ביאור:ספרי זוטא במדבר/כח

פרק כח

פסוק ב

ראו דרשות דומות לעניין הנסכים לעיל טו ב.

"צו את בני ישראל", משל צבור התמידין באין!
אינן באין לא משל יחידין ולא משל גרים ולא משל נשים ולא משל עבדים
ומנין לרבות יחידין גרים נשים ועבדים שישקלו או שישתתפו?
אמרת "וידבר ה' אל משה לאמר” - לרבות יחידים; "צו את בני ישראל" - לרבות את הגרים
"ואמרת אליהם" - ריבה נשים ועבדים!
ובצד השני אתה אומר "בני ישראל" - להזהיר גדולים על ידי קטנים, להנהיגם במצוות

התמידים היו עולות, שאין בהן חלקים הנאכלים ע"י הכהנים. הם ונסכיהם נקנו מכספי השקלים; והשוו לדברי רשב"י בספרי א, ושם קמב.

"צו את בני ישראל", ר' יוסי בן לוי אומר: כל מקום שהוא אומר "צו" - אין בו התר אכילה
ר' שמעון אומר: כל מקום שהוא אומר "צו" - הרי זה בפחת כיס!
"את קרבני" - זה הדם. "לחמי" - אלו התמידין. "לאשי" - אלו החלבים. "ריח ניחוחי" - אלו הנסכים, שהן השמן והיין.

למרות המילה "לחמי", קרבנות התמיד אינם מאכל לקב"ה, אלא מטרתם למלא את מצוותו, וכך לעשות נחת רוח מלפניו ולהרבות שכר לישראל המקריבים אותם.
הקרבנות נלקחו מלשכת הטלאים ונבדקו כשהוכנסו לשם וכן כשהוצאו לשחיטה. גם הנסכים נבדקו מראש ונוספו לקרבנות בדרך מדודה, וראו עדותו של ר' יהודה בן בבא בעדויות ו א.

ר' יהודה אומר: "את קרבני לחמי" - כאלו קרב על שלחני. וכי יש אכילה ושתיה לפניו?
תלמוד לומר "לאשי" לפי שהן מעלין לאישים עולה - היא בנחת רוח לפני
וכן הוא אומר בקבלה "אם ארעב לא אומר לך האוכל בשר אבירים כי לי כל חיתו יער" (תהלים נ, י)
אם כן למה נאמר "ריח ניחוחי תשמרו להקריב לי במועדו"? בשביל להרבות שכרן של ישראל!
"תשמרו" – תשקלו, להביא מן השקול! יכול, שאין לי שתשמרו להביא מן השקול, אלא מה שבענין? קרבנות התמיד
כשאמר "לי" ריבה: כל שהן מביאין לשמי – שתשקלו, להביא מן השקול!
"להקריב לי במועדו" - יהא לו מועד. מכאן עדות בן ארבעים יום למזבח!

פסוק ג

כבשים – זכרים של הכבשים; לא מנחות ולא עופות, לא בקר ולא עיזים, לא נקבות ולא תיישים.
ניתן להוסיף מכספי השקלים גם קרבנות נדבה על התמידים, וראו גם שקלים ד ד, "קיץ המזבח".
כבשי התמיד היו בני שנה מהמלטתם ולא לפי זמני המעשרות; וראו פרה א ג, "מיום ליום".
בשבתות, שבהן התחלפו המשמרות (לדוגמא: ידעיה בחרים) – המשמר היוצא היה מקריב את התמיד של שחר והמשמר הנכנס הקריב את התמיד של בין הערבים; וראו תוספתא סוכה ד כג-כד.

הסבר אחר מבוסס על הגירסה "למלכיה": היו מצפון למזבח 24 טבעות, מסודרות במבנה של 4X6: כל טבעת היתה קשורה לאחת ממשמרות הכהונה (ראו מדות ג ה.) אבל כל משמרות הכהונה היו קושרים את התמידים באותן שתי טבעות: הטבעת השניה והטבעת החמישית - ראו תמיד ד א, הן הטבעות של משמרות ידעיה ומלכיה.

"ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לה'", יכול אף מנחות ועופות?
אמרת "כבשים" - ולא עופות; "כבשים" - ולא מנחות; שומע אני "כבשים" - ולא בקר
עדיין אני אומר אם הביא מכל בהמה דקה - עולה לו! תלמוד לומר "כבש"
ממעט אני את הרחל ולא אמעט את העז! תלמוד לומר "כבש"
ממעט אני את העז ולא אמעט את הגדי! תלמוד לומר "כבש"
ועדין אני אומר אם הביא מכל בהמה גסה - עולה לו!
תלמוד לומר "זה" שאמר - ריבה שיביא נדבה וחובתה; ומה הן מביאים? מותר תרומה ועולות כבנות שוע למזבח!
"בני שנה" - בן שנה לעצמו, ולא בן שנה למנין עולם
"שנים ליום" - שיהא הקדישו לשם היום. בן זומא אומר: של שחר – לידעיה, של בן הערבים – (למלכיה)[לחרים]!

פסוק ד

למרות שקרבנות התמיד דומים זה לזה - הם אינם מעכבים זה את זה; וראו מנחות ד ד.
ההקטרה הראשונה היא הקטרת הקטורת; המעשה הראשון הוא הקרבת התמיד.

"את הכבש אחד", לפה שאמרת "שנים" - יהו שניהן שוין ומקחן שוה, יכול שאינו לוקח אחד אחד? אמרת "את הכבש אחד תעשה בבקר"
"תעשה בבקר", ונאמר להלן "והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר" (שמות ל, ז)
אבל איני יודע איזה יקדים? כשהוא אומר "את הכבש האחד תעשה בבקר" - הוא יקדים!
יכול שחיטתו, מנין אף זריקת דמו? תלמוד לומר "תעשה בבקר".
"תעשה" - אי אפשר לומר שיקדים הקטר קטרת לזריקת דמו של כבש, שכבר נאמר "את הכבש אחד תעשה בבקר"
ואי אפשר לומר שיקדים הקטר חלבו של כבש להקטר קטרת, שכבר נאמר "והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר"!
הא מה הדבר? מלמד שהקטר קטרת בין זריקת דמו של כבש להקטר חלביו
וכבר זכינו שאין מקריבין אלא על מערכה בנויה: תלמוד לומר צ"ל "שנאמר". "וזה אשר תעשה על המזבח" (שמות כט, לח)!
אם לומר מזבח בנוי, והלא כבר נאמר "וזבחת עליו את עולתיך ואת שלמיך" (שמות כ, כא)
הא מה אני מקיים "וזה אשר תעשה על המזבח"? אלא זו המערכה! מכאן זכינו שהמערכה קודמת לכל המעשים
ושחיטת הכבש האחד אחר כך, וזריקת דמו אחר כך, והקטר קטורת אחר כך, והקטר חלבי הכבש אחר הקטר הקטורת,
[נמצאת מקיים כאן בבקר] וכן בבקר הקרבת תמיד של שחר והקטרת הקטורת – שניהם "בבקר"

הקשר בין שני התמידים מתבטא בכך שקרבן הפסח אינו מוקרב ביניהם אלא לאחר התמיד השני, של בין הערביים. אבל בדיעבד אפילו אם הקריבו את הפסח לפני הקרבת התמיד השני – יקריבו את התמיד; וראו פסחים ה ג.

"ואת הכבש השני", לפה שאמרת "שני", יהא שני של שחר, שלא יקדמנו אחר!
יכול אף קדמו אחר לא יהא כשר? - תלמוד לומר "תעשה"! יכול שחיטתו, מנין אף זריקת דמו? של קרבן אחר לפני הקרבת תמיד של בין הערביים אינה פוסלת את התמיד
תלמוד לומר "תקריב" (פס' ג)
יכול קודם חצות, מנין לאחר חצות? אפשר להקריב קרבן אחר למרות שניתן להקריב את התמיד אמרת "תעשה... תקריב"
לפי שנאמר "שני", (יכול) יהא שני של שחר, שלא יקדמנו הפסח! יכול אם קדמו פסח לא יהא כשר? תלמוד לומר "תעשה"
יכול שחיטתו, מנין זריקת דמו? תלמוד לומר "תקריב"

לעדותו של ר' יהודה בן גודגדא ראו עדיות ו א, שם הוא מכונה "ר' יהודה בן בבא".

לפי שהעיד בן גודגדא: כשר הכבש עד ארבע שעות. יכול אם עברו ארבע לא יהא כשר? תלמוד לומר "תעשה... תקריב"
יכול קודם חצות, מנין אף לאחר חצות? תלמוד לומר "תעשה... תקריב"

פסוק ה

ראו מנחות ח ד-ה. על השמן למאור יש להקפיד שיהיה כתית, ואילו השמן למנחת הנסכים אינו חייב להיות מובחר כל כך, וניתן להסתפק בשמן שיצא מהעטנים (סלי הזיתים הממתינים לעצירה בבית הבד) או אף בשמן שנעצר ע"י קורת בית הבד, ואפילו שמן של גרגרי הזית שנאספו מאוחר ולא נמסקו למעטן; אבל שמן מזיתים שבושלו או נכבשו, או שהוכנסו למים כדי להוציא אותו מגרגרי הזית – פסול גם למנחות.

"בלולה בשמן כתית", כל השמנים כשרים למנחות! לא נאמר "כתית" אלא למובחר!
לפה שאמרת "ויקחו אליך שמן זית זך כתית" (שמות כז, כ), כשאמר "שמן" ריבה שמן של עטנים.
יכול הבא מן הממל, מנין אף מתחת הקורה? תלמוד לומר "שמן", כשאמר "שמן" ריבה שמן של נובלות
יכול הבא מן הממל, מנין אף מתחת הקורה? תלמוד לומר "שמן", כשאמר "שמן" ריבה שמן של גרגרים
יכול שאני מרבה אף שמן של שלוקים ושל כבושים ושל שרויים במים? תלמוד לומר "שמן כתית"
נמצא השמן של שלוקים וחביריו - כבעל מום למזבח!

פסוק ו

ראו ספרא צו פרק יח, ז-ח. דרשה לומדת מברית האגנות שיש לזרוק את הדם בעזרת כלי.
הקרבן שהקריב משה בברית האגנות בהר סיני עדיין מכפר, והוא יכפר לנצח; וראו בדומה לזה הביטוי "ולא יסף" (דברים ה יט), המתפרש בסוטה י ב 'לא פסק'.

"עולת תמיד העשויה בהר סיני", ונאמר "עולת תמיד לדורותיכם" (שמות כט, מב)
הקיש עולת דורות לעולת הר סיני: מה עולת הר סיני טעונה כלי - אף זו טעונה כלי
אמר ר' שמעון: מנין לעולת הר סיני שטעונה כלי? - שנאמר ויקח משה חצי הדם וישם באגנות (שמות כד, ו)
"עולת תמיד העשויה בהר סיני", משקרבה בהר סיני עוד לא פסקה!
"לריח ניחוח" - מלמד שהיא לריח ניחוח, ושהריח נחת רוח לפני הקדוש ברוך הוא "אשה לה'" - מלמד שהיא לאישים

פסוק ז

הביטוי "כמספר" או "כמספרם" מאפשר לערבב נסכים בנסכים, ואילו הביטוי "לכבש האחד" מונע זאת. המסקנה היא שמותר לערבב את הנסכים אלו באלו – אפילו של קרבנות שונים, כגון נסכי מוספים בנסכי תמידים; וראו לעיל טו יב ומנחות ט ד, המגבילים את ערבוב הנסכים לפי סוג הבהמות.
הנסכים שנוסכו על המזבח עדיין עומדים בקדושתם, כדעת ר' אליעזר בר' צדוק בתוספתא מעילה א ח.

"ונסכו רביעית ההין לכבש האחד", כתוב אחד אומר "האחד" - אין מערבין נסכים בנסכים
וכתוב אחד אומר "כמספר" (במדבר טו, יב), כיצד? מביא את הנסכין במספר – ומערב!
יכול שלא בא לומר שאתה מערב נסכים בנסכים, אלא נסכי תמידין בנסכי [תמידין ונסכי מוספין בנסכי] מוספין
ומניין נסכי מוספין בנסכי תמידין? - תלמוד לומר "כמספר... כמספרם", מערב את נסכים בנסכים
נסכי תמידין בנסכי מוספין ונסכי מוספין בנסכי תמידין! "בקדש הסך נסך" - שלא יצא הסך ידי קדש

ראיה נוספת לטענה דלעיל פס' ד, שאמנם לכתחילה יש להקריב את התמיד של שחר ונסכו לפני תום 4 שעות (ראו עדיות ו א), אבל בדיעבד כשר אפילו לאחר 4 שעות: משחק מילים שכר-כשר.
כך גם לעניין היין בעדות הנ"ל: לכתחילה יש לנסך יין בן 40 יום לפחות, אבל בדיעבד כשר אפילו יין מגיתו; וראו תוספתא מנחות ט ב.

"שכר", לפי שהעיד בן בבא לומר: הכבש כשר עד ארבע שעות
יכול אם עברו ארבע לא יהא כשר? תלמוד לומר "הסך נסך שכר לה'"
אף הוא העיד לומר: כשר היין בן ארבעים יום למזבח! "נסך שכר" - דאנא רוי, דאנא שבע!

פסוק ח

ההלכות של קרבן התמיד של בין הערביים דומות להלכות תמיד של שחר, אבל כמובן אין צורך לסדר מערכה ולהרים את הדשן לפני הקרבתו, שהרי הדברים הללו עשויים ומוכנים מהבקר.

"ואת הכבש השני תעשה בין הערבים כמנחת הבקר וכנסכו"
כל שלימד בשל שחר - לימד בשל בין הערבים, חוץ מהרמת הדשן וסדור המערכות והפייסות בלבד!