עולת ראי"ה/קריאת שמע זוטא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · עולת ראי"ה · קריאת שמע זוטא· >>

לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי.

מהותו של האדם היא יראת שמים, יראת שמים המלאה, החדורה בכל מהותו הפנימית ושהיא בעלת השפעה חיה חזקה, עד כדי להבליט את תכונתה על כל מפעלי חייו. "את האלהים ירא, ואת מצותיו שמור, כי זה כל האדם". והאדם מוכרח שלא להיות בשום פעם, בשום רגע מרגעי חייו, משולל מצורתו העצמית, שהיא יראת השמים השלמה, שהיא מורכבת בטבע קדושתה הרוחנית משני כחות : יראת שמים בסתר ויראת שמים בגלוי, שהן מאוחדות זו בזו, זורמות זו על זו ופועלות זו בתוך זו, באחדות נפלאה. יראת שמים שבסתר היא אצילית, רעיונית, שכלית מופשטה, ויראת שמים שבגלוי היא יראת שמים מלולית, תנועתית, מעשית. ושתיהן הן חלקים של דבר אפיי, טפוסי, אחד. כי אם יראת השמים שבסתר תהיה בתכונה כזאת, שלא תשפיע על יראת השמים הגלויה, שלא תשלח את סרעפיה וסעיפיה וענפיה הברוכים על כל הככר המעשי שבחיים, אז הוא אות שהיא חלשה לגמרי מצד עצמה, ושאינה יונקת את לשדה ממקור הקודש האלהי, אלא ממחשבות אדם וציוריו הדמיוניים. ולהיפך כל יראת שמים גלויה, שאינה פועלת בכל בטוי שלה, בכל מפעל ובכל תנועה שלה, את הרשם העמוק והחדור בתוך הנשמה פנימה, לגלות על ידם את האור העליון האלהי של יראת שמים הנסתרת, אינה כלל יראת ד' טהורה שהיא עומדת לעד. וכאשר האדם הראוי לצורתו ולשמו, הוא נועד להיות, בלא הפסק כלל כ"א לעולם. עומד בצביונו ואפיו השלם, ע"כ מוכרח הדבר שלעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי.


ומודה על האמת.

כשהציור של האמת בא לו בתכונה כזאת, שהיא רחוקה ממנו, מפני שלא הגיע בנפשו פנימה לידי אותה ההכרה בהאמת הנשגבה של הפרט הזה, לא יהיה כ"כ כנוס רק בתוך עצמו, עד כדי ההתרחקות מההצצה של אור האמת הרחוק מאתו, שיוכל לטעות שזהו מכלל שמירת צביונו המיוחד, שלא להכניס אל תוכו קנינים של ציור מבחוץ, שאינם עצמיים לו, ושלא נצטירו לכתחלה, מראשית הולדם, בהגיונותיו. אלא שהאדם צריך לדעה, שיחד עם כל הסגולות החשובות, שישנן לשמירת הצביון העצמי, והוקרת האמת הפנימית המיוחדה לו, הוא צריך להתרחב ולהתרומם עד לכדי התפיסה הבהירה של האמת המוחלטה, ואע"פ שבאה היא לו לא מתוכיות הכרתו, אלא ממקום אחר, מהשפעתן של הכרות יותר חודרות ויותר גבוהות מהכרותיו, יהיה מודה על האמת.


ודובר אמת בלבבו.

שלא יאמר האדם, מאחר שעיניו תהיינה תלויות לאותו הציור הגדול של האמת, שיבא לו ע"י הערותיהם של אחרים, גדולים וטובים ממנו, לא יתיחד כלל עם נשמתו, לדעת מה שרוחו הפנימי הוגה בקרבו. לא כן הדבר, אלא שיחד עם ההודאה על האמת הרחבה, הבאה מאפקים כ"כ רחוקים, יהיה דובר אמת בלבבו, לדלות את מי האמת ממעמקיו הוא. ויהיה דובר אמת בלבבו.


וישכם ויאמר.

תיכף בהשכמה, בהיותו מתחיל לחוש את אור הנשמה בקרבו, יביע את האמתיות הגדולות, שהן כלולות בתכן הפנימי, של הכרותיו הטהורות, ובתכן ההשפעה שהושפע מן המקורות העשירים, של אוצרות האמת, היותר גבוהים מערכו והיותר רחוקים מחוגו. וישכם, ויאמר.


רבון כל העולמים.

כשהננו נגשים לפרט את החשבון, של צד השפל שלנו לעומת הצד הגבוה והנעלה שלנו, אנו מוכרחים לבא לידי הכרה פרטית, של עולמים בתור חטיבות מיוחדות, שיש בהם הבדלים של מדרגות, נמוך וגבוה, לא כפי מה שהענינים עומדים בשרשם האחדותי, שאז הננו אומרים רבונו של עולם, אלא כפי מה שהדברים עומדים בגילוים ובחלוקי ערכיהם. ומתוך ההסתכלות הזאת, הננו מציצים בכבוד של מעלה ורוממות יוצר כל, ולעומת זה בשפלות האדם וערכו הזעיר, והננו קוראים בחרדת קדש:רבון כל העולמים. ומתוך שאנו באים, מתוך הפירוט שמביאנו לידי החשבון של זעירותנו, לידי הגודל הפנימי של חלקנו באלהי עולם ד', אנו מרמזים את יסוד הגודל ג"כ, שבא מתוך ההשקפה, שסוף כל סוף הלא אדון עולם הוא רבון כל העולמים כולם, שבכללותם הכל מתאחד והכל מתעלה, וסוף כל סוף ע"י הגודל ואור הקודש יתעלה ג"כ כל מה שהוא זעיר, ויתקדש ג"כ כל מה שהוא חולין. והמחשבה הזאת מתאמצת מכח הרעיון של קשורם של שני סוגי יראת השמים, הסתר והגלוי.


לא על צדקותינו אנחנו מפילים תחנונינו לפניך, כי על רחמיך הרבים.

זהו כלל גדול, לכל התפלות שאנו מתפללים, שהן תחנונים, "רחמים ותחנונים", שאינם מיוסדים על צדקותינו כלל וכלל.כי כל צדקת הנבראים הלא היא מוגבלת, ועלולה לשינויים ולירידות, והתפלה היא מיוסדת לרומם אותנו למצב עליון, למצב שיש לו רק התרוממות ולא השפלה, רק עליה ולא ירידה, מצב שהוא רחב במרחבי יה ואין בו שום צמצום והגבלה, "נחלה בלי מצרים", "הרחב פיך ואמלאהו". ועל כן אין הפלת תחנונינו יכולה להיות על צדקותינו, כי על רחמיך הרבים. ומזה באה ההשפעה, שכל הצדקות כולן שלנו אינן אלא דרכים, שאנו מתקרבים על ידם להביע את התכן העליון, להתקרב לרחמיו הרבים של רבון כל העולמים שכל אור וכל חיים, כל חסד וכל ברכה, כל טובה וכל ישועה, מהם הם נובעים.


מה אנו, מה חיינו, מה חסדנו, מה צדקנו, מה כחנו, מה גבורתנו.

האפסיות של כל נוצר, בהיותו נחשב למציאות בפני עצמו, באה להכרה בששה צדדים, האחד, עצם המהות שהוא אין ואפס, כי אין לשום נברא שום עמדה עצמית כלל, זולת חפץ הבורא המקיים אותו. השני, הרגשת המהות שלו, שאי אפשר כלל שירגיש את מציאותו למציאות מוחלטה, מאחר שהמקור שממנו נובעת הרגשתו זו היא עצם מהותו, והרי הוא דבר שאינו ראוי כלל מצד עצמו לשם מציאות, ואיך תוכל הרגשתו במציאותו, שהיא התאור הראשון למהות של חיים, להיות נחשבת להרגשת מציאות. השלישי, היא אפסיות הרצון להשפיע טוב, כי איך תוכל שאיפה של חסד והטבה להיות מיוסדת במציאות כזאת, שאינה כלל מציאות באמת. הרביעי, בדבר האפשרות לגשם את החפץ הטוב, שזהו דבר הנותן איזו הערכה חשובה להמצוי, ואיך נוכל ליחש איזה ערך לאפשרות היכולת לגשם את הטוב ולהגדירו, בשעה שאפילו השאיפה של ההטבה בעצמה אין לה יסוד קבוע. החמישי, המשכת הגשום והפעל של הטוב, שבודאי אין לה מקום, מאחר שאין מקום אפילו להתחלת המפעל, מפני חוסר הבסיס של המציאות לכל מצוי מצד עצמו, שהכל כלא נחשב זולת אור בורא כל, המופע במציאותו של כל נמצא. והששי הוא העדר היכולת לעמוד נגד כל מהרס המציאות ומחריבה, שאין מקום ליכולת זאת שתצא אל הפעל, מפני כשלון הכח שיש לכל מצוי מצד עצמו. וע"ז אנו אומרים אלו ששת התארים : מה אנו, נגד אפסיות המתות, מה חיינו, נגד אפסיות ההרגשה של המציאות שלנו, מה חסדנו, נגד חוסר הבסיס של השאיפה לטוב, מה צדקנו, נגד חוסר כח המגשם את הטוב, שהוא כח הצדק, לעומת כח החסד, שהוא ענין השאיפה מצד עצמה, מה כחנו, נגד האפשריות של המשכת הטוב, מה גבורתנו נגד האפשריות של העמדה נגד כל העומד להחריב ולהפריע את הטוב ואת ההשפעה הראויה להביא תועלת לברואים, שכולם אינם נחשבים לדברים מבוססים מצד עצמם, ואינם מצואים כ"א מצד כחו של יוצר כל ב"ה, המושפע עליהם ברב חסדו וטובו.


מה נאמר לפניך ד' או"א.

עם כל ההרצאה הראשונה ע"ד האפסיות של המציאות, הלא אי אפשר כלל להגדיר את הדברים בשום בטוי. כי תקצר השפה מלהכיל את ההבטאה של ההעדר והאפס, של כל מה שאנו קוראים אותו בשם מציאות, וכל הבטויים, שהוצגו על דבר השלילה שלהם, הם אינם אומרים כלל את העומק של ההעדר, אלא שהם סמנים חלושים לרמז על המחשבה, שגם היא לא תוכל לתפוס את התהום הריקני של האפסיות של המציאות, מצד עצמו, בכל מלואו ועמקו.


הלא כל הגבורים כאין לפניך.

תאר הגבורה מצויר אצלנו בחוזק מציאות, ונמצא שהגבורים, שהם מלאים עצמה, נחשבים לחזקי המציאות. אבל מה הוא חוזק מציאותם לגבי המציאות האמתית, גבורה של מעלה, שרק היא היא המציאות הנכונה, וזולתה הכל כאין, וכלא נמצא.


ואנשי השם כלא היו.

אפילו אם אנחנו מורידים את המציאות הממשית, שאנו מציירים אותה בגבורה, שכבר נתברר לנו שהיא אפס וכאין, לכלל מציאות דמיונית, שהיא מציאות השם של אנשי השם, שהדמיון יש לו מקום לצייר לו מציאותם בהרחבה, מפני עמידת זכרונם בעולם משך זמן ארוך, אבל גם כל התכן של המציאות הציורית והדמיונית הזאת מתאפסת לגמרי, כשהיא מתערכת נגד המציאות האמתית, של המצוי המחלט ב"ה. ואנשי השם כלא היו, שאין שום סבה ממשית, ושום יסוד, להערכה, של זכר השם אשר לאנשי השם, גם בראשית צמיחת שמם, שהוא הזמן אשר פעלו את המפעלים שלהם, שעמהם נקשר שמם, וממילא אין שום ערך להמשכת שמם, אחרי שכבר עברו ובטלו מן העולם. ואנשי השם כלא היו.


וחכמים כבלי מדע, ונבונים כבלי השכל.

אם אנחנו מעמידים איזו חשיבות של מציאות לציורי החכמה שלנו, מפני שהיא מעמידה לנו עולם רוחני מלא טפוסים של מציאות, תהיה המציאות הזאת חמרית או רוחנית, אבל כאשר נתבונן, שאין שום בטחון כלל, שכל אלה הציורים, הנכנסים לחוג החכמה שלנו ביחש להמציאות, שהם נכונים, ושהדברים הם ככה כפי מה שחכמתנו מציירת אותם לנו, אז אנחנו מוצאים שאין כל חכמתנו כ"א מקסם כזב. וממילא כאשר החכמים הם כבלי מדע ויסודות הציורים הראשיים שלהם אינם מבוססים כלל, הלא דבר פשוט הוא שאין שום ערך לכח הבינה שלנו, שהוא מוליד מושכלים, ע"פ הרכבתו שהוא מרכיב את ציורי החכמה בתכונת דברים של מדע,ועושה מזה אתיצירות השכלתו. ופשוט הוא שנבונים הם כבלי השכל, כי אם אין יסוד אין בנין, ואם אין חמר, על מה שיחול איזה ציור של צורה, הצריכה להיות סמוכה עליו, אין מקום לצורה, ואם אין חכמה אין בינה. וכיון שהחכמים הם כבלי מדע, ממילא הנבונים הם כבלי השכל.


כי רב מעשיהם תוהו.

המעשים, היה אפשר לתן להם ערך אם היו יוצרים איזה דבר שיש לו צורה קימת ; אבל רוב המעשים, שבני אדם עושים, אינם כלל דברים, שנוכל לומר עליהם שיצרו איזו צורה, ושיש להם איזו מהות עצמית, הראויה לעמידה ולהערכה. כי הלא כל המעשים הם נמשכים בערך הצורה שלהם, אחר המטרה שהם מביאים, ומאחר שאין מטרה חשובה לכל מעשי בני אדם, מצד עצמם, נשארו הרבוי של המעשים בלא שום תכן של צורה, שזהו גדר התוהו, המגביל לעומת הבוהו, שהתוהו הוא דבר שאין לו שום צורה כלל שהלב נשאר מתהה עליו, מבלי להגדירו מפני חוסר צביונו והעדר צורתו.


וימי חייהם הבל לפניך.

ימי החיים נתנו להוציא על ידם מן הכח אל הפעל בודאי איזה דבר ממשי. אבל כאשר האנשים הולכים בדרך תוהו, ואינם מתעלים להדבק בצרור החיים את ד', ולהקשר בקשר מחיה החיים ומקורם, נשארו ימי החיים רק דבר שבכח, שאיננו כלל בפעל. וזהו הענין של הבל, שהוא מתאר דבר כחני, שלא יצא אל הפעל, שאע"פ שעשו איזה דברים בימי חייהם, מאחר שלא קנו על ידי הדברים הללו השלמה עצמית, הראויה להיות נחשבת למציאות של אמת, לפני האמת העליונה, של אל אמת ב"ה, נשארו לפני ההערכה האמתית, שהיא ההערכה האלהית, הנאמנה, לענין של הבל. וימי חייהם הבל לפניך.


ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל.

היצירה הולכת היא ועולה במדרגתה. כל דרגה נחשבת להכנה למה שהוא למעלה ממנה. והמציאות של הכנה נחשבת באמת מציאות של כח, ולא מציאות של פעל. וא"כ מציאותה של הבהמה נחשבת כמו הכנה, בסולם הבריאה, למציאותו של האדם. ואם האדם ג"כ לא ימלא את תפקידו, ולא יביא את מציאותו לכלל תכלית, הרי נשאר גם הוא רק בתור יצירה כחנית, העומדת רק בתור הכנה למציאות יותר מעולה ממנה, וא"כ אין יתרון כלל על הבהמה, מאחר ששניהם אינם כ"א מציאות שבכח ע"פ הערכה נכונה, ולא מציאות של פעל, וכל מציאות של כח שאין לה ערך בפעל נקראת הבל. ומותר האדם מן הבהמה אין, כי הכל הבל.


אבל אנחנו עמך.

הכל אמנם הבל מבלעדי אור החיים והמציאות של המצוי האמתי, אשר אין מבלעדו. אבל אנחנו דוקא בזה תלויה היא גדולתנו, שההכנה שלנו אינה הכנה כזו, שאפשר לומר עליה הבל. כי גם מצד ההכנה הנפשית הטבעית שלנו, ג"כ אור קדושה, שהוא אושר נצחיי, וחיים קדושים ואדירים יצוקים בה. וזהו מה שאנחנו מיסוד הויתנו יצרתנו להיות עמך, מוכשרים ומוטבעים, בכללות אומתנו, את תפיסת האור האלהי וקביעות הרצון של תכונת חיים כאלו, שהענין האלהי ירשם על ידה בעולם. והכנה זו, מצד שהיא אלהית, היא יותר מציאותית מכל המוני דברים אחרים, שהם במציאות בפעל, מאחר שהיסוד שלהם הוא אפסי, כמו שהוא הכל הבל, מבלעדי אל אמת, אשר אין זולתו.


בני בריתך.

חוץ מהעממות הטבעיתשלנו, ביסוד נפשנו, שהוטבע כראוי לקליטתה של הקדושה האלהית ואורה,ולהיות מלא בה גם בלא שום רצון מצדנו, גם בלא שום הכרה ובחינה שכלית הגיונית,מצד המשקל המדעי שלנו, הננו ג"כ בני בריתך, שהוטבענו כבר ע"י הרצון האדיר הקדום, אשר הובע בעמנו לבא ברצוננו הכללי בברית ד'. וזה עשה חקיקה גדולה ורשם נצחי במהלך הנפשות כולן של כל דורותינו, להיות בכל אחד מאתנו רשומה, ע"י השפעת הכלל, כבר לא רק נטיה טבעית, כ"א גם רצונית ושכלית טמירה, להתקשר בקשר רוחני אמיץ לאל חי וקים.


בני אברהם אוהבך שנשבעת לו בהר המוריה.

האהבה היא הקנין היותר יקר והיותר שלם בעולם. אמנם האהבה מודרגת היא ע"פ הנושא של האהבה, ואור החיים העליונים, שאין סוף לאשרם, הוא מופע במציאות באהבה השלמה לאלהים חיים אלהי אמת. אבל ע"ז צריכה הנשמה להיות מבורכת בסגולה זו, שאוצר האהבה האלהית יהיה אצלה שמור וחי. ואנחנו הננו בני אברהם אוהבך, מוטבעים בטבע האהבה האלהית, ירושת עולמים מברכת אברהם, אשר נשארה עדי עד בישראל עם קרובו. ואהבת עליונה זו היא מלאת הקנין וההויה, רווית המציאות ועושר הישות, הנהדרה בפאר ונאדרה בקודש. ומפני שמצדנו, בתור בני אדם, שמקבלים שינוי בכל מערכי לבם, אפשר לפעמים, שהתכונה החיה הזאת, של אהבת אלהים אמת, תשתנה ותרד ממעלתה, יש לזה כבר בטחון עז, זו היא השבועה שנשבעת לו בהר המוריה. המפעל הקדוש והנשגב הזה רשם את רשימת הבטחתו לדורות עולמים, שחקיקת האהבה האלהית, הטהורה ואדירה, תהיה קבועה במסתרי הנפשות של האומה, אשר בה יתברכו כל גויי הארץ, למרות כל השינויים הרוחניים והחמריים, החצוניים והפנימיים, שחלים על כל היצורים כולם.


זרע יצחק יחידו שנעקד על גבי המזבח.

אף שרצונות החיים הגסים, ההפכיים מאור הקדושה הרוממה, המופיעה בגאון עזה באהבת האלהים אל עליון, יוכלו לפעמים להתגבר עד כדי כסותם את האור הגדול והקים הזה, שבו זהר ההויה השלמה והמלאה מתגלה, כבר הננו מוטבעים בתכונת יצירתנו המקורית מזרע יצחק יחידו, מכון הרכוז של כל חיים, שנעקד על גבי המזבח, והמסירה אל האלהים, בקשור של כל כחות החיים, גם הנראים כסותרים והפכיים, רק ליסוד אהבתו העמוקה החיה והנפלאה. תכונה זו נחתמה בכח יצירתנו ממקור צמיחתנו הגזעית. זרע יצחק יחידו, שנעקד על גבי המזבח.


עדת יעקב בנך בכורך.

ישנן מעלות רוחניות כאלה, שהן נוחות להתאחז מצד קדושת הכלל אצל היחידים, אצל כל יחיד בפני עצמו, אבל קשה להן להחזיק את מעמדן בקבוץ הכללי, שחיי החברה והעדה יש שהם הולכים בדרכים אחרים, המבטלים את האפשרות של העמדת אותן המעלות הנשגבות על מכונן, וק"ו שהם מעכבים מלהוציא אל הפעל את פעולתן הטובה. אבל כנסת ישראל היא קבועה בקדושתה בתור עדה פועלת בעולם, עד שמימי יעקב, שנקבע בזרעו החותם המיוחד של האומה, בהבדלתה מכל העמים, נקבע בה ג"כ תכונת הבכורה. וע"פ עצת ד' זאת היתה, שהבכורה של עשו תהיה מוסבה ליעקב, וזה היה לאות, שישראל יהיה הבכור בין העמים כולם, והבכורה היא תכונה, שמחיבת להיות משפיע ופועל פעולה חנוכית על יתר הבנים והבנות, שבאים אחריו, כמו כן הונח בישראל כח זה של הפעלה לטובה ולקדושה על כל העמים. והפעלה זו, הצריכה לצאת בכל כך התפשטות, אי אפשר לה שתצא מצד הקדושה היחידית, שהיא מתעלמת בחיים הפנימיים לבדם,אלא היא מוכרחת לקחת ג"כ חלק בחיים הפומביים, שבתור עדה וקהל שלם ירשם כח הקודש בכל מלואו, וזהו אושר מיוחד, שהננו מוטבעים בקדושה לא לבד בטבע היחידיות שבנו, כ"א ג"כ בטבע הקבוצי שלנו, מצד הכרעתנו לטובה את כל העולם האנושי כולו באחרית הימים, שזאת היתה משאת נפשו של יעקב אבינו, בהתיחדו עם בניו, כדי לבא מיחוד זה לידי ההשפעה הקבוצית היותר שלמה, עדת יעקב בנך בכורך.


שמאהבתך שאהבת אותו, ומשמחתך ששמחת בו, קראת את שמו ישראל וישורון.

זהו פשוט, שכח הקנין הזה של הקדושה, הקבוע גם בהצבור שלנו בתור עדה, שהוא אמנם מובלט הוא ביותר מצד כח הבכורה, שיש בה ג"כ הוראת ההשפעה לעמים רבים, והתפשטות רבה מן הפנים אל החוץ בהופעת הקודש, אבל ודאי שאי אפשר כלל שסגולה כזאת של השפעה תמצא באיזה צבור כ"א כשערכו הכללי בעצמו הוא כ"כ מרומם ונשגב, בקדושתו הצבורית, עד שאופי הצבור שלו עומד הוא להיות כח פועל, ביסוד קדושתו וכחו האלהי, על קבוצים רבים אחרים. אלא שכ"ז שלא היתה הקדושה המשפעת מוחלטת לא היינו משיגים כלל, שיש כאן ענין של תכן קדושה כללית, קבועה במהות הכח הקבוצי, אלא שהיינו דנים שאם אמנם שיש כח קדושה קבועה בישראל, מה שאי אפשר להסתפק בזה, שהוא חל ביחוד מכח הנסתר של הכלל על יחידיו, אבל שיהיה הכח הזה חל על הקבוץ הכללי בתור עדה לא היינו מכירים, ובשביל כך הוכרחנו להזכיר את צד הבכורה שביעקב, כדי להיות בצדק מותאמים לשם עדת יעקב. אבל באמת ידענו, שישכאן בהכרח קדושות קבוציות כפולות: קדושה קבוצית חברותית פנימית, בחיי הכלל כשהם לעצמם, וקדושה קבוצית חברותית פועלת על המון עמים רבים. ושתי הסגולות הן מתאחדות זו עם זו, אע"פ שיש לכל אחת מהן צביון מיוחד וסגנון מיוחד. והנה האהבה זוהי נחלה פנימית, מה שאין כן השמחה, היא ענין ההולך ומתגלה ג"כ כלפי חוץ. וכאשר אנו רוצים להביע בזה את שמחת נפשנו על יקרתן של הסגולות העצמיות, אשר ניטעו בחסדי אלהי ישענו בתוכנו, ג"כ בצורה עדתית חברותית, אנחנו אומרים ע"ד הסגולה הקבוצית המיוחדת לנו בישראל פנימה,שהיא גחלת האהבה האלהית העליונה המאירה בנו, וע"ד הכח המיוחד להופיע בעולם כולו בהופעה אלהית, שהיא תנובת השמחה האלהית, הזורחת למרחקים בקרני יפעתה. והם המה שני השמות: ישראל, הפנימי, בתור"הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב", וישורון, החצוני, שהכל מביטים עליו, "וישורו יראו בו", איך ללכת באור נגהו וזיו זרחו. שמאהבתך שאהבת אותו, ומשמחתך ששמחת בו, קראת את שמו ישראל וישורון, כלומר שמאהבתך שאהבת אותו, באהבה חודרת פנימה, קראת את שמו ישראל, ומשמחתך ששמחת בו, והופעת את אור כבודו גלוי לכל העמים, קראת את שמו ישורון.


לפיכך אנחנו חיבים להודות לך.

ההודאה באה על הכרת הטובה מצד עצמה, שלפי הערך של גדולת הטובה, ושל ההכרה שמקבל הטובה מכיר אותה, כן תגדל ההודאה, ההולכת מתוך הרגש המלא, שדוחק את הלב, שלא ישאר תכן הטובה מבלי ההבעה של הכרת הטובה להמיטיב.


ולשבחך.

ההודאה על הטובה תבא אפילו כשהטובה, שבאה מהמיטיב אינה מורה על גדולה ומעלה עליונה של המיטיב. אבל הרבה יותר מזה יהיה הרגש כאשר הטובה בעצמה היא מורה על שלמות עליונה במיטיב, שאם לא היתה לו שלמות נפלאה זו לא היה יכול להשפיע טובה כ"כ אצילית ועליונה. אז יצורף עם ההודאה גם השבח, המורה הכרה בהשלמות, והסגולות הרוממות, וגודל העלוי של המיטיב.


ולפארך.

הפאר יבא, כשההשפעה של הטובה היא מזוגה ומתאמת באפן נפלא, שקולה בפלס ישר, ומכוונת במדותיה, בצבעיה השונים, באפן הרמוני, שהתפארת והיופי העליון הנשגב מאד מזהיר ממנה. וכל שלשת המדות הללו, ההודאה, השבח, והפאר, הן מתיחשות לחמדת הקדש, של אצילות הנשמה הישראלית הכללית, בפאר העליון וההתאמה הנפלאה שלה, בכל תכונותיה העדינות, שכל אחת היא במקומה משוערת ע"פ היופי העליון, ״יפה דודי אף נעים".


ולברך ולקדש.

הברכה באה ממקור ההשפעות כולן בהכרה,שמעין שאינו פוסק הוא מקור החיים, וכל הטוב והנשגב, היורד ממרומי על, ומתפרש לכל שדרות צבאי צבאות המון רב של נשמות קדושות, ממולאות בלשד האהבה האלהית וזיו חמדתה. וכאשר ההשפעות באות עד המקום, שחיי הבשר והחמר שורין שם, הננו צריכים לקדש את ההופעה הזאת עצמה, כדי שלא תתעכר בעכירותו של החמר וכחותיו. ע"כ הננו צריכין להסמיך אל הברכה את הקדוש, ולברך ולקדש.


ולתת שבח והודיה לשמך.

לעומת מה שהרגשת קבלת שפעת הטובה האמתית בכללותה, היא מעוררת בתחלה את רגש ההודאה, ואח"כ את הערת השבח, מצד הכרת ההערצה הנשגבה של גודל הרוממות, של המשפיע את אוצר הטוב מאורו העליון, הנה כאשר הדברים יורדים הלוך וירוד, ואנחנו צריכים לקדש את הברכה, שתשאר באצילותה ועדונה, הננו צריכים להקדים את השבח, הנוגע בהכרה המוסרית של האופי הנעלה והשלם והנפלא, של המשפיע העליון ב"ה, ואח"כ אנו פונים אל רגש הכרת הטובה, מפני שאנו כבר קבלנו אותה, ואנו נותנים שבח בתחילה ואח"כ הודיה. וזהו לא מצד עוצם המקור העליון ברום עזו, אלא מצד השיך לנו,והפועל על רגשותינו, שזה הוא יחש השם, בתור דבר שהוא איננו כ"כ עצמי ויסודי כמו העצם. ולתת שבח והודיה לשמך.


אשרינו.

זאת היא הבעה כללית, הבאה מעוצם תענוגה של הנשמה, כשהיא חשה את עדונה הגדול, את זיו חייה המלא עדני עז, מהמון זרמי חיי עולם וישות אדירה, השוטפים בקרבה פנימה, מנחת דשן קרבת אלהים חיים, ואור קדושתו המלאה על כל גדותיה. האושר הזה בהרגשה הכללית שלו, הוא ממולא פרטי הויות אין קץ, ואורים נשאים מרוממים לאין תכלית, וכולם מלאי זיו ומפיקי נגה, וההבטאההכללית יוצאה היאממעמקי הנשמה כפרץ מים כבירים, ברב ששון ועליזת גבורת קודש. אשרינו.


מה טוב חלקנו.

עצם חלק ד' משוש החיים ומקורם, יסוד הטוב, אור אין סוף וזיו הדרו, הוא חלקנו. והוא טוב מצד עצמו, מבלי שום הבחנה באיזה דרך ואיזה אפן בא לידינו, שנעשינו אנחנו חלקו והוא נעשה חלקנו. זהו טוב מוחלט, שאין להגבילו ואין לתארו בשום תאר מיוחד ומוגבל.


ומה נעים גורלנו.

הנעימות באה, מאיזה יקר חמדה הבאה לאדם בארח מופלא ונסתר, שנעלם מכל, וגם מזה שנפל בגורלו, באיזה אפן זכה בו. דוגמת החשך המבחין את האור, במשל של מים גנובים ימתקו. הגורל זאת היא הזכיה הנעלמת, שאין ידועה סבתה המוסרית הנכונה,לעומת זכית המשפט הידועה בסבתה. והנה מה שאין אנחנו משיגים בשום אפן איך בא הדבר לידינו, שאנחנו זכינו להדבק באור ד' ברב טובו וקדושתו, זהו סמוי מן העין, ומכל שכל ומדע בבירורו. וזהו יסוד הגורל שזכינו בו באפן מופלא, ע"פ מזל עליון, שאי אפשר להעמידו באיזו בחינה הגיונית וצורה משפטית. וכ"ז מוסיף לנו נעימות. מה נעים גורלנו.


ומה יפה ירושתנו.

אילו לא היינו מותאמים, לאותו הדר הקדש אשר זכינו לו, אז אף כי היה בו מן הטוב ומן הנעימות, אבל היתהחסרה מצדנו הערכת היופי, כחק דברים שאינם מתאימים זה לזה, כשהם יחד, שניטל מהם תכן ההדר והפאר.אבל מצד ירושתאבותינו הקדושיםנעשינו מסוגלים, מותאמים מאד לזיו הקדושה ההולמת לנו, מצד הטבע הקדוש שירשנו מהאבות הקדושים,איתני העולם, שנעשו מרכבה לשכינת אל חי וקים, וממילא התכן האלהי, השורה עלינו וחי בקרבנו, הוא יפה ומתאים לנו. ומה יפה ירושתנו.

אשרינו, שאנחנו משכימים ומעריבים ערב ובקר, ואומרים פעמים בכל יום, (דברים ו ד): "שמע ישראל ד' אלהינו ד' אחד", ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד.

האושר המיוחד שלנו הוא, שמתוך היסוד המקודש, הנאדר בחיים ובהויה העליונה, הנובע מתוך אור אלהי אמת השופע עלינו, ומקדושת אור תורתו, מאירים הם עי"ז על ידי זה גם כל חזיונותינו בעולם וכל ערכי החיים, הרוחניים והחמריים, בטבע בשכל וברגש, והננו מאחדים את אור הקודש העליון, לחבר את קדושת התפיסה האלהית, מצד הכרת המציאות ופלאי הבריאה, אל מקום ההופעה של דבר ד' והתגלותה של תורה.

אשרינו שהננו משכימים ומעריבים. מצד הקודש שלמעלה מכל טבע ומכל חק קבוע והגיון, המדוד והשקול ע"פ התכונות שהשכל האנושי יוכל לתפוס אותו, היום הוא קודם להלילה. כך היא מדת הקדש, "בקדשים הלילה הולך אחר היום". מתוך השאיבה האלהית שבכח התורה שנתנה ביום, (שמות יט טז): "ויהי ביום השלישי בהיות הבקר", היום קודם הוא ללילה, והננו משכימים בתחילה ואח"כ מעריבים. אמנם, כאשר הענין בא לידי הבעה, מתמזג הוא כבר עם כל החושים והרגשות, התפיסות השכליות ושאיפות הנפש, הנעזרות מתוך הקליטה הכללית של המציאות, שהיא מתקרבת להבטה הבאה מתוך מעשה בראשית, דכתיב בהם (בראשית א ה): "ויהי ערב ויהי בוקר יום אחד", "מעיקרא חשוכא והדר נהורא", ו"היום הולך אחר הלילה". ואנו אומרים ערב ובקר, פעמים בכל יום, לכלול את שני המקורות הללו, בחוברת מלאה עז חיים וגדולת ישע עולמים, קדושת הכרת קבלת מלכות שמים, הבוקעת וחודרת במעמקי הנשמה שלנו, המחדשת את זיוה עלינו בהוד והדר בנעם ושמחה, בכל יום פעמים, בכל עונת היום ובכל עונת הלילה. והננו אומרים:

  • שמע ישראל. ההקשבה הישראלית המיוחדת, הזרועה מלא מזרע אור חיי קודש קדשים בתהום נשמת ישראל הקדומה, העולה במחשבה העליונה, שרשה ועיקרה של תורת אל חי וקים לעדי עד.
  • ד' אלהינו, שהננו מכירים יחוד אלהותו עלינו, מתוך ההופעה של התגלות ד' המיוחדה על נשמותינו, מתוך אורה וזהרה של תורת אמת.
  • ד' אחד, האחדות הברורה בעוצם טהרתה לא תופיע בשום הגיון, בשום השכלה אנושית, בשום הכרה, שאיזה דבר מן הגופניות והחושיות עוזר להם, ע"כ רק בכנסת ישראל, רווית טל אורות של גילוי שכינה בכל הויתה, ד' אחד מתגלה בהוד קדשו.

זאת היא אמרת הנצח וההוד, שכל הכרזת קדושת שם ד' אלהי אמת, המיוחדת לגוי הקדוש, גוי אחד בארץ.

ומתוך ההתעלות, שע"י האורה הפנימית הזאת, אנו מעלים ג"כ את כל התכן המדעי, את כל היסוד של ההכרה האלהית הבאה מצד כל מעשי בראשית, המוכרים בחושים ומתודעים בבינת הלב ושכלו הבהיר של האדם, הנברא בצלם אלהים. אנו אומרים ברוך שם כבוד מלכותו, שהשם הזה מואר הוא לנו ע"י הוד יד ד', המתגלה בכל מעשי בראשית, אשר נראה על ידם כי אין חקר לגדולתו וכבוד מלכותו. ותחת אשר כל תפיסה שכלית תוכל להשתנות, על ידי שינויי התכונות, אשר למשיגים על ידו כח השכל האנושי, לא תשתנה לעדי עד ההכרה העליונה הזאת של דעת ד', גם בחלקה השכלי, שהוא השני במדרגה, מפני שההכרה הקדושה הזאת מתאחדת היא עם ההכרה העליונה העצמית, העומדת למעלה מכל שכל וכל חוש, מכל טבע ומכל הגבלה, ומתאחדת היא באור קדושתה של תורה, המובעה באומר סלה של שמע ישראל. ע"כ גם זאת ההכרה, הבאה משם כבוד מלכותו, איננה הכרה זמנית חולפת, כ"א כי אם, אלא עומדת לעולם ועד.


אתה הוא עד שלא נברא העולם, אתה הוא משנברא העולם, אתה הוא בעולם הזה, ואתה הוא לעולם הבא.

הננו באים ומתארים את האחדות הנפלאה, המתממת לנו את שני הדרכים של קבלת מלכות שמים, של ערב ושל בקר, של שמע ושל ברוך שם כבוד מלכותו,של אור העליון,ממקור התורה שקדמה לעולם, ושל האור הנמשך ממנו, ביסוד ההויה והקמת צבאות עולמים, ואיך שע"י פאר קדושתם הפנימית של ישראל, שעלו במחשבה האצילית הקדומה, הן מתאחדות. אתה, הגלוי האלהי, המעטרנו חסד. הוא, סתר העליון, המרומם ונשא בתפארת גבורתו. עד שלא נברא העולם,אור התורה שבה ברא הקב"ה את עולמו, "ואהיה שעשועים יום יום", אלפים שנה שקדמה תורה לעולם, הופעה קדושה זו באה לנו מהמקור הקדמון, עד שלא נברא העולם. ואתה הוא, באין שום קצוץ ופרוד, באין שום הבדל ושינוי, משנברא העולם, שהופע האור של הקדושה העליונה התורנית, בתור אור החיים, של קבלת מלכות שמים, של כבוד המלכות, המאיר בהויה והיצירה כולה, משנברא העולם. וכשם שהאור הקדום, עד שלא נברא העולם, המתעלם מראש מקדם על ידו הופע האור הגלוי משנברא העולם, כן חוזר הדבר שע"י העוה"ז, שנתגלה ע"י האור הנמשך שהופיע בבריאה, ע"י יניקתו מיסוד מקורו הקדום,הנעלם מעין כל, "עין לא ראתה אלהים זולתך",מופיע מתוכו של האור הגלוי - אור החתום של העוה"ב. אתה הוא בעוה"ז, ואתה הוא בעוה"ב. ויסוד הפלא של האחדות הנפלאה הזאת, בא מתוך חביון העז, שכל מערכות קודש הקדשים עומדים מסודרים ע"י אור הגבורה הגנוזה בסתר עליון, המכריחה את כל ההויה לצאת לאור עולם, למעלה מכל מגמה, למעלה מכל כונה, למעלה מכל חפץ, למעלה מכל רצון, שרק זהו עז אור הרצון, המופלא, שרק אור אין סוף מופיע בו בכבודו, שבגודל מאורו, אין ראוי לקרא שם שם של מפעל, כ"א שם של הופעה, לא "עד שלא בראת את העולם", המצין את הפעולה בצורה הרצונית שלה, כ"א מה שהוא הרבה יותר עליון מזה, יסוד מחשבת אלהים חיים הקדומה, רצונו הטמיר וגבורתו הגנוזה, "עד שלא נברא העולם". "המלך מדבר וההדיוט שומע מאליו", "וישמע את הקול", לא מדבר אליו, בשו"א המ"ם, כ"א "מדבר אליו", בחירי"ק המ"ם. זהו הוד והדר עליון מקור חמדת אין קץ. "נפשי חמדה בצל ידך לדעת כל רז סודך, מדי דברי בכבודך הומה לבי אל דודיך".


קדש את שמך על מקדישי שמך.

הרי יש לנו ענין בכאן עם הקודש הגלוי ועם הקודש הנעלם, עם הקודש הנתפס בכבודו באיזה רעיון שכלי אנושי ועם הקודש המתעלה מכל רעיון ומכל מחשבה, ואנחנו יודעים שהדברים באמת קשורים זה בזה, ושכל כחה של הכרת הקודש הגלוי בא מהופעתו הפנימית של הקודש הנעלם הבא מיסוד ההתגלות האלהית העליונה.ו כאשר בזמן שאין הענינים מתוקנים, אז הקשר שבין הקודש הנעלם ובין הקודש הנגלה, מתרופף, ע"כ אנחנו מבקשים הארת הפנים העליונים, שיקדש הקדוש ברוך הוא את שמו, בקדושתו העליונה הגנוזה, העומדת הגבה למעלה מכל השגה ומכל תפיסה והכרה שכלית, ביחם מקושר וחפיפת כבוד על מקדישי שמך, ע"י הכרתם ותפיסתם לפי ערכם וכחם, והתחום הגלוי לא ישאר מצומצם ע"פ מדת ההכרה הטבעית אשר לשכל האדם והרגשתו, כ"א שיהיה האור של קרושת השם העליון יורד ומופיע על האור הנתפס ברעיון ובמחשבה של מקדישי שמך.


וקדש את שמך בעולמך.

התכן של הקודש הולך הוא ומתעלה מעלות ע"ג מעלות. הקודש העליון, החבוי בחביון העז האלהי, המופיע לא ע"י שום הכרה שכלית בעולם,כ"א בהתגלותדבר ד' בנבואה ורוח הקודשהבהיר העליון, עומד הוא למעלה מציור הקודש המוכר, המתגלה בצורה הכרית גם ביותר שלם שבבני אדם מקדישי שם ד'. אמנם אותו אפן של ציור הקודש, המצויר בלבם של שלמי ישראל ביחוד, הרי הוא עומד למעלה מכל הופעה של חיים ושל טבע השורר בעולם. ואנו מבקשים, שכשם שיקדש השם יתברך את שמו, בהופעה של הקדושה הסתומה והגנוזה, על מקדישי שמו, באפן הקודש הגלוי, ככה יקדש את שמו בעולמו. כלומר, שאור הקודש הגלוי, המופע בלב טהורים וקדושים, יופיע על כל מהלכי החיים, שבטבע ושבעולם, ואז ימלא העולם דעה והשכל, רוח חן ומוסר, ואור שלום ומאהבה ימלא כל היקום כשיקדש בורא כל עולמים את שמו בעולמו, אחרי שיתקדש שמו על מקדישי שמו. וקדש את שמך בעולמך.


ובישועתך, תרים, ותגביה קרננו.

ישועתד'האמתית היא באה, כשהאורות העליונים,הסתום והגלוי,מתאחדים יחד ומופיעים בעולם בצורה מתאימה. אז מתמלא העולם גבורה וחיים, וקדושה ותפארת גם יחד. הרוממות העליונה היא באה משפעת אור הקדושה הגנוזה, כתאר דבר רם, המונח במקום עליון ואיננו מתמשך להשתפל למטה, ככה הוא התכן של ההופעה העליונה, אשר אין לה דוגמא בעולם הטבעי, ולא בציורים המושכלים של השכל ההגיוני האנושי. אמנם הארה זו היא עטרת תפארת עליונה, אבל לא תפעל בגלוי את פעולותיה על שפור החיים ותקונם. לא כן הוא בתאר גבוה. הגובה הוא מצטין ג"כ ביחש להמשך הדבר, ההולך וגבה מתחתית מצבו עד הרום העליון. תאר זה מתאים לעניני הקדש שיש להם תפיסה הכרית בעולם, והשפעתם נכרת על החיים ועל הטבע, אבל מפני שאור פנימי עליון טהור מאיר כאן הולך הוא אור הקודש הלוך וגבוה, עד שהוא מתאחד, בציוריו ובדבקותו העליונה, עם האור הגנוז, אשר ברזי סתר עליון. ובצרופם של אורות הללו, כשהם מתאחדים ומתגלים בעולם, ביפעתם המכופלת, אז בא החזון הנחמד, המרומם קרן ישראל, בחיים מלאים כל הוד ועז וכל כבוד ומוסר, ביפעת קודש קדשים. וזהו התכן המקודש המיוחד לישראל, לרומם קרן ביראת ד' בשכל טוב, וברוח חיים של גבורה וחירות עולם, בכל פאר מעלה פנימית וחצונה גם יחד, שבאה יחד עם הישועה האמתית, ישועת ד' באמת. ובישועתך תרים, רוממות אין קץ, המתעלמת מהשדרות הטבעיות, והשכליות המוטבעות, ותגביה, בעלוי ההולך ומתאחז עם כח ההשגה הנתפסת בלב עם קדוש, אבל הוא הולך ומתעלה למעלה למעלה עד אותו הגובה, המתתחם עם הארת הקדש העליון, שכל אלה הם תוצאות של קבלת מלכות שמים השלמה, הכפולה, החבויה והגלויה גם יחד. תרים ותגביה קרננו.


בא"י, המקדש את שמך ברבים.

סגולהמיוחדת יש להצבור בכללו, להרבים, ביחוד בישראל, שסגולת האחדות הכללית ספונה בו מעולם. "מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ",שהקדושה היותר גלויהוהקדושההיותר נסתרת מתאחדת ומתמזגת באפן מותאם בכחם של הרבים. פרסום ההתגלות, המיוחדה לרבים,הלא הואמהדברים ההולכים לקראת הפומביות.ולעומת זה סגולה טמירה ישנה בענין הרבים, מה שאי אפשר כלל לצייר בענין היחיד. היחיד הוא מופיע בשכלו, בהכרתו, עד המקום שכח המשיג וידענות היודע מגיע שם, אבל הקשר הכללי שיש להם להרבים אל הדברים העליונים ומושגי הקדש,הוא הרבה יותר נעלה מאותה המדת הנכנסת בהכרתו של כל יחיד ויחיד מיחידי הצבור. הכח הרוחני הנעלה הזה של הרבים, המתעלה כ"כ בקשר אמיץ, עד כדי קיום ועמדה חזקה לדורות עולם, בכל מה שהוטבע בעומק התכונה של הרבים, הוא בא מתוך הפגישה של אותםש ני האורות בצורותיהם השונות, בהתאחדות גמורה, גובה הקודש החתום וגובה הקודש הגלוי. ואנו מברכים לד' האל הקדוש, המקדש את שמו הקדוש באותו תצביון המיוחד, הכופל את תכונת קדושתו בסגולת הרבים, המקדש את שמך ברבים.


אתה הוא ד' אלהינו, בשמים ובארץ, ובשמי השמים העליונים.

ידענו, שהשם יתברך הוא מתיחש בעולם האנושיבשם ד' אלהי ישראל,יען אשר אנחנו עמו וצאן מרעיתו, וע"י ההופעה המיוחדת בהתגלות הפלאות, אשר נעשו לכנסת ישראל, נודעה יד ד' ואמתת מציאותו והשגחתו הנפלאה. אבל היה עולה על הדעת,שזהו רק חזיון הנוגעלאנושיותולעולמנו המוגבל.הודיעה פה התפלה הרוממה, שאין כן הדבר, שבכל היקום בכללותו, בשמים ובארץ, ולא עוד אלא גם בשמי השמים, העליונים, הרמים במעלתם מכל הענינים הזעירים של בני אדם,גם שם מוכר הדבר וידוע ברשומו,כי שם ד' נקרא על עמו ישראל.מפני שקדושת נשמתם של ישראל היא כוללת את ההויה כולה, עולה היא למעלה, ומאחדת את העולם הרוחני היותר עליון עם העולם החמרי המעשי, להודיע בכל את פלאי אל דעות ואת עוצם האחדות האלהית הטהורה, שהיא מתעלה בכל מדרגה ומדרגה ממדרגות המציאות, בכל אחת כפי ערכה, וכפי ערך קדושת ישראל המתגלה בה לפי מדתה. א"כ אתה הוא ד' בשמים ובארץ, ובשמי השמים העליונים, במדה כללית אחת, אע"פ שבכל מקום ומקום התכן הוא מתעטר באופי מיוחד לפי ערכו ומדרגתו.


אמת אתה הוא ראשון, ואתה הוא אחרון, ומבלעדיך אין אלהים.

גדולתו הרוממה של אדון עולמים ב"ה, המתוארת בהוד נצחיותו, במה שהוא הראשון המוחלט, שאין ראשית לראשיתו, ואחרון לאחרונים אין סוף, הוא הדבר אשר הטעה את קלי הדעה לחשוב, שגודל נצחי ואין סופי הוא הגורם, חלילה, שיהיו אמצעיים בין הבורא אל הבריאה המוגבלה, בתור מנהיגים ושולטים מתוכים, ומזה באה כל הטעות של עבודה זרה בעולם. ע"כ מעידים אנחנו, שדוקא מפני שאנו מכירים ויודעים, שאתה הוא ראשון ואתה הוא אחרון, אין-סוף בהחלט, בלי ראשית בלי תכלית, אנו מעידים שמבלעדיך אין אלהים, ולא יש שום מנהיג אחר ושום שליטה אחרת בעולם כי אם שליטת אין-סוף הוא לבדו הוא.


קבץ קויך מארבע כנפות הארץ.

הידיעה הזאת ושרש האמונה בטהרתה, המחבר את הקדושה הרוממה, של אור אין-סוף, עם הקדושה החודרת בכל העולמים ובכל היצורים כולם, הלא היא סגולת ישראל, ושבשביל כך נפזרנו בכל העולם, בארבע כנפות הארץ, כדי לתמם את החזון שימלא כבוד ד' את כל הארץ, ודעת אלהי אמת תחדור בכל לב, בכל נפש ובכל רוח. הפזור אמנם הועיל רק להכין את הלבבות, שאחר כך בעת אשר הגאולה העליונה הנצחית תגלה ע"י קבוץ קוי ד', מארבע כנפות הארץ לארץ חמדה, אז ישוב האור הגדול, של דעת אלהי אמת, להופיע, בכל הודו והדרו, מארץ החמדה, על כל קצוי ארץ. יכירו וידעו כל באי עולם, כי אתה הוא האלהים לבדך, לכל ממלכות הארץ. הידיעה שלא ישאר כאן דבר של רעיון ומחשבה, כ"א ידיעה ברורה, המכרעת את דרכי החיים כולם, ללכת בדרך ד' אחד, המיוחד בהנהגתו בכל העולמים כולם, אשר עי"ז הוד הצדק, החסד, המשפט והקדושה, האידיאליות והאצילות העליונה, מתגלה בעולם, מוכרחת היא להביא את כל הממלכות, לכונן את סדרי ממשלתם ע"פ דרכי ד', אשר נגלו לישראל עם קרובו. וכשם שהממלכות בכללן יקחו להם לקח מדרכי ד' אחד, איך לכונן את משטריהם ע"פ הצדק האלהי, ככה יכירו כל באי עולם, בפרטיות, לסדר גם הם את דרכי החיים הפרטיים שלהם ע"פ אותו הקו הישר, שהממלכה בכללותה מסדרת על ידו את ההנהגה הכללית שלה. ונמצא, שקדושת השם יתברך תתפשט בכל הברואים, וכבוד ד' ימלא את כל החיים.


אתה עשית את השמים, ואת הארץ, את הים, ואת כל אשר בם, ומי בכל מעשה ידיך, בעליונים או בתחתונים, שיאמר לך מה תעשה.

כאשר אנחנו מביעים את בטחון תקותנו, לתקון העולם כולו, ע"פ דעת ד', וכל קדושת החיים והמוסר, הננו מבארים את יסוד התקוה והאמונה, הבטוחה בקדושתה הכללית והפרטית. כי מאחר שאין שום מציאות, לא כללית ולא פרטית, נמצאת כי אם, מידי ד', יוצר ובורא כל, והוא ב"ה הוא מקור הצדק והמוסר, א"כ אין שום מציאות בעולם, שהצדק והמוסר לא יתגשמו בעולם בחיים ובמציאות. כי אם היה, חלילה, דבר אפשרי, שיעשה איזה פרט או איזה כלל מהמציאות מבלעדי ד', אז היה מקום לחוש, אולי זה הפרט או זה הכלל, שאיננו יוצא מתוך אותו הכח, שכל המוסר וכל הצדק וכל הקדושה היא שלו, הרי הוא מעכב על ההתפשטות של התכנים האציליים והקדושים. אבל מאחר שבאמת אתה עשית את השמים, וכל העולמים הרוחניים כולם, את הארץ, וכל העולמים החמריים כולם, את הים, וכל מה שהוא נסתר וחבוי מעינינו, מאיזו מניעה שהיא, ולא רק הכללים, שהם השמים, הארץ והים, אלא גם הפרטים, כל אשר בם, ומאחר שכולם לא נבראו כ"א מאתך, ע"כ בודאי שאין לספק ע"ז, כי מי בכל מעשה ידיך בעליונים או בתחתונים שיאמר לך מה תעשה. וכאשר רצונך הקדוש הוא שולט במציאות, בלא שום אפשרות של הפרעה, ע"כ הדבר ברור, שאין שום מעצור בדבר, שלא יתגשמו בפעל כל האידיאלים היותר גדולים, שמטרתם היא קדושת החיים, קדושת הצדק והאמת.


אבינו שבשמים, עשה עמנו חסד בעבור שמך הגדול שנקרא עלינו.

מקור הקשר הקדוש, שבין נשמתה של כנסת ישראל לבין אור חי העולמים, הלא הוא מיוסד על יסוד קדושת המחשבה העליונה מחשבתם של ישראל שקדמה לכל ב"ר). מצד השרש העליון הזה אין שום חסרון, ולא שום פגם ומעוט אור, יכול להיות נמצא, ולשם הבעת קשר קדש זה, הנעלה ומרומם מכל, הננו מתארים את יוצר כל ב"ה בשם אבינו שבשמים, כלומר מקור החיים העליונים שלנו בשרשם העליון הנשא ומרומם לעד. והנה מצד המקור העליון הזה אין שום דיןושום קטרוג יכול להמצא כלל, ע"כ הבקשה שלנו היא מדויקת : עשה עמנו חסד. ואף אם אנחנו במציאות החמרית שלנו, ובתנאי העולם המוגבל הקשים, כבר נעתקנו הרבה מהמדרגה העליונה, של סוד המחשבההעליונהבמקורה, אבלעצם המציאות בתוכיותו לא יוכל להשתנות, וגם עלינו, כשאנו במצבנו הירוד לשעה, נקרא עלינו שמך הגדול, שכל המהלך הכללי של הויתנו הלא הוא להאיר בסוף באורה של אותה המחשבה העליונה, שבשביל כך אתההואאבינושבשמים, ותעשה עמנו חסד בעבור שמך הגדול שנקרא עלינו. ואע"פ שאותו השם הפרטי, שהננו נושאים אותו, במדתנו המצומצמת, אשר בחיי הזמן ומניעותיו הרבות, לפעמים הוסתר אורו ע"י הקלקולים הבחיריים, אבל מה שנוגע להשם הגדול, ולהמגמה הכללית, החובקת את כל המציאות כולה מראשית עד אחרית, זה השם ביחש עמנו לא הועם אורו, והוא נקרא עלינו בפאר קדשו, וממנו ועל ידו תוצאות לכל אורי החסד, המופיעים גם בכל מקום ובכל זמן.


וקים לנו, ד"א, מה שכתוב (צפניה ג כ): "בעת ההיא אביא אתכם".

הדברים הפרטיים, המתגלים בצורה מצומצמת בעולמנו, כשהם נובעים ממקור עליון הרי הרשם העליון הזה חל עליהם ונקרא עליהם תמיד, ומתוך כך אנחנו מובטחים, שזה השרש העליון הקדוש, של שרש נשמתנו ביסוד קדושתה, הוא מופיע עלינו גם בשפלותנו, ושמו הגדול תמיד נקרא עלינו. וכמו שהוא כן בענינים של צורת המציאות, שהם בגדר דברים אלה, ככה הוא בענינים של זמנים ורגעים, ששרשם העליון הוא קבוע ועומד בסדר זמנים הנסתרים העליונים, ומה שהם מופיעים בצורות פרטיות של חלקי זמנים, ע"פ האפן המתנודד והמצטיר בצורה הזמנית המוגבלת, שאנחנו רואים אותה שוטפת ובלתי קבועה, הרי השרש העליון שלהם הוא קבוע, במקום אשר אין שום יד של שינוי ושל נדנוד משיגה אותו. והננו מקוים, שע"י אור הקדש של ההבטחה, הכתובה בדבר ד', יאיר אור התכן של העת, באותה המדה שהיא מושרשת במדרגתה העליונה, בצורה הרוחנית של סדר זמנים. בעת ההיא, הנסתרת והאצילית, אביא אתכם. זאת תהיה סגולת ההבאה הכללית, של כל האומה בתור חטיבה אחת, שהחיים העליונים, במרומי קדושתם מופיעים עליה.


"ובעת קבצי אתכם".

מצד התכן העליון אין כנסת ישראל מתפרדת ומתפזרת, שהרי היא כולה ביסוד האחדות העליונה האלהית היא מושרשת, וכל ענין הפזור הרי הוא תופס רק את הצד החצוני שבהויתה. ע"כ הצד של הקבוץ, שהוא הצד הגלוי והחצוני של האומה, הוא מיוחס לא לעת ההיא, המכוון לשרש הנסתר והחבוי של הזמן, כ"א בעת קבצי אתכם. והדברים נמשכים לענין היחש המקודש השרשי, שיש בין תכן הגלוי ובין תכן הנסתר, של הופעת הקדושה, שההופעה הנסתרת, שתהיה מתגלה על הענין הגלוי שבמהות הגאולה, תתמם את החזון, של הזמן הגלוי המתיחש להקבוץ, אל הצד הנסתר, המתיחש אל ההבאה בכלל. בעת ההיא אביא אתכם ובעת קבצי אתכם.


"כי אתן אתכם לשם ולתהלה בכל עמי הארץ, בשובי את שבותיכם לעיניכם, אמר ד'".

כל כך מתקשרים הם, בהופעת הגאולה, התכנים העליונים הנסתרים עם התכנים התחתונים הגלויים, עד אשר הענין היותר גלוי ויותר חצוני של גדולת האומה, שהוא הצד שעל ידה היא פועלת על כל עמי הארץ, שאין להם מושג כלל מהעצמיות הפנימית, שבסגולתה הקדושה של הכנסיה האלהית, מכל-מקום, ענין זה הוא מקושר ג"כ גם כן לסוד הגאולה הפנימית, מה שהוא מושג רק לישראל לבדם, והנשמה הישראלית, בעיניה הרוחניות, רואה אותו, ואין לזר אתה חלק בתכן גאולה נשגב וקדוש זה, אשר הוא חבוי ונעלם. "יום נקם בלבי - ללבי גליתי, לאברי לא גליתי, ולבא לפומא לא גליא". ונמצא, שאפילו בהשפעה החצונית הזאת, שלגבי עמי הארץ, ישנם שני צדדים: הצד הפונה כלפי יניקתו מהתכן העצמי הפנימי, זהו השם, שהוא מושג של עצם ושל אופי; והצד הפונה כלפי הפומביות וההשגה הגלויה של האומות היא התהלה, נחלת ההמון בענינים שאפשר להם לבא לענין פרסומי. כי אתן אתכם לשם ולתהלה בכל עמי הארץ, באיזו מציאות ובאיזה אפן, - בשובי את שבותיכם, לא בצורה של שיבה חצונית לבדה, שעמי הארץ ג"כ גם כן חשים אותה ויודעים את ערכה, אלא בשובי את שבותיכם לעיניכם, בצורת קדושה פנימית ועליונה כזאת, שרק עיניכם, הרוחניות, הטהורות של כנסת ישראל, אשר "עיניך יונים" כתיב בה, יכולות לחזות את יפעתה. ומיסוד גאולה פנימית עליונה וקדושה זו יופיע אור הגאולה, של לשם ולתהילה בכל עמי הארץ, מצד גילויה והופעתה גם כלפי חוץ. (מלאכי ג יב): "ואשרו אתכם כל הגוים כי תהיו אתם ארץ חפץ, אמר ד' צבאות".