ביאור:יהושע ד ו

יהושע ד ו: "לְמַעַן תִּהְיֶה זֹאת אוֹת בְּקִרְבְּכֶם, כִּי יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר לֵאמֹר: מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לָכֶם."

בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:יהושע ד ו.

כִּי יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר לֵאמֹר

לְמַעַן תִּהְיֶה זֹאת אוֹת בְּקִרְבְּכֶם

"אוֹת" - תו, סמל, סימן, צִיּוּן, עדות, לְזִכָּרוֹן, פלא, קסם (מילוג) דבר המציין חשיבות ועוצמה.
ככתוב:

"וַיָּשֶׂם יְהֹוָה לְקַיִן אוֹת לְבִלְתִּי הַכּוֹת אֹתוֹ כׇּל מֹצְאוֹ" (ביאור:בראשית ד טו), אולם האות של קין במקום להעליב אותו, הפכה למדליה ואיסור לפגוע בו, דבר שהעניק לו כבוד והגנה.
"וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עׇרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם" (ביאור:בראשית יז יא) - האות היא בבשרינו ואיננה נתנת לשינוי או הסתרה. מילה עם כוונה זאת התחיבות להיות יהודי ולשאת בגאוה את האות.
"וְהָיָה לְאוֹת עַל יָדְכָה וּלְטוֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ, כִּי בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְהֹוָה מִמִּצְרָיִם" (שמות יג טז) - תפילין, זכרון יומי לתורת אלוהים.
"שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹקֵינוּ ה' אֶחָד. וְאָהַבְתָּ אֵת ה' אֱלֹקֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ, וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשׇׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" (דברים ו ד-ט) - מילות תפילת השמע, שאותה קוראים פעמיים ביום, באהבה, בשחרית, ובערבית.

יהושע מזיז את האבנים ומשנה את פני האדמה. הוא יבנה גל מהאבנים שנציגי השבטים אספו מהירדן החרב. ניתן לראות את הדמוי לברית מילה, כאות לברית בין בני ישראל לאדמתם ומתן כבוד לאלוהים. יהושע כאילו מציב מזוזה בשער הכניסה לארץ המובטחת, ככתוב: "וּכְתַבְתָּם עַל מְזֻזוֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ" (דברים ו ט)
כך גם אברהם הציב את שבע הכבשים, ככתוב: "וַיֹּאמֶר: כִּי אֶת שֶׁבַע כְּבָשֹׂת תִּקַּח מִיָּדִי: בַּעֲבוּר תִּהְיֶה לִּי לְעֵדָה, כִּי חָפַרְתִּי אֶת הַבְּאֵר הַזֹּאת" (ביאור:בראשית כא ל), וגם כאן יש חפירה והזזת קרקע.

מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לָכֶם

"כִּי יִשְׁאָלוּן בְּנֵיכֶם מָחָר לֵאמֹר: מָה הָאֲבָנִים הָאֵלֶּה לָכֶם" - בעתיד, כל אדם שיראה את האבנים, יבין שזה לא דבר טבעי, ולכן הלוא מודעים ישאלו: מה זה?
כך תהיה הזדמנות לספר לשואל את גדולת אלוהים ותורתו. והעם יזכור את הסיפור וילמד להעריך את המתנות והחובות שאלוהים הטיל עלינו.

"הָאֵלֶּה לָכֶם" - חז"ל לא עשו כאן עניין מהמילה "לָכֶם" ולא 'לו', כפי שעשו בארבעת הבנים, וקראו לשואל: 'רשע'.
השואל היה יכול לשאול בקיצור: 'מה זה?', 'מה האבנים?', 'למה הגל?' בלי להוסיף את ה"לָכֶם".
אולם יהושע אמר בכוונה: "לָכֶם".
ייתכן שיש כאן רמז שחובה להסביר גם 'לרשע', ואל "[ת]קְהֵה אֶת שִנָּיו"' (הגדה של פסח). עצם העובדה שהוא שואל מראה שהוא מתעניין ומוכן לשמוע. אין צורך להעליב אותו. אסור לא להסביר. כל אחד ששואל בדרכו - ענה לו בכבוד ותן לו הזדמנות ללמוד.