לדלג לתוכן

משנה יומא א ב

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
(הופנה מהדף יומא פרק א משנה ב)

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר מועד · מסכת יומא · פרק א · משנה ב | >>

כל שבעת הימים הוא זורק את הדם ומקטיר את הקטורת ומיטיב את הנרות ג ומקריב את הראש ד ואת הרגל.

ושאר כל הימים, אם רצה להקריב, מקריב, שכהן גדול מקריב חלק בראש ונוטל חלק בראש.

כָּל שִׁבְעַת הַיָּמִים הוּא זוֹרֵק אֶת הַדָּם,

וּמַקְטִיר אֶת הַקְּטֹרֶת,
וּמֵיטִיב אֶת הַנֵּרוֹת,
וּמַקְרִיב אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הָרֶגֶל.
וּשְׁאָר כָּל הַיָּמִים,
אִם רָצָה לְהַקְרִיב, מַקְרִיב;
שֶׁכֹּהֵן גָּדוֹל מַקְרִיב חֵלֶק בָּרֹאשׁ וְנוֹטֵל חֵלֶק בָּרֹאשׁ:

כל שבעת הימים -

זורק - את הדם,
ומקטיר - את הקטורת,
ומטיב - את הנרות,
ומקריב - את הראש, ואת הרגל.
ושאר כל הימים -
אם רצה להקריב - מקריב,
שכוהן גדול מקריב - חלק בראש,
ונוטל - חלק בראש.

היה מרגיל עצמו בעבודה כל אלו השבעת ימים, כדי שתהא נוחה עליו יום צום כפור.

ומקריב חלק בראש - עניינו שיקריב הוא ראשון לכל המקריבין ויקריב איזה קרבן שירצה, וכמו כן יאכל מן הקרבנות הנאכלות איזה שיעור שירצה, ויקח חלקו בראש. ובתוספתא "כיצד מקריב חלק בראש? אומר עולה זו אני מקריב, מנחה זו אני מקריב; כיצד נוטל חלק בראש? אומר חטאת זו אני אוכל, אשם זה אני אוכל; במה דברים אמורים? בקדשי המקדש, אבל בקדשי הגבול, אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט חולקים בשוה":


הוא זורק את הדם - של תמידים, כדי שיהא רגיל בעבודה:

ומטיב את הנרות - מדשנן מן האפר של הפתילות שכבו:

ושאר כל הימים - אם ירצה להקריב כל קרבן שירצה מקריב ואין אנשי המשמר יכולין לעכב על ידו:

מקריב חלק בראש - ראש הוא להקריב כל חלק שיבחר:

ונוטל חלק בראש - בחלוקת הקדשים נוטל מנה יפה שיבחר לו. והני מילי בקדשי מזבח, אבל בקדשי גבול אחד כהן גדול ואחד כהן הדיוט חולקים בשוה:

ומקטיר את הקטורת ומטיב את הנרות. פירוש הטבת שתי נרות. אבל הטבת חמש נרות קודמין לקטרת. שכן במשנה ג' דפרק דלקמן, וכן בפ"ג דתמיד, דפייס דמי מדשן המנורה קודם לפייס דקטורת אלא התם בחמש נרות, והכא בשתי נרות. גמרא. והכי פסק הרמב"ם בפ' ו' מהלכות תמידין ודלא כמתני' דרפ"ו דתמיד דשנוי הטבת שתי נרות קודם לקטורת דהתם אבא שאול והכא רבנן. והא דלא תנן הכא הטבת חמש נרות משום דלא הויין בכ"ג כ"פ התוס' ועיין לקמן פ"ב משנה ב' ועיין פ"ג דתמיד:

ומקריב את הראש ואת הרגל. נקט האיברים הראשונים בהעלאה. כבפרק דלקמן משנה ג' וה"ה לכולהו. [וז"ל הרמב"ם בפ"א מהלכות עי"כ ומקריב אברי התמיד על המזבח] ועיין במשנה ג' פ"ז דתמיד:

[אם רצה להקריב כו'. עיין משנה ג' פ"ו דתמיד]:

(ג) (על המשנה) הנרות. פירוש הטבת ב' נרות. אבל הטבת ה' נרות קודמין לקטורת שכן בפ"ב מ"ג דפיים דמי מדשן המנורה קודם לקטורת אלא התם בה' נרות והכא בב' נרות גמרא. והא דלא תנן הכא הטבת ה' נרות משום דלא הויין בכהן גדול. תו':

(ד) (על המשנה) הראש כו'. נקט האברים הראשונים בהעלאה:

כל שבעת הימים וכו':    גמ' מאן תנא אמר רב חסדא דלא כר' עקיבא דאי כר' עקיבא הא אמר טהור שנפלה עליו הזאה טמא דתניא וכו' והיכי עביד עבודה והא כל ז' מזין עליו אביי אמר אפי' תימא ר' עקיבא דעביד עבודה ולפניא מדו עליה וטביל ועביד הערב שמש. וכן משמע שתרצו ג"כ בירושלמי:

ומקטיר את הקטרת ומטיב את הנרות:    גמ' אלמא קטרת ברישא והדר נרות ורמינהי מי שזכה בדישון מזבח הפנימי. מי שזכה בדישון המנורה. מי שזכה בקטרת. ומשניות הן בפ"ג דתמיד ומסיק ר' יוחנן מאן תנא לסדר תמיד דהך מסכתא דידן דמיירי בסדר יום הכפורים דפליג אמשניות דסדר התמיד ר"ש איש המצפה היא דשמעינן ליה דפליג אסתמיה דתמיד דמתני' דרפ"ד דתמיד כדכתבינן התם. ורמי סדר יומא אסדר יומא דתנן לקמן פ' שני הפייס השני מי שוחט מי זורק מי מדשן מזבח הפנימי מי מדשן את המנורה וכו' הפייס השלישי קדשים לקטרת בואו והפיסו דשמעי' מינה דהטבת הנרות קודמת לקטרת ומשני אמר אביי לא קשיא מתני' דהכא בהטבת שתי נרות ותנא דידן ס"ל בקטרת מפסיק להו פי' דברישא מטיב חמש נרות והדר מקטיר קטרת והדר מטיב שתי הנרות והא דתנן הטבה ברישא בהטבת חמש נרות ראשונות קאמר וההיא דאביי מסדר סדר המערכה דקאמר דבדם התמיד מפסיק להו ההיא אליבא דאבא שאול קאמר לה ומתני' כרבנן רב פפא אמר לא קשיא הא רבנן הא אבא שאול קטרת ברישא רבנן נרות ברישא אבא שאול ופריך אימא סיפא דתנן לקמן פ"ג הביאו לו את התמיד קרצו ומירק אחר שחיטה על ידו נכנס להקטיר את הקטרת ולהטיב את הנרות אתאן לרבנן רישא וסיפא רבנן ומציעתא אבא שאול ומשני אין רישא וסיפא רבנן ומציעתא אבא שאול ובעי בגמ' בשלמא אביי לא אמר כרב פפא רישא וסיפא רבנן ומציעתא אבא שאול לא מוקים לה אלא רב פפא מ"ט לא אמר כאביי ומשני אמר לך רב פפא הכא ברישא הטבת שתי נרות והדר הטבת חמש נרות ואפכא ה"ל למיתני דהא ליכא מאן דפליג דחמש נרות ברישא ואביי אמר לך אורויי בעלמא הוא דקא מורי ומלמדנו שצריך כהן גדול להיות עסוק כדי שיהא רגיל ולא קפיד אסדרא וסדרא הא הדר תני ליה בפ' שני הטבת חמש ובפ"ג הטבת שתים. וכתבו תוס' ז"ל יש לפ' דלא קחשיב במתני' אלא הטבת שתי נרות שהן גמר העבודה והטבת חמש נרות לא היה עושה הכהן גדול ע"כ. ועיין במ"ש בארך בר"פ לא היו כופתין בשם הראב"ד ז"ל:

ומקריב את הראש ואת הרגל:    נלע"ד הטעם דמקריב אלו יותר משאר אברים משום דתנן בפ"ד הראשון בראש וברגל וה"נ תנן לקמן בפ' שני מי מעלה אברין לכבש הראש והרגל ושתי הידים וכו' ומן הדין ראוי שיהיה כ"ג ראשון להקריב האברים שדינם להקרב ראשונה וכדתנן סוף מסכת תמיד הושיט לו הראשון הראש והרגל וסמך עליהן וזרקן הושיט השני לראשון שתי הידים נותנן וכו'. וליכא מאן דפליג בהא דלכ"ע ראש קרב ברישא כדכתבינן בפירקין דלקמן וכן פי' ג"כ בתוספת י"ט אלא שכתב וה"ה לכולהו ופשוט הוא וביד פ"ה דהלכות כלי המקדש סי' י"ב ובפ' עשירי דהלכות מעשה הקרבנות סי' י"ח:

יכין

כל שבעת הימים הוא זורק את הדם:    של תמיד:

ומטיב את הנרות:    מסיר בשחר דשן הפתילות שרבה במנורה, ודוקא ב' נרות, שאחר הקטורת אבל הטבת ה' נרות שקודם הקטורת לא היו בכוה"ג וקרי לי' למטיב הב' בשם מטיב דאין המצוה נקראת אלא במי שגומרה:

ומקריב את הראש ואת הרגל:    של תמיד, שקרבין ראשון, וה"ה שאר אברים שלו:

שכהן גדול מקריב חלק בראש:    בלי פייס:

ונוטל חלק בראש:    מה שירצה בקדשים. בכל עת. מיהו בקדשי גבול כתרומה ומעשר, שוה הכוה"ג לשאר הכהנים:

בועז

פירושים נוספים