1. בתלמוד בבלי מתוארים מעשים שונים שאסור למוכר לעשות, כי יש בהם הונאה; מסופר גם, שרבי יוחנן בן זכאי התלבט האם ללמד אותם או לא, כי חשש שמא הלימוד ייתן רעיונות חדשים לרמאים, ויסייע להם לעבור עבירה: " "על כולן אמר רבן יוחנן בן זכאי 'אוי לי אם אומר, אוי לי אם לא אומר. אם אומר - שמא ילמדו הרמאין; ואם לא אומר - שמא יאמרו הרמאין אין תלמידי חכמים בקיאין במעשה ידינו!' איבעיא להו: אמרה או לא אמרה? אמר רב שמואל בר רב יצחק: אמרה, ומהאי קרא אמרה ( הושע יד י ) "כִּי-יְשָׁרִים דַּרְכֵי ה'," "וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם, וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם"" " ( בבא בתרא פט: ) . ייתכן שהכוונה היא, שמי ששומע דברי תורה, כבר אינו עיוור, כי התורה מאירה את עיניו; ולכן, אם הוא בכל זאת נכשל בעבירה, אין זה משום שהוא עיוור, אלא משום שהוא פושע.  לפי זה, אדם המלמד תורה בדרך ישרה, אינו צריך לחשוש שמא מעשיו יכשילו אנשים אחרים בעבירה.

2. ישנו מדרש נוסף על הפסוק מספר הושע, המקשר אותו לראיה: " "מאי דכתיב" "כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם?.... משל ללוט ושתי בנותיו עמו: הן, שנתכוונו לשם מצוה  - וצדיקים ילכו בם, הוא, שנתכוין לשם עבירה - ופושעים יכשלו בם.   ודלמא הוא נמי לשום מצוה איכווין?   אמר רבי יוחנן: כל הפסוק הזה על שם עבירה נאמר: * ( בראשית יג ) וישא לוט" " את עיניו - ( בראשית לט ) ותשא אשת אדוניו את עיניה, ( שופטים יד ) כי היא ישרה בעיני.   * וירא" " את כל ככר הירדן - ( בראשית לד ) וירא אותה שכם בן חמור, ( משלי ו ) כי בעד אשה זונה עד ככר לחם. * כי כלה משקה - ( הושע ב ) אלכה אחרי מאהבי נותני לחמי ומימי צמרי ופשתי שמני ושיקויי" " ( בבלי נ זיר כג. ) .

3. המצווה שלא להכשיל עיוור היא כל-כך חשובה, עד שהיא נקבעה כאחת מ-12 המצוות שבני ישראל נדרשו לקלל את העוברים עליהן,      (דברים כז יח): "'אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ!' וְאָמַר כָּל הָעָם 'אָמֵן!'".

4. לדיון במשמעות המשפטית של פסוקנו והפסוק המקביל, ראו במאמר " מצג שווא רשלני ", מאת ירון אונגר, עלון מכללת שערי משפט 223, כי-תבוא ה'תשס"ה.