ביאור:בראשית מו כח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

בראשית מו כח: "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן."



וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה[עריכה]

יעקב נהג לשאול רועי צאן למידע, ככתוב: "וַיֹּאמֶר לָהֶם יַעֲקֹב: אַחַי מֵאַיִן אַתֶּם; וַיֹּאמְרוּ: מֵחָרָן אֲנָחְנוּ" (ביאור:בראשית כט ד) - אז מה הבעיה לשאול את המצרים את הדרך לארץ גושן?

  1. יעקב לא רצה שהמצרים (ומרגלי פרעה) ידעו שהוא הולך לגושן על דעת עצמו לפני שפרעה אישר.
  2. יעקב פחד שיכינו לו מארב בדרך אם המצרים ידעו לאן הוא הולך.
  3. יעקב לא רצה שמצרים ירצו לפניו ויתנחלו בארץ גושן לפני שהוא מגיע לשם.
  4. יעקב שאל את המצרים אבל הם לא ידעו, כי מקום הארץ לא היה ידוע.
  5. יעקב שאל את המצרים והם ידעו שאין כזו ארץ במצרים. השם הזה לא היה קיים.

בכל אופן יעקב החליט לא להגיע ליוסף עם כל הכבודה והילדים והצאן והבקר, ולהכנס לעיר או לחנות על העיר, והעדיף לשלוח את יהודה לקבל הדרכה.

למה יעקב שלח את יהודה?[עריכה]

מכל סיפור בנימין נראה שיהודה לקח את הסמכות, ואחיו נשמעו לו:

  • יהודה שיכנע את יעקב לתת לו את בנימין: "שִׁלְחָה הַנַּעַר אִתִּי וְנָקוּמָה וְנֵלֵכָה; וְנִחְיֶה וְלֹא נָמוּת, גַּם אֲנַחְנוּ גַם אַתָּה גַּם טַפֵּנוּ" (ביאור:בראשית מג ח).
  • יהודה שיכנע את יוסף לקבל אותם כאחיו: "יֹּאמֶר עַבְדְּךָ אָבִי אֵלֵינוּ: אַתֶּם יְדַעְתֶּם כִּי שְׁנַיִם יָלְדָה לִּי אִשְׁתִּי" (ביאור:בראשית מד כז).

כך יעקב החליט שיהודה מתאים ביותר לתפקיד הזה: ללכת ליוסף לבדו, ולקבל הדרכה לאיפה ללכת.

וַיָּבֹאוּ אַרְצָה גֹּשֶׁן[עריכה]

יהודה נע במהירות לכיון יוסף בביתו.
השיירה של יעקב התקדמה לאט או חיכתה לשובו של יהודה.
יהודה הגיע ליוסף וקיבל הדרכה איפה נמצאת גושן.
יהודה חזר ליעקב ולמחנה.
יהודה הדריך את המחנה והוביל אותם, ככתוב: "לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה".

לא ברור למה יוסף לא הדריך אותם לפני שהם עזבו אותו לכנען להביא את יעקב למרות שהוא אמר להם להגיד ליעקב לבוא: "וְיָשַׁבְתָּ בְאֶרֶץ גֹּשֶׁן" (ביאור:בראשית מה י). ייתכן שהוא עצמו לא ידע, ייתכן שהוא רצה שהכול יעבור דרכו ושהם לא ילכו ויתישבו לבד.