המשכן שנאמר (במדבר ז, א) ויהי ביום כלות משה להקים. פירש"י שביום שהוקם המשכן נמסרו ישראל להקב"ה ככלה לחתן, ש"מ שמתן תורה הוא זמן האירוסין, ויום הוקם המשכן הוא זמן הנישואין, כתפארת אדם לשבת בית (ישעיה מד, יג) כמובן מן לשון נמסרו דהיינו לבית מדור אחד. וביני ביני כמו עשור חדשים כמו שנאמר (בראשית כד, נה) תשב הנערה אתנו ימים או עשור. והיינו עשרה חדשים שנותנין לבתולה זמן בין אירוסין לנישואין להתקשט בכ"ד מיני קישוטין שנזכרו בישעיה (ישעיהו ג, יח-כד).

וכדי להדמות זיווג של ישראל להקב"ה בכל צד אל סתם זיווג, הגביל הקב"ה ג"כ זמן ישראל עשרה חדשים מן ר"ח סיון שבו נתארסו בתורה אשר צוה לנו משה עד ר"ח ניסן שבו הוקם המשכן ונשלם הזיווג מכל וכל, כי בזמן זה יתקשטו ישראל בכ"ד ספרים ומתוך זה ראוין לדור באהל מועד מדור אחד לשניהם, ולפי שזמן נישואין ל' יום (עיין כתובות ח) ע"כ נמשך הזמן עד אחד לחודש השני בשנה השנית. ואם תרצה למנות מן פסוק ויתן אל משה ככלתו שנאמר בחודש תמוז אחר מ' יום שהוריד הלוחות אז יהיה מכוון המספר י' חדשים עד החודש השני של שנה השנית, כי אז נשלמו הנשואין וכתב לה ה' כתובה לידע מאיזו זמן תטרף הלקוחות כי נשתעבדו להם בכתובה ארצות ז' אומות, שאם בחטאם יגלו מן הארץ יוכלו לחזור ולטרוף מידם ולומר זמן שטרינו קודם לכך נאמר כאן באהל מועד כי הוא זמן הנישואין לשבת בית. וכן הזכירו רז"ל במסכת (תענית כו, ב) ב' זמנים אלו ודרשו ביום חתונתו זו מתן תורה, וביום שמחת לבו זה בנין ב"ה. כי בב' זמנים אלו נשלם הזיווג והזכיר באחד לחודש מן הטעם שנתבאר, וכדי שיהיה הזיווג דומה בדומה נאמר שאו את ראש בני ישראל וכדעת המדרש (במ"ר א, ט) האומר שכדרך שנאמר בהקב"ה והמתנשא לכל לראש (דה"א כט, יא). כך נתתי לכם תלוי ראש כו', ומה ענין זה לכאן אלא כדי שיהיה הזיווג דומה בדומה כביכול.

פסוק ב[עריכה]

שאו את ראש וגו'. אעפ"י שרש"י פירש שהוא לשון קבלת חשבון (שמות ל יב) מ"מ הזכירו בלשון שאו, כי תשא, נשא, כי מצד המספר ינטלם וינשאם ביתר שאת על כל העמים אשר אין להם מספר פרטי כמו הקש הזה שאין דרך בעל הגורן ליתן לו מנין, כך אין לאומות השגחה פרטית כ"א כללית לקיום המין כשאר בהמות וחיתו ארץ אבל כל איש מישראל מושגח בפרטות ואפילו אחד מהם חשוב כאומה שלימה כמ"ש (שם יט.כא) ונפל ממנו רב. ואפילו אחד מהם שיפול דומה כי רב הוא ע"כ נתן להם הקב"ה מספר כמו לכוכבים שנאמר בהם (ישעיה מ, כו) המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא. כך נאמר כאן במספר שמות וגו' להורות שמצדיקי הרבים ככוכבים לעולם ועד (דניאל יב, ג) וכל אחד יש לו השגחה פרטית. ומה שמקשה (ביומא כב:) קראי אהדדי כתיב (הושע ב, א) והיה מספר בני ישראל. ש"מ שיש להם מספר ואח"כ כתיב כחול הים אשר לא ימד ולא יספר. כפי הפשט אין זה קושיא כי אצל הקב"ה ודאי יש להם מספר ככוכבים שמוציאן ומכניסן במספר כך יש להם מספר להורות שהקב"ה משגיח על כל אחד בפרטות, ומ"ש אשר לא ימד ולא יספר היינו אצל בני האדם שבודאי לא יוכלו לספור אותם לגודל רבויים.

כל זכר לגלגלותם. פירש"י ע"י שקלים, והרבה מן המפרשים חלקו עליו ואמרו שמספר זה היה בלא שקלים ולשון המקרא מוכיח שאמר לגלגלותם, וחשבו לתרץ למה דווקא מספר ראשון היה ע"י שקלים לפי שהיו צריכין אז לעבודת המשכן ותירוץ זה דחוק ול"נ שודאי טעם השקלים היו להציל מן עין הרע השולט בדבר מנוי ודווקא במנין שהוא דבר חידוש, דרך משל שבזמן שרואין ק' זהובים אצל איש עני שחזקתו שאין לו יותר העין הרע שולט בו ממה שרואין אצל העשיר אלף זהובים כי כבר הוחזק באיש אמיד, כך ישראל בצאתם ממצרים היו מוחזקים במתי מספר כי בע' נפש ירדו מצרימה ונתמעטו שמה מעוצר רעה ויגון והשלכת הבנים ליאור, ופתאום נמצאו במספר ראשון ת"ר אלף לבד מטף ונשים ודאי היה בפעם ההוא מקום לחוש לעין הרע, משא"כ בשאר מספרים כי כבר הוחזקו בעם רב ועצום, וע"כ מנאם דוד המלך בלא חצאי שקלים כי ודאי לא עבר על מצות התורה שהרי הכתוב אומר רק בדבר אוריה החתי. (מלכים א טו, ה) אלא שמצות השקלים לא היתה כ"א למספר ראשון כי בו היה יותר בית מיחוש שלא יקבלו נזק מן עין הרע הן בדרך הטבע כאמור, הן מצד העונש כי היה המספר ההוא קרוב למעשה העגל והיה הדין נותן שיפלו רבים מהם מצד עונש המעשה ההוא וכשנודע ע"י המספר שנשארו ת"ר אלף יהיה הדבר חידוש ושלטא בהם עינא בישא כי החטא מסייע לזה, ע"כ היו צריכין אז לכפרה על נפשותם ולהצילם מעין הרע משא"כ בכל המספרים.

פסוק ג[עריכה]

מבן עשרים שנה ומעלה וגו'. אם מספר זה היה בעבור השראת השכינה למה אמר כל יוצא צבא מה ענין יוצא צבא להשראת השכינה, ולפי מה שפירשתי למעלה שהיה צורך מספר זה לידע אם יש שם כ"ב אלף לכל מחנה שכינה מן כ"ח מחנות כדי שיהיו דוגמת צבאות של מעלה שפיר קאמר כל יוצא צבא והוא הראוי להיות כאחד מצבא המרום, כדאיתא במדרש (שמו"ר טו, ו) שישראל נקראו צבאות שנאמר (שמות יב, מא) יצאו כל צבאות ה' כדרך שהמלאכים נקראו צבאות שנאמר (ישיעה לז, טז) ה' צבאות אלהי ישראל יושב הכרובים.

ופשוטו הוא שיוצא צבא היינו למלחמה. כי אילו לא חטאו במרגלים היו נכנסין לארץ מיד, ואע"פ שלפעמים יש בן חיל בפחות מך' שנה מ"מ לא בגבורת איש יחפוץ ה', כי אם בזכותא תליא מילתא, וכל בן ך' מצד היותו בר עונשין בב"ד של מעלה אז ביותר הוא מדקדק במעשיו ומסתמא יש לו אז יותר זכיות שיגינו בעדו במלחמה, שהרי הכהן מכריז מי האיש הירא מעבירות שבידו ילך וישוב לביתו וכל פחות מבן ך' מסתמא אינו מדקדק כל כך במעשיו ואין לו כל כך זכיות שיכריעו על חובותיו

פסוק ד[עריכה]

ואתכם יהיו איש איש למטה איש ראש לבית אבותיו הוא. מדקאמר איש איש למטה מה חזר ואמר איש ראש לבית אבותיו הוא, וקרוב לומר שהוא דומה למה שכתבו המפרשים בפסוק דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל (בראשית מט, טז). שלא היה מחניף לשבטו שנקראו עמו אלא היה דן אותם כאחד שבטי ישראל, כאחד מן שאר שבטים, כך נשיאים אלו היו כשרים והיה כל אחד איש למטה. לכל השבט היה כאיש גבורתו לנהוג עליהם נשיאתו ברמה, ולא זו לכל השבט הרחוקים קצת ממנו אלא אפילו היה ראש לבית אבותיו. הקרובים אליו ביותר גם להם היה לראש לנהוג נשיאות עליהם.

ומה שלא נזכרו הנשיאים במספר ראשון, לפי שעכשיו היה מחלקם לד' דגלים וכל נשיא היה צריך לידע מי ומי ההולכים וחונים על דגלו, ואהרן לא נזכר במספר ראשון לפי שהיה לידע הנותרים מנפילת מעשה העגל אשר אהרן היה סבתו ע"כ לא היה שמה כ"א כאן בהשראת השכינה אשר אהרן סבה לה ע"י הקרבנות

פסוק מט[עריכה]

אך את מטה לוי לא תפקוד וגו'. אם לא יפקוד אותם פשיטא שלא יקבל סכום מנינם מה ת"ל ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל ומה היה המקרא חסר באמרו אך את מטה לוי לא תפקוד בתוך בני ישראל. ולפי מה שפירש"י בסמוך שהיה המנין על פי ה' כי השכינה מקדמת לפניו ובת קול יוצא מן האהל ואומרת כך וכך תינוקות יש באהל, נוכל לומר שבתוך בני ישראל האמור אינו מוסב כ"א על ואת ראשם לא תשא. כאילו אמר אך את מטה לוי לא תפקוד כלל אפילו שלא בתוך בני ישראל וכל אך למעט בא, כך בא למעט ולומר דווקא אתה לא תפקוד אותם לבדך אבל בצירוף השכינה והבת קול תפקדם לכך נאמר פקוד את בני לוי. היינו ע"י השכינה אבל אתה לבד לא תפקדם, ומדסמך לזה ציווי ואתה הפקד את הלוים על משכן העדות נראין הדברים שבכ"מ שהזכיר שאו, נשא, כי תשא, הכל הוא לשון מעלה ונשיאות ראש הנראה בנספרים ביתר שאת על זולתם כי כל דבר חשוב וספון יש לו מספר.

ובזה ראיתי לתרץ הרבה שינויים, כי בישראל נאמרו ב' הלשונות שאו את ראש ואח"כ אמר תפקדו אותם לצבאותם, ובלוים לא הזכיר כ"א לשון פקידה פקוד את בני לוי. ובבכורות חזר והזכיר שניהם פקוד כל בכור וג' ושא את מספר שמותם. ואצל בני קהת וגרשון הזכיר לשון נשא ולא אצל מררי, וזה לפי שהפקידה היינו המספר ושאו היינו לשון נשיאות המעלה אשר ישראל היו צריכין לזה להראות חיבתן נגד כל האומות שנמשלו לקש שאין לו מספר, אבל הלוים אין צורך להם להראות התנשאותם ע"י המספר כי בלאו הכי יש להם נשיאת ראש במה שעשאם הקב"ה פקידים על ביתו הקדוש לכך אמר אחר ואת ראשם לא תשא וגו'. ואתה הפקד את הלוים לומר לך שמצד שנעשו פקידים יש להם נשיאות זולת המספר שבתוך בני ישראל כי לגיון מלך המה וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה', אבל הבכורים שנפסלו מן העבודה ע"י מעשה העגל הוצרכו לנשיאת ראש ע"י המספר לכך פרט אצלם שניהם. ומ"ש לשון נשא אצל בני קהת ובני גרשון היינו ליתן להם נשיאות ראש כנגד בני מררי כי עבודת שניהם יותר מקודשים ממשא בני מררי ע"כ לא הזכיר נשא אצל בני מררי.


מתוך: כלי יקר על במדבר ב (עריכה)

פסוק ב[עריכה]

איש על דגלו באותות לבית אבותם. מצינו בכמה מדרשים (במדבר רבה ב ב) המגדילים מאד ענין הדגלים ודרשו עליהם פסוק ובשם אלהינו נדגול (תהלים כ, ו) שבשעת מ"ת ראו ישראל את המלאכים דגלים דגלים ונתאוו להיות דגלים כמותם ובפסוק (שיר ו, י) מי זאת הנשקפה כמו שחר. דרשו (במ"ר ב, ד) שהיו האומות מסתכלין במעלתן של ישראל והיו תמהים כו' ואומרים שובי שובי השולמית. הדבק בנו ובא אצלנו ונעשה ממך דוכסים והגמונים וישראל משיבין מה תחזו בשולמית כמחולת המחנים (שיר ז, א). ר"ל מה גדולה אתם נותנים לנו שמא גדולה אתם יכולין לתת לנו כמו שנתן אלהינו דגל מחנה יהודה מזרחה כו'. וכל משכיל יפלא בעיניו מה קול המולה זו, ומדוע קול הקריה הומה (מלכים א א, מא) ע"ז, ומה יקר וגדולה נעשה בישראל עד אשר התאוו להם כל כך.

והקרוב אלי לומר בזה, שעיקר חשקם של ישראל היה להראות לכל העמים כי שם ה' נקרא עליהם ויראו מהם, ועל ידי זה ישאו דגל הרוממות והנצחון בכל ד' רוחות העולם כי על ידי שהם מסובבים בכל ד' רוחות והשכינה והארון באמצע תל שהכל פונין אליו, יראו כל העמים כי ילכו בשם ה' וזה האות אשר אליו יישירו עיני כל השוכנים בעיגול סביב, כאמרו רז"ל (תענית לא עיי"ש) לעתיד יעשה הקב"ה לצדיקים מחול בג"ע וכבודו ית' באמצע שנאמר (ויקרא כו, יב) והתהלכתי בתוככם. כי כל הפניות שהצדיקים פונין הכל הוא מול פני השכינה וכן בעה"ז. וזה אות הדגל כי הוא סימן הנצחון במלחמה ודגל זה הוא בשם ה' כי לא בחרבם ירשו ארץ כי בשם ה', וכן המלאכים ע"י שהם סובבים כסא כבודו ית' מוראם על כל הנמצאים כמ"ש איומה כנדגלות. (שיר ו, י) כי ע"י סיבוב זה תהיה מוראם על כל האומות כמו המלאכים שהכל יראים מהם, ועל דגלים אלו הובטח יעקב שנאמר בו (בראשית כח, יד) ופרצת ימה גו'. לכך נאמר איש על דגלו באותות. היינו באותות שמסר להם אביהם יעקב כו' כי במראה נראה אליו ענין הדגלים בפסוק ופרצת ימה וגו'. לכך מתחיל המזמור (תהלים כ, ב-ו) ישגבך שם אלהי יעקב וגו'. וע"ז אמר ובשם אלהינו נדגול. לישא דגל הרוממות והנצחון בכל ד' רוחות בשם אלהינו, לכך אמרו מה תחזו בשולמית וגו'. כי נצחון שלכם הוא נצחון אנושי וכל זה אינו שוה למחולת המחנים. המורה על נצחון אלהי, כי המה כרעו ונפלו. כי הדבר בספק אם מנצחים ואנחנו קמנו ונתעודד. כי בודאי נוצחים כל הלוחמים בשם ה', ועוד שהעיקר חסר אצליכם דהיינו מראה כבוד ה' הוא האות אשר אליו יישירו כל השוכנים סביב המרכז לכך נאמר באותות. כדי להיות להם השכינה אות אשר נגדו יישירו עפעפיהם.

פסוק ג[עריכה]

והחונים קדמה מזרחה דגל מחנה יהודה. טעם לסדר הדגלים על זה האופן כבר דברו בו הראשונים איש לפי שכלו, והקרוב אלי לומר בזה שהם על סדר ד' מדריגות הכוללים כל שלימות אנושי והם קנין החכמה, ואחריה קנין המדות, ואחריהם קנין הגבורה, ואחר כולם קנין העושר, כי כך סדרם הרמב"ם ורז"ל אמרו (נדרים לח, א) אין השכינה שורה כ"א על חכם, עשיר, גבור, ועניו, כי הענוה ראש לכל המדות ע"כ הדגלים אלו שבאו להשראת השכינה אשר בתוכם סדרם ע"ז האופן איש איש על מעלתו לומר לך ראויין אלו שתשרה עליהם השכינה כי כל ד' מעלות אלו נמצאו בהם.

יהודה יששכר זבולון ראשונה יסעו, כי מהם תצא תורה ע"כ נאמר כפל קדמה מזרחה להורות כי מהם תצא אור התורה כי ביהודה נאמר (בראשית מט, י) לא יסור שבט מיהודה ומחוקק מבין רגליו. אלו ראשי גליות ונשיאי א"י (סנהדרין ה עיי"ש) ואין מחוקק אלא תורה שנאמר במשה (דברים לג, כא) כי שם חלקת מחוקק ספון. וכתיב (משלי לא, ה) פן ישתה וישכח מחוקק. והחונים עליו מטה יששכר שנאמר בו (דה"א יב, לב) ומבני יששכר יודעי בינה לעתים. מטה זבולון. שנאמר בו (שופטים ה, יד) ומזבולון מושכים בשבט סופר. ועוד שיהיה מחזיק ידי יששכר וע"כ לא אמר ועליו מטה זבולון, כי לא רצה לעשותו טפל למטה יששכר להורות שהלומדה והמחזיק בלומדיה שקולים המה, ונאמר בהם ראשונה יסעו. כי להם משפט הראשית במלחמה כי מלחמתן של ישראל אינן בחרב וחנית כי אם צריכין להיות חמושים מזוינים בה' חומשי תורה שנחלקו לז' ספרים דהיינו מזויינים, והיא כלולה במספר כ"ז אותיות כמספר ר"ת של יהודה יששכר זבולון לומר לך שזכות התורה מסייעתן במלחמה והם ראש דגל המורה על הנצחון.

דגל מחנה ראובן שמעון גד תימנה, שנקרא דרום על שם דר רום שהשמש דר ברומו כך כל הנכנע בטבע לסוף הקב"ה מגביהו וההכנעה ראש לכל המדות הטובות, ומדה זו היתה אצל ראובן כי הוא הודה ולא בוש במעשה בלהה כארז"ל (עיין סוטה ז:) מי גרם לראובן שיודה כו' כמו שמביא רש"י פר' וזאת הברכה (דברים לג ז) וזה נמשך מן מדת הענוה כי כל גבה רוח הוא בוש מלהודות על האמת. ומן שמעון היו מלמדים וסופרים ועניים אשר בהם ההכנעה מצויה יותר מבזולתם, וכן גד היה בעל צדקה שנאמר בו (דברים לג, כא) צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל, ר"ל כי משפטיו דהיינו עפ"י שורת המשפט לא היה צריך לילך כ"א עם ישראל ולא בראש החלוץ ועל צד הצדקה הלך לפניהם כצדקת ה' ההולך לפני מחנה ישראל וכדי שלא תאמר שמא מחמת גובה לבם הלכו בראש ת"ל (בראשית מט, יט) גד גדוד יגודנו והוא יגד עקב. הגדוד הלך בענוה כעקב זה המורה על גדר הענוה שנאמר (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה'.

דגל מחנה אפרים מנשה ובנימין ימה ושלשים יסעו. כי מעלת הגבורה שלישית וכתיב בהם (תהלים פ, ג) לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך וגו'. כי יוסף בכור שור. אשר לו הכח והגבורה, ובנימין זאב יטרף. וקנין זה הולך ופוחת כי מיום ליום תש כחו של אדם מצד התכת הליחה השרשית כי יום המות מתחיל מיום הולדו ע"כ חנייתם לרוח מערבי כי באותו רוח השמש הולך וחסר.

דגל מחנה דן אשר נפתלי צפונה. אשר משם זהב יאתה ושלשתן היו בעלי עושר שנאמר (בראשית מט, כ) מאשר שמנה לחמו וכתיב (דברים לג, כג) נפתלי שבע רצון ומלא ברכת ה' היא תעשיר. ושבט דן עשה עגלי זהב בעבור רוב זהב שהושפע להם, וע"כ היה מאסף לכל המחנות. וקנין זה הפחות שבכולם לכך נאמר בו לאחרונה יסעו ופניית כולם אל השכינה שבאמצע כי כולם כאחד טובים כשמשמשין בהם לש"ש. ויהודה ראש דגל כי הוא מלך ונקרא גור אריה. ע"כ דינו לילך בראש במלחמה וכן דן גור אריה. הלך באחרונה כי עיקר המלחמה פנים ואחור, וראובן בכור ראש דגל, וכן אפרים ראש דגל כי יוסף הבכור.


מתוך: כלי יקר על במדבר ג (עריכה)

פסוק א[עריכה]

ואלה תולדות אהרן ומשה וגו'. פירש"י לפי שמשה למדם תורה דומה כאילו ילדם ונעשו תולדותיו ביום שדבר ה' אתו בהר סיני וקשה דא"כ כל ישראל תולדותיו כי לכולם למד תורה, ועוד למה חזר ואמר אלה שמות בני אהרן ולא הזכיר את משה, ונ"ל לפי שנאמר (דברים ט, כ) ובאהרן התאנף ה' מאד להשמידו. ואין השמדה אלא כילוי בנים כו' כמו שפירש"י פר' עקב (דברים ט.כ) והועילה תפלת משה לחצאין, נמצא שאותן ב' בנים שהציל משה בתפלתו דומה כאילו ילדם ונעשו תולדותיו ביום דבר ה' את משה בהר סיני. לך רד וגו' (שמות לב, ז) ואח"כ התפלל עליהם בהר ונעתר לו ה' שם על ההר, וכשאמר אלה תולדות אהרן ומשה. הזכיר משה בעבור אלעזר ואיתמר שהציל מן המיתה, ומ"ש אח"כ אלה שמות בני אהרן ולא הזכיר משה אמר כלפי נדב ואביהוא כי אותם לא הציל מן המיתה. ובזה מיושב מה שהזכיר כאן מיתת נדב ואביהוא והשארות אלעזר ואיתמר.

ומ"ש ובנים לא היו להם, ואיתא למ"ד שמתו בעון שלא היו להם בנים (יבמות סד, א) כבר פרשנו פר' שמיני (שמיני י.יא) שבע"ז כך המדה שהקב"ה פוקד עון אבות על בנים על שלשים ועל רבעים. ור"ל לפעמים הקב"ה ממתין עד דור ב' ולפעמים עד דור ג' או רביעי ואילו היה להם בנים אז לכבודו של אהרן היה הקב"ה ממתין עוד דור א' או ב' אך מאחר שבנים לא היו להם היה הענין מוכרח לפקוד העון עליהם.

פסוק יג[עריכה]

כי לי כל בכור וגו'. שואל אני שאלה אחת וזה תוארה אם נתן ה' ללוים במינוי זה מעלה ושררה כי הבדיל אותם מעדת ישראל לעמוד לשרת לפניו א"כ מהו שאמר כי לי כל בכור ביום הכותי וגו'. וכי בזמן ההוא נתן ה' לבכורים שררה זו הלא גם מימים קדמונים היתה העבודה בבכורות, ועוד שביום הכותו כל בכור לא נתן לבכורים שום שררה ואדרבה הטיל עליהם עול הפדיון וחייבם ליתן ה' סלעים בעבור שהצילם ממכת בכורות, וא"כ מה ענין קידוש הבכורות לקידוש הלוים כי ללוים נתן מעלה ושררה, ועל הבכורות הטיל עול הפדיון, ואם נאמר שהטיל על הלוים עבדות במה שיעמדו לפני אהרן ושרתו אותו. וכתיב נתונים נתונים המה לו. ולפ"ז שפיר קאמר כי לי כל בכור וגו'. לומר שבאותו זמן היה הדין נותן להטיל עבדות זה עליהם, מ"מ קשה למה יטיל ה' עבדות זה על הלוים וכי בשביל שלא נפסלו בעגל יטיל עליהם עבדות זה.

אמנם לבבי לא כן ידמה, כי בודאי שררה נתן ה' ללוים ולא עבדות כמ"ש (במדבר טז, ט) המעט מכם כי הבדיל ה' וגו'. ולפנים היתה עבודה זו בבכורות ונפסלו בעגל ונתנה ללוים אך שהיה גלוי לפניו ית' שאע"פ שכל בכור יתן לוי תחתיו, מ"מ סוף שישארו רע"ג בכורים שלא יוכלו להעמיד במקומם לוים ויצטרכו לפדיון ה' שקלים לגלגולת, ויש כאן מקום ללון אל הבכור ולומר וכי בשביל שאין כאן במקומי לוי אצטרך ליתן ה' שקלים וכי לא די בזו שקנס אותי לפסלני מן העבודה ולמה זה אתן עוד תמורתי ה' שקלים, ע"ז אמר כי לי כל בכור ביום הכותי וגו' ע"כ דין יש לי עליהם מאז וגם עתה להטיל עליהם פי שנים מן הקנסות א' בעבור חוב ישן שיש לי עליהם שהצלתים מן המות, ואחד בעבור שחטאו בעגל. ופירוש זה נכון מצד הענין.

פסוק לט[עריכה]

שנים ועשרים אלף. כבר אמרנו לפי שהם מחנה שכינה ואין השכינה שורה בפחות מן כ"ב אלף ע"כ מיעטם הקב"ה והעמידם על מספר זה להורות שאין מחנה שכינה פחותה מכ"ב אלף והרמב"ן כתב לפי שלא היו בכלל עינוי מצרים ע"כ לא היו בכלל הריבוי כי כל מי שהיה בכלל פן ירבה היה בברכת כן ירבה, אע"פ שזה דרך דרש מ"מ נראה להוסיף בו ביאור כי לא הרבה אותם ה' נגד הטבע רק כדי להפר עצת גוים אשר בקשו להמעיטם ע"י העינוי ורצה ה' שיבצר מהם כל אשר יזמו לעשות. ואדרבה הרבה אותם חוץ מן הטבע כי הולידו ששה בכרס אחד אבל שבט לוי שלא היו בכלל העינוי וע"כ לא היה צורך להרבותם כנגד הטבע ופרו ורבו כדרך כל העולם, וזה באמת טעם נכון ויכול להיות שזהו דעת הרמב"ן. וי"א שלכך לא נתרבו כדי שיהיה נקל לישראל לפרנסם, וזה טעם רחוק כי אין מעצור לה' להושיע ולפרנס משרתיו עושי רצונו, וי"א שהיה הארון מכלה בהם והיינו ארונו של יעקב והוא דעת הרמב"ן שהזכרנו וכמבואר למעלה פר' ויצא (כט.לד) בפסוק על כן קרא שמו לוי, וי"א שצפה הקב"ה שלא יהיו כולם צדיקים ע"כ העביר רבים מהם מן העולם ונשארו קב ונקי כדי שיהיו כל העוסקין עם הארון צדיקים וז"ש שהיה הארון מכלה בהם.

ולי נראה לפי שמצינו בגזירת פרעה, שגירש עמרם את אשתו ועמד זמן רב בלא פריה ורביה, שהרי בת ק"ל שנה היתה יוכבד כשעשה בא ליקוחין שניים ומ"ש רז"ל (סוטה יב, א) עמדו כולם וגרשו נשותיהם מסתמא לא כל ישראל עשו כן כי איך היו יכולין לעמוד זמן רב בלא אשה, שהרי ארז"ל (סוטה יא, ב) בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו כו', ומסיק שם כל הטובות שעשו לבעליהן כשהיו בעבודת פרך, ש"מ שהבעלים לא היו יכולין לעמוד זולת הנשים, ועוד מסיק שם שהיו פרים ורבים בשדה ש"מ שאפילו בשעת הגזירה לא גרשו נשותיהם, אלא ודאי מה שמסיק עמדו כולם וגרשו נשותיהם, היינו כל בני שבט לוי שלא היו בכלל השעבוד ומ"מ היו יראים מן גזירת כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. שהרי על יום אחד צוה אפילו על בני המצרים על כן יראו גם המה פן יעבור עליהם כוס זה ועמדו רוב שבט לוי זמן רב בלא נשים כמו שעמד עמרם זמן רב בלא אשה, וע"כ היה שבט לוי מתי מספר וזה טעם נכון ומתישב על הלב יותר מכולם, ובחר ה' בהם מצד היותם מועטים כי כן מצינו בהרבה מקומות שהקב"ה בוחר במועט כמ"ש (דברים ז, ז) לא מרבכם וגו' כי אתם המעט. וכן בג' משפחות אלו גרשון קהת ומררי היה מררי מרובה באוכלסין על כן נתרחק מן משא של הקדש וניתן למועטים, ודבר זה מבואר מעצמו.


מתוך: כלי יקר על במדבר ד (עריכה)

פסוק כב[עריכה]

נשא את ראש בני גרשון. היה לו למנות תחילה את בני גרשון הבכור, ומה שרצו לתקן זה במדרש הרבתי (במ"ר ו, א) לומר שלפי שנמסר משא הארון אל קהת ע"כ מנאו תחילה לכבוד הארון היא גופא קשיא למה לא מסר משא הארון אל הבכור לכבדו ביתר שאת ועוז התורה אשר לה משפט הבכורה.

והקרוב אלי לומר בזה, שרצה הקב"ה להראות שכבוד חכמים ינחלו כדי ללמד דעת את העם שיכבדו את לומדי התורה ולקרא לקדוש ה' מכובד לקדשו בכל דבר שבקדושה, כדרך שמנה את קהת תחילה בעבור משא דבר ה' אשר אתו ואילו היה נותן הארון לגרשון הבכור הייתי אומר שבעבור הבכורה מנאו תחילה ולא הייתי תולה החשיבות במשא הארון ע"כ מסר הארון אל קהת ומנאו תחילה וידעו הכל ליתן כבוד לתורה וללומדיה. אך מדסמך בעל המדרש ענין זה לפסוק יקרה היא מפנינים (משלי ג, טו) כדאיתא ברבתי ודאי כוונתו להורות שכתר תורה הפקר לכל וע"כ לא ניתן הארון אל הבכור שלא יהיה תפארתו לומר אני ראוי לכתר תורה יתר מזולתי אלא הכל שוין בה לכך נאמר יקרה היא מפנינים. היינו מכ"ג שנכנס לפני ולפנים כי לכתר כהונה אין זוכה כ"א מי שהוא מזרע אהרן אבל כתר תורה הפקר לכל והכל זוכין אליו, ויקרה היא מפנינים, מכתר מלכות שיש לו זהב ורב פנינים ואין זוכה בו כ"א מי שהוא מזרע דוד אבל לכתר תורה הכל זוכין ומטעם זה דרש ברבתי יקרה היא מפנינים מן הבכורה כד"א וזאת לפנים בישראל, (רות ד, ז) כי אל הבכורה אין זוכה כ"א מי שנולד ראשונה אבל לתורה הכל זוכין. ד"א לכן לא ניתן משא הארון אל הבכור שלא תזוח דעתו עליו ביותר. וי"א הטעם לפי שמן קהת יצאו משה ואהרן מקבלי התורה.

גם הם. בב' תיבות אלו חתם הענין לומר שעל כל פנים יספור תחילה את בני קהת ואח"כ יספור וימנה את בני גרשון גם הם, ואלמלא מקרא זה כתוב היה אפשר לומר שרצונו ית' למנות בני גרשון תחילה כי הוא הבכור ומה שצוה תחילה שימנה את בני קהת לא כדי להקדימו במספר אלא בעבור חשיבת הארון הזכירו תחילה, שכן מצינו במשכן וכליו שבראש כל אמר ועשו ארון עצי שיטים (שמות כה, י). ואחר כך הזכיר המשכן, ובעשייתם עשה בצלאל תחילה משכן ואח"כ כלים, א"כ ודאי מה שהזכיר הארון תחילה לא כדי להקדימו בעשייה אלא לכבוד הארון וחשיבתו הקדימו, כך הייתי אומר שלכבוד הארון שהיה משא בני קהת הקדים תחילה מינוי של בני קהת אבל לעולם כשיבא משה לישא את ראשם ימנה הבכור כבכורתו תחילה, ת"ל נשא את ראש בני גרשון גם הם. משמע שמתחילה תשא את ראש בני קהת ואחר כך ראש בני גרשון כי כל גם מוסיף על ענין ראשון בא.

ונאמר לשון נשא בבני קהת ובבני גרשון, ולא בבני מררי, לפי שהיה לשניהם מעלה ביתר שאת על בני מררי, קהת מצד משא הארון וגרשון מצד הבכורה, ועוד שמשאו היה יותר מקודש מן משא בני מררי שהיה הפחות שבכולם, ע"כ לא הזכיר אצלו לשון נשא, ובזה אתי שפיר ג"כ מה שאמר גם הם ולא אמר גם אותם אלא שר"ל הלא גם המה יש להם יתרון אשר מצדו הם ראוין לנשיאת ראש והיינו הבכורה כאמור. ומטעם זה נאמר בכ"מ למשפחותם לבית אבותם. חוץ מבני לוי שנאמר בהם פקוד את בני לוי לבית אבותם למשפחותם. (במדבר ג, טו) וכאן נאמר נשא את ראש בני גרשון גם הם לבית אבותם למשפחותם טעם אחד לשניהם כי הבכורה באה לאדם מצד אבותיו אם הוא כחו וראשית אונו, וכשבא להחליף הלוים בבכורים הזכיר בלוים לבית אבותם כאילו היו המה הבכורים אשר מעלתם תלויה בבית אבותם, וכן כאן אמר נשא את ראש בני גרשון הבכור גם הם ר"ל גם הם יש להם מעלה ומה היא המעלה לבית אבותם, היינו הבכורה המתיחסת לבית אבותם. ואם נפשך לומר שהקדמת לבית אבותם שייך דווקא אצל הבכורים ולא אצל הלוים אז נוכל לומר שלכך הזכיר אצל הלוים לבית אבותם למשפחותם. להורות שימנה גם בכורי הלוים כי סד"א מאחר שדיו לבכור שיפקיע את עצמו מן הפדיון לא נתנו בכורי הלוים תחת בכורי ישראל וא"כ אין צורך למנותם בחנם, קמ"ל פקוד את בני לוי לבית אבותם שאפילו הבכורים שמעלתם מבית אבותם יספור וימנה כי אע"פ שאינן בכלל פדיון הבכורות מ"מ הם בכלל מינוי עבודת המשכן וכליו.