אמרי במערבא/מסכת ביצה
מסכת ביצה[עריכה]
פרק א - ביצה[עריכה]
האם יש את גזירת פירות הנושרים[עריכה]
מה טעמון דבית הלל (שהביצה אסורה)? נעשית כמוקצה שיבש ולא ידע בו (פירות שאינם ראויים לאכילה כשהם לחים, ויבשו, והבעלים סבר שהם עדיין לחים).
בבבלי - הביא לזה כמה טעמים, וביניהם גם את גזירת פירות הנושרים. מראה הפנים (ד"ה ביצה) כתב שלירושלמי אין את גזירה זו, והיפה עיניים (כאן) כתב שיש.
מוקצה שבעליו סבור שהוא מותר[עריכה]
מוקצה שיבש ולא ידע בו (פירות שאינם ראויים לאכילה כשהם לחים, ויבשו, והבעלים סבר שהם עדיין לחים) - שמא אינו אסור? (בתמיה).
בבבלי - כו: מתיר (מחלוקתם מוסברת ע"פ האתוון דאורייתא (כלל י) שלבבלי איסורי שבת הם חפצא ולירושלמי גברא, ולכן לירושלמי מוקצה תלוי בדעת האדם. יתכן שסברא זו קשורה גם לדעת הירושלמי (פסחים פ"ב ה"א (יא.), ועיין מה שכתבנו שם) שחדש מותר בהנאה כי תלוי בזמן, וכתבו המפרשים (אתוון דאורייתא שם) שטעם הדעה שאיסורי שבת היא גברא הוא שתלויים בזמן).
ניסן ותשרי לא נתעברו מימיהם[עריכה]
הירושלמי דן בזה בראש השנה פ"ג ה"א (טו.), ועיין מה שכתבנו שם.
איסור נבילה לא חל על איסור שקץ[עריכה]
ביצים שריקימו (שיצאו מהן) גוזלים שלא העלו עליהן כנפים - אסורין משום שקץ ואין לוקין עליהן משום נבילה (קרבן העדה: שאיסור נבילה לא חל על איסור שקץ, שהרי אין איסור חל על איסור).
בבבלי - לא הובא. וגליון הש"ס על הירושלמי הביא בבלי (חולין סד.) שמפורש שאיסור שקץ הוא רק דרבנן, וא"כ לא שייך עליו אין איסור חל על איסור.
מחלוקת אמוראים על מתוך שהותרה לצורך[עריכה]
רבי חייה בשם רבי יוחנן: המבשל נבילה ביום טוב אינו לוקה, שהותר מכלל בישול ביום טוב (ומתוך שהותרה לצורך הותרה גם שלא לצורך). רבי שמעון בן לקיש אמר: לוקה, שלא הותר מכלל בישול אלא לאכילה בלבד.
בבבלי - היא מחלוקת בית הלל ובית שמאי לגבי הוצאה והבערה, האם הותרו גם שלא לצורך.
הבערה שלא לצורך ביום טוב[עריכה]
הירושלמי דן בזה בביצה פ"ה ה"ב (כא.), ועיין מה שכתבנו שם.
כ"ד חומרי בית הלל[עריכה]
עשרים וארבעה דברים מקולי בית שמאי ומחומרי בית הלל.
בבבלי - לא הובא, ושיירי קרבן (נזיר פ"ד ה"ו (יט:)) חישב מה הם העשרים וארבעה.
הכניס עפר לגינתו - אסור לכתחילה לכסות בו[עריכה]
ותני כן הביא עפר לטוח את גגו סיד לסוד את ביתו מכסין בו, אית תניי תני אין מכסין. רבי יוסה בי רבי בון בשם רב חסדא: מאן דאמר מכסין לשעבר (בדיעבד), מאן דאמר אין מכסין בבא לישאל בתחילה.
בבבלי - פשוט שמותר לכתחילה.
איסור מלאכה ביו"ט הוא רק לא תעשה[עריכה]
שמצות עשה (כיסוי הדם) דוחה למצוה בלא תעשה (איסור מלאכה ביום טוב).
בבבלי - מפורש כאן ובשבת כה: שאיסור מלאכה ביום טוב הוא עשה ולא תעשה.
מראית העין בחדרי חדרים מותר[עריכה]
הירושלמי דן בזה בעירובין פ"ח ה"ט (נה:), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת האם עשה דוחה לא תעשה כשאינו כתוב בצידו[עריכה]
על דעתיה דרבי יונה דו אמר (שאמר) מצות עשה דוחה למצוה בלא תעשה אע"פ שאינה כתובה בצידה - ניחא, על דעתיה דרבי יוסי דו אמר הואיל ואין מצות עשה דוחה בלא תעשה אא"כ היתה כתובה בצידה וכו' (הר"ש (חלה פ"ב מ"א) והתוס' (קידושין לח. ד"ה אקרוב) הבינו בירושלמי שצריך שגם העשה וגם הלאו יהיו לפני הדיבור או לאחריו. אך מהירושלמי כאן משמע שצריך שהעשה והלאו יהיו כתובים בתורה בסמיכות זה לזה, כפשט לשון הירושלמי, וכן פירשו המפרשים כאן. דנו בזה גליון הש"ס על הירושלמי ומראה הפנים. אך היפה עיניים יישב את הר"ש והתוס').
בבבלי - דעה זו שאם אינו כתוב בצידו לא דוחה - לא הובא כלל.
רבי אליעזר שמותי[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בסוכה פ"ב ה"ח (יא:) ובנזיר פ"ו הי"א (לב:), ועיין מה שכתבנו שם.
סוגיית רוב וקרוב הלך אחר הרוב - אינה בירושלמי[עריכה]
עיין מה שכתבנו בבבא בתרא פ"ב ה"ו (ו.).
ספיקא דרבנן מותר אפילו בדבר שיש לו מתירין[עריכה]
מתניתא (שזימן שלושה גוזלות ומצא שניים מותרים, כי תולים שהם אותם שניים) דרבי דתני מאתים (של מעשר שני) ומצא מנה - מנה מונח ומנה מוטל דברי רבי, וחכמים אומרים חולין וכו'. חזר ואמר דברי הכל היא (משנתנו גם לחכמים), שנייא בגוזלים שדרכן לפרוח (לדדות, ולכן תולים שאחד דידה והשניים נשארו). והא תנא רבי חלפתא בר שאול הוא הדבר בגוזלים הוא הדבר בבצים (והרי ביצים לא עשויות לדדות), הוי דרבי היא! אמר רבי יוסה: תמן (במעות מעשר) אביו הניח ובנו מצא (ולכן חכמים תולים שאביו נטל את המאתיים ושכח לומר לבנו) ברם הכא הוא הניח הוא מצא (ועל כורחך הם אותם שניים).
בבבלי - תירץ שמשנתנו גם כחכמים משום שגוזלות עשויים לדדות, כתירוץ הראשון בירושלמי. היפה עיניים חידש שהירושלמי סובר שספיקא דרבנן מותר גם בדבר שיש לו מתירין, ולכן מתיר במשנתנו, והבבלי לשיטתו (לעיל ד:) שספיקא דרבנן בדבר שיש לו מתירין אסור, ולכן היה צריך לתרץ דווקא שהגוזלים מדדים.
עור שיש עליו בשר[עריכה]
ב"ש אומרים אין נותנין את העור לפני הדריסן ולא יגביהנו אלא א"כ יש עליו בשר.
בבבלי - במשנה הגירסא: אלא א"כ יש עליו כזית בשר.
הלשון "תלמיד חכם"[עריכה]
אפילו תלמיד חכם (פני משה: ואינו חכם ממש. קרבן העדה: תלמיד של חכם) אינו טועה בדבר הזה, ורב חונה (שהוא חכם ממש) טעי? (בתמיה).
בבבלי - לא הובא.
המקור שביו"ט מותרות מלאכות רק מלישה ואילך[עריכה]
מניין שאין בוררין ולא טוחנין ולא מרקידין (אלא מותרות רק מלאכות מלישה ואילך)? רבי אחא בשם רשב"ל: כל מלאכה לא יעשה בהם עד ושמרתם את המצות וכו'. רבי יוסי בשם רשב"ל: אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם עד ושמרתם את המצות. תני חזקיה ופליג: אך הוא לבדו - הרי אילו מיעוטין שלא יקצור ולא יטחון ולא ירקד ביום טוב.
בבבלי - לא הובא מקור לזה. תוס' (ג. סוף ד"ה גזרה) הביאו את הירושלמי הזה, ורש"י (כג: ד"ה אין) כתב שצידה אסורה משום שהיה אפשר לצוד מבעוד יום (ותוס' שם חלקו עליו והביאו כתוס' ג. שם).
דין שאין לפרסמו[עריכה]
כשם ששמעתיה בלחישה כך אני אומרה לך בלחישה (בלי לפרסם את הדין).
בבבלי - לשון זו לא הובאה, אך מובאת הלשון "הלכה ואין מורין כן", כגון בבא קמא ל:1
שליחת כלים עם כלאיים במועד[עריכה]
משלחין כלים וכו' אע"פ שאין לצורך המועד.
בבבלי - במשנה הגירסא: אע"פ שיש בהן כלאים והן לצורך המועד.
פרק ב - יום טוב[עריכה]
מחלוקת מה מטרת שבתות וימים טובים[עריכה]
הירושלמי דן בזה בשבת פט"ו ה"ג (עח.), ועיין מה שכתבנו שם.
כל מזונותיו של אדם קצובים מר"ה - אינו בירושלמי[עריכה]
בבבלי - כתב שכל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וכו', ואינו בירושלמי.
מחלוקת האם שבת ניתנה במרה או באלוש[עריכה]
אתיא כמאן דאמר במרה ניתנה השבת, ברם כמאן דאמר באלוש ניתנה השבת וכו'.
בבבלי - שבת פז: וסנהדרין נו: פשוט ששבת ניתנה במרה.
המערב צריך לומר "עלי ועל מי שלא עירב"[עריכה]
צריך לומר (כשעושה עירוב תבשילין): עלי ועל מי שלא עירב.
בבבלי - הביא שצריך דעת המניח, ואפשר לערב על מי שלא עירב ואינו יודע שמערבים עליו, אך לא כתב שצריך לומר זאת.
כמי הלכה בעירוב תבשילין, האם רבי תלמידו של רשב"א[עריכה]
אמר רבי שמעון בן אלעזר: מודין בית שמאי ובית הלל שהן שני תבשילין על מה נחלקו על הדגה ועל הביצה שיש עליה וכו'. והלכה כדברי התלמיד (פני משה: כרשב"א לדעת בית הלל. קרבן העדה: כמשנתנו לדעת בית הלל, שנראה שרבי הוא תלמידו של רשב"א).
בבבלי - הלכה כמשנתו לדעת בית הלל.
גזירה דרבה שמא יטלטל בשבת - אינה בירושלמי[עריכה]
עיין מה שכתבנו במגילה פ"ג ה"ד (כה:).
תיכף לסמיכה שחיטה גם באשם מצורע[עריכה]
כל עמא מודיי (כולי עלמא מודים) באשם מצורע שסמך עליו מאתמול לא יצא (שצריך תיכף לסמיכה שחיטה).
בבבלי - זבחים לג. מבואר שדווקא באשם מצורע אין צריך קודם לסמיכה שחיטה, משום שלמצורע אסור להיכנס לעזרה אלא עד שער ניקנור.
יום מותו של דוד[עריכה]
דוד מת בעצרת.
בבבלי - לא הובא שמת בעצרת, אך בשבת ל. כתוב שמת בשבת. ותוס' (חגיגה יז. ד"ה אף בעצרת) הביאו את הירושלמי הזה וכתבו שאפשר שהוא חולק על הבבלי וסובר שלא מת בשבת.
בבא בן בוטא קילל את בית שמאי[עריכה]
מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה וכו'. והיה שם בבא בן ביטיי (בוטא) מתלמידי בית שמאי, יודע שהלכה כבית הלל, פעם אחת נכנס לעזרה ומצא אותה שוממת. אמר: ישמו בתיהן של אילו (בית שמאי) שהשימו בית אלהינו (שבגלל שנהגו כדבריהם לא הביאו קורבנות לעזרה). מה עשה? שלח והביא שלשת אלפים צאן מצאן קדר וכו'.
בבבלי - הובא אותו המעשה, אך לא הובא שבבא בן בוטא קילל את בית שמאי.
משל לגזירות דרבנן מסריס[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בשבת פ"ג ה"ג (כד.), ועיין מה שכתבנו שם.
מחלוקת ב"ה וב"ש בהטמנת חמין ביו"ט[עריכה]
הדא דתימר (מחלוקת ב"ה וב"ש האם טומנים חמין נאמרה רק) בשלא עשה לו עירובי תבשילין, אבל אם עשה לו עירובי תבשילין מותר. מה בין תבשיל ומה בין חמין (שאסור להטמינם)? תבשיל דרכו לוכל (לאכול) ממנו, חמין אין דרכו לשתות מהן (ומוכחא מילתא דלשבת עביד).
בבבלי - נחלקו אמוראים: רב הונא אמר שמדובר כשלא עירב, וכדי חייו התירו לו. ורבא אמר שמדובר כשעירב, והטמנה אסור משום שמוכחא מילתא דלשבת עביד. והירושלמי נקט כרב הונא בכך שלא עירב וכרבא בטעם שמוכחא מילתא.
ניסן ותשרי לא נתעברו מימיהם[עריכה]
הירושלמי דן בזה בראש השנה פ"ג ה"א (טו.), ועיין מה שכתבנו שם.
תודוס פירנס ת"ח, קידוש השם של הצפרדעים[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בפסחים פ"ז ה"א (מז.), ועיין מה שכתבנו שם.
"פרתו של ראב"ע" היא כינוי לאשתו או שכנתו[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בשבת פ"ה ה"ד (לג.), ועיין מה שכתבנו שם.
לא מקרצפים בהמה שמא יתלוש[עריכה]
אין מקרדין שלא יבואו לידי חבורה, ולא מקרצפין שלא יבואו לידי תלישה.
בבבלי - לא הוזכר חשש תלישה, וטעמם של חכמים שאוסרים קרצוף הוא שגוזרין קירצוף אטו קירוד.
עגלה אינה נגררת אפילו על כלים[עריכה]
עגלה של קטן וכו' ואינה נגררת על גבי הכלים.
בבבלי - במשנה ובגמרא הגירסא: ואינה נגררת אלא על גבי כלים.
פרק ג - אין צדין[עריכה]
המקור שביו"ט מותרות מלאכות רק מלישה ואילך[עריכה]
הירושלמי דן בזה בביצה פ"א ה"י (ח:), ועיין מה שכתבנו שם.
הבא מחוץ לתחום מותר[עריכה]
הירושלמי דן בזה בביצה פ"ה ה"ח (כב:), ועיין מה שכתבנו שם.
מנהגי דרך ארץ בסעודה - אינם בירושלמי[עריכה]
בבבלי - האריך כאן בסוגיית דרך ארץ בסעודה, ובירושלמי לא הובא2.
ראיית בכור[עריכה]
אין המומחה תורה (אין צריך דווקא מומחה אלא אפילו ג' הדיוטות).
בבבלי - שבת מו: פירש שהדיוטות לא יכולים להתיר כל מום אלא רק מום הידוע לכל.
אסור לשקול מנה כנגד מנה ביו"ט[עריכה]
רבי חייה רבה ורבי שמעון ברבי שקלו מנה כנגד מנה בבכור. במה דברים אמורים בחול, הא ביום טוב אסור על שם אין משגיחין בכף מאזנים כל עיקר.
בבבלי - סובר שמותר גם ביום טוב.
מוקצה שבעליו סבור שהוא מותר[עריכה]
הירושלמי דן בזה בביצה פ"א ה"א (א.), ועיין מה שכתבנו שם.
האומר הקב"ה ותרן[עריכה]
אמר רבי חנינה מאן דאמר דרחמנא וותרן - יתוותרון בני מעוי (יחתכו מעיו).
בבבלי - בבא קמא נ. הלשון "יוותרו חייו".
פרק ד - המביא[עריכה]
המביא כדי יין על כתיפו[עריכה]
המביא כדי יין ממקום למקום וכו' מביא הוא על כתיפו לפניו.
בבבלי - הגירסא: על כתיפו או לפניו.
תנאי ליטול עצים מהסוכה[עריכה]
אין נוטלין עצים מן הסוכה וכו' - בשלא היתנה, אבל אם היתנה מותר.
בבבלי - סתם שאסור, ולא חילק אם התנה.
מותר לחתוך חותמות שבכלים לכו"ע[עריכה]
הירושלמי דן בזה בשבת פט"ו ה"ב (עח.), ועיין מה שכתבנו שם.
לכו"ע מסיקים בכלים[עריכה]
מסיקין בכלים (ואין דעה שאוסרת).
בבבלי - יש גם את דעת רבי נחמיה שאוסר להסיק משום שסובר שאין כלי ניטל אלא לצורך תשמיש, ובירושלמי דעה זו לא הובאה כלל3.
חילוקים בדיני פסיק רישא[עריכה]
אית תניי תני (יש תנא ששונה) מבקעין, ואית תניי תני אין מבקעין. אמר רב חסדא: מאן דאמר מבקעין במגל של יד, מאן דאמר אין מבקעין במגל של קציר. אית תניי תני מפספסין בקלקים, אית תניי תני אין מפספסין (פני משה: סירוק בנזיר. קרבן העדה: פיזור מאכל לבהמה, ואיסורו משום טרחא). אמר רב חסדא: מאן דאמר מפספסין בבריא, מאן דאמר אין מפספסין בתש (חלש). אית תניי תני מוללין עצי בשמים, אית תניי תני אין מוללין. מאן דאמר מוללין בלחים, מאן דאמר אין מוללין ביבישין. אית תניי תני ממתקין את החרדל בגחלת, אית תניי תני אין ממתקין. מאן דאמר ממתקין בשנתנו על גבי הגחלת, ומאן דאמר אין ממתקין בשנתן את הגחלת עליו. אית תניי תני שפין את הכסף בקרטיקון, אית תניי תני אין שפין. מאן דאמר שפין בשנתנו מערב יום טוב ומאן דאמר אין שפין בשנתנו ביום טוב.
בבבלי - דן בסוגיות אלו במקומות שונים (פספוס שיער נזיר - נזיר מב., פספוס אוכל לבהמה - שבת קנה., מלילה - ביצה יב: ולג:, מיתוק חרדל - שבת קלד., שפין כסף - שבת נ.), ולא הביא את כל החילוקים האלו. לגבי מיתוק חרדל בגחלת, הבבלי חילק שבגחלת של מתכת מותר ושל עץ אסור, והירושלמי לא חילק בזה, וכתב גליון הש"ס על הירושלמי (כאן) שמוכח מהירושלמי ששייך כיבוי גם במתכת4.
רצתה לשמוע הלכה מאביה אע"פ שידעה זאת[עריכה]
ברתיה דרבי חייה רבה אתת מיפה גו תנורא (היתה אופה בתנור). אשכחה כיפה (פני משה: כיפת עפר. קרבן העדה: כפות תמרים) בגויה. אתת שאלת לאבוהא. אמר לה: איזלין גרפין (גרפי את התנור). אמרה: לינה יכלה (איני יכולה). אמר לה: איזלין כבשין. ידעה הוות, אלא דהוות בעיא מישמע מן אבוה (היא ידעה שמותר אלא שרצתה לשמוע במפורש מאביה).
בבבלי - הובא רק מעשה קצר שרבי חייא אמר לאשתו (ולא לבתו) לגרוף אבן שנפלה לתנור, ולא הוזכר שרצתה לשמוע הלכה אע"פ שידעה אותה5.
פרק ה - משילין[עריכה]
אסור לטלטל פירות מגג לגג שווה[עריכה]
מתניתא (המשנה) באותו הגג, אבל בגג אחר אסור (להעביר פירות מגג לגג). בשאינו שוה (הגגות זה לזה), אבל אם היה שוה מותר.
בבבלי - אוסר לטלטל פירות מגג לגג אפילו אם הם שווים.
כלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל[עריכה]
פורשין מחצלת על גבי שיפוף של לבנים בשבת (אע"פ שהלבנים הם מוקצה, מותר לטלטל לצורכם כלי).
בבבלי - היא מחלוקת האם כלי ניטל לצורך דבר שאינו ניטל.
אסור לגעת במוקצה[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בשבת פ"ד ה"ב (כט:), ועיין מה שכתבנו שם.
אסור לרכוב על בהמה משום שביתת בהמתו[עריכה]
מפני מה אמרו היה רוכב על גבי בהמה אומרים לו רד? חברייא אמרי: שמא תינוק הבהמה (פני משה: שמא תינק, וכשרוכב עליה כאילו מניקה בידיים. קרבן העדה: שמא ירביצנה). אמר לון רבי יוסי: הגע עצמך שהיה הוגן אחד גדול (כשהוא בעל חיים גדול ולא שייכת גזירה זו)! תנא רבי אחא בר פפא קומי (לפני) רבי זעורה: שנייא היא שהוא מצווה על שביתת בהמה כמוהו (משום שביתת בהמתו).
בבבלי - האיסור הוא שמא יחתוך זמורה.
אסור להשיט דבר במים[עריכה]
אסור לאדם להשיט דבר ולהוליכו מאצלו (במים).
בבבלי - לא הובא, ונפסק בשו"ע (או"ח סי' שלט סעיף ו).
מחיאת כף באחורי היד[עריכה]
דאמר רבי יונה: אית הוה סבין ביומינן (היו זקנים בזמננו) והוון מטפחין לאחורי ידיהון בשובתא (בשבת).
בבבלי - לא הובא.
המעשה שרבי מאיר ברח ורבי ראה את עורפו[עריכה]
רבי הוה מסב לרבי שמעון בריה (רבי ישב עם בנו), והוון מטפחין לאחורי ידיהון בשובתא (מוחאים כף אחורי ידיהם בשבת). עבר רבי מאיר ושמע קלהון (קולם), אמר: רבותינו הותרה השבת? (בתמיה). שמע רבי קליה (קולו). אמר: מי הוא זה שבא לרדותינו בתוך ביתינו? ואית דאמרי הכין אמר: מי הוא זה שבא לצנעינו (להוכיחנו) בתוך ביתינו? שמע רבי מאיר קליה (את קולו של רבי שכועס עליו) וערק (ברח). נפקין פריי בתריה (עבדי רבי רדפו אחריו), מפרי אפרח רוחא פיקייליה מעל קדליה דרבי מאיר (הרוח הפריחה את הסודר מעל עורפו של רבי מאיר), אודיק רבי מן כוותא וחמא קדליה דרבי מאיר מן אחורוי (רבי השקיף מהחלון וראה את עורפו של רבי מאיר), אמר: לא זכית אנא לאורייתא אלא בגין דחמית קדליה (שראיתי את עורפו) דרבי מאיר מן אחורוי. רבי יוחנן ורשב"ל תריהון אמרין: אנן לא זכינן לאוריתא אלא בגין דחמינן אצבעתיה דרבי מן גולגיקין דידיה (שראינו את אצבעו של רבי שיצאה מבית היד שלו).
בבבלי - עירובין יג: הובא רק שרבי אמר שזכה לתורה משום שראה את רבי מאיר מאחוריו6.
גדרי קיפוץ וריקוד[עריכה]
קיפוץ - עוקר שתי רגליו כאחת, ריקוד - עוקר אחת ומניח אחת.
בבבלי - לא הובא.
אסור לנקוש על הדלת בשבת[עריכה]
אמר רבי לעזר: כל משמיעי קול אסורין בשבת. רבי שמואל בר רב יצחק סבר מקושה דכנישתא חדתא (רצה לנקוש על דלת בית הכנסת החדש). רבי ליל בי רבי אלם מקש על כסא. רבי אילא עני בסדרא (נתעכב בבית המדרש), סלק לביתא אשכחון דמיכין (מצאם ישנים). רבע ליה על סולמא בגין דלא מקשה על תרעא בשובתא (רבץ על הסולם כדי לא לנקוש על השער בשבת). רבי ירמיה הוה פשט (לומד) עם בריה דרבי אימי, אזל בעי מתערתא בקריצתא דשובתא שרי מיקש על תרעא (רצה להעירו ונקש על השער בשבת). אמר ליה: אבא מאן שרא לך?
בבבלי - עירובין קד. דן בזה והסיק שקול שאינו של שיר (כגון נקישה בדלת) מותר.
אסור להכות על הכרס[עריכה]
רבי אבא בר כהנא בעא קומי (לפני) רבי יסא: מהו מקשה על כריסא בשובתא (להכות על כריסו בשבת, משום השמעת קול)? אמר ליה: בחולא מאן שרא לך? (אפילו בחול אסור). אמר רבי שמואל בר אבודמא: נהגין רבנן בחולה מן הטיבור ולמעלן, בבגדיו מן הטיבור ולמטן (פני משה: האיסור מחשש סכנה. קרבן העדה: משום הרהור עבירה).
בבבלי - נידה יג: דן באיסור לגעת במילה משום הרהור עבירה, ונקט לשון "יד לאמה", ואח"כ נקט "למטה מטיבורו". והמגן אברהם (או"ח סי' ג סעיף יד) הוכיח מהבבלי שהאיסור הוא רק במילה עצמה, ו"למטה מטיבורו" לאו דווקא. והשיירי קרבן דחה את דבריו ע"פ הירושלמי כאן (ובשבת קיח: מסופר על רבי שלא הכניס ידו תחת אבנטו).
אסור לדון בערב שבת[עריכה]
אסור לדון דיני ממונות בערב שבת. והא מתניתא פליגא - לפיכך אין דנין לא בערב שבת ולא בערב יום טוב דיני נפשות, הא דיני ממונות דנין! ותני רבי חייה כן - דנין דיני ממונות בערב שבת אבל לא דיני נפשות בערב שבת! אמר: כן להלכה וכאן לדבר תורה (פני משה: מדאורייתא דנים בערב שבת, מדרבנן לא. קרבן העדה: בדיעבד דנים בערב שבת, לכתחילה לא. וכך הגירסא גם בכתובות פ"א ה"א (ב.). אך בסנהדרין פ"ד ה"ו (כב.) הגירסא: כאן להלכה כאן למעשה, ופירש הפני משה שם כפירושו כאן).
בבבלי - בבא קמא קיג. הובא רק שלא מזמינים אדם לדין בערב שבת, אך לא שיש אז איסור לדון.
אסור לארס בערב שבת[עריכה]
אסור לארס אשה בערב שבת. הדא דאת אמר (זה נאמר) שלא לעשות סעודת אירוסין, הא לארס יארס.
בבבלי - לא הובא.
תפילה להתחתן עם פלונית[עריכה]
מחלפא שיטתיה דשמואל, תמן הוא אמר מושיב יחידים ביתה במאזנים לעלות המה מהבל יחד (שהזיווג משמים), והכא הוא אמר הכין שלא יקדמנו אחר בתפילה (שאפשר לשנות את הזיווג ע"י התפילה)! אפילו כן לא קיימה (התפילה תועיל, אך הנישואין לא יעלו יפה).
בבבלי - מועד קטן יח: כתב שהתפילה לא תועיל כלל7.
כיצד מותר להקדיש ביו"ט, האם גזרו שבות בעזרה[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בפסחים פ"ח ה"ג (ס:), ועיין מה שכתבנו שם.
הבערה שלא לצורך ביום טוב[עריכה]
מהו להדליק נר של אבטלה (בטלה, שאין בו צורך)? חזקיה אמר אסור. מתניתא פליגא על חזקיה: לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת, בשבת אין את מבעיר אבל מבעיר את ביום טוב. אין תימר (אם תאמר) בדברים שיש בהן אוכל נפש אנן קיימין (אנחנו מדברים) - והכתיב אך אשר יאכל לכל נפש הוא לבדו יעשה לכם, אלא כי נן קיימין (מדובר) בנר של אבטלה. אמר רבי אבונה: ותניי תמן בית שמאי אוסרין ובית הלל מתירין. רבי נחום אחוי (אחיו) דרבי אילא בעא קומי (לפני) רבי יוחנן (האם מותר להדליק נר לבטלה), אמר ליה: לא תאסור ולא תישרי (שהיה מסופק בדבר).
בבבלי - יב: למסקנה בית הלל אומרים מתוך שהותרה הבערה לצורך הותרה גם שלא לצורך.
כיצד מותר להקדיש ביו"ט, האם גזרו שבות בעזרה[עריכה]
הירושלמי כאן הובא גם בפסחים פ"ח ה"ג (ס:), ועיין מה שכתבנו שם.
האם יש ברירה בבהמה ובחבית של שותפין[עריכה]
הירושלמי דן בזה בעירובין פ"ג ה"ה (כד:), ועיין מה שכתבנו שם.
אין מועלים בגחלת[עריכה]
הגחלת של הקדש אין מועלין בה.
בבבלי - במשנה הגירסא: מועלין בה.
חילוקים בין גחלת לשלהבת[עריכה]
חמשה דברים נאמרו בגחלת וחמשה בשלהבת: גחלת של הקדש מועלין בה והשלהבת לא נהנין ולא מועלין, גחלת של עבודה זרה אסורה ושלהבת מותרת, המודר הנאה מחבירו אסור בגחלתו ומותר בשלהבתו, המוציא את הגחלת לרשות הרבים חייב והשלהבת פטור, מברכין על השלהבת (מאורי האש) ואין מברכין על הגחלת.
בבבלי - גם כן הובאו חמישה חילוקים בין גחלת לשלהבת, אך במקום ברכת מאורי האש הביא חילוק שהגחלת כרגלי הבעלים והשלהבת בכל מקום (לעניין תחומין). בברכת מאורי האש על הגחלים הבבלי דן בברכות נג:
תחום המציאה כרגלי המוצא[עריכה]
המוצא כלי בדרך הרי זו כרגלי המוצא.
בבבלי - לא הובא.
הבא מחוץ לתחום מותר[עריכה]
רבי אומר: אילו ואילו נכנסו לתחום משחשיכה מותרין לשחוט וכו'. אמר רבי זעורה: הדא אמרה כלי שבא מחוץ התחום לתחום משחשיכה מותר לטלטלו.
בבבלי - רבי לא פירש שנכנסו משחשיכה, וכן דברי רבי זעורה לא מובאים, ובביצה כה. מפורש שדורון שבא מחוץ לתחום אסור. ואכן הרמב"ן (עירובין מא: ד"ה ובירושלמי) כתב שזו מחלוקת התלמודים - שלירושלמי מותר ולבבלי אסור, וכן דן בזה היפה עיניים (שבת מה:).
1 דרך הירושלמי להשתמש בלשון חיובית (בלחישה) במקום שלילית (אין מורין כן). עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף עו.
2 דרך הבבלי לדון במנהגי דרך ארץ בסעודה, והירושלמי לא מביא זאת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף נד.
3 מצאנו בכמה מקומות שלירושלמי גם רבי נחמיה מתיר לטלטל כלי שמלאכתו להיתר שלא לצורך, ורק לבבלי לרבי נחמיה אסור. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף כג.
4 מצאנו בעוד מקום שלירושלמי כיבוי מתכת הוא דאורייתא ולבבלי רק דרבנן. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף כד.
5 הירושלמי מדגיש יותר את חשיבות קבלת התורה ע"י מסורת. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף סט.
6 כשיטת הירושלמי להאריך במעשים שמוזכרים בבבלי בקיצור. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף לד.
7 כשיטת הירושלמי שתפילה משנה את המציאות. עיין בפרק "שיטות הירושלמי והבבלי" סעיף מה.