בני יששכר מאמרי חודש תמוז אב/מאמר ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

מאמר הקודם - בני יששכר - מאמרי חודש תמוז אב - מאמר הבא

צום החמישי[עריכה]

בו ידובר כמה עניינים מן צום החמישי, יהיה במהרה לששון ולשמחה, וכמה גרגרים במגילה, במהרה תהפך לנחמה ולגילה ורנן:

א[עריכה]

שמעתי בשם הרב הקדוש מורינו הרב ר' פנחס מקארעץ זצוק"ל, על הא דאמרו רז"ל: בט' באב נולד בן דוד. הטעם הוא להיות נשמת משיח בן דוד היא נשמה היותר גבוה וכוללת, ואם כן צריכין ללידת זאת הנשמה זיווג היותר עליון. והנה נוכל להתבונן בעניין אהבה גשמיות בעולם הזה, כעניין אהבת חברים ואיש עם אשתו, בהיותם ביחד לא תוכר כל כך האהבה; מה שאין כן כשרוצים להיפרד ולהרחיק נדוד לזמן רב, אז יתפעלו הנפשות באהבה יתירה, אהבה עזה, מגודל הגעגועים. ועל כן חייב אדם לפקוד וכו' בשעה שיוצא לדרך (יבמות סב, ב). ואם כן, תתבונן לפי זה, דבשעת הפירוד אז הוא הזיווג באהבה יתירה ביותר, ומקרי זיווג היותר עליון, ונולד מזה הנשמה היותר עליונה. על כן, להיות בעוונותינו הרבים הפירוד בין הדבקים נעשה בתשעה באב, מיקרי בעוונותינו הרבים יום יציאה לדרך, נולד מזה הזיווג משיח, הנשמה היותר עליונה וכוללת, הבן:

ועל פי זה תתבונן מה ששמעתי, שהקשו תלמידי הרב הקדוש מוה"ר דוב בער זצוק"ל לרבם על הא דאמרו רז"ל (יומא נד, א) שמצאו האויבים ביום ההוא את הכרובים כמער איש וכו' (מלכים א ז, לו), הלא אמרו רז"ל (בבא בתרא צט, א) שזה לא היה רק בזמן שישראל עושין רצונו של מקום, ובהיפך חס ושלום הכרובים הופכים פניהם זה מזה. והשיב להם הקדוש הנ"ל: חייב אדם לפקוד וכו' בשעה שיוצא לדרך וכו', ואתה הבן:

והנה ימי בין המצרים הם כ"ב, ח"י ימי החול, ד' ימי קודש, היינו ג' שבתות וראש חדש, הלא יצרפו יח"ד הד' הוויות, ונמשך אליה היסוד ח"י [עלמין] ונעשין כאחד יח"ד, ב"ך יברך ישראל:

ותבין ותתבונן במזמור "הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים" [מלשון "לשžבžת יצרה"] "גם יחד" (תהלים קלג, א), רצה לומר: גם אותו השžבžת אשר באותן הימים כ"ב, גם יח"ד בגימטריא כ"ב. וסיום המזמור: "כי שם צוה ה' את הברכה חיי"ם עד העול"ם", שהוא הרמז, באלו הכ"ב ימים, ח"י נמשך אל הד', הבן:

ותתבונן לפי זה תיבת יחוד שמשתמשים המקובלים בכל מקום, היינו אות הו' נמשך מן הח"י אל הד' ונתהווה תיבת יחו"ד בשלימות, הבן:

ב[עריכה]

ביקש רבי לעקור תשעה באב שחל להיות בשבת, אמר: כיון דאידחי אידחי; וחכמים לא הודו לו (מגילה ה ב). ונראה לי, מה שרבינו הקדוש דוקא ביקש לעקור תשעה באב שחל להיות בשבת. דהנה אמרו בגמרא: אחד מבני המשפחה וכו' תדאג כל המשפחה, נולד בן זכר באותה המשפחה נתרפאה כל המשפחה (ירושלמי מועד קטן ג ז). והנה בתשעה באב לאחר חצות – זמן לידת בן דוד. והנה בתשעה באב שחל להיות בשבת, הנה רבינו הקדוש דמדבית דוד קאתי (שבת נו א), הרגיש בשבת שכבר נולד בן דוד ונתרפאה כל המשפחה, וביקש לעקור את התענית לגמרי, אמר: הואיל ואידחי אידחי; מה שאין כן שאר החכמים, שאינם מאותה המשפחה, לא הרגישו בזה:

ג[עריכה]

אמרו רז"ל (ירושלמי כלאים ט ג): יום שנפטר רבינו הקדוש – ערב שבת היה, והתעסקו כולי עלמא בכבודו, ואחר כך באו כולם לביתם, והיה עוד זמן לכל אחד להחם חמין ולצלות דג ולהדליק את הנרות, וכד ערבא שמשא קרא הגבר, וידעו שנדחה שבת והמתין בעבור כבודו דרבינו הקדוש; ולא נמצא כן בשארי הצדיקים. ולדעתי היה זה, להיות שהוא בסברתו דחה אבילות דתשעה באב בעבור קדושת שבת וכבודו, והיה זה שכרו, שנדחה שבת בעבור כבודו:

איכה[עריכה]

אציין איזה דברים במגילה אשר תהפך במהרה לנחמה:

ד[עריכה]

פרשה א' פסוק א': רבתי בגוים שרתי במדינות. הנה רבתי, שרתי, יודי"ן נוספים כפירוש רש"י; ולא לחינם הוא. אבל לדעתי הנרמז הוא, דהנה יו"ד מרמזת על חכמה כנודע (זוה"ק ח"ב קכ"ג ע"א), שכל גדולתם וממשלתם של ישראל הוא בשביל חכמתם, וכן היו"ד מרמזת על המחשבה (תקוני זהר מ"א ע"ב). להיות שישראל עלו במחשבה הקדומה עד לא בראשית (בראשית רבה פרשה א' ד'), "המה היוצרים יושבי נטעים עם המלך במלאכתו" (דברי הימים א ד כג). והנה ירושלים עיר הקודש, אשר משם הושתת עולם, והוא עיקר דירת ישראל מקום עבודתם ליוצרם, על כן היתה חכמת ירושלים יותר מכל העולם, כמבואר במדרש (איכה רבה פרשה א' ד'), על כן אמר "רבתי בגוים" בהוספת היו"ד, מורה על החכמה. וזהו שאמרו רז"ל (שם): רבתי בדעות. ובזה תבין למה ירושלי"ם חסר י' בעת הגלות, עד ירחם השם יתברך למלאות חורבות ירושלים במהרה בימינו:

ה[עריכה]

בפסוק ג': גלתה וכו' היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח כל רודפיה וכו'. יש לרמז בדרך צחות, הנה דרשו רז"ל: "היו צריה לראש" (איכה א ה), כל המיצר לישראל נעשה ראש (גיטין נו ב). הנה יש לפרש דרך צחות, דהנה כמעט כל הגוים יודעים זה ואין עם הארץ ביניהם שלא ידע מזה המאמר, על כן הם משתדלים להצר להם. וזהו שאמר: "היא ישבה בגוים לא מצאה מנוח" [על דרך שאמרו: מנוח עם הארץ היה (ברכות סא א)], לא מצאה מי מהגוים שיהיה עם הארץ בדבר, על כן כל רודפיה וכו' בין המצרים, במקומות שהיו יכולין להיות מצירים להם:

ו[עריכה]

בפסוק ו': וילכו בלא כח לפני רודף. כח היינו אותיות החסרים בגלות בעוונותינו הרבים, ו"ה מהשם, א' מן כסא, י' מן ירושלים, ו' מן אליהו, סך הכל בגימטריא כ"ח. עיין מה שכתבנו לעיל (מאמר ב' אות ח' ד"ה והנה כעת) בענין כ"ח ימים מן צום הד' עד ט"ו מנחם שנעשית סיהרא באשלמותא, עייין שם:

ז[עריכה]

בפסוק ז': זכרה ירושלים וכו' כל מחמדיה אשר היו מימי קדם. יש לפרש, זכרה לשון השפעה, כי הזכר הוא המשפיע, והיינו משפעת לימי עניה ומרודיה את כל מחמדיה אשר היו מימי קדם. והוא על פי אשר שמעתי מאת כבוד מחותני הרב הקדוש המפורסם מהרצ"ה זצוק"ל, בברייתא דר' ישמעאל במדה הי"ג, אמר התנא בסוף: "וכאן שני כתובים המכחישים" וכו', תיבת "וכאן" אין לו ביאור (הא ודאי לפי הפשט צריכנא למימר שהוא כמו "וכן", ולא דבר ריק הוא, ולמה לא אמר התנא "וכן"? וגם "וכן" אינו מתיישב כל כך). ואמר הוא ז"ל, על פי מ"ש (אני גם כן כמה פעמים), דהי"ג מדות שהתורה נדרשת בהן הן המה מכוונים נגד הי"ג מדות של רחמים, והנה מדה הי"ג מן המדות של רחמים הוא "ונקה לא ינקה" (שמות לד, ז). והנה בגמרא (שבועות דף לט.) רמינן קראי: נאמר "ונקה", ונאמר "לא ינקה"? ומתרצו, מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינן שבים. וידוע גם כן דהי"ג מדות שאמר מיכה (מיכה ז, יח): "מי אל כמוך" וכו' המה מכוונים גם כן להמדות שבתורה (זוה"ק ח"ג אד"ר קל"א ע"ב), אם כן מדת "מימי קדם" נגד "ונקה לא ינקה". והנה במדת "מימי קדם" נרמז תשובה, שהיא מימי קדם, מן הדברים שקדמו לעולם כידוע (בראשית רבה פרשה א ד). ולפי זה, זהו שרמז התנא בברייתא דר' ישמעאל בסוף הי"ג מדות (שהמה מכוונים נגד הי"ג מדות של רחמים): וכאן (רצה לומר במדה הי"ג) שני כתובים המכחישים זה את זה (כי נאמר "ונקה", ונאמר "לא ינקה") עד שבא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם, הכתוב הג' היינו מדה הי"ג שאמר מיכה, שהוא "מימי קדם", מורה על התשובה כנ"ל, הנה הכתוב ההוא הוא מכריע להורות: מנקה הוא לשבים ואינו מנקה לשאינם שבים, עכ"ד. ודברי פי חכם חן:

ולפי זה יש לפרש: זכרה ירושלים (משפעת ירושלים את) ימי עניה ומרודיה, (משפעת להם) כל מחמדיה אשר היו מימי קדם (מאותה המדה המרמזת לתשובה, ואז השם יתברך מנקה אותם. והן היום) בנפול עמה ביד צר ואין עוזר להם (כי אין מניחים אותם די השיב רוחם ליישב דעתם לתשובה). ראוה צרים שחקו על משבתיה, המה שוחקים ולועגים על שביתת שבתותיה, כי גלוי לצרים מה שהוא קבלה ביד ישראל: אלמלי שומרים ב' שבתות מיד נגאלין (שבת דף קיח.). והנה המה רואים ישראל שובתין ואינם נגאלין, הנה המה שוחקים על שביתת שבתותיה, ירא ה' וישפוט ויגאלנו גאולת עולם במהרה בימינו:

ח[עריכה]

בפסוק ח': חטא חטאה ירושלים על כן לנידה היתה. הנה חטא הוא שוגג, ואם כן מה זה שאומר על כן לנידה היתה, כיון שהיה בשוגג? וגם איך יתכן לומר שהיה בשוגג? וכל הנביאים צווחו שהעוון במזיד.

ונראה, דהנה כתב הרב הגדול בעל גור אריה על הא דקיימו וקבלו חז"ל דבישראל מחשבה רעה אין הקב"ה מצרף למעשה, ובגוים מחשבה רעה מצטרפת למעשה, ובזכיות הוא בהיפך (קידושין דף מ.). וקשה, וכי משוא פנים יש בדבר?

וכתב הוא ז"ל, דהנה ישראל – עצם שלהם הוא טוב (כי הם כביכול עמוסים מני בטן משורש המרכבה הקדושה), ואומות העולם – שרשם ועצמיותם הוא רעה (ממרכבה הטמאה). על כן, כשמחשב ישראל איזה דבר טוב ולא גמרו במעשה בפועל, אנן סהדי מה שלא גמר הוא מחמת איזה מניעה, דכיון שהעצם הוא טוב, חפץ בטוב. וכשמחשב ישראל איזה דבר רע חס ושלום, הנה דבר זה אין לו בעצם, רק במקרה כעין שוגג, כי המקרה אינו עצם, על כן לא יוחשב לו לעון עד כי יגמור מעשהו חס ושלום. וגם זה אין לו בעצם, רק במקרה כעין שוגג, רק אף על פי כן כיון שגמר מעשהו יקבל עונשו (ובאומות העולם תוכל להתבונן ההיפך).

והנה כל העריות שבתורה, איסורן איסור עולם, איסור עצמיי; אבל הנדה – איסורה לפי שעה על ידי מקרה הגוף שאירע לה, ובעבור המקרה – וספרה לה ז' ימים ואחר תטהר ומותרת לבעלה. וזהו שיש לפרש בכאן: חטא חטאה ירושלים (כל עוונותיה אינם רק כחטא שוגג, כיון שאין הרע אצלה בעצם, רק במקרה), על כן (רק) לנידה היתה (לא כשאר עריות שאיסורן איסור עולם, רק כנידה, שלאחר עבור המקרה תטהר לבעלה), הבן:

ט[עריכה]

ומעין הנ"ל, חטא חטאה ירושלים (כל עוונותיה אינם רק כחטא שוגג, מפני שאינן בעצם כנ"ל), על כן לנידה היתה, דהנה כל העריות שנאסר עמהם החיבור, גם הייחוד נאסר עמהם, מה שאין כן נדה, הגם שנאסר עמה החיבור, עם כל זה מותר להתייחד עמה. וזהו שאמר: כיון שכל עוונותיה אינם רק כשוגג, מפני שאינן בעצם, על כן גם בעת הפרישה בעוונותינו הרבים, עם כל זה כביכול כבודו יתברך שמו מתייחד עם כנסת ישראל גם בארצות אויבינו ובעבדותינו לא עזבנו אלקינו:

י[עריכה]

בפסוק ט': טומאתה בשוליה וכו'. יש לפרש, אותיות מנצפ"ך הבאים בשולי התיבות, היינו בסופם, המה מורים על הדין שהוא צמצום. והנה מן שמרי הגבורות בא בסופם רצועה לאלקאה, כי יונקים מהם החיצונים. וכשישראל עושין רצונו של מקום, אזי על ידי הה' חסדים (בחינת דכורא) מתמתקים הה' גבורות מנצפ"ך, אבל כשאין המתקה חס ושלום אזי חס ושלום מתעוררת הקליפה, סוד הטומאה מן שמרי הגבורות, ושולטות על שונאי ישראל.

וזהו שיש לפרש: טומאתה בשוליה (הטומאה חס ושלום מתאחזים בשולים, היינו ה' גבורות מנצפ"ך הבאים בשולי התיבה), לא זכרה אחריתה (לא השתתפה להאחרית סוד הדכורא היינו הה' חסדים להמתיק הה' גבורות, על כן) ותרד פלאים וכו'. וסיים: ראה ה' את עניי, כי הה' חסדים הוא סוד ה' הויו"ת בגימטריא עי"ן, ובעוונותינו הרבים בעת הזעם מתהפך עי"ן לענ"י. וזהו שמתפלל: ראה ה' את עני"י ויתהפך ענ"י לעי"ן הרואה, להשגיח עלינו לטובה ולרחמים ולחיים ולשלום:

יא[עריכה]

איכה ב ט: טבעו בארץ שעריה וכו'. אמרו בדברי הימים של משה (הביאו הרב הגדול החיד"א זלה"ה): כשנטבעו השערים, נפלו לידו של קרח ותפשם, וזהו שאמרו בני קרח: מי שיעלה את השערים הוא יעלה את אבא, כמו שאמרו רז"ל (ועיין בספר דבש לפי מהרב הנ"ל). ונראה לרמז, טבעו בארץ שעריה אבד ושבר בריחיה, ראשי תיבות בגימטריא‏[1] ז"ה קר"ח. והנה נראה לי, מה שהגיעו השערים לידו של קרח, להורות דזה עבודתו, עבודת הלויים ממונים על השערים. והנה כתיב: "זה השער לה' צדיקים יבואו בו" (תהלים קיח, כ), וכן כתיב: "פתחו שערים ויבוא גוי צדיק" וכו' (ישעיהו כו, ד), על כן גם צדיק כתמר יפרח (תהלים צב, יג) סופי תיבות קר"ח כמו שכתב האריז"ל, כתיב ביה אחר כך: "שתולים בבית ה'" וכו':

יב[עריכה]

נראה לי כשילמוד האדם איזה לימוד ואינו מבין, יהרהר בתשובה ויתמרמר על הגלות ויתפלל על הגאולה, על ידי זה תתעורר דעתו להתבונן מה שלא ידע, ומנא אמינא לה? מן הדא דאיתא בתקוני זהר [הקדמה דף א' ע"ב]: "כצפור נודדת מן קנה" (משלי כז, ח), דא שכינתא דאיתקריאת צפור וכו', "כן איש נודד ממקומו", דא משה וכו' דאתתרך רוחיה אבתרייהו. והנה תתבונן, הדעת שבכל איש הישראלי המתבונן בתורה הוא ניצוץ משה, כמו שאמרו רז"ל (שבת דף קא:), "משה שפיר קאמרת". וכאשר האדם אינו מבין איזה דעת בתורה, הנה הוא מגודל הגלות של בחינת משה אשר בתוכו. ממילא כאשר מתפלל על הגאולה, כשמעורר בחינת גאולה, הנה מתעורר בחינת גאולה גם לניצוץ דאתתרך רוחיה וכו' וישוב האדם להתבונן בתורה:

והנה תשכיל ותדע מה שאמרו רז"ל (מדרש תהלים פרק קל"ז י'): כל מי שלא נבנה בית המקדש בימיו כאילו וכו'. ומהראוי לעיין, הלא רבים וכן שלמים יסודי עולם הלכו למנוחות, ולא נבנה בית המקדש בימיהם? אבל באמת הוא, הצדיקים בכל זמן בונים בימיהם חלק מבית המקדש, כל אחד חלקו השייך לנשמתו, וכל מי שאינו נבנה בית המקדש בימיו כאילו וכו'. על כן, כאשר האדם אינו מבין בדעתו איזה עניין בלימוד תורתו, הוא מפני כי חלק בית המקדש שלו עדיין לא נבנה בימיו מגודל חטאו; הנה ישוב אל ה' על עוונותיו ויתפלל על הגאולה, ותתחזק דעתו ויראה פלאות מה שלא ידע עד עתה. והוא לדעתי סוד הפסוק "כי יפלא ממך וכו' וקמת" (בשיעור קומה שלך) "ועלית אל המקום אשר יבחר ה'" (דברים יז, ח), ואתה הבן:

הערות[עריכה]

  1. ^ 9+2+300+1+6+2=320