האמונות והדעות/מאמר ב/פרק י
פרק י[עריכה]
וכיון שבארתי שהמושכל והכתוב והמקובל הסכימו כולם על הרחקת הדמיון מאלהינו יתברך, אני רוצה להציע אלה המלות הגשמיות. ואומר שהם עשר. 'ראש', באמרו "וכובע ישועה בראשו" (ישעיהו נט, יז). 'עין', באמרו "תמיד עיני ה' אלהיך בה" (דברים יא, יב). 'אוזן', באמרו "כי בכיתם באזני ה'" (במדבר יא, יח). 'פה', באמרו "על פי ה'" (שמות יז, א). 'שפה', באמרו "ומוצא שפתי לא אשנה" (תהלים פט, לה). 'פנים', באמרו "יאר ה' פניו אליך" (במדבר ו, כה). 'יד', באמרו "הנה יד ה'" (שמות ט, ג). 'לב', באמרו "ויאמר ה' על לבו" (בראשית ח, כא). 'מעים', באמרו "על כן המו מעי לו" (ירמיהו לא, כ). 'רגל', באמרו "והשתחוו להדום רגליו" (תהלים צט, ה).
ואלה הדברים והדומה להם, ממעשה הלשון והרחבתה, תפיל כל אחד מהם על עניין וסברתו במה שנמצאנו בזולת עניין הבורא, ונדע כי הלשון כן אמתתה ומנהגה שתרחיב ותשאיל ותדמה, כאשר מרחיבה ואומרת שהשמים מדברים, "השמים מספרים כבוד אל" (תהלים יט, ב); ושהים מדבר, "כי אמר ים מעוז הים לאמר" (ישעיהו כג, ד); ושהמות מדבר, "אבדון ומות אמרו" (איוב כח, כג); ושהאבן שומעת, "הנה האבן הזאת תהיה לנו לעדה כי היא שמעה" (יהושע כד, כז); ושההרים מדברים, "ההרים והגבעות יפצחו לפניהם רנה" (ישעיהו נה, יג); ושהגבעות לובשות, "וגיל גבעות תחגרנה" (תהלים לה, יג), והדומה לזה, מה שלא יספר מהרה.
ואם יאמר אומר: מה היתה התועלת שהרחיב הלשון זאת ההרחבה, שתפיל לנו אלו הספקות? ולמה לא סמכה על מלות אמיתות, והיתה מסירה מעלינו זאת הרעה? אומר: כי אילו סמכה על מלה אחת, היה השמוש בלשון מתמעט, ולא היה מגיע להגיד בה על קצת המכוונות. ואלו היינו באים לספר עליו בלשון האמתי, היינו חייבים לעזוב ולהניח שומע ורואה רחום חפץ, עד אשר לא יעלה לנו כי אם הישות בלבד.
וכיון שבארתי הדבר הזה, אשוב אל העשרה ההם בביאורים ועניינים. ואומר, שרצו הנביאים ב'ראש' עניין ההגדלה וההעלאה, כאשר אמר בבני אדם: "כבודי ומרים ראשי" (תהלים ג, ד). ורצו ב'עין' – השגחה, כאמרו: "ואשימה עיני עליו" (בראשית מד, כא). ורצו ב'פנים' – הרצון והכעס, כמו שאמר: "באור פני מלך חיים" (משלי טז, טו), ונאמר: "ופניה לא היו לה עוד" (שמואל א א, יח). ורצו ב'אזן' – קיבול הדברים, כאמרו: "ידבר נא עבדך דבר באזני אדני" (בראשית מד, יח). ורצו ב'פה' וב'שפה' – ביאור וציווי, כאמרו: "על פי אהרן ובניו" (במדבר ד, כז); "שפתי צדיק ירעו רבים" (משלי י, כא). ורצו ב'יד' – יכולת, כאמרו: "הן לא קצרה יד ה'" (ישעיהו נט, א). ורצו ב'לב' – חכמה, כאמרו: "נער חסר לב" (משלי ז, ז). ורצו ב'מעים' – חנות, כאמרו: "ותורתך בתוך מעי" (תהלים מ, ט). ורצו ב'רגל' – הכרח, כאמרו: "עד אשית אויביך הדום לרגליך" (תהלים קי, א).
וכיון שמצאנו אלה המלות בבני אדם על זולת ההגשמה בקצת העתים, קל וחומר שיכשר פירושם בענייני הבורא על זולת ההגשמה. ואחר כן אומר: כי כבר מצאנו אלה המלות במוצק, ולא שיכשר שיהיה לו מאומה מן אלה האברים. והוא, שאנחנו מוצאים בלשון לארץ ולמים שתים עשרה מלות. תחילתם 'ראש', "וראש עפרות תבל" (משלי ח, כו). ו'עין', כאמרו: "וכסה את עין הארץ" (שמות י, ד). ו'אזן', כאמרו: "והאזיני ארץ" (ישעיהו א, א). 'פנים' כאמרו: "על פני הארץ" (במדבר יא, לא), ו'פה' כאמרו: "ותפתח הארץ את פיה" (במדבר טז, לב). 'כנף', כאמרו "מכנף הארץ" (ישעיהו כד, טז). 'יד' כאמרו: "על יד הנהר" (דניאל י, ד). 'שפה' כאמרו: "על שפת היאור" (שמות ב, ג). 'לב' כאמרו: "קפאו תהומות בלב ים" (שמות טו, ח). 'טבור' כאמרו: "על טבור הארץ" (יחזקאל לח, יב); 'בטן' כאמרו: "מבטן שאול שועתי שמעת קולי" (יונה ב, ג). 'רחם' כאמרו: "ויסך בדלתים ים בגיחו מרחם יצא" (איוב לח, ח); ו'ירך' כאמרו: "וקבצתים מירכתי ארץ" (ירמיהו לא, ח).
וכאשר מצאנו הלשון, שעשה אלה המלות למה שהעיד חושנו שאין מאומה מאלה האברים, אבל הם כלם העברות, כן עשתה זה למה שהעיד לו שכלנו שאין לו מאומה מאלה האברים, אבל הם כולם העברות.