ביאור:ספרי זוטא במדבר/כח

פרק כח

פסוק ב

ראו דרשות דומות לעניין הנסכים לעיל טו ב.

"צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", מִשֶּׁל צִבּוּר הַתְּמִידִין בָּאִין!
אֵינָן בָּאִין לֹא מִשֶּׁל יְחִידִין וְלֹא מִשֶּׁל גֵּרִים וְלֹא מִשֶּׁל נָשִׁים וְלֹא מִשֶּׁל עֲבָדִים.
וּמִנַּיִן לְרַבּוֹת יְחִידִין גֵּרִים נָשִׁים וַעֲבָדִים שֶׁיִּשְׁקְלוּ אוֹ שֶׁיִּשְׁתַּתְּפוּ?
אָמַרְתָּ "וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר" – לְרַבּוֹת יְחִידִים; "צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – לְרַבּוֹת אֶת הַגֵּרִים;
"וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם" – רִבָּה נָשִׁים וַעֲבָדִים!
וּבַצַּד הַשֵּׁנִי אַתָּה אוֹמֵר "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" – לְהַזְהִיר גְּדוֹלִים עַל יְדֵי קְטַנִּים, לְהַנְהִיגָם בְּמִצְווֹת.

התמידים היו עולות, שאין בהן חלקים הנאכלים ע"י הכהנים. הם ונסכיהם נקנו מכספי השקלים; והשוו לדברי רשב"י בספרי א, ושם קמב.

"צַו אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל", רַבִּי יוֹסֵי בֶּן לֵוִי אוֹמֵר: כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא אוֹמֵר "צַו" – אֵין בּוֹ הֶתֵּר אֲכִילָה.
רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: כָּל מָקוֹם שֶׁהוּא אוֹמֵר "צַו" – הֲרֵי זֶה בְּפַחַת כִּיס!
"אֶת קָרְבָּנִי" – זֶה הַדָּם. "לַחְמִי" – אֵלּוּ הַתְּמִידִין. "לְאִשַּׁי" – אֵלּוּ הַחֲלָבִים. "רֵיחַ נִיחֹחִי" – אֵלּוּ הַנְּסָכִים, שֶׁהֵן הַשֶּׁמֶן וְהַיַּיִן.

למרות המילה "לחמי", קרבנות התמיד אינם מאכל לקב"ה, אלא מטרתם למלא את מצוותו, וכך לעשות נחת רוח מלפניו ולהרבות שכר לישראל המקריבים אותם.
הקרבנות נלקחו מלשכת הטלאים ונבדקו כשהוכנסו לשם וכן כשהוצאו לשחיטה. גם הנסכים נבדקו מראש ונוספו לקרבנות בדרך מדודה, וראו עדותו של ר' יהודה בן בבא בעדויות ו א.

רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: "אֶת קָרְבָּנִי לַחְמִי" – כְּאִלּוּ קָרֵב עַל שֻׁלְחָנִי. וְכִי יֵשׁ אֲכִילָה וּשְׁתִיָּה לְפָנָיו?
תַּלְמוּד לוֹמַר "לְאִשַּׁי", לְפִי שֶׁהֵן מַעֲלִין לָאִשִּׁים עוֹלָה – הִיא בְּנַחַת רוּחַ לְפָנַי.
וְכֵן הוּא אוֹמֵר בַּקַּבָּלָה: "אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ", "הַאוֹכַל בְּשַׂר אַבִּירִים", "כִּי לִי כָל חַיְתוֹ יָעַר" (תהלים נ, י)
אִם כֵּן לָמָּה נֶאֱמַר "רֵיחַ נִיחֹחִי תִּשְׁמְרוּ לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ"? בִּשְׁבִיל לְהַרְבּוֹת שְׂכָרָן שֶׁל יִשְׂרָאֵל!
"תִּשְׁמְרוּ" – תִּשְׁקְלוּ, לְהָבִיא מִן הַשָּׁקוּל! יָכוֹל, שֶׁאֵין לִי שֶׁתִּשְׁמְרוּ לְהָבִיא מִן הַשָּׁקוּל, אֶלָּא מַה שֶּׁבָּעִנְיָן? קרבנות התמיד
כְּשֶׁאָמַר "לִי" רִבָּה: כֹּל שֶׁהֵן מְבִיאִין לִשְׁמִי – שֶׁתִּשְׁקְלוּ, לְהָבִיא מִן הַשָּׁקוּל!
"לְהַקְרִיב לִי בְּמוֹעֲדוֹ" – יְהֵא לוֹ מוֹעֵד. מִכָּאן עֵדוּת בֶּן אַרְבָּעִים יוֹם לַמִּזְבֵּחַ!

פסוק ג

כבשים – זכרים של הכבשים; לא מנחות ולא עופות, לא בקר ולא עיזים, לא נקבות ולא תיישים.
ניתן להוסיף מכספי השקלים גם קרבנות נדבה על התמידים, וראו גם שקלים ד ד, "קיץ המזבח".
כבשי התמיד היו בני שנה מהמלטתם ולא לפי זמני המעשרות; וראו פרה א ג, "מיום ליום".
בשבתות, שבהן התחלפו המשמרות (לדוגמא: ידעיה בחרים) – המשמר היוצא היה מקריב את התמיד של שחר והמשמר הנכנס הקריב את התמיד של בין הערבים; וראו תוספתא סוכה ד כג-כד.

הסבר אחר מבוסס על הגירסה "למלכיה": היו מצפון למזבח 24 טבעות, מסודרות במבנה של 4X6: כל טבעת היתה קשורה לאחת ממשמרות הכהונה (ראו מדות ג ה.) אבל כל משמרות הכהונה היו קושרים את התמידים באותן שתי טבעות: הטבעת השניה והטבעת החמישית - ראו תמיד ד א, הן הטבעות של משמרות ידעיה ומלכיה.

"וְאָמַרְתָּ לָהֶם זֶה הָאִשֶּׁה אֲשֶׁר תַּקְרִיבוּ לַיהוָה", יָכוֹל אַף מְנָחוֹת וְעוֹפוֹת?
אָמַרְתָּ "כְּבָשִׂים" – וְלֹא עוֹפוֹת; "כְּבָשִׂים" – וְלֹא מְנָחוֹת; שׁוֹמֵעַ אֲנִי "כְּבָשִׂים" – וְלֹא בָּקָר.
עֲדַיִן אֲנִי אוֹמֵר: אִם הֵבִיא מִכָּל בְּהֵמָה דַּקָּה – עוֹלֶה לוֹ! תַּלְמוּד לוֹמַר "כֶּבֶשׂ".
מְמַעֵט אֲנִי אֶת הָרָחֵל וְלֹא אֲמַעֵט אֶת הָעֵז! תַּלְמוּד לוֹמַר "כֶּבֶשׂ".
מְמַעֵט אֲנִי אֶת הָעֵז וְלֹא אֲמַעֵט אֶת הַגְּדִי! תַּלְמוּד לוֹמַר "כֶּבֶשׂ".
וַעֲדַיִן אֲנִי אוֹמֵר: אִם הֵבִיא מִכָּל בְּהֵמָה גַּסָּה – עוֹלֶה לוֹ!
תַּלְמוּד לוֹמַר "זֶה" שֶׁאָמַר – רִיבָּה שֶׁיָּבִיא נְדָבָה וְחוֹבָתָהּ; וּמָה הֵן מְבִיאִים? מוֹתַר תְּרוּמָה וְעוֹלוֹת כִּבְנוֹת שׁוּחַ לַמִּזְבֵּחַ!
"בְּנֵי שָׁנָה" – בֶּן שָׁנָה לְעַצְמוֹ, וְלֹא בֶּן שָׁנָה לְמִנְיַן עוֹלָם.
"שְׁנַיִם לַיּוֹם" – שֶׁיְּהֵא הֶקְדֵּשׁוֹ לְשֵׁם הַיּוֹם. בֶּן זוֹמָא אוֹמֵר: שֶׁל שַׁחַר – לִידַעְיָה, שֶׁל בֵּין הָעַרְבַּיִם – (לְמַלְכִּיָּה)[לְחָרִים]!

פסוק ד

למרות שקרבנות התמיד דומים זה לזה - הם אינם מעכבים זה את זה; וראו מנחות ד ד.
ה"הקטרה" הראשונה היא הקטרת הקטורת; ה"מעשה" הראשון הוא שחיטת התמיד וזריקת דמו, שאינם כרוכים בהקטרה. אבל עוד לפני השחיטה יש לסדר את עצי המערכה על המזבח. וראו תמיד פרקים ב-ד בפירוט רב.

"אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד", לְפִי שֶׁאָמַרְתָּ "שְׁנַיִם" – יִהְיוּ שְׁנֵיהֶן שָׁוִין וּמִקָּחָן שָׁוֶה,
יָכוֹל שֶׁאֵינוֹ לוֹקֵחַ אֶחָד אֶחָד? אָמַרְתָּ: "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר".
"תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר",
וְנֶאֱמַר לְהַלָּן: "וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר" (שמות ל, ז).
אֲבָל אֵינִי יוֹדֵעַ אֵיזֶה יַקְדִּים?
כְּשֶׁהוּא אוֹמֵר "אֶת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר" – הוּא יַקְדִּים!
יָכוֹל שְׁחִיטָתוֹ, מִנַּיִן אַף זְרִיקַת דָּמוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר".
"תַּעֲשֶׂה" – אִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁיַּקְדִּים הֶקְטֵר קְטֹרֶת לִזְרִיקַת דָּמוֹ שֶׁל כֶּבֶשׂ, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר "אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר".
וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר שֶׁיַּקְדִּים הֶקְטֵר חֶלְבּוֹ שֶׁל כֶּבֶשׂ לְהֶקְטֵר קְטֹרֶת, שֶׁכְּבָר נֶאֱמַר: "וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר"!
הָא מָה הַדָּבָר? מְלַמֵּד שֶׁהֶקְטֵר קְטֹרֶת בֵּין זְרִיקַת דָּמוֹ שֶׁל כֶּבֶשׂ לְהֶקְטֵר חֲלָבָיו.
וּכְבָר זָכִינוּ שֶׁאֵין מַקְרִיבִין אֶלָּא עַל מַעֲרָכָה בְּנוּיָה: תַּלְמוּד לוֹמַר צ"ל "שנאמר". "וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ" (שמות כט, לח)!
אִם לוֹמַר מִזְבֵּחַ בָּנוּי, וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר "וְזָבַחְתָּ עָלָיו אֶת עֹלֹתֶיךָ וְאֶת שְׁלָמֶיךָ" (שמות כ, כא).
הָא מָה אֲנִי מְקַיֵּם "וְזֶה אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עַל הַמִּזְבֵּחַ"? אֶלָּא זוֹ הַמַּעֲרָכָה! מִכָּאן זָכִינוּ שֶׁהַמַּעֲרָכָה קוֹדֶמֶת לְכָל הַמַּעֲשִׂים,
וּשְׁחִיטַת הַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד אַחַר כָּךְ, וּזְרִיקַת דָּמוֹ אַחַר כָּךְ, וְהֶקְטֵר קְטֹרֶת אַחַר כָּךְ, וְהֶקְטֵר חֶלְבֵי הַכֶּבֶשׂ אַחַר הֶקְטֵר הַקְּטֹרֶת,
[נִמְצֵאתָ מְקַיֵּם כָּאן בַּבֹּקֶר] וְכֵן בַּבֹּקֶר הקרבת תמיד של שחר והקטרת הקטורת – שניהם "בבקר".

הקשר בין שני התמידים מתבטא בכך שקרבן הפסח אינו מוקרב ביניהם אלא לאחר התמיד השני, של בין הערביים. אבל בדיעבד אפילו אם הקריבו את הפסח לפני הקרבת התמיד השני – יקריבו את התמיד; וראו פסחים ה ג.

"וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי", לְפִה שֶׁאָמַרְתָּ "שֵׁנִי", יְהֵא שֵׁנִי שֶׁל שַׁחַר, שֶׁלֹּא יַקְדִּמֶנּוּ אַחֵר!
יָכוֹל אַף קְדָמוֹ אַחֵר לֹא יְהֵא כָּשֵׁר? - תַּלְמוּד לוֹמַר: "תַּעֲשֶׂה"! יָכוֹל שְׁחִיטָתוֹ, מִנַּיִן אַף זְרִיקַת דָּמוֹ? של קרבן אחר לפני הקרבת תמיד של בין הערביים אינה פוסלת את התמיד
תַּלְמוּד לוֹמַר: "תַּקְרִיב" (פס' ג).
יָכוֹל קֹדֶם חֲצוֹת, מִנַּיִן לְאַחַר חֲצוֹת? אפשר להקריב קרבן אחר למרות שניתן להקריב את התמיד אָמַרְתָּ: "תַּעֲשֶׂה... תַּקְרִיב".
לְפִי שֶׁנֶּאֱמַר "שֵׁנִי", (יָכוֹל) יְהֵא שֵׁנִי שֶׁל שַׁחַר, שֶׁלֹּא יַקְדִּמֶנּוּ הַפֶּסַח! יָכוֹל אִם קְדָמוֹ פֶּסַח לֹא יְהֵא כָּשֵׁר? תַּלְמוּד לוֹמַר: "תַּעֲשֶׂה".
יָכוֹל שְׁחִיטָתוֹ, מִנַּיִן זְרִיקַת דָּמוֹ? תַּלְמוּד לוֹמַר: "תַּקְרִיב".

לעדותו של ר' יהודה בן גודגדא ראו עדיות ו א, שם הוא מכונה "ר' יהודה בן בבא". העדות מקובלת על הדרשן לכתחילה, אבל בדיעבד מקריבים תמיד של שחר אפילו אחרי הצהרים.

הֵעִיד בֶּן גּוּדְגְּדָא: כָּשֵׁר הַכֶּבֶשׂ עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת. יָכוֹל אִם עָבְרוּ אַרְבַּע לֹא יְהֵא כָּשֵׁר? תַּלְמוּד לוֹמַר: "תַּעֲשֶׂה... תַּקְרִיב".
יָכוֹל קֹדֶם חֲצוֹת, מִנַּיִן אַף לְאַחַר חֲצוֹת? תַּלְמוּד לוֹמַר: "תַּעֲשֶׂה... תַּקְרִיב".

פסוק ה

ראו מנחות ח ד-ה. על השמן למאור יש להקפיד שיהיה כתית, ואילו השמן למנחת הנסכים אינו חייב להיות מובחר כל כך, וניתן להסתפק בשמן שיצא מהעטנים (סלי הזיתים הממתינים לעצירה בבית הבד) או אף בשמן שנעצר ע"י קורת בית הבד, ואפילו שמן של גרגרי הזית שנאספו מאוחר ולא נמסקו למעטן; אבל שמן מזיתים שבושלו או נכבשו, או שהוכנסו למים כדי להוציא אותו מגרגרי הזית – פסול גם למנחות.

"בְּלוּלָה בְּשֶׁמֶן כָּתִית", כָּל הַשְּׁמָנִים כְּשֵׁרִים לַמְּנָחוֹת! לֹא נֶאֱמַר "כָּתִית" אֶלָּא לְמֻבְחָר!
לְפֶה שֶׁאָמַרְתָּ "וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית" (שמות כז, כ), כְּשֶׁאָמַר "שֶׁמֶן" רִבָּה שֶׁמֶן שֶׁל עֲטָנִים.
יָכוֹל הַבָּא מִן הַמֵּמֶל, מִנַּיִן אַף מִתַּחַת הַקּוֹרָה? תַּלְמוּד לוֹמַר "שֶׁמֶן", כְּשֶׁאָמַר "שֶׁמֶן" רִבָּה שֶׁמֶן שֶׁל נוֹבְלוֹת.
יָכוֹל הַבָּא מִן הַמֵּמֶל, מִנַּיִן אַף מִתַּחַת הַקּוֹרָה? תַּלְמוּד לוֹמַר "שֶׁמֶן", כְּשֶׁאָמַר "שֶׁמֶן" רִבָּה שֶׁמֶן שֶׁל גַּרְגְּרִים.
יָכוֹל שֶׁאֲנִי מְרַבֶּה אַף שֶׁמֶן שֶׁל שְׁלוּקִים וְשֶׁל כְּבוּשִׁים וְשֶׁל שְׁרוּיִים בַּמַּיִם? תַּלְמוּד לוֹמַר "שֶׁמֶן כָּתִית".
נִמְצָא הַשֶּׁמֶן שֶׁל שְׁלוּקִים וַחֲבֵירָיו – כְּבַעַל מוּם לַמִּזְבֵּחַ!

פסוק ו

ראו ספרא צו פרק יח, ז-ח. הדרשה לומדת מברית האגנות שיש לזרוק את הדם בעזרת כלי.
ר' שמעון מעיר כאן שהקרבן שהקריב משה בברית האגנות בהר סיני עדיין מכפר, והוא יכפר לנצח, והוא המכונה "עולת תמיד".
וראו בדומה לזה הביטוי "ולא יסף" (דברים ה יט), המתפרש בסוטה י ב 'לא פסק'.

"עֹלַת תָּמִיד הָעֲשׂוּיָה בְּהַר סִינַי", וְנֶאֱמַר: "עֹלַת תָּמִיד לְדֹרֹתֵיכֶם" (שמות כט, מב)
הִקִּישׁ עֹלַת דּוֹרוֹת לְעֹלַת הַר סִינַי: מָה עֹלַת הַר סִינַי טְעוּנָה כְּלִי – אַף זוֹ טְעוּנָה כְּלִי.
אָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן: מִנַּיִן לְעֹלַת הַר סִינַי שֶׁטְּעוּנָה כְּלִי? – שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקַּח מֹשֶׁה חֲצִי הַדָּם וַיָּשֶׂם בָּאַגָּנוֹת" (שמות כד, ו)
"עֹלַת תָּמִיד הָעֲשׂוּיָה בְּהַר סִינַי", מִשֶּׁקָּרְבָה בְּהַר סִינַי עוֹד לֹא פָּסְקָה!
"לְרֵיחַ נִיחוֹחַ" – מְלַמֵּד שֶׁהִיא לְרֵיחַ נִיחוֹחַ, וְשֶׁהָרֵיחַ נַחַת רוּחַ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. "אִשֶּׁה לַה'" – מְלַמֵּד שֶׁהִיא לְאִשִּׁים.

פסוק ז

הביטוי "כמספר" או "כמספרם" מאפשר לערבב נסכים בנסכים, ואילו הביטוי "לכבש האחד" מונע זאת. המסקנה היא שמותר לערבב את הנסכים אלו באלו – אפילו של קרבנות שונים, כגון נסכי מוספים בנסכי תמידים; וראו לעיל טו יב ומנחות ט ד, המגבילים את ערבוב הנסכים לפי סוג הבהמות.

"וְנִסְכּוֹ רְבִיעִת הַהִין לַכֶּבֶשׂ הָאֶחָד", כָּתוּב אֶחָד אוֹמֵר "הָאֶחָד" – אֵין מְעָרְבִין נְסָכִים בִּנְסָכִים,
וְכָתוּב אֶחָד אוֹמֵר "כַּמִּסְפָּר" (במדבר טו, יב), כֵּיצַד? מֵבִיא אֶת הַנְּסָכִין בְּמִסְפָּר – וּמְעָרֵב!
יָכוֹל שֶׁלֹּא בָּא לוֹמַר שֶׁאַתָּה מְעָרֵב נְסָכִים בִּנְסָכִים, אֶלָּא נִסְכֵּי תְּמִידִין בְּנִסְכֵּי [תְּמִידִין וְנִסְכֵּי מוּסָפִין בְּנִסְכֵּי] מוּסָפִין;
וּמִנַּיִן נִסְכֵּי מוּסָפִין בְּנִסְכֵּי תְּמִידִין? – תַּלְמוּד לוֹמַר "כַּמִּסְפָּר... כְּמִסְפָּרָם", מְעָרֵב אֶת נְסָכִים בִּנְסָכִים,
נִסְכֵּי תְּמִידִין בְּנִסְכֵּי מוּסָפִין וְנִסְכֵּי מוּסָפִין בְּנִסְכֵּי תְּמִידִין! "בַּקֹּדֶשׁ הַסֵּךְ נֶסֶךְ" – שֶׁלֹּא יֵצֵא הַסֵּךְ יְדֵי קֹדֶשׁ.

ראיה נוספת לטענה דלעיל פס' ד, שאמנם לכתחילה יש להקריב את התמיד של שחר ונסכו לפני תום 4 שעות (ראו עדיות ו א), אבל בדיעבד כשר אפילו לאחר 4 שעות: משחק מילים שכר-כשר.
כך גם לעניין היין בעדות הנ"ל: לכתחילה יש לנסך יין בן 40 יום לפחות, אבל בדיעבד כשר אפילו יין מגיתו; וראו תוספתא מנחות ט ב.

"שֵׁכָר", לְפִי שֶׁהֵעִיד בֶּן בָּבָא לוֹמַר: הַכֶּבֶשׂ כָּשֵׁר עַד אַרְבַּע שָׁעוֹת;
יָכוֹל אִם עָבְרוּ אַרְבַּע לֹא יְהֵא כָּשֵׁר? תַּלְמוּד לוֹמַר "הַסֵּךְ נֶסֶךְ שֵׁכָר לַה'".
אַף הוּא הֵעִיד לוֹמַר: כָּשֵׁר הַיַּיִן בֶּן אַרְבָּעִים יוֹם לַמִּזְבֵּחַ! "נֶסֶךְ שֵׁכָר" – דְּאָנָא רָוֵי, דְּאָנָא שָׂבֵעַ!

פסוק ח

ההלכות של קרבן התמיד של בין הערביים דומות להלכות תמיד של שחר, אבל כמובן אין צורך לסדר מערכה ולהרים את הדשן לפני הקרבתו, שהרי הדברים הללו עשויים ומוכנים מהבקר.

"וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכּוֹ"
כָּל שֶׁלִּמֵּד בְּשֶׁל שַׁחַר – לִמֵּד בְּשֶׁל בֵּין הָעַרְבָּיִם,
חוּץ מֵהֲרָמַת הַדֶּשֶׁן וְסִדּוּר הַמַּעֲרָכוֹת וְהַפְּיָסוֹת בִּלְבַד.