הראי"ה קוק על דברים
דברים ד לט
מתוך: מוסר אביך ד ב (עריכה)
* קיים ביאור על פיסקה זו, לחץ על אות הפיסקה
ב. חשבון הנפש לעיון ולמעשה[עריכה]
בחובת הלבבות, פרק א משער חשבון הנפש, אמר שכבר הוזהרנו על חשבון הנפש, שהוא ההשתדלות בינו לבין שכלו במה שיש עליו מהחובות, מהכתוב האמור (דברים ד לט): "וידעת היום והשבות אל לבבך כי ד' הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד". והכונה: אע"פ שענין החשבון יוצא הרבה למעשים, ולכאורה אין בפסוק זה זכר למעשים, אמנם ממה שאמר "בשמים ממעל ועל הארץ מתחת", רמז כי כיון שהוא ית' אין עוד מלבדו בשמים ובארץ, הנה:
- מצד מה שהוא "בשמים אין עוד", ראוי שכל עניני השכל ילכו רק למען כבודו,
- ומצד מה שהוא "בארץ אין עוד", החיוב שכל עניני המעשים הארציים ילכו רק למען ככודו.
וזה באמת הוא דבר גדול, שצריך האדם להתישב על זה, כי לפעמים מצד הציצו בעיוניות, וירגיש כבוד השי"ת מעט, יפתהו לבבו כי זולת התגלות הלב [1] אין עבודה ח"ו, ובאמת צריך לעקור רעיון זה מן הלב, כי הוא מפסיד מאד.
אמת הדבר, כי אין צריך האדם להשליך עיניו לאחוריו [2], ומה שהוא משער בכבוד קונו ית' הוא דבר קדוש ונשגב; מכל מקום, כל פרטי המעשים ותלמוד תורה בהלכות קצובות, שהם קדשי הבורא ית', הם הם עיקר העבודה, ואפילו שאינו מרגיש בהם התגלות-לב, הוא רק מפני שעוד לא הורגל ולא נתקדש לדבקה ברצונו ית'. אבל אחרי שיזכה לדבק עצמו בשם קדשו, תיכף כשיתחיל לעשות דבר שהוא רצונו ית', שכל העיונים שבעולם וכל החכמות אינם כי אם דרכים להשגת רצונו [3], וכיון שהוא עסוק ברצונו - מה דמות נערוך למעלה זו?!
והכל הוא על פי החשבון, שגם בארץ מתחת אין עוד מלבדו, וידע שרצונו ית' בכל דבר טוכ, וכל דבר רע הוא מרידה ממש, ויסתכל כי כל מה שאין אנו עושים נגד רצון אדם נכבד אינו כי אם מצד פנימיות רצונו, לא מצד גופו; ואם כן, איך אפשר לעשות אף כדבר קטן נגד רצון אדון כל, שכל חיי העולמים הוא רק רצונו הגדול יתברך שמו!
דברים ו ד
מתוך: עולת ראי"ה/קריאת שמע זוטא (עריכה)
- שמע ישראל. ההקשבה הישראלית המיוחדת, הזרועה מלא מזרע אור חיי קודש קדשים בתהום נשמת ישראל הקדומה, העולה במחשבה העליונה, שרשה ועיקרה של תורת אל חי וקים לעדי עד.
- ד' אלהינו, שהננו מכירים יחוד אלהותו עלינו, מתוך ההופעה של התגלות ד' המיוחדה על נשמותינו, מתוך אורה וזהרה של תורת אמת.
- ד' אחד, האחדות הברורה בעוצם טהרתה לא תופיע בשום הגיון, בשום השכלה אנושית, בשום הכרה, שאיזה דבר מן הגופניות והחושיות עוזר להם, ע"כ רק בכנסת ישראל, רווית טל אורות של גילוי שכינה בכל הויתה, ד' אחד מתגלה בהוד קדשו.
זאת היא אמרת הנצח וההוד, שכל הכרזת קדושת שם ד' אלהי אמת, המיוחדת לגוי הקדוש, גוי אחד בארץ.
ומתוך ההתעלות, שע"י האורה הפנימית הזאת, אנו מעלים ג"כ את כל התכן המדעי, את כל היסוד של ההכרה האלהית הבאה מצד כל מעשי בראשית, המוכרים בחושים ומתודעים בבינת הלב ושכלו הבהיר של האדם, הנברא בצלם אלהים. אנו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו, שהשם הזה מואר הוא לנו ע"י הוד יד ד', המתגלה בכל מעשי בראשית, אשר נראה על ידם כי אין חקר לגדולתו וכבוד מלכותו. ותחת אשר כל תפיסה שכלית תוכל להשתנות, על ידי שינויי התכונות, אשר למשיגים על ידו כח השכל האנושי, לא תשתנה לעדי עד ההכרה העליונה הזאת של דעת ד', גם בחלקה השכלי, שהוא השני במדרגה, מפני שההכרה הקדושה הזאת מתאחדת היא עם ההכרה העליונה העצמית, העומדת למעלה מכל שכל וכל חוש, מכל טבע ומכל הגבלה, ומתאחדת היא באור קדושתה של תורה, המובעה באומר סלה של שמע ישראל. ע"כ גם זאת ההכרה, הבאה משם כבוד מלכותו, איננה הכרה זמנית חולפת, כ"א כי אם, אלא עומדת לעולם ועד.
דברים ו ח
מתוך: עולת ראי"ה/סדר תפילין (עריכה)
ככתוב בתורה, (דברים ו ח): "וקשרתם לאות על ידך, והיו לטוטפות בין עיניך".
מצות הנחת תפילין מצינת את קדושת המצוה של הפעולה הראשונה, פעולת ההנחה, שהיא ראשית ההופעה של הקדושה המתחברת אל הטבע הגופני, מעלה אותו ומקדשתו. בהתחלת הצעד בא האיש היחידי אל המעמד של ערך הכונה, שהיא הולכת ומתעלה ע"י ההמשכה הפנימית, שקדושת התפילין פועלת על האדם בהמשכתה, עד שהוא מתעלה מעל כל ערך של מטרה וכונה, ונכנס למרום העליון של השעשועים הקדושים הרוחנים. וכשאנו מסתכלים בארבעת הפרשיות, שמצות תפילין כתובה בהן, לא נמצא פסוק שהוא מברר את התוכן של ההנחה בהתחלתה, שהיא הקשירה, ביחושה להאיש היחידי, כ"א זה הכתוב של פרשה ראשונה של ק"ש, שהוא "וקשרתם לאות על ידך", שהוא מציין את הקשירה, שהיא הפעולה הראשונה, שממנה אנו מקישים ג"כ על הפעולה הראשונה של הויה שבשל ראש, שבלשון יחיד היא אמורה. מה שא"כ בפרשה שניה של ק"ש, שכתוב בה בלשון רבים "וקשרתם אותם לאות על ידכם", ואין הכונה היחידיית ניכרת בה, שהאדם בתור יחיד צריך להמשיך את קדושת המצוה על יחידיותו האישית, ובפרשיות קדש והיה כי יביאך, שכתוב בהן "והיה לך לאות", או "והיה לאות", ההויה היא מפורשת שם, שהיא מצינת את הערך של המשכת המצוה אחרי המפעל של הקשירה, שהיא כבר מסגלת את האדם אל מעלה עליונה מאד, העולה מהערך האפשרי להיות מצויר לנפשו בעת מעמד ההכנה של המצוה, שהיא מתאמת אל הערך של כח הכונה המטרתית. ע"כ הכנת המצוה והתכונותה, בתור איש יחידי הממשיך עליו את שפע הקודש מקדושת בוראו, בתוכן מתיחד אליו בפרטיות, קשורה היא עם הכתוב הזה של "וקשרתם על ידיך והיו לטוטפות בין עיניך", שבפרשת שמע. ועוד באה בזה הכונה לסמן את היסוד המקודש, המקשר את האדם למצות ד' בטהרתה, שאע"פ שההתנוצצות העליונה של קדושת מצות תפילין, באור זהרה ותוקף תפארתה,מכנסת בלבו של אדם תשוקה קדושה וגדולה, להוציא מן הכח אל הפועל את הקיום של המצוה, מרוב חבת קודש וידידות התגלות השפע האלהי הקשורה עמה, אין התשוקה הזאת בכל מרום קדשה הסיבה המניעה את כונת המצוה, כ"א דוקא מה שכתוב בתורה, אור דבר ד' הוא יסוד החיים המקוריים, אשר רק הוא נותן שפעת חיים ומגיע את המטרה הברורה של המצוה, שהיא מצות ד' המתגלה ע"י הביטוי של דבר ד' הכתוב בתורה. הכונה של קיום המצוה נקשרת היא בזה דוקא ככתוב בתורה, שכל מה שהנשמה משתלהבת מרגשה הפנימי, ומשאיבת טללי אורותיה, הכל הוא מבוסס על הכתוב בתורה האם העליונה של כל אורות הקודש כולם.
דברים כח מז
מתוך: מוסר אביך א ח (עריכה)
* קיים ביאור על פיסקה זו, לחץ על אות הפיסקה
ח. למוד היראה ומדרגת האדם - בשמחה ובטוב-לבב[עריכה]
מכלל לימוד היראה הוא להבין בעצמו מה הם הדברים הגורמים לו שיכבד עליו ענין היראה.
ראשית העבודה היא שתהיה בשמחה ובטוב-לבב[4]. נראה ששני דברים הם: השמחה בפני עצמה, וטוב לבב בפני עצמו; ויש אפשרות לשמחה בלא טוב-לבכ והיא אינה רצויה, ויש מקום לטוב-לבב בלא שמחה:
- והנה, הרבה ראו בספרים חיוב העבודה התורה והתפלה בשמחה, וכפו עצמם לעשות בשמחה, אבל לא ראו בשכלם להשתלם מעט מעט עד שתהיה ראויה עליהם השמחה בתורה ובתפלה ובכל עניני עבודת השם ית'. אם כן, אע"פ שנכנס בלב רוח שמחה, אבל אין לבו טוב עליו, שאינו חפץ בשמחה זו באמת, ואינה נוחה לו, רק שהיא חובה עליו.
- ואפשר להיות שייטב לבבו בעבודה, כי יכיר שראוי לעבוד לאדון כל ית', וגם שהוא ראוי לעבוד כאשר הוא יציר כפיו וחננו דעה והשכל לעבדו, אבל לא יכיר שהעבודה היא דבר גדול למעלה ממדרגתו בעצם, ועם זה הוא נאות לו.
ועל דבר שהוא למעלה ממדרגתו בעצם, ועם זה הוא יפה וטוב לו, ודאי שראוי הוא לשמח, כמו שישמח בבא אליו דבר טוב מחודש, שכיון שלא היה לו זה הטוב, הרי מעלתו לא הגיעה לזה, וכיון שנתחדש לו הטוב שלמעלה ממדרגתו הוא שמח, אך אחר שכבר זכה אל הטוב ההוא כבר מדרגתו עלתה לזה הטוב, ואין כאן מקום שמחה. אם כן, כאשר יהיה לנו דבר שתמיד הוא למעלה ממדרגתנו והוא טוב לנו, אז ראויה לה השמחה התמידית עם כל יושנה, וזהו ענין (רש"י על דברים כו#פסוק טז): "בכל יום יהיו בעיניך חדשים". אך מצד שהשמחה תורגש גם בחומר, הטביע הבורא ית' שיתחדשו ידיעות חדשות, ויהיה דרך השמחה ככל ענין שמחה חמרית גם כן. אבל כשיתעלה החומר, תהיה תמידית השמחה עם תמידיות ההשגה השלמה לגמרי.
על כל פנים, השמחה באה מצד הידיעה בעילוי ערך העבודה, שהיא למעלה ממדרגתו הרבה, וטוב-לבב - מצד הידיעה שראוי לו לעבוד, בידיעתו אהבתו של האדון ברוך הוא ליצוריו וכפרט לעם קרובו, כי השמחה במה שתהיה הרבה יותר ממדרגתו לא ייטב בה לבו.
ולפי זה, שני לימודים הם:
- א' - רוממות ערך כל העבודה, שהרי היא מקרבת ממש את האדם ליוצרו ית';
- ולמוד שני - מעלת נפשו ורוחניותה מצד ענינה, שאע"פ שנטנפה בכל גלולי החומר ח"ו חס וחלילה, חס ושלום, מכל מקום (סנהדרין מד.): "אסא דקאי ביני חילפי אסא שמיה ואסא קרו ליה", והיא עומדת בזהרה מצד עצמה, ובידיעת דבר זה עצמו היא מתטהרת באמת, כי הוא ענף גדול מענפי תשובה מאהבה.
וראוי לסדר הלימודים שיהיו סדורים ומבוררים אצלו ושנונים בפיו ולבבו.
דברים לב יא
מתוך: עולת ראי"ה/סדר ציצית (עריכה)
כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף.
כחות החיים החמריים והרוחנים כולם, בערך הגבלתם המצומצמה בחיי האישיות הפרטית, בכל ערך הגודל אשר נוכל לשוות עליהם, בהיותם עומדים על מילואיהם, כמה קטנים וזעירים הם מול האור הכללי של הוד חיי הקודש,המופיעים מפאר הוד העולמים, משפעת החיים הכלליים, הנובעים מנשמת אלהים חיים בכל מערכי הכחות, שחיי כל צבאות עליון מהם שופעים והולכים. ובהפגש האור הגדול הזה, המלא עז חיי נועם קודש בכל פאר גדלו, ע"י שפעת אור קדושת המצוה, עם כחות החיים הפרטיים כולם, הרי הם מתגדלים ע"י מגע הגודל וההוד העליון ההולך ונפרש עליהם, ומתעוררים הם כל חילות הנשמה ומתאדרים ע"י ההופעת העליונה הזאת, המעוררתם לחיים חדשים, מלאי קודש עליון הרבה מאד יותר מתכונת מדרגתם הפרטית. כנשר יעיר קנו. ומתגדלים הם בהתרוממם, אף כי לא יוכלו להגיע לאותו הגודל והרום הקדוש, המופע מאור חיי כל עולמים, והזוהר הנצחי נוגע בהם ואינו נוגע, רצוא ושוב הוא להם כמראה הבזק, על כל מערכות כחות החיים כולם לכל פלגותיהם, בתכונותיהם החמריות והרוחניות, לכל סעיפי רגשיהם ומדעיהם, ההוד העליון מרחף עליהם, כאם המרחפת על בניה, על גוזליו ירחף. וברחיפה זו הרי הם בטוחים מכל פגע, וחנוכם והתגדלם הולכים וצועדים ממדרגה למדרגה, ההוד העליון, הבא מהופעת כבוד החיים הכוללים כל עולמי עד, ממקור החיים האלהיים, מרומם הוא ומעלה את כל הכחות האישיים, שומר אותם מכל תקלה של ירידה, מכל שקיעה של חמריות, שהרי למראה ההוד הנערץ, השופע מזוהר אור אלהי עולם, הרי הכל שואף להתקדש ולהתעלות, ואור חיי עדנים ונעימה קדושה הולך ומתגבר, - ומתוך העליה התדירית, הבאה מההמשכה הרוחנית אל על, הנמשכת ממהלך האורה בזרמי איתנותה, מוצלים הם כל כחות החיים משקיעה וטמעון חמרי, העלול להיות לאבן נגף לכל כת אצילי, הנקשר בסבך כחות חמריים, ומאור הטלית, וגודל תוקף זוהר הקודש הקשור עמו, הכל מוצל, והסגולה השומרת בטוחה היא. (דברים לב יא): "כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף".
הערות שוליים[עריכה]
- ^ ח) ע' למעלה פרק ג' סעיף ג'.
- ^ ט) ע' אגרת הרמב"ם לחכמי מרשיליא, ד"ה ואני יודע.
- ^ י) ע' למעלה ראש פרק א'.
- ^ לג) דברים כח מז. וע' של"ה פרשת תבוא. מסילת ישרים יט ענין השמחה.