לבוש אורח חיים נא
לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה
<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש התכלת על אורח חיים • סימן נא | >>
סימן נא בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)
א • ב • ג • ד • ה • ו • ז • ח • ט
סעיף א[עריכה]
ואחר כך מתחילין לומר ברוך שאמר וכו׳. ונתקנה ברכה זו, משום שאמרו חז״ל שחייב אדם לגמור הלל בכל יום לשבח הש״י בתהלות ותשבחות של דוד. ולא רוצה לומר הלל המצרי, אלא פסוקי דזמרה, וקראום הלל משום שמתחילים ממזמור "תהלה לדוד ארוממך" וגומר עד "כל הנשמה תהלל יה" וגומר. ועוד אמרו חז״ל: כל האומר "תהלה לדוד" ג׳ פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא (ועיין בסמוך סעיף ז׳). וכיון שמוטל על האדם לאומרו בכל יום, תקנו לאומרו קודם התפילה, כי כן הוא דרך המוסר ותכסיס מלכות לסדר השבח תחילה ואחר כך יבקש צרכיו ממנו. ומטעם זה גם כן, מאחר שחייבו חז״ל לאומרו תקנו ברכה לפניהם וברכה לאחריהם, והם ברכת "ברוך שאמר" לפניהם וברכת "ישתבח" לאחריהם, כמו שתקנו ברכה על כל מה שחייבו חז״ל לעשות, ברכה לפניו ולאחריו.
וצריך לאומרו בניגון ובנעימה, כי הוא שיר נאה ונחמד. ואמרו חז״ל שיש בו פ״ז תיבות, וסימן: ראשו כתם פ״ז, כלומר: הברכה הראשונה תהיה פ״ז תיבות.
סעיף ב[עריכה]
ואם סיים ברוך שאמר קודם שסיים החזן, יש לו לענות אמן על ברכת החזן.א אבל אם סיים עם החזן, לא יענה אמן, שאין עונין אמן אחר ברכת עצמו באמצע עניין, מפני שאינו דרך מוסר. ולא עוד אלא אפילו הוא מגונה, וכבור יחשב, שמראה בכל פעם כאילו סיים ונמלך וחוזר ומברך, כי זה מגונה.
- הערה א: הג"ה: ואע"ג דאין להפסיק בין הברכה, דהיינו ברוך שאמר, והדבר שמברכין עליו, דהיינו המזמורים, כמו שנתבאר לעיל סימן מז סעיף ט? אפילו הכי מפסיקין באמן, דשאני הכא דפסוקי דזמרה נינהו ואמן שבח הוא וכעין זמרה הוא, ולא הוי הפסק. ועיין לקמן סימן נט סעיף ד.
סעיף ג[עריכה]
אבל אחר ישתבח יש אומרים שיש לו לענות אמן אפילו על ברכת עצמו, כיון שהוא סיום ברכה לסוף פסוקי דזמרה, וכל ברכה שהוא לסיום אחר ברכה הסמוכה לה כגון זה, מחוק המוסר הוא לומר אחריה בעצמו אמן, שהוא כאילו נוטל רשות מן המלך שעמד לפניו, ומברכו והולך לו. ואנו אין נוהגין לומר אמן אחר סיום ברכת עצמו בשום מקום חוץ מברכת המזון בבונה ירושלים (ועיין להלן סימן רט״ז סעיף א).
סעיף ד[עריכה]
ומפני שהשתי ברכות הללו, ברוך שאמר וישתבח, סמוכות זו לזו, [זו] ראשונה דפסוקי דזמרה וזו אחרונה, צריך ליזהר שלא להפסיק ביניהם בדיבור. מיהו לא עדיף מקריאת שמע וברכותיה.
סעיף ה[עריכה]
הלכך בין המזמורים שואל מפני הכבוד ומשיב שלום לכל אדם, ובאמצע המזמורים שואל מפני היראה ומשיב מפני הכבוד. ואסור להפסיק אפילו לצורך מצוה. ואם יזדמן לו שצריך להפסיק, יאמר קודם שידבר אלו הפסוקים: ברוך יי׳ אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ויאמרו כל העם אמן והלל ליי׳. וברוך י״י לעולם אמן ואמן. וברוך י״י מציון. וברוך י״י אלהים אלהי ישראל עושה נפלאות לבדו וברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן. דהוו להו אלו הפסוקים כסוף ברכה למה שאמר. ואחר כך כשיחזור ויתחיל ממקום שפסק, יחזור לומר תחילה גם כן אלו הפסוקים, לפי שהם כמו תחילת ברכה למה שיאמר, ויגמור הזמירות. ומטעם זה קבעו הפסוקים האלה אחר "כל הנשמה תהלל" וגו׳, שברוב פעמים כשמפסיקין מפסיקין שם.
ומיד אחר ברוך שאמר יאמר "הודו לי״י קראו בשמו". ונראה לי אותם שאומרים תחילה פסוק "מי ימלל גבורות י״י ישמיע כל תהלתו" טועים גמורים הם ואסור לאמרו, ומי שאומרו הרי הוא כמחרף ומגדף, לפי שכיון שהוא מתחיל עתה לומר זמירות ותושבחות ואומר תחילה "מי ימלל" וגו׳, משמע פירושו: מי שהוא רוצה למלל גבורת י״י כדי שישמיע כל תהלתו יאמר "הודו לי״י קראו בשמו" וגו׳, והרי זה חירוף וגידוף, כי מי הוא זה ואיזהו הוא שיכול לספר כל תהילות י״י? דיו אלו ימים וכו׳. בשלמא מי שיאמר פסוק זה אחרי שיסיים שירות ותשבחות שפיר קאמר, שאז הוא משמעו ופירושו כאילו אומר: הנה אפסיק לספר בשירות ותושבחות, ולא משום דסיימתי כולהו שבחא דמרי, כי מי הוא זה שימלל גבורת י״י וישמיע כל תהלתו? על כן אפסיק הפעם. אבל בתחילת השירות ותושבחות ודאי אסור לאומרו, כי מחרף ומגדף הוא כמו שכתבתי, נראה לי, רק יתחיל לומר מיד אחר "מלך מהולל בתשבחות" "הודו לי״י קראו בשמו" כו׳ כאשר הוא כתוב בדברי הימים, לפי שדוד קבעו לאומרו בכל יום לפני הארון בבקר בקרבן תמיד, עד "ובנביאי אל תרעו", ובתמיד של בין הערבים מן "שירו לי״י" ועד "הלל לי״י" וגומר וכל[1] הפסוקים, כמו שהם בסידורים, עד "אשירה לי״י כי גמל עלי".
סעיף ו[עריכה]
וכשמגיע ל"כי כל אלהי העמים אלילים", יש להפסיק בין "אלילים" ובין "וי״י שמים עשה", שלא יהא כחוזר למעלה.
סעיף ז[עריכה]
ואחר כך אומרים "מזמור לתודה". ויש לאומרו בנגינה, מפני שהוא שיר נאה ומשובח, שהיו אומרים אותו על כל קרבני התודות שהיו מקריבין, לתת שבח ותודה לאלהים על כל הטובות שגמלנו. לפיכך אמרו רז״ל: כל השירות עתידות ליבטל חוץ ממזמור לתודה, כי חסדיו וטובותיו לא יפסקו לעולם, כמו שנאמר: "כי לעולם חסדו".
ובמדינות אלו אין נוהגים לאומרו בשבת וי״ט, שאין תודה קרבה בהן מפני שהוא קרבן יחיד. וכן בפסח אין אומרים אותו אפילו בחול המועד דפסח ובערב פסח, מפני שלא היו יכולין אז גם כן להקריבו, משום לחמי חמץ שהיו מביאין עמה. ואע״פ שבערב פסח היו יכולין לאכול חמץ עד חצות היום, מכל מקום אין ממעטין בזמנו, שהוא יום ולילה עד חצות.
ובשבת ויו״ט מוסיפין כאן עוד לומר ט׳ מזמורים והם אלו: א׳. מזמור י״ט, השמים מספרים כבוד אל. ב׳. מזמור ל״ד, לדוד בשנותו את טעמו וגו׳. ג׳. מזמור צ׳, תפלה למשה וגו׳. ד׳. מזמור צ״א, יושב בסתר עליון וגו׳. ה׳. מזמור קל״ה, הללויה הללו את שם י״י וגו׳. ו׳. מזמור קל״ו, נקרא הלל הגדול, הודו לי״י כי טוב כי לעולם חסדו. ז׳. מזמור ל׳׳ג, רננו צדיקים בי״י וגו׳. ח׳. מזמור צ״ב, מזמור שיר ליום השבת טוב להודות וגו׳. ט׳. מזמור צ״ג, י״י מלך גאות לבש וגו׳. וטעמם וסדרם אין כאן מקומם, יתבארו בע׳׳ה בהלכות שבת.
סעיף ח[עריכה]
ואחר כך אומרים פסוקי "יהי כבוד" כמו שהם מסודרים, עד "י״י הושיעה המלך יעננו ביום קראנו", כי כולם פסוקי שבח הם, וכללם זה הוא כמו הקדמה ל"תהלה לדוד". ולכך אומרים אלו פסוקים שיש בהן כ״א אזכרות, כשתחשוב ר״ת של "ישמחו השמים ותגל הארץ" לאזכרה אחת, ושם של י״ה בפסוק "כי יעקב בחר לו יה" לאזכרה אחת, יהיו כ״א כנגד כ״א פסוקים שב"תהלה לדוד".
ואחר כך אומרים "תהלה לדוד ארוממך אלהי" וגו׳ עד "כל הנשמה תהלל יה" וגו׳. לפי שקבלו רז״ל, שכל האומר מזמור "תהלה לדוד" ג׳ פעמים בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, אפילו יש בידו מחצה זכיות ומחצה עוונות מצוה זו מכרעת, משום שיש בו כל האל״ף בי״ת ופסוק "פותח את ידיך", שהוא העיקר אשר בעבורו תקנו לומר כולו, מפני שמזכיר בפסוק זה שבחו של הקב״ה שמשגיח על בריותיו השגחה פרטיות ומפרנס ומשביע לכל חי רצונו. לפיכך צריך לכוון מאד בכל המזמור, ויותר בפסוק "פותח את ידך" שהוא העיקר. ואם לא כיון בפסוק זה צריך לחזור ולאומרו מתחילה כולו פעם אחרת. ואם כיון בפסוק "פותח" וגו׳, אף על פי שלא כיון בכולו אין צריך לחזור, אבל לכתחילה צריך לכוון בכל המזמורים, שכולם דברי שיר ושבח הם.
סעיף ט[עריכה]
ולא יאמר אותם במרוצה, רק בנחת מלה במלה, כרי לכוון בהם. ואותם בני אדם שאומרים אותם במרוצה, לאו יאות עבדין, שמקצרין בשבחו של מקום בשביל שאלת צרכם, היש מושל שיתרצה בכך?
ונהגו לומר קודם "תהלה לדוד" פסוק "אשרי יושבי ביתך עוד יהללוך סלה", משום דילפינן מיניה שצריך אדם לישב שעה אחת קודם שיתפלל (כדאיתא לקמן סימן צ״ג סעיף א׳), כלומר: בתחילה יושבי ביתך ואחר כך יהללוך. ואומרים גם פסוק "אשרי העם שככה לו אשרי העם שה׳ אלהיו", כלומר שנותנין לו שבח ותודה שזכינו לכך שנהללו תמיד. ואחר כך מתחילין מיד "תהלה לדוד" וגומר.
ואחריו נהגו לומר פסוק "ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה". וטעמא כדי לשלשולי הללויה בתר הללויה, דכולהו פרשיות עד "כל הנשמה תהלל יה" איתינהו סוף פרקא "הללויה", והללויה דבתר "תהלת ה׳ ידבר פי" ריש פרקא הוא, משום הכי מוסיפין "ואנחנו נברך יה" וגומר לסיים ב"הללויה" ולהתחיל מיד אחריו המזמור שאחריו המתחיל ב"הללויה הללי נפשי" וגומר. ועוד טעם אחר שמוסיפין פסוק זה, לפי שאמרו רז״ל: כל האומר "תהלה לדוד" בכל יום מובטח לו שהוא בן עולם הבא, לפיכך אחר שאמרנו "תהלה לדוד" אנו אומרים: "ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם", כלומר שנזכה לאומרו גם לעולם הבא. לפיכך אפילו כשאומרים "תהלה לדוד" לבדו בלא שאר מזמורים, כגון במנחה ובסדר קדושה, יש לומר גם כן פסוק זה, ומי שלא יאמרו בכל פעם טועה הוא. ואפילו לטעם הראשון, כיון שקבעוהו לסוף זה המזמור, למה נחסרו ונחלוק בקריאת מזמור זה בין פעם לפעם?
וכופלין פסוק "כל הנשמה תהלל יה הללויה", שהוא סוף הפסקא, וכן "ה׳ ימלוך לעולם ועד" לקמן בשירה, כדי להודיעה[2] לכל שגמרנו במזמורים[3] של תהלים. וכן הטעם בפסוק "ה׳ ימלוך לעולם ועד", להודיע שגמרנו השירה.
ונוהגין לומר אחר כך "ויברך דוד את ה׳ לעיני כל הקהל" עד "ומהללים לשם תפארתך", כאשר הוא בספר דברי הימים, "ויברכו שם כבודך" עד שירת הים, כאשר הוא בספר עזרא, ושירת הים. והטעם, לפי שכל אותם ט״ו לשונות של שבח הסדורים בברכת ישתבח דורש במכילתין[4] מתוך שירת הים ומתוך אותן הפסוקים של "ויברך דוד", לפיכך אומרים אותם להקדמה לישתבח.
ויזהר לומר בשירת הים "מי כמוך נאדר בקדש", הכ״ף של "כמוך" דגושה, ואי לא כן נמצא מחרף כאומר "ה׳ מיכה", שהרי הוא סמוך לשם שקודם זה, "מי כמוך באלים ה׳ מי כמוך נאדר" וגומר. ומיכה הוא האיש שגנב השם ועשה את העגל, שנאמר: "ועבר בים צרה". ואין להקשות מפסוק "כל עצמותי תאמרנה ה׳ מי כמוך" שהיא רפויה, שזה לא נאמר על הים, ואין טועים להזכיר עליו מיכה. וכן "ידמו כאבן", יקרא כף "כאבן" דגושה, שלא יהא נשמע כאומר "ידמוך אבן", כלומר, ידמוך לאבן ח״ו. וכן "עם זו גאלת", הגימל דגושה, שאם תהיה רפויה נשמע כאומר לשון מגואל ונמצא מחרף ח״ו.
וכשמגיע ל"ועתה אלהינו מודים אנחנו לך" לא יכרע ולא ישתחוה, דהכריעה אין כאן מקומה, כמו שיתבאר בסימן קי״ג בע״ה. ונוהגין לעמוד כשאומרים "ברוך שאמר" "ויברך דוד" "ישתבח", מפני שהם עיקר השבחים.