לדלג לתוכן

ביאור:יהושע ד יח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

יהושע ד יח: "וַיְהִי בעלות (כַּעֲלוֹת) הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן, נִתְּקוּ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים אֶל הֶחָרָבָה, וַיָּשֻׁבוּ מֵי הַיַּרְדֵּן לִמְקוֹמָם, וַיֵּלְכוּ כִתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם עַל כָּל גְּדוֹתָיו."



בהמשך דף זה מופיעים ביאורים ופרשנויות של עורכי ויקיטקסט, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.
ביאורים מסורתיים לטקסט ניתן למצוא בקטגוריה:יהושע ד יח.


נִתְּקוּ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים אֶל הֶחָרָבָה[עריכה]

וַיְהִי בעלות (כַּעֲלוֹת) הַכֹּהֲנִים נֹשְׂאֵי אֲרוֹן בְּרִית-יְהוָה מִתּוֹךְ הַיַּרְדֵּן[עריכה]

העריכה נותנת את הרושם: שברגע שהכהנים עלו מאפיק הירדן לגדות הירדן, מיד באותו רגע שבו המים לזרום בירדן.

אין ספק שזה לא מדויק.

אם אלוהים (או יהושע) העמיד את המים כנד אחד בסכר באדם העיר, ככתוב: "וַיַּעַמְדוּ הַמַּיִם הַיֹּרְדִים מִלְמַעְלָה קָמוּ נֵד-אֶחָד, הַרְחֵק מְאֹד, באדם (מֵאָדָם) הָעִיר אֲשֶׁר מִצַּד צָרְתָן, וְהַיֹּרְדִים עַל יָם הָעֲרָבָה יָם-הַמֶּלַח תַּמּוּ נִכְרָתוּ" (ביאור:יהושע ג טז), אז כאשר המים השתחררו לזרום, ירד גל גבוה של כל המים שהצטברו במשך מספר שעות וישטוף את עמק הירדן במים. בטוח שהמים עלו מעל גדות הירדן וכיסו את כל רוחב העמק במים שוטפים.

המילה "בעלות" (לא ברור למה היה צריך לשנות את זה "(כַּעֲלוֹת)", זה לא מתקן או מסביר דבר), פונה לפקודת יהושע לכהנים "עֲלוּ מִן הַיַּרְדֵּן" (ביאור:יהושע ד יז).
"עֲלוּ" זאת מילה לא מוגדרת, אפשר לעלות מהירדן עד ירושלים. אלוהים אמר 'לעלות' אולם הוא לא הגדיר עד איזה גובה. אין ספק שגדות הירדן לא היה מקום בטוח לעצור או לתת לגל המים לשטוף את המקום.

נִתְּקוּ כַּפּוֹת רַגְלֵי הַכֹּהֲנִים אֶל הֶחָרָבָה, וַיָּשֻׁבוּ מֵי הַיַּרְדֵּן לִמְקוֹמָם[עריכה]

"נִתְּקוּ" נותן את הרושם שזה היה מיד - "וַיָּשֻׁבוּ מֵי הַיַּרְדֵּן לִמְקוֹמָם". אולם המילים "אֶל הֶחָרָבָה" מבטל את האפשרות שזה היה מיד.
המים באמת שבו לזרום, אולם רק כאשר הכהנים עברו ועלו בעמק הירדן לכיוון "אֶל עַרְבוֹת יְרִיחוֹ" (ביאור:יהושע ד יג), והגיעו "אֶל הֶחָרָבָה" שהיתה יבשה עוד לפני שהירדן נכרת.

"הֶחָרָבָה" באפיק הירדן היתה זמנית. מיד ששבו המים לזרום, החרבה באפיק נעלמה. החרבה שהכהנים הגיעו היתה גבוהה יותר ורחוקה מאפיק הירדן.

הכפות נתקו מהאזור הלח ועברו לערבה החרבה, אולם למרות שהכתוב נותן את הרושם שהמים שבו מיד, סביר שהמים הגיעו זמן רב אחר כך, לאחר שאלוהים (או יהושע) שיחרר את הסכר באדם העיר. אין ספק שהסכר לא נפתח לפני שהכהנים הגיעו למקום בטוח, כדי לא להסתכן שלפתע יופיע אויב או בעיה אחרת שתעצור את ההתקדמות המחנה, והארון יעמוד קרוב מדי לירדן וישטף במים הגואים. רק זה היה חסר לאלוהים שהארון יפגע במים, וכולם יעשו צחוק ממנו שהוא לא היה מסוגל להגן על הארון.

וַיָּשֻׁבוּ מֵי הַיַּרְדֵּן לִמְקוֹמָם, וַיֵּלְכוּ כִתְמוֹל שִׁלְשׁוֹם עַל כָּל גְּדוֹתָיו[עריכה]

לפני החציה נאמר: "וְהַיַּרְדֵּן מָלֵא עַל כָּל גְּדוֹתָיו, כֹּל יְמֵי קָצִיר" (ביאור:יהושע ג טו).
כאשר המים שבו לזרום, הם הביאו גל גדול של המים שהצטברו בזמן עצירת המים, כאשר בני ישראל חצו את הירדן בחרבה. הגל הזה שטף מעל ומעבר לגדות הירדן שזרמו לפני כריתת המים.

יהושע לא ידע את גודל הגל שיופיע, לכן הוא לא היה יכול לקחת סיכון ולעצור במרחק קטן מגדות הירדן.
הסכר באדם העיר נפתח כאשר הכהנים הגיעו לחרבה, במקום יבש מתמיד, בערבות יריחו. לא בטוח שאפשר לראות משם את המים שבים לזרום באפיק הירדן. אם בא גל גדול ייתכן שהם יכלו לראות אותו מגיע ומתקרב עד למקום עומדם.

לוקח למים לזרום בירדן המתפתל מאדם העיר ליריחו זמן רב מאוד, כי שיפוע האדמה מהכנרת לים המלח הוא מתון ביותר, בערך מטר לקילומטר. אם גל המים זרם בעמק הירדן מעל האפיק בלי להתפתל, אלא בקו ישר, אז המים יעברו את שלושים-חמישים הקילומטר מ"צָרְתָן", שליד בית שאן, לאזור יריחו, בשעה או יותר.