עולת ראי"ה/פרשת העקידה
או"א זכרנו בזכרון טוב לפניך.
כל התכונות הטובות, שמהן תוצאות לכל המעשים הטובים וכל הרגשות הטובות, הנה מוצאן הוא מאותו הקשר האלהי העליון, של הנשמה הכללית, ההולכת ומשלחת את ענפיה, בהמשכם של הדורות. ואע"פ שבמשך הזמן של הדורות בירידתם, הרי הבהירות של הטוב ושל הקדושה הולכת וכהה מצד החצוניות, מ"מ בפנימיות החיים, הגלויה וידועה ליודע תעלומות ב"ה הרי הקשר כולו של כל הטוב אצור הוא ועומד בעינו בכל צביונו ותפארתו. והננו בשביל כך מתפללים ומכוונים את לבנו כלפי מעלה, שאלהינו ואלהי אבותינו, אשר מרוחו הטוב האציל תמיד את אור נשמתנו, זכרנו בזכרון טוב. אותו הטוב היסודי, שהוא לפניך, בעוצם טהרת קדושתו יגלה ויראה לפניך גם כעת, כמו שהוא נמצא בערכו הפרטי ברוח החיים התוכי של כ"א ואחד מאתנו.
ופקדנו בפקודת ישועה ורחמים, משמי שמי קדם.
הזכרון הוא מצד העבר הגדול, של כח הסגולה האורית כמו שהיא בעינה לפני ירידתה והתמעטותה במשך הדורות בירידתם, שאותה הבהירות, שעמדה הסגולה הקדושה המיוחדת, שממנה באה הנקודה הנשמתית הקדושה לכל פרט מפרטינו, תהיה נזכרת ומופעת מכח שרש מציאותה משכבר הימים. והפקידה היא כבר ביחש ההוה, שתתעלה הנקודה ההוית, הנעלמת במציאותה, ובלועה בעומק הסתרתה, עד כדי כהות אורה, ומתוך כך ישועה רחקה ממנו, שתפקדנו בפקודת ישועה, שהיא היציאה של ערך קודש זה מכל מצריו, מצד סגולת ערכו הנשגב מצד עצמו, שהוא ראוי לשפעת רחמים, לרחם על כח יקר ונשגב, המושרש מיסוד קדושה עליונה, הנתון בשבי בידי כחות מאפילים את אורו הנשגב. הופעת הישועה והמית הרחמים צריכות הן לבא, מההתחלה היותר כללית, היותר שרשית, ויותר מפוארה, שהיה שמה כחה של הנשמה באצילותה מאיר ברב פאר וכבוד עליון, שזהו בשורש הקדמון של האור המקודש, לא כפי ערכו הארצי, המוטבע כבר במעבי הארץ, אלא כפי ערכו הקדום השמימי, ולא כפי ערכו השמימי שהוכן כבר לירידה ארצית, אלא כפי ערכו השמימי שהתעלה מכל מדת ירידה,והוא עומד ברוממותו הנצחית ומאורו המלא, שהוא ענין סגולת מקורו, משמי שמי קדם.
וזכר לנו ד' אלהינו, אהבת הקדמונים.
זאת הסגולה האצילית, העומדת בקדושת מרומה, היא מקושרת בנו גם בהשתפלותנו במשך הזמנים. כי גם בפרטיותנו, שהקדושה האלהית היא מתיחשת לנו מצדנו, בתור ד' אלהינו, הנה באותו הערך הלא היתה גם סגולה זו כלולה כבר לא רק בעינה המושכל, המצויר, המופשט, אלא גם בתכונת האהבה שיורדת כבר בתכן של רגש והערכה נפשית. ואותה האהבה הקדושה של הקדמונים, שאנו כ"כ אחרונים נגדם, הנה היא נמשכת כחוט השני גם בנו מיסוד שרשה הקדום, שבזה הננו בטוחים לבקש מאלהי קדם ב"ה : וזכר, לנו ד' אלהינו, אהבת הקדמונים.
אברהם, יצחק, וישראל, עבדיך.
אהבה זו הקדמוניה, הלא היא של אברהם, בהיותו בשלמות מעלתו ורום מלוי שמו, שהוכן כבר בתור אב המון גויים וצור שממנו האומה הקדושה חצובה, ויצחק בכל תמימות קדשו שמעולם, וישראל במעלתו העליונה, הרוחנית האצילית, שהיא באה מהופעתה של הנשמה הגדולה והיתרה, שבשביל כך נקרא שמו ישראל. ובכח הרום שלהם עלו להיות ממשיכים את המפעל האלהי, של הארת העולם באור הקדושה העליונה, שהיא עתידה באחרית הימים להגלות בכל יפעתה, שהם בשביל כך נקראים עבדיך, עובדי עבודתך, וממשיכי מגמת התכלית של שכלול האנושיות וההויה כולה ע"י המשכת קדושתן של ישראל בעולם, מכחם של האבות הקדושים, שעבודת ד' בטהרתה היתה כל מגמת הויתם וחייהם, בכל עומק מהותיותם.
את הברית ואת החסד.
כל דבר נעלה בחיי הרוח, המתפשט במציאות, מוכרח שיהיו לו אלה שני היתרונות: היתרון האחד הוא מעלת בטחונו וחוזק מציאותו, והשני מעלת חופשו ויסוד מציאותו מתוך רצון מלא נדבה, שהוא גילוי האידיאלי שלו. וכאן אנו רושמים את אלה שני היתרונות ביחד, את הבטחון והאמץ של הברית, ואת החפש והנדיבות של החסד.
ואת השבועה שנשבעת לאברהם אבינו בהר המוריה.
השבועה היא הבעה קדושה, המחברת את הבטחון עם האידיאליות המנודבת, שהיא מאחדת בכח העליון את כל הכחות הפועלים באור החיים, את הראשית ואת האחרית, יחד עם כל הממצעים ומתווכים ביניהם, לאגדם באגודה קדושה אחת. שבועה זו נשבע ד' לאברהם אבינו, האדם הגדול בענקים, המעניק בקומתו את הראשית עם האחרית, את ההכרח של הכריתות הבריתית עם נדבת החסד החפשית ברום עזה. והמקום המתאים לזה הוא הר המוריה, מקום המקודש מראש מקדם, מצד עצמיות מציאותו ותכונתו בהערכתה של הארץ הכללית, בתור הנקודה המקודשת הנצחית במרכז החיים האנושיים.
ואת העקדה, שעקד את יצחק בנו על גבי המזבח.
אותה הפעולה, שכל חמדת אהבת הקודש, בכל שלהבתה האלהית, יצאה על ידה, לאור עולם בחיים ובפעל, היא העקדה, שהאהבה הגמורה והמסירות האלהית העליונה, המופעת מקדושת הנשמה התוכית, כפי מה שהיא ברום אורה העליונה, אשר כל ישעה וכל חפצה הוא רק מלוי החפץ האלהי, בתשוקת חפצה הפנימי, בהשגתה הבהירה, היוצאה מתוך כל צירופי האורה של כל הברית, המכריח וגוזר אמר סלה, וכל החסד, המתנוסס בפאר חופשו ונדיבותו האצילית. זהו המפעל הנצחי, אשר עדי עד יעמוד לנס עולם, העקדה, שעקד אברהם אבינו את יצחק בנו על גבי המזבח, שמתוך יסוד מפעל מלא אש אהבה העליונה הזאת, יונקות הן כל הקדושות של כל הקרבנות כולם, לכל עבודותיהם העליונות, העומדות ברום עולם ומעטירות את הנשמות, את החיים כולם, ואת כל ההויה, בתפארת כליל הודם.
ככתוב בתורתך.
לא יש כל אפשרות של שום שכל, ושום רגש אנושי, גם המקודש שבמקודשים, והעליון שבעליונים, למוד את הערך הגדול הזה, של האהבה הקדושה והטהורה האלהית, וכל מחמדיה הגנוזים, באור הגדול של המפעל הקדוש והנורא של העקדה. ע"כ אי אפשר לתארו בשום אפן אחר, ובשום הרצאה אחרת, כי אם לדרוש מעל ספר ד', מקור האורה ומעין החיים של יסוד הקדושה והדבקות האלהית, הנערצה לנצח, שממעינה אנו יונקים תמיד, כל הדורות, וכל התקופות, כל החיים וכל האישים, כל אחד ואחד מכפי מה שהוא ראוי לדלות מים הקדוש הזה, אשר ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים. ככתוב בתורתך.
ויהי אחר הדברים האלה.
המאורע הגדול, אשר נהיה ליסוד העליה הרוחנית של כל האנושיות כולה, שהוא נסיון העקדה, שפעל להוציא אל אור החיים את תעופת הרוח היותר קדושה, הדבקה באלהים חיים בכל לבבה, בכל נפשה, ובכל מאודה, - כל מה שעבר על אותו צדיק, מיום הבראו, ובאפן יותר כללי כל מה שעבר על המצוי כולו, הוא הכשר לקראת המאורע הנורא הזה, הנותן צורה מפליאה ומאירה לכל היקום, עד שיש יחש לכל אלה אל הענין הנפלא הזה, לקשר אותם אליו, ולומר : אחר הדברים האלה.
והאלהים נסה את אברהם.
גבול יש לחופש הרצון, שהוא מתבלט בתכונתה של הבחירה, בכל מקום שהוא נמצא. גם באותן ההופעות, שאנו חושבים אותן לחפשיות מצד הרצון הבחירי של האדם, יש בהן בעומק הויתן דברים מכריחים שהם נסתרים ונעלמים מן העין. אבל יודע תעלומות ב"ה, אשר לפניו נגלו כל מצפונים, הנה הוא רצה להוציא לאור ההויה את כל אור הקודש, את כל הנצח והשיגוב, הטמוו וגנוז בנשמתו הגדולת של אברהם. לצרך זה הופיע עליו רצון חפשי מחלט, בלתי מקושר בשום הכרח פנימי או חצוני, כדי שעצמיותו הפנימית הבלתי תלויה תופיע פה בהדר גאון עזה. וזהו יסוד הנסיון ברום גבהו. והאלהים נסה את אברהם.
ויאמר אליו, אברהם.
כשד' קורא אל האדם בשמו, הרי זו קריאה, המטבעת את האדם בעצמיותו. כאשר שרי קודש העליונים הרבה זמנים ישנם בחייהם, שמם אינם כלל מוכרים לעצמם בתור עצמיות מיוחדה, שיש לה הויה וענין, וק"ו תשוקה, שאיפה וחפץ פרטיים, אז אמנם באותה התכונה הכללית אין שום בירור של מהות עצמית ושל רצון עצמי, בחירי, חפשי, כי אם יש כאן הויה כללית, נמשכת בשטפי נגהה אחרי אור אין סוף, רצון צדיק חיי החיים, אור העולמים כולם. וכדי לתמם את חזון הנסיון בכל עמקו וגבורתו, קרא האלהים אליו : אברהם. בקריאה קדושה זו הוטבעה עצמיותו בתוכו. וכל החפצים, הרצונות והשאיפות, הקשורים לפרטיותו, התגלו בכל עז גבורתם וגדלם, עד כדי ההכשרה לגלות את האופי הרצוני החפשי של ענק עולם זה, שזוהי מדת הנסיון הנשגב.
ויאמר הנני.
מתוך חרדת קודש של דבר ד', ריכז עצמו אותו צדיק, ע"פ הקריאה האלהית, שיהיה הוא עצמו מה שהוא בעצם הויתו הפרטית ע"פ קריאת שמו אברהם. מתוך אומר סלה זה נכנס הוא, ברום קדושת כלשאיפותיו, אל עצמיותו. והכנסה עצמית כזאת, שבאה מתוך החרדות העליונה לדבר ד', של ירא האלהים העליון, היא חודרת ועמוקה. היא כבר מרכזת את כל החיים אל הפרטיות המהותית, כפי מדת ההכשרה היותר עמוקה, ששום כח המשכה טבעית לא יוכל להיות ככה מעמיק את ההתרכזות האפינית, בתוכיות הנפש פנימה, עד כדי עומק זה, לחוש ולהרגיש יפה יפה את כל הרגשות הנשאים, הגנוזים בטבע האדם, וכל יחושיו החביבים הנוגעים בנפשו. זהו הגודל של המאמר הנני.
ויאמר קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת, את יצחק.
כאשר כבר הוכן האב הגדול לכל הרכוז העצמי, הראוי להיות מרגש על ידו כל עז האהבה הגדולה של האב אל הבן האהוב, באה עוד הנבואה האלהית להעמיק את עזוז האהבה בכל מלא תקפה. וצוה אותו, שיקח נא, ברצונו החפשי, שזה מסמן מלת נא, שהיא לשון בקשה, שיקחהו וימשכהו אליו בלבת אש אהבת האב הגנוזה כאש בקרב לבבו, והקיחה תהיה מפלשת בכל תהומי הנפש את חידור האהבה הנלהבה, מצד שהוא בנך, המיוחש לך, ביחש הקשר הנשמתי היותר חזק, את יחידך, שרכוז החיים הפנימיים הנפשיים שלך הוא הדוק בו במדה היותר עליונה, אשר אהבת, באהבה השכלית, מצד יוקר הערך והמעלה של הבן היקר המצוין במהותו בכל מעלות נפשו וחמודותיו הנשגבות, את יצחק, השם החביב הכולל אוצר חיים נשאים ואורות של שמחת עונג, לאב האוהב אותו אהבה נאצלה ועמוקה, עד מעמקי תהומיה של כל חגוי נשמתו.
ולך לך אל ארץ המוריה.
כשבאה הנבואה עד כאן, עד כדי הסמון של המקום אשר ילך שמה אחר שיקח את יצחק בנו יחידו אשר אהב, בכל חדירת סגולותיו הנעלות, היתה השפעתה כאילו שם, בארץ הנבחרה המלאה אורה וחדוה, הספונה כולה בחיי נשמות ואור צחצחות, יתגלו עוד ביתר שאת אוצרות הזהר אשר לנפש הבן היקר. ואז ידע, איזו מתנה טובה ואיזו חמדה גנוזה נתן לו אל אלהי הרוחות בבן חמד זה. אשר על כן הפתעה תהומית היא ההבעה, שבאה מיד, בתקף אור הנבואה האלהית, בדבר ד' הברור אח"כ.
והעלהו שם לעולה, על אחד ההרים, אשר אומר אליך.
כאן הגיע אור הקודש של הנסיון למדרגתו הגבוהה והנפלאה, שחוץ מההבעה של הצווי, "והעלהו שם לעולה", אחרי כל ההתפארות העמוקה, והאמתית, ביקרת סגולתו הנפלאה של הבן הנחמד, הנה צריך היה הרוח להיות עוד אמיץ, מלא הוד ועז וגבורה ושמחת קודש, עד כדי להיות עוד מוכן לנבואה, שהיא צריכה עוד לבא אליו, לסמן לו את המקום המכוון בדיוק, בין ההרים הרבים אשר בארץ, למען דעת את אותו ההר המיוחד, על אחד ההרים אשר אומר אליך.
וישכם אברהם בבוקר.
מנוחת הנפש של הנשמה הקדושה, של האב הקדוש איתן האזרחי, לא נשבתה. שנתו לא נהיתה עליו, מתוך הידיעה הברורה, הבאה לו בדבר ד', ושום רגש של כהות, של רשול ושל דכאות, לא נתערב בהמית נפשו המטוהרה. שנת ישרים במנוחה ועליזת קודש עברה, וזמן ההשכמה באה כסדרה, ועז ד' המשוה רגליו כאילות, לרוץ כצבי ולהיות גבור כארי, לעשות רצונו של מקום ב"ה סמכהו, כי השכים בבוקר. וישכם אברהם בבקר.
ויחבש את חמורו.
הפעולה הראשונה, בישוב הדעה הגדולה לצורך ההליכה, למהירותה ולבטחונה גם יחד, היא חבישת החמור, היתה עבודתו של אותו צדיק להקדים אותה על יתר המכשירים, הבאים אחרי שכבר יסודה העקרי של המצוה כבר יעשה בשלמותו.
ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו.
הרגיש את חשיבותה של הפעולה הקדושה הזאת, ולבד שלא נפל רוחו בקרבו, למעט עי"ז בשגגה אפילו קצת מהסדרים המכובדים הראויים לאיש המעלה, אלא שלקח את שני נעריו, המיוחדים לכבודו ושמושו, באפן המרחיב את הדעת, עמו, והם היו המצורפים עמו בדרכי החיים הרגילים, ואת יצחק לקח בתור בנו, ממולא באש החיים של אהבתו העמוקה.
ויבקע עצי עולה.
היה אפשר לסמוך למצא עצים באחד היערים, וק"ו שהיה אפשר לקחת את גזרי העצים בלתי מבוקעים, ולהכשירם להבערה בעת אשר יהיה כבר מוכן הצורך להשתמש בהם. אבל האהבה האלהית העליונה, העוברת כל טבע אנושי, היא שבערה בלב האב הקדוש, כדי לזרזו להכין, גם את ההידור והסדר של תשמישי קרבן אלה, כמו העצים, בהקדמה זריזה ומתונה גם יחד. כאן כבר חדר הרעיון, שהנהו עומד לפני חזון עליון ופעולה קדושה, העולה ממעל לכל התכונות האנושיות הרגילות, כדי להראות שאור ד' אלהי אמת בעולם הוא עומד למעלה מכל מה שיוכל הלב האנושי בטבעיותו לחשב ולהעריך. ומזה בא הקשר של הופעתם של הנסים בעולם, למען דעת כי ד' אלהי עולם הוא רם ונשא מעל כל קשור של טבע, רוחני וחמרי : בשכר ויבקע עצי עולה זכה שיבקע הים לפני ישראל (מדרש).
ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלהים.
לא בכפיפת קומה ולא בכשלון כח הלך הישיש הקדוש הזה, לקראת העובדה המפליאה הזאת, שהיא ההיפוך מכל ארחות טבע נפשו של האדם, כ"א בקימה, במלא הקומה ואזירת החיל. כל המשכת הליכתו היתה, תכונת כח המושך, של מלא האהבה הרוממה העליונה, אשר כלתה לה נפשו להגיע לאותו מחוז החפץ, שכל ציור של מפעל פרטי, ומה יעשה שמה, נמחק כליל מלבבו מפני מלואת האהבה והתשוקה ללכת אל המקום אשר אמר לו האלהים, מלוי דבר ד' ועשות רצונו ומצותו, שהוא יסוד החיים, יסוד האדם ויסוד ההויה כולה, שכל ענינים של פרט, או של כלל, של טבע ושל מציאות, כאין נגדו, ואינם תופסים בערכו מקום כלל, בגודל הנשמה למלא דבר ד' של "ולך לך אל ארץ המוריה". וילך אל המקום ,אשר אמר לו האלהים.
ביום השלישי, וישא אברהם את עיניו, וירא את המקום מרחוק.
סתומים וחתומים הם הדברים, המאורעות הנפשיים הנפלאים, אשר עברו על האב הקדוש במשך הזמן של שלשת ימי ההליכה, אי אפשר שיבוארו ויפורשו ויבוטאו מצפוני קודש קדשים הללו. אמנם מה שהופע ביום השלישי, שבא אור הקודש למרום עזו, ובמקום שהיה צריך לבא דבור, אמירה ליחד את ההר, "על אחד ההרים אשר אומר אליך", באה ההופעה בחזון הראיה. כי כבר עלתה הנשמה למקום העליון אשר שם כל ההשגות מתאחדות, וגם הדבור והראיה, ככל שאר ההופעות הרוחניות, עומדים הם בתפוסה אחת. האמירה היתה בתכונת ראיה, והראיה הקדושה, החזיונית, הנבואית, כ"כ חדרה ונמסכה בנשמה הקדושה, לבושת האור האלהי, של האב האיתן, המלא אור קודש עליון, עד שעיניו גם עיני הבשר הן נעשו לנושאי ההוד הנבואי. ועד אשר עדיין לא בא קרוב אל המקום המפואר, מלא הוד הקודש, כבר חובר הרתוק הקדוש, אשר קשר את הנשמה העליונה האלהית אל יפעת הקודש אשר למקום, אשר כבר עלה במעלתו המתחורת וגלויה לפניו, באפן שאי אפשר כבר לסמנו ע"פ הסמון החצוני הטבעי שלו בתור הר, "אחד ההרים", כי אם המקום, המקום המיוחד שרכוז כל קודש בחיים, בעולם ובהויה, מתקשר עמו. ביום השלישי, וישא אברהם את עיניו, וירא את המקום מרחוק, ראה כבר הוד הכבוד העליון, המעולף בענני ערפל לרדת ללב בני האדם להחיותם חיי עד. "מה ראה? -ראה ענן קשור בהר". (מדרש).
ויאמר אברהם אל נעריו, שבו לכם פה עם החמור, ואני והנער נלכה עד כה.
אחרי ההופעה העליונה של דבר ד', אשר בא בצורת ההתאחדות של האמירה והראיה, נתעלו האב והבן מכל היחושים של הנמצאים האחרים. העולם החמרי לא תפש אצלם כלל את מקומו. והאמירה היתה אל נעריו, אשר נשארו במעמדם הטבעי, קשורים בחמריותם כשהיו מקודם : שבו לכם פה עם החמור, השווי של נפשם עם הנפש החמרית לא היה כאן ענין של המלצה גרידתא, אלא הוראה על דבר ערך האדם בקשור חמרו לגבי ערך האדם שנתעלה, עד כדי ההארה השלמה של נשמתו העליונה בתוכו, כמו שהיתה מאירה בנשמותיהם הגדולות של האב והבן המקודשים. ואני והנער נלכה, עוד נתעלה, עוד נלך, הלוך ועלה, עד כה, עד המדרגה המגבילה, שעומדת כבר על קץ מעלת הנברא, שבטויה הוא כה, כלומר מכוון עם הציור העליון והמגמה העליונה, אע"פ שפועלת באיזו מדה של שעור ושל הגבלה, אבל רשם שלה בא מלמעל מכל גבול, מנחלת שדי ממרומים.
ונשתחוה, ונשובה אליכם.
ההשתחואה היא ההתעלות הנשמתית כלפי מעלה, שבאה בהבעה של השפלתה של תכונת החמר, או גם תכונת המוגבל לגמרי. ובידיעה זו, שהננו עומדים במאסר של הגבלה, נשובה אליכם, להשפיע עליכם ועל בני אדם כיוצא בכם מיסוד אורה של הקדושה והשלמות העליונה, במפעל הקדוש של המסירה הנפשית, הרוחית והנשמתית, לאל חי, הננו בזה שבים אליכם, לרומם ולעלה אתכם. ובעת ההופעה הרוממה, של רגשי הקודש המתלהבים, אשר דבר האב הקדוש לנעריו, לא חש כלל אי זה הבדל בין המצב הנפשי שלו, החושב לכאורה עוד להמשיך חיים קשורים בחמר, ובין המצב הנפשי של הבן, ההולך להפרד מחיי הגויה, להתעלות במרום הקודש העליון. הכל כאחד בא בשביל לכונן את מלוי כבוד ד' והופעת קדושתו בעולם, בכל הברואים ובכל היצורים כולם. ונשתחוה ונשובה אליכם.
ויקח אברהם את עצי העולה, וישם על יצחק בנו.
אחרי ההופעה העליונה הזאת, של ראית המקום מרחוק, ראיה נבואית עליונה, התעלתה הנשמה הקדושה של האב הקדוש, בידיעה והכרה, ועמה נשמתו הקדושה של הבן הנקדש, בתכונה קדושה טבעית רוחנית, בהמשכה איתנה בכח הקדוש הגנוז, עד כדי הנטיה העמוקה לאחד את תשמישי הקרבן, עצי העולה, המקודשים, עם העולה המקודשת, הנשמה העולה בלהב אש קודש של האהבה העליונה, בצמאון אין קץ, לאל אלהי הרוחות. התאחדו כאן הפועל והנפעל במפעל המאחד הזה, כל אחד לפי מדתו. ויקח אברהם את עצי העולה, וישם על יצחק בנו.
ויקח בידו את האש ואת המאכלת.
עצי העולה, שכח ההקרבה והאכול של הקרבן, העולה, הוא אצלם חתום וגנוז, יש להם כבר קישור עם יצחק, שסוד ההקרבהשלו הוא נשואבקרב נשמתו הטהורה,הגדולה בעילומה.והאש והמאכלת, המכשירים הגלויים, שתכלית מפעלם היא מוחשת ומורגשת בלא שום תעלומה, הם ראויים להיות בידי האב הקדוש, שהסוד הגדול והנורא הוא פתוח לפניו עומד לנגד עינו, בכל הוד מורא קדשו וחמדת תשוקת אהבתו האלהית העליונה.
וילכו שניהם יחדו.
כאשר הגלוי והחתום הם תמיד מתאימים במלא כל העולם, וההויה כולה, החמרית והרוחנית, והם מתאימים ומשלימים זה את זה כן הוכרח לבא כאן הצירוף, של הרז העליון, של עלית הגשמה בהדר צמאונה לאלהים חי, אשר ביצחק, אל התכן שכבר היה בצורה גלויה, פתוחה ומובנת כולה, אצל אברהם, עד שהלכו שניהם יחדו, בהתאחדותם החמרית והרוחנית. וילכו שניהם יחדו.
ויאמר יצחק אל אברהם אביו.
הנשמה הפנימית, מעומק גניזתה התחילה לחוש, שיש כאן איזה סוד נסתר, איום ונורא, שהוא עומד פתוח גלוי במקום אחר. נשמתו הגדולה של יצחק חשה זיקוק לפתח את מאסר רעיוניה, ע"י הופעת גילוי הרז העליון אשר בנשמתו של אברהם. זאת היא כללות ההבעה הפנימית, שאמר יצחק,באמירת נשמתוהסוערת, המתלהבת,העליונה, אל אברהם אביו.
ויאמר אבי.
הבטוי היה מלא המית האהבה, אשר התעלתה והתרוממה, באותה השעת הגדולה, למדרגה עליונה מאד, עד שהיה התכן מלא חדוש של אהבת אב, עליונה ואדירה, בשעה רוממה זו, כאשר באמת נתאדרו ועלו רגשי האהבה, הנלהבת והאצילית, בלבו של האב, דוקא בשעה הזאת.
ויאמר הנני בני.
התשובה באה, בהופעת האורה של כל הרז הכמוס, שהוא גלוי בלבו ונשמתו של אברהם, שמוסיף שלהבת עזה על מוקד האהבה הטבעית התדירית, של האב הנשגב לבנו החביב. והיתה ההבטאה לומר הנני, בכל מלא אהבתי, ההולכת ומתגברת בקרבי בשטף עליון מאד, מפני גודל המאורע ועלית הנשמה בכלל. הנני בני.
ויאמר הנה האש והעצים, ואיה השה לעולה.
הובעה בזה שאלה עמוקה מתהום הנשמה, מרוב התשוקה לבא למטרת הקדש, למלא דבר ד', ההקרבה, החזון התיצב נגד עיני הבן הקדוש, בתור המראה המגמתי הנחמד, שהאש והעצים פועלים בעלות העולה, אבל המאכלת היא עושה רק פעולה הכרחית, ואינה מיסוד העבודה, כ"א מכשיר אותה. והנפש הקדושה מרגישה עיקר צמאונה בתשוקה אל המלוי התכליתי : הנה האש והעצים ואיה השה לעולה, מתי אבוא ואראה את פני אלהים,לראות בתפארתה של עבודת הקודש לאל הקדוש, מלך הכבוד, במלואה וטובה.
ויאמר אברהם אלהים יראה לו השה לעולה בני.
כאן הופיע החזון הקדוש בהוד גילויו. העבודה העומדת לפנינו לעשותה היא עבודת קודש מחודשת ורוממה כזאת, שעדיין לא היתה בעולם, ושצריכים אנו ע"ז להופעה אלהית מחודשה, שאלהים יראה לו, השה לעולה. ומי יוכל לבא בארשת שפתים בעת אשר חזונות קודש קדשים, המלא תעלומת רזי קודש, מרחפים נגד עיני הרוחות הגדולים הללו, מי יוכל גם לציין הדבר בפרטות או לקרא בשם את הנושא שהוא כ"כ עלוף בצעיפי הסתר ופלא עליון. אמנם הרכוז של עבודה עליונה זו היא האהבה העליונה, שנפשי חשה אליך, בכל מהותה, שזאת היא נקודת האמירה, של הבטוי בני.
וילכו שניהם יחדו.
לעומת ההסכמה המאחדת הקדומה, שהיתה מאוחדת ברצון ומסירות הנפש האידיאלית הכללית, וחלוקה בציור בידיעה הפרטית, נתמזגו כאן הנשמות יחדו, באיחוד גמור, אחדות הרצון ואחדות הידיעה, בעינים צופות למלא דבר ד' בפליאות הודו, בלא שום הפרש כלל, בין נפש לנפש, ובין מפעל למפעל. הנשמות שקועות שתיהן,ללכת למלא דבר ד' ורצונו. וילכו שניהם יחדו.
ויבאו אל המקום אשר אמר לו האלהים.
כאשר ראה אברהם את המקום מרחוק, היתה הראיה הזאת הנבואית משמשת במקום האמירה, שהועד עליה בהבטחה של "על אחד ההרים אשר אומר אליך". אבל בכל זאת הראיה נשארה במדרגת ראיה, ולא הובלט בה עדיין תכן האמירה, אבל כאשר באו אל המקום הופיעה עליו האורה האלהית בהבלטה כ"כ ברורה, עד אשר כח האמירה שהיה בלוע בה בראיה הזאת ומאוחד עמה, יצא בבירור, והמקום היה יכול בבהירות להיות נקרא המקום אשר אמר לו האלהים.
ויבן שם אברהם את המזבח.
כל כך השקיע האב הקדוש את כל ציורי מחשבתו ותשוקתו האלהית, בהוצאתה של הפעולה הקדושה הזאת, של מלוי דבר ד' אל הפעל, עד שכל פרטי המפעל היו כבר מצוירים, בכל הרגשתם המעשית, עד שהמזבח, שהיה ראוי להבנות, היה אצלו כבר מצויר מאז, בנוי ומשוכלל, עד שלא היה ראוי הדבר להאמר, כבשאר מקומות, "ויבן שם מזבח", בלא הא הידיעה, אלא ויבן שם אברהם את המזבח, הידוע לו מני אז, חשב וחמד וציר, ברעיונו ובכח מחשבתו, את כל תכונותיו, באיזה אפן וציור יבנה.
ויערוך את העצים.
לא סתם עצים ערך, אלא את אותם העצים הידועים, עצי עולה, אשר בקע אותם בכח ההארה הגבורית העליונה, שממעל כל כח אנושי, ומעל כל טבע בשר ורוח, אותם העצים אשר בכח בקועם הוכן כבר הרשם של הפלא העליון, של התגלות ההנהגה האלהית בנסים עליונים, ממעל לכל חק וגבול קצוב, אותה הבקיעה שגרמה לבקיעתו של ים סוף לפני גאולי ד', נצרי שרשיו, בקשר עם ההארה העליונה הזאת, אשר הלכה עמו, כל משך הזמן של הדרך המקודשת הנפלאה הזאת, אותם העצים הידועים, ברשם הקדוש שנקלט בהם מהוד החיים וכח הנשמה, שהכניס בבקועם לשם עצי עולה, ערך. ויערוך את העצים.
ויעקוד את יצחק בנו.
התכונה של שלהבת אש הקודש, של אהבת ד' ותשוקת הנשמה, בהמון גליה ובכל שטפי עזה הסואנים, למלא בכל עז את הצווי המוחלט, התגברה בכל תקפה, עד אשר אפילו אם היתה מצטרפת לכח האהבה העמוקה, של האב הזקן לבנו יחידו, המונעת על פי תקף טבעה מלעשות את הפעולה הזאת, גם כל מין התנגדות ומאון וכל עצמת גבורה מצדו של יצחק נגד הפעל הזה, ג"כ מצד קדושת הנשמה של האב הקדוש היה מתגבר על כ"ז והיה עושה בחזקה את דבר ד', בהיותו עז כנמר, קל כנשר, רץ כצבי, וגבור כארי לעשות את רצון אביו שבשמים. ע"כ אע"פ שכאן התאחדו הנשמות הקדושות של שניהם של האב ושל הבן, בתשוקה נפלאה אחת למלאות את דבר ד', אבל רשם הפעולה היה צריך להיות, ע"פ תקף הרצון של המנוסה, שגלוי וידוע הוא לפני יודע תעלומות, שאפילו אם היה הנסיון נעשה יותר כבד, מצד איזה מאון וסרוב, והנעת כל רגשי החמלה והרחמים, מצדו של הבן כלפי האב והמון מעיו ולבבו, היתה הפעולה נעשית בכ"ז, בכל ההידור וכל התשוקה שלה. ע"כ עקד את יצחק בנו, כאילו היה הדבר נגד רצונו, והוא תוקפו ומזקיקו לזה בעל כרחו בתור עקוד, למלא בזה את מדת האמת של עומק הנסיון הפלאי. ויעקד את יצחק בנו.
וישם אותו על המזבח, ממעל לעצים.
לא נאמר "וישם אותו על העצים אשר על המזבח", אלא "על המזבח". אופי מיוחד וקדושה מצוינת למזבח קדוש זה, שנבנה לשם מטרה של הקרבה כ"כ נאצלת, קדושה ונערצה, שכמוה לא היתה וכמוה לא תהיה בעולם. ע"כ היתה, השימה מתיחסת אל המזבח. אמנם היתה ממעל לעצים, שהוא כולל ג"כ ממעל להרעיון והרשם של העצים, שהופעת הנסים, המתעלים מכל חק וטבע מוגבל, נתגלתה ע"י בקועם. וכאן עלתה הקדושה האלהית, שהאירה בנשמות הנאצלות הללו, הטהורות בטוהר קודש קדשים, במעלה כ"כ מופלאה, עד שלא הורגש כלל במפעל הנשגב הזה, שיש כאן איזה דבר נגד טבעו של אדם, שצריך להלחם נגדו, אלא שכל זה הוא מתאים גם אל הטבע החקוק, מפני שכל מדה ומשקל מיוחד ומפורט נתבטלו לגבי אור האבוקה, של לבת אש קודש אשר בנשמת אל חי אשר בקרבו. וישם אותו, על המזבח, ממעל לעצים.
וישלח אברהם את ידו, ויקח את המאכלת לשחוט את בנו.
כאן באו קדושת הגבורה האלהית,ועזוז האהבה הקדושה לאלהים עליון, למרום עזם. הנשמה העליונת של האב הקדוש כבר היתה כולה דבוקה באלהים חיים. אברהם בצורתו העליונה לא היה לו כבר קשר חמרי וטבעי עם הגוף וכליו. רק כח מפקד ומושל בעז אלהים, על הגויה וכל אבריה, זה הוא מה שנשאר אז מתארי חייו. ובשביל כך נאמר וישלח אברהם, המלא אור ד' על כל בתי נפשו, את ידו, הנשואה אז, לא בתור יד אדם חי טבעי, מתנועעת תנועה רצונית פשוטה, כ"א היד הלכה בשליחות עליון, בדחיפה אלהית, בשליחותו של אברהם, העומד לפני ד' וקשור ברצונו הקדוש בכל מהות חייו. ואותה היד, שנשלחה בצורה קדושה זו, פעלה את מפעל שולחה, שהוא לקח את המאכלת, ברעיון לשחוט את בנו. לא הוזכר כאן השם הפרטי של יצחק, שכל מהותו, וציור שלמותו וחמדת כל מעלותיו ותכונותיו הנשאות כולן, נדבקו בעצמות הנשמה של האב, מרוב אהבה וחבת קודש נערצה לא נשאר מהציור המהותי כ"א זה היחש, שהוא בנו, אשר האהבה כולה נמשכת אליו מאת האב, ותשוקת חייו וקיומו היא כל תקותו ושאיפתו והמית לבבו. ודבר ד' התגבר ועלה למעלה מכל אלה, ויהיה למפעל גוזר ומקיים. לשחוט את בנו.
ויקרא אליו מלאך ד' מן השמים.
ברוב הפעמים הנבואה שלא באה בהופעה של מלאך היא יותר נאצלת ויותר גבוהה מזו שבאה בהופעת מלאך. אבל יש ג"כ מאורעות כאלה, שהופעתו של המלאך היא משלמת את הנבואה, ומאדירתה. בהחזון הראשון של דבר ד', להעלות את בנו לעולה, לא היה יכול שום מלאך להשתתף. ציור זה בכל עליוניותו הוא רק סוד ד' ליראיו, להביא את אדירת האהבה העליונה למרום עזה ע"י מסה כזו, שאי אפשר כלל שתצויר בשום השגה, בשום שכל, ושום הופעה, אמנם אחרי אשר הנסיון נגמר, הנשמה בכל הוד גבורת קדשה יצאה אדירה וצרופה, הכח מוכן כבר להמסר לאלהי אמת, בכל ישותו היותר פנימית והיותר אדירה, שוב באה, ומוכרחת לבא, הופעה אלהית כזאת, שהיא מתפשטת כבר בהופעת אמתתה ויפיה בכל עולמים, ומלאכי קודש, וכל אראלי טוהר, שומעים ומקשיבים לקול ד' בכח דנא. ומלאך ד' קורא, לא מתוך המית איזה חוש פנימי ארצי, המקשר עוד את האדם לאהבת בשרו, לא כי אם מן השמים, מרום הטוהר של האמת, של הצדק, של המשפט ושל החסד העליון. ויקרא אליו מלאך ד' מן השמים.
ויאמר אל תשלח ידך אל הנער, ואל תעש לו מאומה.
קול ד' בכח, ע"י מלאכו עושה דברו אומר, שהצווי המוחלט, בין מצד הצדק להמנע מרשע של שפיכות דמים, בין מצד הטבע להנזר מכל דבר הפוגע ברגשי האב, המלאים אהבה לבנו חמודו, הוא קים בעינו. ההכרות הקדושות האיתנות, החקוקות בטבע הרוחני ובטבע החמרי, לא ירדו ממעלתן, אפילו כחוט השערה, ע"י החזון העליון שנתגלה בדבר ד'. ע"ד ההקרבה והמסירות הנפשית היותר עמוקה לאלהים חיים, שהיא קדושה ואדירת האמת בכח החפץ ותמימות הרצון הנפשי. ע"כ אל תשלח ידך אל הנער, בכל חמר האיסור הפשוט והישר שבדבר, ואל תחשוב שיש כאן איזה נגוד מפעלי, בין אהבת האב הטהורה שלך לבנך יקירך לבין אהבת ד' האצילית, ההולכת ושוטפת בגבורתה בתהומות נשמתך העמוקה, עד שיהיה לפחות איזה צעד נכון לעשות בפעל איזה דבר המורה על המעטת האהבה הזאת. לא כן, ואל תעש לו מאומה, כי רחמי אב ואהבתו בנשמה טהורה היא היא הנה לבת אש קדש, הולכת ישרה מאהבת אלהים הטהורה ורחמיו על כל מעשיו, שהופעתה בעולם מרבה את ההוד והתפארת של הקדושה המגמתית העליונה, המרימת את החיים ואת היקום כולו לרום מעלתם.
כי עתה ידעתי, כי ירא אלהים אתה, ולא חשכת את בנך את יחידך ממני.
עתה הואר אור הטהר הברור, והמזוכך מכל סיג של המיה גופנית מוגבלה, על נפשך הברה. עד אשר גם אהבת אלהים שלך, שבתור אהבה, המשתפלת לשכון בתוך הנפש הקשורה בחומר, ובתוך רוח המוגבל באיזו תכונת גבולים, היא צריכה להיות נצרפת באש היראה העליונה, העומדת למעלה מכל ציור אהבה ורגש, רק במרום השכל וההכרה העליונה בעז טהרת גבורתה, ובזה מלאת את כל התכן המעולה, שנשמה אנושית ראויה לשאוף אליה, בערך השלמתה האדירה. כי עתה נחקקה הידיעה, האלהית הגדולה במלא המציאות של מציאותך והויתך. כי עתה ידעתי, כי ירא אלהים אתה, לא רק אוהב, אשר מבלעדי חוש היראה העליונה, מלואת היקר והאמת העליונה בטהרתם, כי-אם גם ירא אלהים, שהאהבה הנפלאה והתמימה שלך נצטרפה ונזדככה ע"י אור היראה הטהורה, ואין באהבתך לבנך שום נקודה חסרת זהר הטוהר, כי לא חשכת את בנך, את יחידך, בכל עז מלא אהבתך, ממני, ובאת עד המדה העליונה, שאהבתך לבנך היא הסתעפות ישרה ומהודקת גם היא באהבת צור עולמים, מחיה החיים, אלהים אמת. ולא חשכת את בנך את יחידך ממני.
וישא אברהם את עיניו.
חש בקדושת נשמתו, שצריך הוא לחפש איזה נושא, שיהיה בתור כלי להכיל בתוכו את האור הגדול, אשר הוא חש במלא נפשו הרוממה, הספוגה אושר חיים אלהיים, ומלוי רצון וכוסף עליון, להתעלות את מרומי הדבקות האלהית הטהורה, והעיף עיניו בכל מלא חוג ראותו, לפגוש איזה נושא הראוי לקשר קודש זה. וישא אברהם את עיניו.
וירא והנה איל, אחר, נאחז בסבך בקרניו.
ראה והשיג, שהאיל הזה נתאחר בדרך מהלכו הטבעי, והאיחור היה על ידי זה שנאחז בסבך בקרניו. אות ומופת שהוכן בהשגחה עליונה, להמצא בתור נושא ממשי, להכיל על ידו בהקרבתו את כל האור והעדן האלהיי, ברום מעלת הדבקות הסוערת והטהורה, הממלאה כעת את כל בתי נפשו, מלאי תפארת קודש קדשים.
וילך אברהם ויקח את האיל.
הלך ולקח את האיל, שיהיה שלו בתור קנין, שיתאחד עמו באותה ההתאחדות הקנינית, הראויה לכל קרבן רגיל וקבוע לדורות, להיות מאוחד עם המקריב אותו.
ויעלהו לעולה תחת בנו.
ככל אותו החזון וככל אותו עז האהבה האלהית, אשר התלקחה בלבבו, בהיותו מוכן לפעל הקרבת בנו, באותה המדה עצמה העלה את האיל. לא פעל עליו השינוי הזה, החלוף של יצחק באיל, לקרר בכל דהו את כל אותו אור הגבורה וגובה הנשמה הפנימית, המצטרפת אל פעולת ההקרבה, כ"א העלהו לעולה תחת בנו, כדבר ד' שנגמר יסוד הצווי, וחדלה המשכת הפעולה בבנו, ולעומתה נכנס האיל, באותו כח התם וההתעלות הפנימית ממש, תחת בנו. על כל עבודה שעבד אמר יהי רצון כאילו נעשה בבני (מדרש), שבא מתוך כוון הרצון ותמימות המחשבה, שלא מצאה שום התפעלות של יחוסים טבעיים לשנות את העמדה הפנימית של הנשמה, בקשורה לאדון כל.
ויקרא אברהם את שם המקום ההוא ד' יראה, אשר יאמר היום בהר ד' יראה.
כאן באה התכונה הפנימית של האור האלהי ברוח הנדיבה, במדה הגנוזה, בחלק הסתום אשר לא יצא אל הפעל, כ"א נשאר בהמית הנפש ובתשוקה הולכת ומתגברת, שנקבעה קדושה זו במקום אשר קרא לו אברהם ד' יראה. רק לד' היודע תעלומות, לו יאתה לקשר את הראיה הזאת של השיגוב המצוי בפעל, ע"י הכח הזה של התגשמות הצווי האלהית, באפן המוסתר אשר לא נתגלה לעין שום נברא, כ"א ד' יראה. אמנם הופעה זו, של השלמת הנשמה ליוצרה, בצורתה היותר עליונה, היא היא הגורמת את הכנת הנפשות של הדורות העתידים, לקראת הופעה רוחנית והכשרת הקבלה של אור השכינה בראית הפנים, המסורה לדורות : יראה כל זכורך את פני האדון ד'. ומתוך הסגולה הגנוזה, של החפץ הטהור, של מסירות הנשמה וכל המהות לשם רצון ד',ודברו האמת וצדק,נובעת היא התחלת הכשרון של קדושת הנבואה, המיוחדת לישראל ברום פארה, ושגרעיני הכח שלה הנם נזרעים באומה ע"י ראית הפנים, בשמחת הרגלים המוכשרים להשראת רוח הקודש על הראויים לה. "יונה בן אמתי מעולי רגלים היה ונכנס לשמחת בית השואבה ושרתה עליו רוה"ק". (ירושלמי סוכה).
ויקרא מלאך ד' אל אברהם שנית מן השמים.
כאשר בקריאה הראשונה הוכרה ההשפעה, מצד הצרך הגדול של החדלון מן המשכת הפעולה, והשארת התכן הקדוש בעולם העליון הכמוס והחתום, הגלוי ליודע תעלומות, "כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה", כמו-כן עתה, אחרי אשר הפעולה, בכל פנימיות קדושתה, נתגשמה במפעל בהקרבת האיל בפעל באה קריאת מלאך ד' שנית, להאיר אור על הקשר העתיד של המפעל הקדוש הזה, אשר נתגלם בצורה מעשית, והריק אל התכן המעשי את כל העושר המחשבתי הלבבי, שהיה סתום ונסתר מעין כל. והיתה קריאה זו השלמה לקריאה הראשונה, שהיתה סובבת על הערך הגנוז והנסתר המקודש, של המאורע הנפלא הזה, של הנסיון הנשגב. וקריאה זו באה להודיע, שכל האור והברכה של אוצר הקודש, שהיתה גנוזה ע"פ דבר ד' בהפסקת המשכת המעשה בפעל הולכת היא ומתקשרת לחיים ההולכים ומתגלים בשטף הדורות, ההולכים ונוצרים בתכונה מקודשת, הראויה לקבל את הברכה העליונה, היוצאת משרש הקדושה הנובעת ממקור הדבקות האלהית, החיה והרעננה, שבנשמת צור חוצבנו, ראש אמנה.
ויאמר בי נשבעתי נאם ד'.
כאן נתחבר החתום עם הגלוי. כל מה שנרשם, שנהגה ושנשאף, בכל עצמת התשוקה הקדושה בסתר חביונה של הנשמה, שנגמרה בהחדלון, ב"אל תשלח ידך אל הנער", נתגלה אחר כך בהמפעל, ב"ויעלהו לעולה תחת בנו". ועל כן באה כאן ההבעה המקשרת את הנסתר עם הנגלה, בי נשבעתי. בי, במהותי החבויה, הגנוזה ונעלמת מעין כל, לעומת אותה ההופעה הנשמתית המלאה אור קודש, בקשר הקדושה של מלוי דבר ד', המסותרת בכל המהלך כולו, עד הפסקת הפעולה מפני דבר ד' ע"י מלאכו עושה דברו. נשבעתי, השבועה זאת היא כבר תכונה מתגלית, כוללת את כל הופעת המעשים והמשכת החיים בעולמים ובברואים לאין קץ. שבעה במספר, ושבועה, יש להם קשר פנימי, והשבעה שבעת ימי בנין הם, ערכים נעלים מודדים מדות נשאות, להחיות בהן כל חי ולשכלל בהם כל יקום. בי נשבעתי נאם ד', המאחד בכחו את כל סתר ואת כל גלוי, יחד בחוברת, להאיר אור חיים אור חן וחסד, טובה וברכה בעולם.
כי יען אשר עשית את הדבר הזה ולא חשכת את בנך את יחידך.
כי הגשמת במפעל הגלוי את כל רז הסתר, שלא חשכת את בנך את יחידך. וקדושת הרצון הזה, שעמדה במעלתה הנשגבה במרומי המסתרים, העלית עליו לבוש מעשי, לקשרו בעולם במפעל, ואחרי הקשרו במפעל נשאר הרצון בעינו בכליל הדרת קדושתו. כי יען אשר עשית את הדבר הזה בפעל במעשה הקרבן הנפלא, ששמש כלי לכל קדושת הרצון האין-סופי שלך, להקלט כולך, בכל עומק מהותך באור חפץ עליון ודבר פיו ונדבת רצונך הקדוש נשאר ברום עזו, בכל פארו והדרו, החתום וחבוי מעין כל נברא. ולא חשכת את בנך, המרוכז ברוחך, הקשור בשרש הפנימי של כל מאוייך, את יחידך.
כי ברך אברכך.
ממקור הסגולה החבויה תצא הברכה, שאוצרות ברכות פנימיות יש בה, ברכת החיים העליונים, ברכת הנשמות היותר מפוארות החנונות בחן עז האלהים והוד גבורות ישע ימינו, בכל כמות הנפש העליונים והמבורכים.
והרבה ארבה את זרעך.
הופעת הברכה בגילויה, ברבוי הכמותי, שהרבוי האיכותי מקושר עמו, מכח המפעל הגלוי,ההקרבה המעשית,אבל קלט אל תוכו את כל רזי עולם של הברכה, הצפונה מעין כל.
ככוכבי השמים.
הברכה הפנימית, הכוללת כל ההויה כולה, בכל עושר עולמיה, ובכל שיא הרום שלהם, הבאה מתוך מעין הקודש הנסתר אשר בלב השואף לאהבת אל חי.
וכחול אשר על שפת הים.
ברכה גלויה, ברכת הרבוי הכמותי המתגלה לעין כל, המכוונת לאותו המפעל הגלוי של הקרבה המעשית, המלאה אור קודש, של לבת קודש, למלא דבר ד' בפעל.
וירש זרעך את שער אויביו, והתברכו בזרעך כל גויי הארץ.
הופעת ישראל בעולם בראשונה בצדו הגלוי, בתור עם בין העמים, עם מוקף משונאים, החפצים לבלעו, והוא מתגבר ומנצח אותם, זאת היא תכונת הברכה הגלויה בישראל. אבל כל זה רק מעבר והכנה לעתיד הגדול, אשר אור ד' הגנוז יתגלה על ישראל, וכל העמים יכירו כי לא עם פשוט בין עמי העולם הוא ישראל, אלא הופעת דבר ד' באנושיות ובכל ההויה, אז בהתגלותה של ההערכה הפנימית של כנסת ישראל ההולכת ונמשכת מתוך האור הפנימי הצפון, שנגמר בשולו, וערכו המשוכלל, בנסיון המקודש הנשגב הזה. לעומת שני ערכים אלה, החצון והפנימי, יבאו בזמנים שונים, בתחלה התכן הגלוי, וירש זרעך את שער אויביו אבל באחרונה הצורה הפנימית תתגבר, ותצא ממחבואה לאור עולם לעיני כל גויים, ויתברר לכל שאי אפשר שימצאו אויבים לגוי, שהוא נושא בתוכו ברכה לכל עמי התבל, ואז יתברכו בזרעך כל גויי הארץ.
עקב אשר שמעת בקולי.
במפעל האדם ובהארת חייו, החתום והגלוי מופרד אחד מחברו. אוצר הרוח פועל פעולתו במחשבה פנימה. הגוף ומפעליו עושים דברים מעשיים, בתור תוצאה מכללות המחשבה אבל לא בתור אחדות שלמה. אמנם מתוך שכללות הקדושה, בכל גווניה, הלא היא השמיעה לקול ד', ההתמסרות לרצון אדון כל, בורא כל עולמי עד מראשית סתר עליון עד מעמקי אחרית כל פעל גלוי, השמיעה הזאת היא המאחדת עדי עד את ברכת ההויה הגלויה והנסתרת. עקב אשר שמעת בקולי.
וישב אברהם אל נעריו.
אחרי כל ההתרוממות הנשגבה, אשר עברה על נפשו, לא פעל עליו שום דבר להפרד מאותה המדה הגדולה של השפעה על העולם על הסביבה, עם כל חמריותה. הוא שב אל נעריו, על פי מצבם, אותם הנערים אשר הניחם עם החמור, שב אליהם להדרש להם, להעלותם ולשכללם.
ויקומו, וילכו יחדו אל באר שבע.
בהפגשם עוד עם מקור האורה הנה קמו, בהתעודדות רוח וחיים מאירים, באור קודש, של טהרה וצדק. וילכו יחדו, בהדדיות הרעיון והמפעל, אל באר שבע, מקום השבועה וכריתות הברית עם דורשי הקרבה, מקום התגלות הסגולה של המספר שבעה, המקושר עם ערכי שבועה, המורה על בנין עולם גלוי ומיושב.
וישב אברהם בבאר שבע.
המשיך את מפעלו, את תעודת אב המון גויים שלו, שהצטינה בזה באר שבע."ויטע אשל בבאר שבע, ויקרא שם בשם ד' אל עולם". ובתוך המכסה של הפעולה הכללית, המתפשטת בגילויה, שם גנז את הגרעין של האורה, שהיתה בתוכה צפונה, שהסתגל לזה יצחק בהתעלותו המיוחדת, עד אשר נמסרה לעדת יעקב בברכת עולמים. "קורין את המקרא הזה צפונה לפני ד', זוכר הקב"ה עקידת יצחק" (מדרש רבה).
רבונו של עולם.
כשאנו באים להזכיר את כח הקדושה של המחשבה הקדושה של אברהם אבינו, שהיא בססה את יסוד כח מסירות הנפש הישראלית, בעד קדושת ד' ותוה"ק, שהיא אור העולם ויסודו, בכחה של המחשבה כל המון צבאי צבאות הם מאוחדים. לא עולמים מתיצבים לפנינו, אלא עולם, עולם אחד, שאדון עולם, רבון כל, הוא רבונו. וכאשר קדושת המחשבה הישראלית וכחה הכמוס הלא היא קשורת ביסוד הכח של הוד המחשבה האלהית העליונה, "ישראל עלה במחשבה" (ב"ר), "ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ", "מה גדלו מעשיך ד', מאד עמקו מחשבותיך", איננו אומר מצד המחשבה העמוקה "מה רבו מעשיך", כמו שהוא אומר כשהוא מעריך את הדברים מצד החכמה המעשית של רבון כל העולמים מה רבו מעשיך ד' כולם בחכמה עשית", אבל מצד עומק המחשבה אין כאן רבוי, מפני שאין שם פרוד והפרש, רק אחדות נפלאה, שהננו מתמלאים פלאי קודש על עמקה וגדולת מפעלה. וע"כ הננו אומרים כאן לא רבון העולמים כ"א רבונו של עולם.
יה"ר מלפניך ד' או"א.
הרצון, המגמה הפנימית, של כל היש, הלא היא הולכת ונמשכת להגלות ולהראות, ע"י המשכת הדורות של כנסת ישראל, המעתיקה ומרחיבה בחיים את עומק הקודש אשר לאבות העולם, שהם חיו בעד האידיאלים הקדושים האלהיים בעולם. והרצון הכמוס, מלא אור החסד העליון, אנו מיחלים שיגלה בנעמו, ממקור קדושת אבות, וילך וימשך להחיות את תכן החיים וההויה של הבנים. ד', אלהינו ואלהי אבותינו.
שתזכר לנו ברית אבותינו.
הברית היא מיוסדת על תכן קים, שאיננו נופל תחת שום שינוי, וכאן גנוזים היו הבנים בצורה של כח במהותם של האבות והופעת החיים של המשכת דרכי האבות, בדעות, באמונות, ברגש ובתכונה, היא מוכיחה עלסגולת האבות המתמידה בבנים. וע"ז אנחנו מבקשים, שאותו הכח המתמיד והקים, שהוא נמשך בבנים מאור האבות, יאיר בנו בכל סגולת מקורו, ובכל מפלאות פעולותיו, כאשר היה בזמן גילוייו באבות בימיהם. שתזכר לנו ברית אבותינו.
כמו שכבש אברהם אבינו את רחמיו מבן יחידו, ורצה לשחוט אותו, כדי לעשות רצונך, בלבב שלם.
הפלא הנצחי של נסיון העקדה, והשפעתו על העולם בכלל, הוא, מפני שהארת החיים באה שמה בכל מלואה. לא היה אצל האב שום רגש טבעי של המית אב שנכחד, להיפך, הכל היה פורח והכל חי. אבל בידיעה הברורה, שכל החי, וכל המתעלה, הכל נכון הוא ומוכרח הוא להבטל, ולהקשר קשר עליון, ברצונו ודברו של אל עליון קונה שמים וארץ, השופט כל הארץ, אבי כל המעשים, בהבנה קדושה, שכל מעשה וכל מצוי כלא הוא נחשב מצד עצמו, וכל שיווי ערכו וגדלות מציאותו איננו כ"א מצד מציאותו באלהי עולם קונה הכל, בשביל כך גם הרחמים כלפי הבן היחיד, שיש להם כ"כ ערך עדין מוסרי ומפואר, עם כל חזקת מציאותם, הם מוכרחים היו להכבש כדי למלא את דבר ד' ולעשות רצונו בלבב שלם. ובזה הרחמים בעצמם קנו להם את המקום היותר עליון, את מקומם במציאות העליונה, ברצונו של מקום, ששום דבר משם לא יכחד ולא יעדר. ועשית רצונו של מקום, בהחלט, או לפי הנוסחאות האחרות בלבב שלם, זוהי התכונה המקימת את הכל, את כל החיים ואת כל הרגשות. וגם את הרחמים הנכבשים עצמם, בהעלותם אל רום מעלתם.
כן יכבשו רחמיך את כעסך מעלינו.
הכעס האלהי הלא הוא צדק העולמים, מקיים ומבסס את המציאות בגבורתו הקדושה. אבל זאת התכונה בעצמה, במקורה האלהי, איננה משחיתה, אינה מהרסת וגם איננה זועמת, כ"א מלאה היא גבורה מפוארה לרומם את המעשים, להדרם לשכללם ולפארם. וכאשר לא הוכנו הנפשות לאותה הקליטה הרוממה, של כוון מהותם לעומת השרש העליון של הגבורה, ששם רחמי הקודש הם הם ההומים ומתגברים, אז נפגשות הן ונכשלות בהזעם החצוני ההורס ומכלה. אבל ההכנה הקדושה של העלאת הרצון האנושי למרום גובה קדשו, בשרש הצור של האומה, היא היא אשר פעלה, ופועלת בנו, את ההתכוונות כלפי שרש הקודש העליון של מדת הגבורה והצדק האלהי, המתגלה בחצוניותו בתור כעס. והננו בזה נושאים עין להתקדש במרום הקודש, באחיזת מדותיו של האב הקדוש, ע"פ האפשריות שלנו, והכנת יניקת קדשו. וכן יכבשו רחמיך, במרום עזם, את כעסך מעלינו, שיתעלה כח קדוש זה למקור תפארתו, שיביא בכנפיו מרפא וגבורת חיים וברכת עולמים.
ויגולו רחמיך על מדותיך.
המדות בעצמן כשהן מתרוממות, מתעלות למקורן העליון, הן מתפארות, ומציאותן נעשית יותר נעלה, ויש משום התגוללות הרחמים על המדות בעצמן, במציאותן, שיבאו לתכלית שכלולן, באפן שהמשכות הפעולות הבאות מהן תהיינה מלאות תפארת והשלמת המציאות.
ותכנס אתנו לפנים משורת דינך.
שורת הדין היא קיומו של עולם מצד הפרטיות. כל מעשה וכל הנהגה בפרטיותה מוכרחת להיות בצדק וביושר, כתורה וכמצוה. אבל מצד הכללות ישנם דברים כאלה, שגם הנסיגות משורת הדין, והשגגות, הנן פועלות לגרום עניני תקון וישועה. מצד האדם הפרטי אין לו זכות לדרש ותור כמלא נימה, ו"כל האומר הקב"ה ותרן הוא יותרו חייו" (בב"ק). אבל מצד הכללות, סוף כל סוף נזקפים הם בחשבון כל הענינים שפועלים דברים טובים, גם ע"י סבות רחוקות ומעוקלות, ועי"ז תכנס ההנהגה העליונה לפנים משורת הדין, ואין שום שורה של צדק ומשפט לוקה, אלא היא מתעלה ומתרחבת.
ותתנהג עמנו ד' אלהינו, במדת החסד ובמדת הרחמים.
הכניסה לפנים משורת הדין תתכן להיות בתור מאורע, המבריק לעתים רחוקות מזמן לזמן. אבל הסדר התדירי מוכרח להיות ע"פ מדה קבועה. והמדה הקבועה ישנה שהיא מדת דין קשה, שיותר היא מתיסדת ע"פ המבט של ענין היצורים כשהם מצד עצמם. אבל יש עוד מבט עליון על היצורים, בשני אפנים: האחד מצד מה שהם יצורי ד' אדון החסד, שכל עקר הויתם אינו בא כ"א לטובתם וישועתם, והשני גם מצד מהותם, ע"פ ההגבלה שהגביללהם יוצרם בערכם העצמי, הלא עומדים הם כולם להתעלות, להתקדש ולהטהר. המדה הראשונה היא מדת החסד, שהיא פועלת ביסודה התדירי גם בהוה, "יומם יצוה ד' חסדו, יומא דאזיל בכולהו יומין" (זהר), והיא מדתו של אברהם אבינו איש החסד. והשניה, מצד המבט, של העתיד, זאת היא מדת הרחמים, שרחמים רבים נתכים בשטף על יצורי עולם שנשתפלו והם עומדים לצאת מן המצר למרחב ומאפלה לאורה, ונמשכים הרחמים מן העתיד אל ההוה.ומתוך המחשבה הקדושה הקשורה בקשר הנצח,שממנה באה ההארה לאברהם אבינו, לעמוד בגבורת קדושת מחשבתו הטהורה, והקשורה באלהים חיים, בכל התכן של הנסיון הנפלא, ששמה הכל מאוחד, הראשית עם האחרית, בצורת ההוה הגלוי בתכן זמני, הננו מבקשים בצדק, שתתנהג אתנו ד' אלהינו במדת החסד ובמדת הרחמים.
ובטובך הגדול ישוב חרון אפך, מעמך, ומעירך, מארצך ומנחלתך.
יש טוב סתמי, שהוא מתיחש לכל דבר מצד פרטיותו, ולכל זמן מצד ערכו המיוחד. מצד השקפה פרטית זו יש מקום לחרון אף שעושה רשם (זבחים ק"ב.). אבל הטוב הגדול הוא הטוב העולה מהכללות המאוחדת של כל הפרטים, בין פרטי הזמן, בין פרטי המקום, בין פרטי המציאות בכללותה. והנה הנושא של הטוב הגדול בתכונת נצחיותו הוא כנסת ישראל בתור עם ד', שאם מביטים באספקלריא של הטוב המצומצם ישנם דברים במציאות מצד הפרטים, שמביאים את חרון האף, אבל כשמשקיפים על הכלל כולו אנו אומרים "כולך יפה רעיתי ומום אין בך". הטוב יוצא לפעלו דוקא כשהוא מרוכז בנקודת אורה, שבצורת מקום היא עיר ד' שמה, ירושלים עיר הקודש. וכשחרון האף סר מהעם ע"י הופעת הטוב הגדול הכללי, יוכל הרכוז של הקדושה להיות מואר במלוי אורו. אמנם מלוי אור זה אין לו השלמה רק אם יופיע בכל התפשטותו, וכח ההתפשטות של הטוב האלהי בתכונה מקומית הלא הוא בכל גבול ארץ הקדש. ע"כ יוסר חרון האף מארצך, מצד הטוב הגדול הכללי, שנותן מקום לקדושה הרכוזית של העיר, ומלוי מפעלו של רכוז זה בכללות הארץ. אבל כל הקבוץ יחד, של העם, עם המרכז של קדושת אורו בתור העיר, ושל התפשטותו בתור הארץ, אין לו תעודה כ"א כשכל אלה קונים את התכונה של הנצח, שהוא בלתי פוסק, עד כדי להקרא נחלה. מה נחלה אין לה הפסק (זבחים קי"ט., רה"ש י"ב:), אף הם בקדושתם העליונה אין להם הפסק. ואלה המעלות העליונות, העוטרות את העם והעיר, את הארץ ואת תכונת הנחלה, הכוללתם, ראויות הן לבא מצד הטוב הכללי, הנובע מקדושת החפץ הטהור בעז קדושתו, המיוחד לישראל, מכחה של קדושת המחשבה, והרצון להדבק עדי עד באלהי עולם ד', מכח הרשם הנצחי של קדושת נסיון העקדה, שבא בגללה תכן הברית והשבועה לזכור חסדי אבות לבני בנים עדי עד.
וקים לנו, ד' אלהינו, את הדבר שהבטחתנו בתורתך ע"י משה עבדך.
כל אורה של תורה, והשפעתה המזהירה בעולם, היתה בבחינה של תעלומה בקדושת האבות. הם עמודי העולם, מצד עצמם היתה קדושת תורתם, והליכתם לפני האלהים, גבוהה למעלה מכל מדותיה של תורה ע"פ ערכנו. "יפה שיחתן של עבדי בתי אבות מתורתן של בנים" (מדרש רבה). אבל בשביל העדר הקבוץ, שהיה ראוי לקבל את האור הגדול התורתי, היו הדברים חתומים עד אשר נבקע המעצור, והאור נגלה ביפעת הדרו, ומה שהיה, בתחלה בתכונה עלומה ורוחנית לבדה, נתהוה לענין גלוי ומתגשם בחיים. "לריח שמניך טובים שמן תורק שמך, כל המצות שעשו לפניך האבות ריחות היו, אבל אנו שמן תורק שמך" (מדרש שה"ש). ע"כ הננו מתפללים, על הקיום המעשי בהתגלותו, של ההבטחה, של הברית ושל השבועה, של האבות, ע"פ המדה שבאה לכלל גילוי וגשום בחיים. וקים לנו ד' אלהינו את הדבר שהבטחתנו בתורתך, ע"י משה עבדך, הציר הנאמן, לגלות את האור הצפון ולהגשים בפעל את כל האידיאלים הרוחניים העליונים בכל הוד קדושתם.
כאמור וזכרתי את בריתי יעקב, ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור.
כאשר אנו באים להמשיך את המקור העליון, שממנו התכן הגלוי והקדושות בכל ברכותיהן הממשיות יונקים, אז אנו באים מתוך אורו של משה, שקלט לתוכו את התכן היותר פנימי של קדושת יעקב, "תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב", "ויעקב מלבר, ומשה מלגאו" (זוהר), ועולים אנו למפרע בשלשלת הקדושה, למצא את אור הנשמה, המחיה את קדושת הבריתוהשבועה, את זכר חסדיאבות לבני בניהם,לא רק בצורה רוחנית ואצילית לבדה, כ"א גם בצורה מעשית וארצית, להיות ע"י כח זה, הנובע מראש פסגתה של קדושת הנסיון הנערץ, לעם לפני ד' שוכן בארץ חייו, ומתענג בכל עז ותפארת על טוב ארץ חמדה, וכל הדרה, בכל המלוי, של חיי הנשמות, וחיי החמר בזכוכם וקדושתם; כאמור "וזכרתי את בריתי יעקב, ואף את בריתי יצחק, ואף את בריתי אברהם אזכור", ומראש גובה זה, של ראש צורים ושל מחשבות נאצלות אשר כולו אומר כבוד ד' והדר גאונו, יוצא הכח להגשים בפעל את כל חסן ועז לישראל ולארץ חמדתו, והארץ אזכור.