טור אורח חיים נא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן נא | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

דיני פסוקי דזמרה

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

"ברוך שאמר" וכו' צריך לאומרו בניגון ובנעימה, כי הוא שיר נאה ונחמד. וכתב בספר היכלות שיש בו פ"ז תיבות(א), וסימנך "ראשו כתם פז", וכן הוא נוסח אשכנזים. ונתקנה ברכה זו משום הא דאיתא בפרק כל כתבי: "יהא חלקי עם גומרי הלל בכל יום", ומסקינן: כי קאמר בפסוקי דזמרה, ומאי ניהו? "תהלה לדוד" עד "כל הנשמה תהלל יה". ותו גרסינן בפרק קמא דברכות (דף ד:), אמר רבי אלעזר: כל האומר "תהלה לדוד" בכל יום ג' פעמים, מובטח לו שהוא בן העולם הבא. וכן דרש ר' שמלאי: לעולם יסדר אדם שבחו של מקום ואחרי כן יתפלל, לכן תקנו לאומרם קודם תפילה. וקבעו ברכה זו לפניהם ואחת לאחריהם, והיא "ישתבח". ואם סיים "ברוך שאמר" קודם שיסיים החזן, יש לו לענות אמן אחר ברכת החזן. ואחר "ישתבח" יש לו לענות אמן על ברכת עצמו, כיון שהוא סיום ברכה לסוף פסוקי דזמרה:

לכן צריך ליזהר שלא להפסיק ביניהם בדיבור, וכן כתב רב אלפס. והוסיף לומר, שלא לדבר בין "ישתבח" ל"יוצר אור", וזה לשונו (רי"ף ברכות מהדורת ש"ס ווילנא דף כג ע"א): "מיבעי ליה לאיניש דלא לאשתעויי מכי מתחיל ברוך שאמר עד דמסיים י"ח", וכן יש בירושלמי: "השח בין ישתבח ליוצר אור, עבירה היא בידו וחוזרין עליה ממערכי המלחמה". ומיהו לא עדיף מקריאת שמע וברכותיה; הלכך בין המזמורים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם, ובאמצע המזמור שואל מפני היראהא ומשיב מפני הכבוד:

ויש מקומות שנוהגין לומר "מזמור לתודה", "הודו לה' קראו בשמו" כאשר הוא כתוב בדברי הימים, לפי שדוד קבעו לאומרו בכל יום לפני הארון. וכשמגיע ל"כי כל אלהי העמים אלילים", יש להפסיק בין "אלילים" ובין "וה' שמים עשה", שלא יהא נראה כחוזר למעלה. ויש שמוסיפים עוד פסוקים אחרים, וכל מקום ומקום כמנהגו. ויש אומרים הפסוקים והמזמורים שמוסיפין קודם ברוך שאמר, ובאשכנז נוהגים לומר ברוך שאמר מיד ואחריו כל המזמורים, בין בחול בין בשבת, והכי מסתבר, להקדים הברכה לכל המזמורים, שיהא לכולם ברכה תחילה וסוף. ובאשכנז נוהגין שלא לומר "מזמור לתודה" בשבת ויום טוב, לפי שאין תודה קרבה בהן. ואין צריך למנעו, דליכא למיחש דילמא אתו להקריבה כשיבנה בית המקדש, דלא טעו אינשי בהכי.

וצריך לכוין ב"תהלה לדוד", דאמר רבי אלעזר: כל האומר "תהלה לדוד" בכל יום ג' פעמים, מובטח לו שהוא בן העולם הבא. ויותר יכוין בפסוק "פותח את ידך", שעיקר מה שקבעוהו לומר בכל יום – הוא בשביל אותו פסוק, שמזכיר בו שבחו של הקב"ה שמשגיח על בריותיו ומפרנסן. ונהגו לומר קודם לכן אשרי יושבי ביתך, משום דילפינן מיניה שצריך אדם לישב שעה אחת קודם שיתפלל.

ואחריו נהגו לומר "ואנחנו נברך יה". וכתב רב עמרם לשלשולי "הללויה" בתר "הללויה", דכולהו פרשיות עד "כל הנשמה תהלל יה" איתנהו סוף פירקא "הללויה" וריש פירקא "הללויה", דהללויה דבתר "תהלת ה' ידבר פי" ריש פירקא הוא, משום הכי מוסיפין "ואנחנו נברך יה". וכופלין פסוק "כל הנשמה", לפי שהוא סוף פסוקי דזמרה. ובספרד נוהגין לכפול סוף פסוק של כל מזמור ומזמור:

ובתקון הגאונים, יש נוהגין לומר "ויברך דויד את ה' לעיני כל הקהל" עד "ומהללים לשם תפארתך"(ח)-(ט) כאשר הוא בספר דברי הימים, "ויברכו שם כבודך" עד שירת הים, כאשר הוא בספר עזרא, ושירת הים. והטעם, לפי שכל אותם ט"ו לשונות של שבח הסדורים בברכת ישתבח דורש במכילתין מתוך שירת הים, ומתוך אותן פסוקים של "ויברך דויד":

בית יוסף[עריכה]

ברוך שאמר צריך לאומרו בניגון ובנעימה וכו' וכן דרש ר' שמלאי — בפרק קמא דע"ז (דף ז:) ובפרק אין עומדין (דף לב.):

וקבעו ברכה זו לפניהם ואחת לאחריהם והיא ישתבח — כן כתבו הרי"ף והרא"ש בפרק אין עומדין:


ואם סיים ברוך שאמר קודם שיסיים החזן יש לו לענות אמן על ברכת החזן — זה נלמד מדברי הרא"ש. וגדולה מזו כתב רבינו בסימן נ"ט בשמו, שכשהיה מגיע לסוף ברכה מברכות קריאת שמע, היה ממהר לסיים לענות אמן אחר ברכת החזן. ומה שלא כתב כאן שימהר לסיים כדי שיענה אמן אחר שליח ציבור, נראה משום דלא קאמר הרא"ש שחייב אדם שיסיים מהרה כדי שיענה אמן, אלא שהוא היה נוהג כך, אבל שאר כל אדם הרשות בידו, אם ירצה למהר לסיים, ואם לא ירצה למהר לא ימהר. ומכל מקום כשיסיים קודם החזן יש לו לענות אמן אחריו. ומיהו לדעת החולקים, לומר שאין לו לענות אמן אחר ברכת הבוחר בעמו ישראל לפי שאין להפסיק בין הברכה והדבר שמברכין עליו, וכמו שאכתוב בסימן נ"ט (ד"ה ומשמע) בסייעתא דשמיא, הכא נמי אם סיים קודם החזן, אינו עונה אמן אחריו. מיהו אפשר דהכא שאני, דפסוקי דזמרה נינהו, ו"אמן" שבח הוא וכעין זמרה ולא הוי הפסק:

ואחר ישתבח יש לו לענות אמן על ברכת עצמו כיון שהוא סיום ברכה לסוף פסוקי דזמרה — בריש פרק שלשה שאכלו (דף מה:), תני חדא: העונה אמן אחר ברכותיו הרי זה משובח, ותניא אידך: הרי זה מגונה? לא קשיא, הא בשאר ברכות, הא ב"בונה ירושלים". וכתבו התוספות (ד"ה הא בבונה), פירש רבינו חננאל והלכות גדולות, דיש מפרשים אחר כל ברכה וברכה, כגון אחר "ישתבח" וכיוצא בו. ומיהו פוק חזי מאי עמא דבר, שלא נהגו לענות אמן אלא אחר "בונה ירושלים" דברכת המזון, עכ"ל(ב). וכתב מהר"י קולון בשורש מ"ב, שכן היה הוא נוהג וכן ראה רבים נוהגים. אבל הרא"ש כתב סתם דברי רבינו חננאל והלכות גדולות, דלאו דווקא נקט "בונה ירושלים", אלא כל סיום ברכה כעין בונה ירושלים וכעין ישתבח, דהוי סיום לסוף פסוקי דזמרה. וכן נראה מדברי הרי"ף (לג:), וכן דעת רש"י (שם ד"ה הא בבונה) וה"ר יונה (על הרי"ף שם ד"ה הא דעני), דהוא הדין לסוף שאר ברכות. וכתב עוד ה"ר יונה: והטעם, מפני שכשאומר אמן בסוף כל הברכות, מורה שכבר גמר כל הברכות ואין לו לומר יותר; אבל כשעונה אמן בסוף כל ברכה וברכה הרי זה בור, שמראה בכל פעם ופעם שמסיים, וחוזר ואומר אחר כך ברכה אחרת, עד כאן. וגם הרמב"ם בפ"א מהלכות ברכות (הי"ח) כתב דהוא הדין לסוף שאר ברכות. מיהו כתב, דהני מילי כשאומר בסוף שני ברכות או יותר, אבל כשאינו אומר בסוף אלא ברכה אחת אינו עונה אמן אחריה. ולפי דבריו אין עונין אמן אחר "ישתבח" ולא אחר "יהללוך". וכתב רבינו בסימן רט"ו שהרא"ש היה נוהג כהרמב"ם, אבל אין העולם נוהגים כן, אלא לכל ברכה שהיא בסוף, אף על פי שאינה אלא ברכה אחת כגון "ישתבח" או "יהללוך", עונין אחריהם אמן. אלא שלפי זה היה ראוי שהקורא בתורה או המברך על כל דבר יענה אמן אחר עצמו בברכה אחרונה, ולא נהגו כן.

ומיהו ב"ישתבח" איכא למימר שטעמו מפני מה שכתב הכלבו בשם ה"ר שמעיה, שצריך לענות אמן אחר "ישתבח" קודם שיתחיל "יוצר אור", דברכות פסוקי דזמרה דרבנן וברכות קריאת שמע דאורייתא; אבל ב"יהללוך" לא שייך טעם זה. ואפשר לומר, דשאני "ישתבח" ו"יהללוך" שהם באים על פסוקי דזמרה והלל, ונוסח הברכות ההם היא שבח והילול, הילכך הוו להו כאילו הן סמוכות ותכופות לברכה ראשונה; וכיון שהן כשתי ברכות סמוכות זו לזו, עונה בסופן אמן, כן נראה לי:

ואח"כ מצאתי להה"ר לוי ן' חביב ז"ל שכתב וזה לשונו: השתא מנהגא דידן לא אתי כחד? כדעת המנהג שכתבו התוספות דנהוג עלמא לא אתיא, שהרי אנו עונים אחר סיום שמונה עשרה, גם אחר "ישתבח" ואחרות; וכרש"י לא אתיא, שהרי אין אנו עונים אמן אחר הפירות ולא אחר ברכת התורה ואחרות; וכהרב רבינו משה בר מיימון לא אתיא, שהרי אנו עונים אמן אחר "ישתבח" ואחר "יהללוך". ולכן נראה לי לומר שעוד יש סברא אמצעית, ועל פיה הוא מנהגינו, והיא סברת הרא"ש כפי מה שהבין בעל הטור, גם כפי מה שכתב ברמזים. והוא, כי לומר דדווקא אחר "בונה ירושלים" יענה אמן ולא אחר שום ברכה אחרת אי אפשר, מכח ההכרח שהזכירו התוספות וגם כתבו הרא"ש; ולומר דהוא הדין אחר כל ברכה שהיא סיום עניין הוא דוחק, דאם כן, למה יחדה הגמרא "בונה ירושלים"? ולכן סברת הרמב"ם היא אמת, שצריך שיהא דומה ל"בונה ירושלים", כשיהיה שם שתי ברכות או שלוש סמוכות. אבל נראה להרא"ש כי זה יצטרך דווקא בדבר שאין אחיזה לברכה הראשונה עם האחרות, כגון ברכת הנהנין, שיכול להפסיק ולדבר במה שירצה אחר תחילת הנאה; ואם כן, היאך יענה אמן אחר ברכה אחרונה? שאין לומר שהיא סיום ברכות, כיון שהיא ברכה אחת לבדה. אבל אם היא מדובקת עם הראשונה ואינו יכול להפסיק בנתים, הרי היא כאילו אמר שתי ברכות סמוכות ויענה אמן אחריהם. זו היא סברת הטור, למדה מהרא"ש, גם מנהג ספרד שהחזיקו להרא"ש לרבן – על פי זה הוא מיוסד. ולכן אחר "ישתבח" ואחרי "יהללוך" עונין אמן, וכן אחר "שומר את עמו ישראל" ואחר "הפורס סוכת שלום". אבל אחר "גאל ישראל" נהגו שלא לענות אמן על פי הזוהר (ח"א קלב:). ולפי זה, מה שכתב רבינו יעקב בסימן רט"ו: "והרמב"ם כתב שאין לענות אמן" וכו', אף על פי שדברי הרמב"ם הם כוללים בכל מקום, כוונתו לבד לתפוס דבריו בעניין דומה לזה, והוא ברכת הפירות, ועל זה אמר שהרא"ש היה נוהג כהרמב"ם. עכ"ל:


לכן צריך ליזהר שלא להפסיק ביניהם בדיבור — כן כתב הרי"ף בפרק אין עומדין, וכן כתב גם כן הרא"ש שם. ונראה מדברי הכלבו סימן ד', שאף על פי שלענייני מצוה יכול להפסיק בין ישתבח ליוצר, כמו שכתב רבינו בסימן נ"ד בשם רב עמרם, בין "ברוך שאמר" ל"ישתבח" לא יפסיק. ואם מפסיק בין פסוקי דזמרה ל"ישתבח" בברכת עטיפת ציצית, אכתוב בסימן נ"ג (ריש הסימן ד"ה כתב הכלבו) בסייעתא דשמיא:

וכתב ה"ר דוד אבודרהם, שהר"ם כשהיה צריך להפסיק בין "ברוך שאמר" ל"ישתבח" היה אומר קודם שידבר אלו הפסוקים: "ברוך ה' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ויאמרו כל העם אמן והלל לה'", ו"ברוך ה' לעולם אמן ואמן", ו"ברוך ה' מציון", ו"ברוך ה' אלהים אלהי ישראל... וברוך שם כבודו לעולם" וכו'; וכשחוזר להתחיל ממקום שפסק, היה אומר גם אלו הפסוקים, לפי שהם כמו ברכה(ג):


וצריך לכוין בתהלה לדוד דאמר ר' אלעזר כל האומר תהלה לדוד בכל יום וכו' — בפרק קמא דברכות ([[ד ב {{{3}}}|דף ב]]). ומפרש טעמא, משום דאתי באל"ף בי"ת, וגם כתוב בו "פותח את ידך ומשביע לכל חי רצון". וכתב ה"ר יונה בפרק אין עומדין (על הרי"ף כג.), דכיון דעיקר אמירתו הוא מפני זה הפסוק, אומרים הגאונים שצריך לכוין באמירתו, ואם לא כיון צריך לחזור ולאומרו פעם אחרת. ונראה שאף על פי שלא כיון בכולו, כיון שכיון בפסוק "פותח את ידך" סגי.

וכתוב בספר אהל מועד: האומר "תהלה לדוד" שלש פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא – פירוש שמצוה זו מכרעת, אבל משום מצוה זו בלבד אינו בן העולם הבא, עד כאן(ד):

ונהגו לומר קודם לכן "אשרי יושבי ביתך", משום דילפינן מינה שצריך אדם לישב שעה אחת קודם שיתפלל — בפרק אין עומדין (דף לב:) תניא: המתפלל צריך שישהא שעה אחת קודם שיתפלל, דכתיב: "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה", ופירש רש"י: "יושבי ביתך" והדר "יהללוך". וכתבו התוספות (ד"ה קודם): ולפיכך תקנו לומר זה הפסוק קודם "תהלה לדוד", לאפוקי מהני דאמרי "אשרי" הרבה:

ואחריו נהגו לומר ואנחנו נברך יה וכתב רב עמרם לשלשולי הללויה בתר הללויה וכו' — כן כתב הכלבו בשם בעל האשכול. וכתב הרב בשם מרן הלוי, שהטעם שנהגו לומר פסוק זה, לפי שאמרו חז"ל: "כל האומר תהלה לדוד בכל יום מובטח לו שהוא בן העולם הבא"; לפיכך אחר שאמרנו "תהלה לדוד" – אנו אומרים "ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם", כלומר, שנזכה לאומרו לעולם הבא, עד כאן (דברי מרן הלוי). ואני הכותב (האשכול) מצאתי שאין להוסיף פסוק "ואנחנו נברך יה", וטעות הוא ביד המוסיפים אותו. חדא, שלא אמרו דוד; ועוד, שמצינו שאמרו חכמים (ברכות י, ב): כל פרשה שהיתה חביבה על דוד פתח ב"אשרי" וסיים ב"אשרי", אף כאן אנו יכולים לומר שפתח ב"תהלה לדוד" וסיים ב"תהלת ה' ידבר פי", ואין ראוי להוסיף יותר. ועוד, אין ראוי לסיים ב"הללויה", לפי שחמשה מזמורים סמוכים אחריו, ופותחים ב"הללויה" וחותמים ב"הללויה", והם עשרה פעמים "הללויה" כנגד עשרה הלולים שאמר דוד בספר תהלים: 'נצוח' 'ניגון' 'שיר' וכו'; ואם מסיימים "תהלה לדוד" ב"הללויה", יהיו יותר. והדין טעמא דמסתבר, שהרי כמה פעמים אנו אומרים "תהלה לדוד" בלא שאר המזמורים, ואף על פי כן אנו מוסיפים אותו בכל פעם ופעם, עד כאן דברי הכלבו. ונראה שמה שכתב "והדין טעמא דמסתבר הוא", דברי הכלבו הם, וחוזר לדברי מרן הלוי; כלומר, דלטעם בעל האשכול לא היה לנו להוסיף פסוק זה אלא כשאנו אומרים אותו עם המזמורים שפותחים וחותמין ב"הללויה" ולא בשאר פעמים, וכן מבואר בהדיא בספר ארחות חיים.

ונראה דגם לטעמא דבעל האשכול יש לומר, דכיון שכשאומרו עם "הללויה" תקנו להוסיף פסוק זה, גם כשאומרו לבדו לא ראוי לחסרו, שלא לחלק בקריאת מזמור זה בין פעם לפעם(ה). ודע, שטעם זה דמרן הלוי כתוב גם כן במנהיג:

ובספרד נוהגים לכפול סוף פסוק של כל מזמור ומזמור — זה היה בזמנו; אבל עכשיו לא נהגו לכפול אלא פסוק אחרון שבסוף כל המזמורים, שהוא "כל הנשמה תהלל יה", כדי להודיע שנגמרו המזמורים של סוף תילים, וכן כתב ה"ר דוד אבודרהם שאין לכפול אלא פסוק זה. וכתב עוד: וכן בשירת הים כופלין פסוק "ה' ימלוך לעולם ועד", מפני שהוא סוף השירה, ואם לא היו כופלין אותו לא היה נראה שהוא סוף השירה. וכתב בארחות חיים, שיש אומרים שאין כופלין אותו, משום דהוי כאומר "שמע" "שמע", עד כאן. ויש נוהגים לאמרו פעם אחת בלשון הקודש ופעם אחת בלשון תרגום, וזה נכון יותר. ולפי מה שאכתוב בסמוך בשם ארחות חיים, אין לכופלו כלל:

כתוב בספר ארחות חיים בשם ה"ר נתן: אותם בני אדם שאומרים פסוקים במרוצה כשיש שם מנין, לא יאות עבדין, שמקצרין שבחו של מקום בשביל שאלת צרכם; היש מושל שיתרצה בכך?(ו)


כתוב בספר ארחות חיים, שמזמור לתודה מצוה למשוך אותו בנגינה ולנגן, כדאמרינן (ויק"ר ט ז): כל השירות עתידות ליבטל חוץ ממזמור לתודה. וכתב עוד: בשבת אחר "ברוך שאמר" אומר "מזמור שיר ליום השבת" ומזמור "ה' מלך גאות לבש", וביום טוב מתחילין "טוב להודות". ואחר "מזמור לתודה" אומר בחול "יהי כבוד", ובשבת אומר "יהי כבוד" אחר "ה' מלך גאות לבש". ומסדרים עם "יהי כבוד" פסוקים אחרים, ויש בהם כ"א אזכרות כנגד כ"א פסוקים שב"תהלה לדוד"(ז).

וכתב עוד: מה שנהגו לסיים פסוקי דזמרה בשירת הים, לפי שיש ע"ב אותיות של קדושה, י"ח פעמים שם בן ארבעה אותיות, לבד משם "מקדש ה'" שהוא בא"ד, שעולים ע"ב אותיות כנגד ע"ב שמות. אבל לא תמצאם בגוף השירה, אבל הם בכל הפסוקים שלמעלה מן "ויהי באשמורת הבקר". ולפי שאין אנו נוהגים להתחיל, רק מן התשועה, נהגו לומר אחר תשלום השירה "כי לה' המלוכה" וכו' להשלים אותם השמות החסרים. ואחר כך "והיה ה' למלך", רצה לומר, כי לעתיד לבוא יבואו כל השמות הקדושים לאחד ויהיה ה' אחד ושמו אחד. ומזה הטעם אין צריך לכפול "ה' ימלוך", ואם יכפלו אותו יוסיפו שם אחד ויהיו י"ט וכל המוסיף גורע, עכ"ל(י):

וכתב עוד: יזהר לומר "מי כּמוך נאדר בקדש" בכ"ף דגושה, שאם לא כן נמצא מחרף כאומר "ה' מיכה", ומיכה הוא האיש שגנב השם ועשה העגל שנאמר (זכריה י יא): "ועבר בים צרה". ואין להקשות מפסוק "כל עצמותי תאמרנה ה' מי כמוך" (תהלים לה י) שהיא רפויה, שזה לא נאמר על הים ואין להזכיר עליו "מיכה". וכן יקרא "ידמו כּאבן", הכ"ף דגושה, שלא יהא נראה כאומר "ידמוך אבן". וכן "עם זו גּאלת" הגימ"ל דגושה, שאם יהיה רפויה נראה כאומר לשון 'מגואל' ונמצא מחרף בר מינן, עכ"ל(יא):

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

ברוך שאמר כו' מה שקשה למה לא כתב רבינו דצריך שיאמר ברוך שאמר בעמידה כמו שכתבו כל הקדמונים יתבאר באריכות בריש סימן נ"ד בס"ד ע"ש:

ונתקנה ברכה זו וכו' נראה דמהך דכל כתבי ודפ"ק דברכות לא היה נשמע אלא קבול שכר גדול לעולם הבא באמירת מזמורים אלו בכל יום אבל שיהא חייב לאומרם לא שמענו וכיון שלא היה חייב אין ראוי לתקן ברכה אבל מהך דרבי שמלאי בפרק אין עומדין (דף ל"ב) שמענו דחייב אדם לסדר שבחו של מקום ואחר כך יתפלל י"ח כדיליף מקרא מדכתיב ואתחנן אל ה' וכתיב בתריה ה' אלהים אתה החלות להראות את עבדך את גדלך ואת ידך החזקה וגומר זהו סדור שבחיו ית' ואחר כך התפלל ואמר אעברה נא ואראה וגו' וכיון שחייב לסדר שבחיו קודם תפלה צריך לברך ברכה לפני ספור שבחיו וברכה לאחריו אלא לפי שהיה קשה מה ראו חכמים לספר שבחיו באלו המזמורים מתהלה לדוד עד כל הנשמה תהלל יה ולא שבחים אחרים שבפסוקים אחרים לכך הביא הך דפרק כל כתבי ובפרק קמא דברכות דאלמא דשבח גדול הוא כיון דשכרו כל כך גדול לכך תקנו אלו המזמורים אבל מה שתקנו ברכה לפניהם ולאחריהם אינו אלא מהך דדריש ר' שמלאי וק"ל והכי מוכח לקמן בסימן נ"ב בדברי רב נטרונאי:

ואם סיים ברוך שאמר וכו' כלומר בברוך שאמר לא יענה אמן אחר ברכת עצמו אלא אם כן סיים קודם שסיים החזן ועונה אמן אחר ברכת החזן אבל בישתבח יש לו לענות אמן אפילו אחר ברכת עצמו כיון שהוא סיום ברכה לסוף פסוקי דזמרה הוה ליה כמו אחר בונה ירושלים בברכת המזון דקאמר תלמודא ריש פרק שלשה שאכלו סוף (דף מ"ה) כיון דהוי סיום ברכות דאורייתא עונה אמן אחר ברכת עצמו ואמר רבינו לשון יש לו כלומר אחר ברוך שאמר יש לו לענות אמן אחר ברכת החזן כלומר רשאי לברך ולא הוי מפסיק בין הדבר שמברכין עליו ובין הברכה אבל לאחר ברכת עצמו אסור לו לברך אבל אחר ברכת ישתבח אפילו אחר ברכת עצמו יש לו לברך כלומר רשאי לברך ואע"פ דבסימן רט"ו כתב רבינו דהרא"ש היה נוהג כהרמב"ם שאין לענות אמן אחר סיום ברכת עצמו אלא כשאמר שתי ברכות או יותר זה אחר זה וה"ט דאז הוי דומיא דבונה ירושלים וכאן אינה אלא ברכה אחת ברכת ישתבח בלבד סבירא ליה לרבינו כיון דתקנו ברכה לפני פסוקי דזמרה וברכה לאחריהם הוה ליה כאילו היו שתי ברכות סמוכות זה אחר זה וכן כתב רבינו להדיא ריש סימן נ"ה ולפיכך יש לו לענות אמן בסיום ישתבח אף אחר ברכת עצמו ונראה לרבינו דזו היא דעת הרא"ש שהביא פירוש ר"ח ריש פרק שלשה שאכלו דתלמודא דקאמר לשם דאחר בונה ירושלים יש לענות אמן אחר עצמו לאו דוקא בונה ירושלים אלא הוא הדין ישתבח אלמא דהכי ס"ל להרא"ש כפירוש ר"ח ודלא כמו שכתבו התוספות לשם דעמא דבר שלא נהגו לענות אמן אלא אחר בונה ירושלים דברכת המזון עכ"ל ועיין במה שכתב בית יוסף עוד בשם ה"ר לוי חביב כאן ובסימן רט"ו. ומנהגינו כמו שכתבו התוספות דאין עונין אחר ברכת עצמו אלא אחר בונה ירושלים:

ומיהו לא עדיף מקריאת שמע וברכותיה וכו' נראה דהאי ומיהו לא קאי אדסמיך ליה דכתב רב אלפס שלא לדבר בין ישתבח ליוצר דא"כ קשה היאך אמר דלא עדיף מקריאת שמע וכו' הלא יותר קל הוא מקריאת שמע דלא שרי אלא מפני היראה ומפני הכבוד אבל לא בצרכי צבור ובין ישתבח ליוצר אור מותר להפסיק אפילו בשביל צרכי צבור כדלקמן בסימן נ"ד אלא האי ומיהו קאי אדלעיל שלא להפסיק בין ברוך שאמר לישתבח וקאמר ומיהו לא חמיר מקריאת שמע וכו' וממילא דבצרכי צבור נמי אסור בין ברוך שאמר לישתבח כמו בקריאת שמע דלא שרי אלא מפני היראה ומפני הכבוד אבל בין ישתבח ליוצר שרי אף בצרכי צבור דלא חמיר כק"ש וברכותיה ופשוט הוא:

ובאשכנז נוהגין לומר ב"ש מיד ואחריו כל המזמורים בין בחול בין בשבת והכי מסתבר להקדים הברכ' לכל המזמורים שיהא לכולם ברכה תחלה וסוף כן צריך להיות ובמקצת ספרי רבינו יש שם חסרון. ושינוי מנהגים בדבר זה הלא האריך בהם הבית יוסף בסוף סימן הקודם ע"ש ואין להאריך עוד בדבר זה אלא כל מקום ומקום לפי מנהג אבותיו:

ונהגו לומר קודם לכן אשרי יושבי ביתך משום וכו' וכתבו התוס' פרק אין עומדין (דף ל"ב) דאין לומר שאר פסוקים שמתתילין באשרי כי אם פסוק זה בלחוד משום דילפינן מיניה וכו' אבל מנהגינו לומר עוד אשרי העם שככה לו:

ומ"ש ואחריו נוהגים לומר ואנחנו נברך יה וגומר כלומר אע"פ שפסוק זה אינו שייך למזמור זה אפ"ה נוהגים לאמרו וכתב רב עמרם דהטעם הוא כדי לשלשולי הללויה בתר הללויה וכו' כלומר שיהיו קשורים כל המזמורים יחד מתחלה ועד סוף כשלשלת להתחיל בהללויה ולסיים בהללויה וכיון שמתחילין בתהלה לדוד והסיום הוא תהלת ה' ידבר פי ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד ואינו מסיים בתיבת תהלה כמו שהתחיל בתהלה לדוד לכך אומרים פסוק זה דהשתא כמו שהתחיל בתהלה לדוד כך מסיים מעתה ועד עולם הללויה ואחר כך חוזר ומתחיל הללויה הללי נפשי עד כל הנשמה תהלל יה הללויה דהשתא דכולהו איתנהו ריש פירקא הללויה וסוף פירקא הללויה כלומר תחלה וסופה לשון תהלה ולפי דאכתי קשה למה לנו פסוק ואנחנו נברך יה וגומר הלא כתיב הללויה הללי נפשי אם כן נדביק תיבת הללויה לסוף פסוק תהלת ה' ידבר פי והוה ליה סיום מזמור תהלה לדוד ויברך כל בשר שם קדשו לעולם ועד הללויה ויהיה הללי נפשי את ה' וגומר ריש פירקא ואיכא השתא שלשולי הללויה בתר הללויה לזה אמר דהללויה דבתר תהלת ה' ידבר פי ריש פיסקא הוא א"כ אי אפשר להדביקו לסוף מזמור דתהלה לדוד ולפיכך צריך להוסיף פסוק ואנתנו נברך יה וגומר: כתב התשב"ץ בסי' קנ"א ע"ש הר"ם כשהיה צריך להפסיק היה אומר ברוך ה' לעולם אמן ואמן וגו' ברוך ה' אלהים אלהי ישראל וגו' שלשה פסוקים עד ויברך דוד וכשחזר למקום שפסק התחיל גם כן שלשה פסוקים לפי שבזה יהיה לפסוקי דזמרה לעולם ברכה תחלה וסוף עכ"ל ופן כתב בית יוסף בשם האבודרהם ע"ש הר"ם:

דרכי משה[עריכה]

(א) משמע שיש לומר "האל אב הרחמן", וכן כתב הרמב"ם בנוסח ברוך שאמר. אבל באבודרהם כתב שאין לומר "האל אב הרחמן" אלא "אב הרחמן", שכבר אמר "אלהינו מלך העולם", וכיוצא בזה כתב הטור לקמן סימן תרצ"ב לעניין ברכה אחרונה של מגילה. וכן הוא במרדכי ריש הקורא את המגילה, דאף בברכת הטוב והמיטיב בברכת המזון אין לומר "האל אבינו". ומהר"א מפראג הקשה לקמן סימן תרצ"ב על דברי הטור מ"האל הגדול" הנאמר בברכה ראשונה של שמונה עשרה. ואין בדבריו קושיא כלל, כי שם איכא הפסק גדול בין "אלהינו" ל"האל", אבל כשהם סמוכים זו לזו אפשר שלא לאומרו. אך המנהג לאומרו כדברי הרמב"ם והטור, בין בברוך שאמר בין בברכת המזון.

(ב) וכן הוא במרדכי ריש שלשה שאכלו.

(ג) ועיין לקמן סימן ס"א אי יכול להפסיק בפסוקי דזמרה כדי לקרות עם הציבור פסוק ראשון של קריאת שמע.

(ד) וכן כתב אבודרהם.

(ה) וכן משמע באשר"י ריש ברכות.

(ו) וכן כתב הכלבו.

(ז) ואנו מנהגנו לומר כל אלו המזמורים לאחר ברוך שאמר, ובית יוסף הוא מן הספרדים, וכתב שהם אומרים קודם ברוך שאמר, וכתב עוד מנהגים אחרים, ולא ראיתי לכותבן, מאחר שלא נהגו בהן במדינות אלו.

(ח) מהרי"ל לא היה עומד בשעה שאמר הפסוקים של "לך ה' הגדולה" כו'. אבל המנהג עכשיו לעמוד מ"ויברך דוד" עד "תפארתך".

(ט) כתב ה"ר יונה פרק אין עומדין, שאלו השוחין כשמגיעין ב"ויברך דוד" ל"מודים אנחנו לך" וכו' טועים הם, וכן כתב ר' ירוחם שאין לשחות ב"וכל קומה" וכו' (הביאו הבית יוסף בסימן קי"ג), ובמהרי"ל שהוא היה שוחה, ואינו נכון, עד כאן.

(י) ובמהרי"ל כתב בשם מחזור ויטרי דיש לכופלו, שהשם של "ביום ההוא יהיה ה' אחד" אינו מן המניין, שאינו רק מפרש מה שיהיה לעתיד.

(יא) וכן כתב הכלבו.

דרכי משה הארוך[עריכה]

א. שיש בו פ"ז תיבות כו' — משמע שי"ל "האל אב הרחמן", וכ"כ הרמב"ם בנוסח "ברוך שאמר". אבל באבודרהם כ' שאין לומר "האל" אלא "אב הרחמן", שכבר אמר "אלהינו מלך העולם". וכיוצא בזה כ' הטור לקמן סי' תרצ"ב לעניין ברכה אחרונה של מגילה. וכן הוא במרדכי ריש הקורא את המגילה, דאף בברכת הטוב ומטיב שבברכת המזון אין לומר "האל אבינו". ומהר"א מפראג הקשה לקמן סי' תרצ"ב על דברי הטור מ"האל הגדול" הנאמר בברכה ראשונה של שמנה עשרה. ואין בדבריו קושי' כלל, כי שם איכא הפסק גדול בין "אלהינו" ל"האל", אבל כשהם סמוכי' זו לזו אפשר שלא לאומרו. אך המנהג לאומרו כדברי הרמב"ם והטור, בין בברוך שאמר או בברכת המזון.

ולעניין ברכה אחרונה של מגילה כתב מהרי"ל ומנהגים שלא לאומרו, וצ"ע מ"ש [=וצריך עיון מאי שנא].

והמנהג שעומדים כשאומרים ברוך שאמר.


ב. ואחר ברכת ישתבח יש לו לענות אמן אחר ברכת עצמו כו' — כתב ב״י דכן דעת הרי״ף והרמב״ם ור׳ יונה והרא״ש והרשב״א והרבה גאונים, דאכל סיום ברכה עונים אמן אחר ברכת עצמו. מיהו התוספות כתבו ריש פרק שלשה שאכלו וז"ל: ומיהו פוק חזי מאי עמא דבר, שלא נהגו לענות אמן אלא אחר בונה ירושלים דברכת המזון, עכ״ל התוס'. וכ״ה במרדכי ריש שלשה שאכלו. וכ' מהרי״ק שורש מ״ב שכן הוא נוהג, ושראה רבים שנהגו כן. ואף הרמב״ם שהסכים לענות אמן בכל סיום ברכה, מ"מ כתב דדוקא כשאומר שתי ברכות זו אחר זו כמו שיתבאר סימן רט״ו, אבל אחר ברכה אחת לא. וא״כ לדבריו אין לענות אמן אחר ישתבח או גאל ישראל דשחרית או יהללוך. וכתב הטור לקמן סימן רט״ו דהרא״ש היה נוהג כדברי הרמב״ם, וכ״כ ה״ר יונה פרק שלשה שאכלו דף ל״ב ע״ב. וכתב ב״י: ואין העולם נוהגין כן, אלא לכל ברכה שהיא בסוף, אעפ״י שאינו אלא ברכה אחת עונין אחריה אמן. ודווקא ברכה אחת השייכה ג״כ לברכה שאמר ראשונה, כגון ישתבח ששייכה לברכת ברוך שאמר, שהרי אסור להפסיק ביניהם, וכן אחר יהללוך עונים אמן, וכן אחר שומר עמו ישראל לעד ואחר פורס סוכת שלום. אבל אחר גאל ישראל נהגו שלא לענות אמן על פי הזוהר, כאשר יתבאר סימן ס״ו. וכן בברכת הפירות או ברכת התורה אין עונים אמן אחר ברכה אחרונה, כמו שיתבאר לקמן סימן רט״ו, דאין שייכה לראשונה מאחר דמותר להפסיק ביניהם. כן העלה הר״ר לוי בן חביב. עכ״ל ב״י:


ג. לכן צריך ליזהר כו' — כתב ב״י וז״ל: נראה מדברי הכל בו דאף לענייני מצוה אסור להפסיק בין ברוך שאמר לישתבח, אע״ג דבין ישתבח ליוצר יכול להפסיק לענייני מצוה כמו שיתבאר לקמן סימן נ״ד.

כתב הר״ר דוד אבודרה״ם, שמוהר״ם כשהיה צריך להפסיק בין ברוך שאמר לישתבח, היה אומר קודם שידבר אלו הפסוקים: "ברוך ה׳ אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ויאמר[ו] כל העם אמן והלל לה׳", ו"ברוך ה׳ לעולם אמן ואמן", ו"ברוך ה׳ מציון שוכן", ו"ברוך ה׳ אלקים אלקי ישראל", "וברוך שם כבודו לעולם" וכו'. וכשחזר והתחיל ממקום שפסק, היה אומר ג״כ אלו הפסוקים, לפי שהם כמו ברכה, עכ״ל.

וע״ל סימן ס״א אי יכול להפסיק בפסוקי דזמרא כדי לקראת עם הציבור פסוק ראשון של ק״ש:

ויש מקומות שנוהגי׳ לומר מזמור לתודה כו' — כתב ב״י סי׳ נ׳ בשם א״ח, דיש לומר ג״כ שאר פסוקי דרחמי, כגון "ה׳ צבאות... אשרי אדם בוטח בך" וכו׳, וכדאמרינן בירושלמי: אל יהא פסוק זה זז מפיך. ובשבתות וי״ט מוסיפי׳ "השמים מספרים", "רננו צדיקים", "לדוד בשנותו את טעמו", "תפלה למשה", "יושב בסתר", "הללו את שם ה׳". ויש מסדרין ומוסיפי׳ מזמורים אחרים, עכ״ל א״ח. ומשמע מדבריו דא״ל דאין לומר "השמים מספרים" בחול, וכן נראה מדברי הזוהר, עכ״ל.

וכתב עוד בשם א״ח, שמזמור לתודה מצוה למשוך אותה בנגינה ולנגן, כדאמרינן: כל השירות עתידות להתבטל חוץ ממזמור לתודה.

וכתב עוד: בשבת אחר "ברוך שאמר" אומר "מזמור... ליום השבת" ומזמור "ה׳ מלך גאות לבש". ובי״ט מתחילין "טוב להודות לה׳". (ולקמן סי' תפ"ח כת' רמ"א שאנו נוהגי' לומר גם "מזמור שיר ליום השבת", די"ט נמי מקרי שבת). ובחול אחר "מזמור לתודה" אומרים "יהי כבוד", ובשבת אומרים "יהי כבוד" אחר "ה׳ מלך גאות לבש", ומסדרים עם "יהי כבוד" פסוקי' אחרים, ויש בהן כ״א אזכרות נגד כ״א פסוקים שב"תהלה לדוד", עכ״ל.

ואנו מנהגינו לומר כל אלו המזמורים לאחר ברוך שאמר, וב״י הוא מן הספרדים וכתב שהם אומרים קודם "ברוך שאמר". וכתב עוד מנהגים אחרים, ולא ראיתי לכותבן מאחר שלא נהגו בהן במדינות אלו:


ד. מובטח לו שהוא בן עה״ב כו׳ — כתב הרב אבודרהם: לא שמפני מצוה זו יזכה לעולם הבא, אלא שאם הי׳ מצוה זו יתירה על מחצה זכיותיו, מכרעת, וקמל״ן דמצוה היא, עכ״ל. וכ״כ ב״י בשם ס׳ אוהל מועד:

ויותר יכוין בפסוק פותח כו' — כתב ר' יונה בפרק אין עומדין דף כ״ה ע״ב, שאם לא כיון בפסוק זה צריך לחזור ולאומרו, ואם כיון בזה הפסוק אע״ג דבשאר אשרי לא כיון אין צריך לחזור, עכ״ל:

ואחריו נהגו לומר ואנחנו נברך יה כו׳ — והטעם כתב בכל בו, לפי שהאומר "אשרי" הוא בן עה״ב, לכן אומרים אחריו "ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם", ר״ל נזכה לעה״ב, עכ״ל. ונראה שלפ״ז נהגו לומר פסוק זה אף כשאומרים "תהלה לדוד" בלא הללויה שאחריו, ודלא כבעל האשכול, דמפרש טעמי' דמוסיף פסוק זה כדי לפסוק ב"הללויה" כדי לשלשל ל"הללויה" שאחריו, וכמו שכתב רבינו בעל הטור; דלפ״ז אין לאומרו רק כשאומר "הללויה" אחריו. וכ״נ מדברי הכל בו. מיהו ב״י כתב דאף לטעם השני, מאחר שתקנו לומר פ״א לא חלקו, ויש לומר אפי' כשאומרים "תהלה לדוד" לחוד. וכ״מ באשר״י ריש ברכות:

וכופלין הפסוק כל הנשמה כו׳ — וכתב אבודרהם: וכן בשירת הים כופלין פסוק |ה׳ ימלוך לעולם ועד", מפני שהוא סוף השירה. ובא"ח כתב שאין לכופלו, דהוי כאומר "שמע שמע". ויש נוהגים לאומרו פעם א' בלה"ק ופ"א בלשון תרגום, וזה יותר נכון, עכ״ל ב״י. וכתב עוד וז"ל: וכתוב בא"ח בשם הר״ר נתן: אותן בני אדם שאומרים פסוקי' במרוצה כשיש שם מניין, לא יאות עבדין, שמקצרין שבחו של מקום בשביל שאלת צרכם, עכ״ל. וכ"כ הכל בו:


ה. ויברך דוד כו' — כתב ה״ר יונה פרק אין עומדין דף כ״ז ע״א, דאלו השוחין כשמגיעין ב"ויברך דוד" ל"מודים אנחנו לך", וכן ב"נשמת" או שאר מקומו' הדומים לאלו, טועים הם. וכ"כ ר' ירוחם נ' ס״א דאין להשתחוות כשאומרים "וכל קומה לפניך תשתחוה". ובמהרי״ל שהוא הי' שוחה, ואין נכון. ועוד שם, דמהרי״ל לא היה עומד בשעה שאמר הפסוקים של "לך ה׳ הגדולה" כו׳. אבל המנהג עכשיו לעמוד מ"ויברך דוד" עד "תפארתך":

והטעם לפי שכל אותן ט״ו כו׳ — וב״י כתב בשם א״ח טעם אחר וז״ל: ונהגו לומר שירת הים שיש בו י״ח שמות של ד׳ אותיות, כנגד שם של ע״ב. ולפי שאלו השמות הן מן "ויהי באשמורת הבוקר", ואנו מתחילין מן "ויושע", נוהגי' לומר אחר תשלום השירה "כי לה׳ המלוכה", להשלים אותן השמות החסרים, ואח״כ "והיה ה׳ למלך", כי לעתיד לבא יבואו כל השמות הקדושים לא׳ ויהי׳ ה׳ א׳ ושמו אחד. ומזה אין לכפול הפסוק "ה׳ ימלוך לעולם ועד", כי אז הוי י״ט שמות וכל המוסיף גורע, עכ״ל. ובמהרי״ל כתב בשם מחזור ויטרי דיש לכופלו, דהשם של "ביום ההוא יהיה ה׳ אחד" אינו מן המניין, שאינו רק מפרש מה שיהיה לעתיד.

כתב הכלבו: כשאומר "מי כמוך" צריך ליזהר להדגיש הכ״ף, שלא ישמע "מיכה" ח״ו, וכ״כ ב״י בשם א״ח. וכתב עוד: וכן יקרא "ידמו כאבן" הכ״ף דגושה, שלא יהא נראה כאומר "ידמוך אבן". וכן "עם זו גאלת" הגימ״ל דגושה, שאם תהיה רפויה נראה כאומר מלשון מגואל ח״ו, עכ״ל:

חידושי הגהות[עריכה]

הערה א: לקמן סימן ס"ו יתבאר פירושו של "מפני היראה" (מוהרל"ח).