בכור שור על בראשית א כו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בריאת האדם בצלם אלהים[עריכה]

(בראשית א כו): ":וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים, נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ; וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם, וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל-הָאָרֶץ, וּבְכָל-הָרֶמֶשׂ, הָרֹמֵשׂ עַל-הָאָרֶץ."

נַעֲשֶׂה אָדָם, כלומר: נתקן אָדָם, את האדם העתיד לבראות שהוא צלמו, צורתו ודמותו מאוימת להיות מושל ושליט, כמו שהוא אומר: 'וְיִרְדּוּ'. בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנו – שהיא מאוימת, להיות מושל ושליט על כל, ולא שזו דומה לזו, כי אין לתת דמיון ודמות ותמונה למעלה, כדכתיב 'כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה' (דברים ד,טו), וכן 'וְאֶל מִי תְדַמְּיוּנִי וְאֶשְׁוֶה' (ישעיהו מ,כה), וכמו 'וְאֶל מִי תְּדַמְּיוּן אֵל וּמַה דְּמוּת תַּעַרְכוּ לוֹ' (שם מ,יח), ובאיוב הוא אומר 'הַעֵינֵי בָשָׂר לָךְ אִם כִּרְאוֹת אֱנוֹשׁ תִּרְאֶה' (איוב י,ד), בתמיה. ומה שאומר הכתוב 'עֵינֵי ה' ' (דברים יא,יב; זכריה ד,י), 'הֲדֹם רַגְלָיו' (איכה ב,א), 'יַד ה' ' (שמות ט,ג; דברים ב,טו), אינו אלא לשבר את האוזן, שיבין בראייה ובהילוך ובלקיחה, דאין דרכם רק בעינים ורגלים וידים, לפי שלא ראה מעולם אדם עניין אחר. ומה שכתוב 'וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא דְּמוּת כְּמַרְאֵה אָדָם' (יחזקאל א,כו), כך היה נראה בעיניו על ענין החזיון, כמו חלום שנדמה לו שהוא רואה, ואינו רואה, דהא כתיב 'כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי' (שמות לג,כ), כלומר ולא שום דבר חי ונדמה לו כאדם, שלא להבעיתו בדבר שאינו רגיל לראות, שהקב"ה ופמליה שלמעלה מדמין עצמן בכל עניין שירצו להראות לאדם, כדאמר בתלמוד: אידמי ליה כפרשא (שבת קט,ב), אידמי ליה כדובא וטרדינהו, גבי ר' חייא כאליהו (בבא מציעא פה,ב), וכן אידמי ליה כזונה גבי ר' מאיר בעבודה זרה (יח,ב). וכן הוא אומר 'וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה' (הושע יב,יא), כלומר: אני מדמה עצמי בכל עניין שאני רוצה, ולפיכך אינו אומר בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנו אלא על דרך האיום, ואף על פי שאין האיום שוה, מכל מקום דימהו הכתוב, כאדם שאומר 'הפרעוש הלז בין הפרעושים, כמלך בין האנשים', ואינם דומים זה לזה, וכל שכן כאן.
ועוד יש לפרש בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנו, כלומר: שהיה הכותב מפרש לאותן שמדבר עמהן; אמר הקב"ה לתקן את האדם בְּצַלְמֵינוּ כִּדְמוּתֵינו, שאנו מתקנין בו עכשיו, ועל עצמו ועל אותן שמדבר להם היה אומר, ולשון 'נַעֲשֶׂה' הוא לשון תיקון, ואינו לשון בריאה, כמו שפירשתי לעיל. והאי דנקט לשון רבים, דרך הכתוב לומר ליחיד לשון רבים, ולרבים לשון יחיד, ולזכר לשון נקבה ולנקבה לשון זכר, כמו הכא שאומר על אָדָם 'וְיִרְדּוּ', והיה [לו] לומר 'וירדה'.
ואם יאמר לך מין בשביל שלושה חלקים הוא אומר לשון רבים וזה האדם לשון אומנ"א בלע"ז ומדבר על כל אָדָם הנולדים, ולכך הוא אומר 'וְיִרְדּוּ' כי זה הוא פשט הפסוק – אמור לו, והלא משמואל לבדו אמרה בעלת אוב 'אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן הָאָרֶץ' (שמ"א כח,יג), 'וּבְנֵי פַלּוּא אֱלִיאָב' (במדבר כו,ח), 'וּבְנֵי דָן חֻשִׁים' (בר' מו,כג); ולרבים לשון יחיד, כמו 'וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ' (יהושע ב,ד); ולזכר לשון נקבה, כמו 'וְאַתְּ תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ' (דברים ה,כד), וכמו 'וְאַתְּ שָׁדוּד מַה תַּעֲשִׂי' (ירמיהו ד,ל); ולנקבה לשון זכר, כמו 'וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ עֲמֹד פֶּתַח הָאֹהֶל' (שופטים ד,כ) – אף על פי שיש לומר ש'עֲמוֹד' כמו 'לעמוד'; ויש תיבות חציים לשון זכר וחציים לשון נקבה, כמו 'וַיֵּחַמְנָה' (בר' ל,לח), 'וַיִשַּׁרְנָה' (שמ"א ו,יב). ואין להם להביא ראיה מ'אלקים קְדֹשִׁים' (יהושע כד,יט), 'אלקים קְרֹבִים' (דברים ד,ז), כי גם שם פקרו המינין.
ועוד יש לומר להם, כי דרך הקב"ה לימלך בפמליא של מעלה שלו, כמו שאמר מיכה 'רָאִיתִי אֶת ה' יוֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמְדִים עַל יְמִינוֹ וּשְׂמֹאלוֹ וַיֹּאמֶר ה' מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְיַעַל' וגו' (דבה"ב יח,יח-יט), וכן באיוב 'וַיְהִי הַיּוֹם וַיָּבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים לְהִתְיַצֵּב עַל ה' וַיָּבוֹא גַם הַשָּׂטָן' (איוב א,ו) ונשאו ונתנו באיוב, וכן בדניאל 'וְהִנֵּה מִיכָאֵל אַחַד הַשָּׂרִים הָרִאשֹׁנִים בָּא לְעָזְרֵנִי', 'וְשַׂר מַלְכוּת פָּרַס עֹמֵד לְנֶגְדִּי' (דניאל י,יג), ואומר 'בִּגְזֵרַת עִירִין פִּתְגָמָא וּמֵאמַר קַדִּישִׁין שְׁאֵלְתָא' (שם ד,יד), והכא נמי לבש הקב"ה דרך ענוה ואמר ה': נתקן את האדם להיות מושל הבריות, ורוצה אני שתאותו לעשותו שליט לפי שנתתי לכם ממשלת הבריות. כשהוא אומר 'מִיכָאֵל שַׂרְכֶם' (שם י,כא) ו'שַׂר יָוָן' (שם כ) נמצא שכל אומה ואומה יש לה שר, לפיכך איני רוצה לעשות ממשלה אחרת אלא ברצונכם, ולכך אמר נַעֲשֶׂה אָדָם, נתקן אדם להיותו מושל, כמו שאומרים 'נעשה פקיד ומלך' ואינם בוראים אותו, אלא כמה שניאותים לו עושים אותו פקיד או מלך, וכן המלאכים עשו אותו שליט, שניאותו לדבר, ולכך הוא אומר נַעֲשֶׂה. אבל על הבריאה הוא אומר 'וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם' (בר' א,כז), 'אֶת הָאָדָם אֲשֶׁר יָצָר' (שם ב,ח), כולם לשון יחיד, כי הבורא הוא יחיד מיוחד יתברך ויתעלה זכרו.
ולפתיותם יש להשיב שאומרים על שהם ג' חלקים ולכך אומר לשון רבים, ואף אתה הקהה את שניו ואמור לו: אי אתה מודה ששלשתם שוה, ודעתם שוה, וכח אחד להם, הם כן למה הוצרך לומר לחבירו 'נַעֲשֶׂה אָדָם' להזהירם ולהזמינם, הלא גם להם היה זה הדעת והמחשבה, ולמה נטל עטרה על חבירו להזמינו, שהפסוק אומר וַיֹּאמֶר [אֱלֹהִים] נַעֲשֶׂה אָדָם, משמע שהאחד הזמין את חבירו, ואם כן אין דעתם שוה! ולפי דבריהם היה להם לומר 'ויאמרו נַעֲשֶׂה אָדָם', ואז היה משמע שכולם באו באמירה אחת ובמחשבה אחת. נמצא דבריהם הבל וריק.

הערות[עריכה]

  • בפירוש זה אנו רואים שני מאפיינים של פרשנותו של בכור שור בהרחבה – הפרשנות שוללת הגשמות והפולמוס האנטי-נוצרי. יש לשים לב שראיותיו לשלילת ההגשמה הן מהפסוקים, ולא מהכרע הדעת כדרכם של הפילוסופים הספרדים.

.