מ"ג דברים כג כא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


<< · מ"ג דברים כג · כא · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך למען יברכך יהוה אלהיך בכל משלח ידך על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
לַנָּכְרִי תַשִּׁיךְ וּלְאָחִיךָ לֹא תַשִּׁיךְ לְמַעַן יְבָרֶכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל מִשְׁלַח יָדֶךָ עַל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
לַנׇּכְרִ֣י תַשִּׁ֔יךְ וּלְאָחִ֖יךָ לֹ֣א תַשִּׁ֑יךְ לְמַ֨עַן יְבָרֶכְךָ֜ יְהֹוָ֣ה אֱלֹהֶ֗יךָ בְּכֹל֙ מִשְׁלַ֣ח יָדֶ֔ךָ עַל־הָאָ֕רֶץ אֲשֶׁר־אַתָּ֥ה בָא־שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
לְבַר עַמְמִין תְּרַבֵּי וּלְאֲחוּךְ לָא תְרַבֵּי בְּדִיל דִּיבָרְכִנָּךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכֹל אוֹשָׁטוּת יְדָךְ עַל אַרְעָא דְּאַתְּ עָלֵיל לְתַמָּן לְמֵירְתַהּ׃
ירושלמי (יונתן):
לְבַר עַמְמִין תֵּיזוּף מִנֵּיהּ בְּרִיבִּיתָא וּלְאָחוּךְ לָא תֵיזוּף בְּרִיבִּיתָא מִן בִּגְלַל דִּיבָרְכִינָךְ יְיָ אֱלָהָךְ בְּכָל אוֹשָׁטוּת יְדָךְ עַל אַרְעָא דְאַנְתְּ עָלֵיל לְתַמָּן לְמֵירְתָהּ:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"לנכרי תשיך" - ולא לאחיך (ב"מ ע) לאו הבא מכלל עשה עשה לעבור עליו בשני לאוין ועשה

רמב"ן (כל הפרק)(כל הפסוק)

ראו רמב"ן על דברים כג כ

רבינו בחיי בן אשר (כל הפרק)(כל הפסוק)


לנכרי תשיך. אסר הרבית מישראל גם בעשה. ודעת הרמב"ם ז"ל שזו מצות עשה, וחשבה מכלל רמ"ח מצות עשה. ויש שפירש לנכרי תשיך שאינה מצוה אלא רשות, כמו (שמות כ) ששת ימים תעבוד, וכונתם שהתורה לא קבעה מצוה בזה על כל פנים להלוות לעכו"ם ברבית אלא שהרשות בידו אם ירצה אם לא, כי לא אסרה אותו. ומה שאמרו במסכת מכות (תהלים טו) כספו לא נתן בנשך, אפילו רבית דעכו"ם, אין להבין מזה אסור אלא דרך גדר וחומרא הוא במי שנוהג באותן המדות והוא גודר עצמו בגדרים וסייגים שיזכה לאותן המעלות הנזכרות באותו מזמור, וכבר התירו רז"ל בפירוש רבית העכו"ם בכדי חייו, והוא שאמרו בבבא מציעא אסור להלוות ברבית לגוי ביותר מכדי חייו אא"כ הוא תלמיד חכם, גזרה שמא ילמד ממעשיו. ומה שאמרו בספרי לנכרי תשיך זו מצוה עשה, לא לענין שהתורה קבעה בזה מצות עשה, אלא כנגד המלוה ברבית לישראל חברו אמרו כן, שהמלוה לישראל ברבית עובר על מצות עשה דלנכרי תשיך, שכן משמע לנכרי תשיך ולא לישראל, ולאו הבא מכלל עשה עשה. וכיוצא בעשה זו דרשו בספרי בענין דגים (ויקרא יד) את זה תאכלו, זו מצוה עשה. וכל אשר אין לו, זו מצות לא תעשה. וכי חייב הוא לאכול דגים טהורים, אלא הכונה היא שאם אכל דגים טמאים עבר על עשה דאת זה תאכלו ועל לא תעשה של וכל אשר אין לו, וכן בכאן ברבית בא ללמד על המלוה לישראל ברבית שעובר בעשה ולא תעשה דלנכרי תשיך, כלומר ולא לאחיך, ולאו הבא מכלל עשה עשה, ולא תעשה דולאחיך לא תשיך. ודרשו רז"ל, ולאחיך לא תשיך שעושה מעשה אחיך, וזה לרבות את הגרים שאסור לך להלוותן ברבית, ולהוציא זרעו של עשו שאעפ"י שכתוב בו (במדבר כ) כה אמר אחיך ישראל, אחרי כן הותר, שכן הזכיר הנביא (עובדיה יא) ביום עמדך מנגד ביום שבות זרים חילו ונכרים באו שעריו ועל ירושלים ידו גורל גם אתה כאחד מהם, למדך שכבר נתבטלה האחוה ויצאה מכללה והרי הוא כשאר האומות הזרים, שהרי הרבית לא נאסר לישראל אלא מטעם שנצטוינו להחיותו ולעשות עמו גמילות חסדים, ממה שכתוב (ויקרא כה) וחי אחיך עמך.

ספורנו (כל הפרק)(כל הפסוק)

"לנכרי תשיך" תתן לו הרכית אם התנית עמו ולא תבגוד: " ולאחיך לא תשיך" אע"פ שהתנית עמו ושאתה מתרצה לפורעו אסור לך לתת לו רבית: " למען יברכך" כשלא תבגוד בנכרי ולא תחלל את השם:

<< · מ"ג דברים · כג · כא · >>