תוספות רי"ד על הש"ס/עבודה זרה/פרק ד
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
ר"ן |
רבינו חננאל |
רמב"ן |
רשב"א |
ריטב"א |
מאירי |
תוספות רי"ד |
שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
מהדורא קמא
[עריכה]
פרק ר' ישמעאל
ר' ישמעאל אמר שלש אבנים כו' אמר רבא ל"ק כאן בתפישה אחת כאן בשתי תפישות אי קשיא אמאי אידחק רבא לתרוצי הכי לאוקמי מתני לו דהיינו תוך ד"א דכ"ע לא פליגי דאפילו בשתים אסורות והיינו את שנראה עמו כי פליגי בשלש מרוחקות יותר מארבע אמות דר' ישמעאל סבר מרקוליס קטן הוו ורבנן שרו תשובה משום דתני שלש אבנים זו בצד זו בצד מרקוליס ולא יקרא רחוק מד"א בצד מרקוליס וכל זה יבא לפי פתרון המורה ועיין במהדורא תניינא:
כי תניא ההוא בעיקר מרקוליס אי קשיא אמאי לא תירץ ההיא רבנן היא אבל ר' ישמעאל אפילו זו בצד זו אסר דהוו מרקוליס תשובה משום דר' ישמעאל לא אסר זו בצד זו אלא מצד מרקוליס אבל במקום אחר לא הילכך מודה ר' ישמעאל דעיקר מרקוליס לא הוי אלא אחת ע"ג שתים ורבנן אפילו אחת ע"ג שתים עד מרקוליס שרי ואע"ג דזהו עיקר מרקוליס ואיכא לדיוקי הכי מדתרצי' רבנן אין עושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול ולא תרצינן דאין דרך מרקוליס בכך לעשות זו בצד זו. שמע מיני' דאפילו אם היו אחת על גב שתים הוו שרו רבנן משום דלאו אורחייהו למישבק מרקוליס גדול. ולמיפלח לקטן. אלא איתרמוי הוא דאיתרמי הכיולאו לשם ע"ז איתעביד ויש לומר דהכי ודאי מכחא דמרקוליס הוו:
ומאי טעמא דמאן דלא פריש אמר בעינא כעין פנים וליכא. פי' ואע"ג דתקרובת ע"ז לא הוי ע"ז מיהת הויא כדבעי' למימר לקמן ור' יוחנן לטעמא דאמר לעיל דאבני מרקוליס ע"ז הוו. ומכאן מוכיח שאסור ליכנס לבתי ע"ז מפני שדורך על רצפתה ונהנה מע"ז אבל ממאי דתנן באשרה לא יעבור תחתי' אין להוכיח דהתם טעמא משום טומאה היא דהא קרקע עולם שתחת האשרה אינו אסור בהנאה ולא דמי לרצפת ע"ז שאותן אבנים הן אסורות בהנאה ואי קשיא והרי במודר הנאה מחבירו תנן בנדרים ובפ"ק דמגילה אין בין המודר הנאה מחבירו למודר ממנו מאכל אלא דריסת הרגל. ואמרי' בגמרא מאן תנא אמר רב אדא בר אהבה ר"א היא דתניא ר"א אומר אפילו ויתור אסור במודר בהנאה. מכלל דרבנן פליגי עלי' ושרו והכא אמאי לא פליגי חשובה משום דע"ז חמירא טפי משאר איסורי הנאה דהא צל הקבר (והאי) צל [ההיכל] שרי כדכתבית לעיל בפ' כל הצלמים וצל ע"ז אסור כדתנן לא ישב בצילה ה"נ אע"ג דדריסת הרגל מותרת בהמודר הנאה גבי ע"ז אסורה:
אמר רב יהודא אמר רב ע"ז שעובדים אותה במקל שיבר מקבל בפני' חייב זרק מקל בפני' פטור. פירש המורה מקשקשין לפני' במקל שיבר מקל בפני' חייב דקי"ל בפ' ארבע מיתות דכל עבודת שבפנים שעבד בהן ע"ז בין דרכה בכך ובין שאי דרכה בכך חייב דהתם זובח לאלהים וגו' אלמא מידי דחזי לשם אסור לכל ע"ז ודבר שאינו כעין פנים דרכה בכך חייב דנפקא לן מאיכה יעבדו הגוים האלה וגומר אין דרכה בכך פטור וזו אם לא היו עובדין אותה במקל לא מיחייב בשיבר מקל דלא שייכא בפנים ואם היו עובדין אותה בזריקת מקל לא מצי למימר זרק מקל בפני' פטור ואם בשבירת מקל פלחי לה פשיטא דחייב ואפילו לא דמי לנים אלא כגון שהיו עובדין אותה בזריקת מקל לא מצי למימר זרק מקל בפני' פטור ואם בשבירת מקל פלחי לה פשיטא דחייב ואפילו לא דמי לפנים אלא כגון שהיו עובדין אותה הקישקוש מקל או בענין אחר הילכך שיבר מקל בפני' חייב אע"פ שאין. עבודתה בכך דכיון דדמיא שבירה לזביחת בהמה של פנם ששובר עבודתה בכך דכיון דדמיא שבירה לזביחת בהמה של פנם ששובר מפרקתה הרי זבח לפני' דבר שרגילה בו אבל זרק פטור הואיל ואין עובדתה בכך. והא לא דמיא לעבודת פנם כדמפרש לקמי' ודוחק גדול נ"ל לפרש שעובדין אותה במקל בקשקוש מקל ולא בשבירת מקל ולא בזריקת מקל וקשיא לי נמי בהאי פירושא דמשמע שאם לא היו עובדין אותה בקשקוש מקל ושיבר מקל בפני' לא מיחייב דלא אמרי' כעין זביחה אלא היכא דשייכא ההיא עבודה קצת לע"ז דהא ספת לה צואה וניסך לה עבוט של מימי רגלים אין עבודתה בכך כלל דאי עבודתה בכך אמאי בעינן כעין זריקה המשתברת אלא ודאי שאין עבודתה בכך ואפ"ה משום דהיא כעין זריקה חייב ותו שחט לה חגב דמחייב ר' יהודא משום דהוי כעין זביחה ומוקמינן לרב אליבי' אין עבודתה בחגב כלל ואפ"ה חייב משום דהוי כעין זביחה ואני מצאתי מוגה בספרים ע"ז שאין עובדים אותה במקל וגירסא זאת נראית בעיני עיקר שאלו היו עובדין אותה במקל הוה מיחייב בין בשבירת מקל בין בזריקת מקל כגון דאורחא בעבודת מקל ואע"ג דלא הויא כעין פנים דלא בעינן כעין פנים אלא במידי דלאו אורחא וכדאמר רב נחמן לקמן ע"ז שעובדין אותה במקל חייב בי בשבירת מקל בין בזריקת מקל והכא דפטר בזריקת מקל משום שאין דרך עבודתה במקל ואפ"ה שיבר מקל בפני' חייב משום דהויא כעין זביחה ודמיא לספת לה צואה ולשחט לה חגב וה"נ אמרי' בפ' ארבע מיתות הנה אבות זיבוח וקיטור ניסוך והשתחוי' מהנה תולדות שיבר מקל בפני' ורב נחמן משמי' דרב אידי לקמן בע"ז שעובדין אותה במקל שחייב אפילו בזריקה ואתא לאשמעי' דאינה נאסרת המקל בהנאה דאין תקרובת ע"ז אסורה אלא כעין פנים ואע"פ שעבודתה בכך:
אמר ר' אבהו א"ר יוחנן מנין לזובח בהמה בעלת מום לע"ז שהוא פטור פי' בזביחה היו עובדים אותה ולא הי' עובדים אותה אלא בתמימים אי נמי שעשה ישראל ע"ז וזבח לה בהמה בעלת מום אבל אם דרכם של גוי לעובדם בבעלי מומין בודאי חייב דהא דרכה בכך ופליגא דר' יוחנן אדרב דאמר כל כען זביחה חייב ואע"פ שאין דרכה בכך ובתוספת ראיתי כתוב והוא שאין דרכה לעובדה בזביחה דאי דרכה לעובדה בזביחה חייב מאיכה יעבדו אי נמי דוקא בהמה בעלת מום שאינה ראוי' לגבות דאותו מיעוט משמע קרא מדקאמר בלתי לד' לבדו משמע אותה שכשרה לד' אבל חגבים שאין כשרים לד' וכן חיה ששחטו לע"ז חייב דלא ממעט קרח אלא הראוי לד' והנכון בעיני דפליגי רב ור' יוחנן:
פיסקא מצא בראשי מעות כו' בכיס קשור ותלו לו בצווארו פי' אבל אם היו מפוזרות לפניו אסורין משום נוי ע"ז דכל נוי ע"ז אסורין כע"ז כדתנן הגוים העובדים את ההרים הן מותרים ומה שעליהן אסורין שנאמר לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך הילכך הסודרים שפורשים לפני ע"ז שלהן והעששיות הדולקות לפניהן אסורין בהנאה. ומעות שמתנדבין עכשיו הגוים לע"זוהן מתחלקים לכומרים נראה לי שהן מותרים בהנאה לא מבעיא דעל עת שיתפרנסו הכומרים מהם מתנדבין אותם אלא אפילו אם התנדבו אותם לזיבול ע"ז לבנות לה שום בנין או לקנות לה כלים המשתמשים להם לע"ז מותרים הם דקי"ל אין הקדש לע"ז:
ע"ז שהי' לה גנה או מרחץ נהנין מהן שלא בטובה ואין נהנין ממנה בטובה ובורות מים של ע"ז מותר לשתות מהם בחנם ואם היו בתוך ע"ז אסור ליכנס ואם הוציא לו גוי מותר אבל לקנו' מהם אסור דמהנה לע"ז אסור וקשיא לי אמאי לא מותבינן מינה חיובתא לריש לקיש דאמר בפרק קמא נהנה אסור אבל מהנה מותר וגם המורה פירש שלא יעלה שכר לכומרים ואינו נ"ל דא"כ נקשה מינה לריש לקיש דאמר נהנה מע"ז אסור אבל מהנה לע"ז מותר ובתוספות מצאתי כתוב שלא בטובה שלא יחזיק טובה לכומרם אבל אם יחזיק להם טובה אסור משום דנראה כנהנה מע"ז וכשלא יחזיק להם טובה נראה כלוקח מן ההפקר והכי תנ נמי במסכת שביעית בש"א אין אוכלין פירות שביעית בטובה ובה"א בטובה ושלא בטובה ופי' רבי' יצחק בי"ר מלכי צדק זצוק"ל בטובה שיחזיק טוב' לבעלים והכי משמע לישנא דמתני' מדתני בטובה ולא תני בשכר אבל הירושלמי מוכיח כדברי המורה דגרסי' התם כיני מתניתה בטובת הכומרי' ושלא בטובת הכומרי' חלילים של ע"ז אסור לשוכרם ואם היו מעלי' שכר למדינה אע"פ שעושין בהן צורך ע"ז מותר לשוכרם חנות של "ז אסור לשוכרה ואם היתה מעלה שכר למדינה אע"פ שעושין בה צורך ע"ז מותר לשוכרה עיין במהדורא בתרא:
ע"ז של נכרי אסורה מיד כו' ואידך ההוא מבעיא לי' לכדתניא ר' יוסף מנין לגוי שפוסל אלהיו כו' פי' ור"ע אית לי' ההוא דרשה דהא תרתי דריש רב יוסף מני' פסלו לאלוה לא תחמוד אלמא משע' שפסלו לאלוה קאי בלא תחמוד ואע"פ שלא עבדו ור' ישמעאל סבר להכי אפקי' בלשון פסלו למידרש בי שהגוי פוסל אלוה בלחוד אבל לעולם לא נאסר עד שיעבד:
כלים שנתשתמשו בהם בבית חניו מהו שישתמשו בהן במקדש נ"ל דוקא בכי שרת קא מבעי' לי' אבל בגדי הכהנים שלבשו שם בשעת עבודה מותרים ללובשם ולעבוד בהם במקדש ובגדי הכומרים שלובשן בשעת שעובדין לע"ז מתרין הם ולא יקראו תשמישי ע"ז ונ"ל שגם בגדי הכומרים תשמישי ע"ז סה כיון שהם מיוחדין לצורך ע"ז כמו בגדי שהם אסורין בהנאה:
פיסקא מכרה או משכנ' כו' וש"מ בין בזה בין בזה מחלוק' לא ה"ק נראין דברי לרבנן שמוכר' לחבל' כו' קשיא לי דהא שפיר מצינן למיפשט מא מתניתא דמאן דאמר בצורף ישראל מחלוקת אף בצורף ישראל קאמר דאי אמרת בשלמא אף בצורף ישראל קאמר ובי בזה ובין בזה מחלוקת מתרץ מתניתא דאמרן מעיקרא. אלא אי אמרת דדוקא קאמר מחלוקת בצורף ישראל אבל בצורף גוי ד"ה לא בטלה א"כ מתניתא היכי מתרץ לה אי כדס"ד מעיקרא קשי' לי' משום דמשמע בין בזה ובין בזה מחלוקת ואי כדמתרצינן לה לבסוף קשיא לי' דמשמע דוקא בצורף גוי מחלוקת אבל בצורף ישראל ד"ה בטלה והנכון בעיני דהאי דאמר לא ה"ק כו' לא מיהדר לדחויי דלא ליפשוט מינה בעיין דבעיין ודאי איפשוט דמ"ד בצורף ישראל מחלוקת אף בצורף ישראל קאמר ולא מיהדר אלא לצרוצי קושיא דמ"ד מחלוקת בצורף גוי אבל בצורף ישראל ד"ה ביטל והכא חזינן דבין בזה ובין בזה מחלוקת ואתא לתרוצי מתניתא כוותי' דבצורף גוי מחלוקת אבל בצורף ישראל ד"ה ביטל:
וצריכא דאי תנא צוה עלי' מדלא זבנה לא בוטלה כו' ראיתי כתוב בתוס' מישכנה הוא לזמן קצוב שאם לא אפדנה עד זמן פלוני תהי' שלך ומש"ה דמי למכרה אבל צוה עליה היא הלואה בסתם ומש"ה לא דמי למכרה ופתרון נאה נראה לי:
ירושלמי זעירי בר חנינא. בשם ר' חנינא כשמכרה לצורף נחלקו אבל אם מכרה לעובדי' ד"ה אינה בטלה רב ירמי' בשם רב כשמכרה לעובדי' אבל אם מכרה לצורף ד"ה בטלה היא:
פיסקא בימוסאות של מלכים כו' מיתבי איזה נעבד כל שעובדין אותו בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון כו' קשיא לי היכי לא מותבינין מהכ' תיובת' לרבא דפליג על אביי בפ' ארבע מיתות בהעובד ע"ז מאהבה ומיראה. דאביי אמר חייב ורבא אמר פטור ונסייע מהכא לאביי ונקשה מינה לרבא ותו דהכא אמר רבא הכל הן בכלל לא תעבדם כו' ופליג בין בצינעה בין בפרהסיא והתם פטר לגמרי ול"פ:
אלא מכלים דכתיב ואת כל הכלים אשר הזניח כו' קשיא לי כיון דמן התורה נאסרו מפני שעשה בהן מעשה היכי מייתי מינה ראיי' רבי לעיל בכלים שנשתמשו שם בבית חוניו שאין איסורן מן התורה אלא קנסא דהויא מדרבנן. עיין במהדורא תליתאה:
האי מבעי' למעוטי ערלה וכלאי הכרם שאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת אמר המורה וה"ה נמי לכל הנאות דמדאורייתא שרי אלא רבנן הוא דגזר בכל הנאת אפילו בדיעבד כי היכי דלא לערים ולכתחלה להקל באיסור להוציאו בדמים ולהנות בדמיהם. אבל בדיעבד דקידושין אם מכר וקידש בדמיהן מקודשת דבע"כ אהני מעשיו והויא אשת איש מדין תורה ואינו נ"ל דאיכא איור דרבנן כלל בהא מילתא אלא ליהנות מגופן אסור מן הורה וכן למוכרן ולהחליפן שהרי הוא נהנה מן הדמים ומן החילוף ואם עבר ומכר והחליף אותו החילוף ואותן הדמים מותרים שאינן תופשין דמיהן נמצא שבשעה שמכר והחליף עבר על איסור תורה שהוא שעת הנאתו אבל באותן הדמים והחילוף אין בהם אפילו איסור דרבנן. עיין בקונטרסי בפ"ק דחולין:
פיסקא ירד לבור כו' שמעת מינה נצוק חיבור כדתני ר' חייא שפחסתו צלוחיתו ה"נ כגון שפיחסתו בורו קשיא לי דאמאי מידחקינן לאקומי למילתי' דרב הונא הכי והא רב הונא גופא אמר בפרקא דלקמן דנצוק לטומאה וטהרה הוא דלא הוי חיבור אבל לענין יי"נ הוי חיבור ונ"ל דה"ג תניא נמי הכי לא שנו אלא שלא החזיר גרגותני לגת אבל החזיר גרגותני לגת אסור ועלה הוא דאמרי' שמעת מינה ניצוק חיבור:
אי משכחנא תנא דאסר כר' נתן כו' פי' במגע גוי שלא בכוונה כגון מאי דאמרי' לקמן בההוא דהוה סליק לדיקלא ובהדי דקא נחית נגע בחמרא שלא בכוונה אי נמי חרס גוי שהושיט ידו לחבית של יין וכסבור של שמן היא דכ"ע ל"פ שמותר בהנאה ואפילו ר' נתן מודה ובמגע גוי בכוונה ולא היה עסוק בדבר אחר דכ"ע ל"פ דאסור בהנאה כי פליגי כשנתכוון ליגע אבל עיסקו היה משום דבר אחר כגון כשנפל לבור ועלה שבעלייתו בכוונה ובדעת היא נוגע ביין. אלא שהוא עסוק בעלייתו ומשכשך ידיו ורגליו במים כדי לעלות וכן כשמדדו בקנה או בידו או ברגלו מתכוין הוא ליגע אלא שכוונתו ועיסקו אינו אלא למדוד וכן כשהתיז את הצירעה בקנה וכשטיפח על פי חביות מרותחת מתכוין הוא ליגע אלא שכל עסקו וכוונתו להתיז את הצרעה ולהסיר רתיחת החביות ת"ק סבר אע,פ שבכוונה נגע כיון שכל עסקו אינו אלא לדבר אחר כמגע גוי שלא בכוונה דמי ואסור בשתיי' ומותר בהנאה בין אם נגע בו ביד בין ברגל ור' נתן סבר כיון שבכוונה נגע אע"פ שהי' עסקו בדבר אחר מגע גוי בכוונה הוי והילכך ביד דדרך ניסוך בכך אסור בהנאה אבל ברגל דאן דרך ניסוך בכך מותר בהנא' ור' שמעון ס"ל כת"ק דמגע גוי שלא בכוונה הוי ופליג עלי' בהא דאילו ת"ק סבר מגע גוי שלא בכוונה בהנאה הוא דשרי אבל בשתיי' אסור ור"ש סבר אפי' בשתיי' נמי שרי וההוא חמרא דדש ביה גוי נמי הכי דמי דאע"ג דבכוונה נוגע בו ברגלו מ"מ כל עסקו אינו כי אם לדרוך הענבי והמור' פירש אי משכחנא תנא דאסר כר' נתן יין בהנאה במגע של גוי אע"פ שלא ניסכו לע"ז דניסוך לא הוי אלא ע"י שיכשוך ואינו נראה לי:
תינוק בן יומו עושה יי"נ שאלו לפני ר' צמח גאון זצוק"ל על מגע ישמעאל מהו לשתיי' מפני שהישמעאלים אין דרכן לנסך יין לנסך יין לע"ז והשיב אלו הי' דרכן לנסך הי' מגען אסור אפילו בהנאה. אבל עכשיו שאין דרכן לנסך מותר בהנאה אבל בשתיי' אסור דלא גרע מתינוק גוי שמגעו אסור בשתיי' ואינו נראה לי דתינוק גוי גזרו על מגעו מפני שכשהוא גדול מנסך אבל ישמעאל שאינו מסנך כלל למה נאסר מגעו כלל אבל מיהו יינן אסור משות חתנות אבל מגען מותר ונ"ל שגם הנוצרים בזמן הזה אין מנסכין לע"ז כלל ולא מקריבין זבחים לע"ז כבראשונה. אלא שעושין מן היין דמו שלחשוך ואילו אם תימצי לומר שזה יקרא ניסוך אין עושין זה אלא הכומרי ובפני ע"ז אבל שאר גוים וחוץ לע"ז אין מנסכין כלל הילכך מגען מותר שהגוים הראשונים היו משכשכין ביין בכל מקום לשם ע"ז וזה הי' ניסוכם ועבודתם היתה בכך אבל עכשיו בכל מקום לשם ע"ז וזה הי' ניסוכם ועבודתם היתה בכך אבל עכשיו שאן דרכם בכך נ"ל שאן להחמיר במגעם וזה דומה דר' יהודא בן בבא ור' יהודא בן בתירא שהיו אומרי' שאין מנסכין אלא בפני ע"ז. ורבנן דפליגי עלייהו משום דסברי דשלא בפני ע"ז נמי מנסכין אבל בזה"ז דקים לן שאן מנסכין בפני ע"ז אפילו רבנן מודו ומיהו איני סומך להורות לעשות מעשה:
שרייה רבא לזבוני לגוים נראה לי דוה סבר רבא דמגע גוי אפילו בכוונה אינו אסור בהנאה כדתנן במתני' דנפל לבור ועלה כו' ולא שני לי' בין מתני' ובין מגע אחר ולא מיתסר בהנא' אלא כשניסכו בבירור ואותי' אביי ממתניתא דאגרדמים דמוכח דמגע גוי בכוונה אסור בהנאה ומתני' משום דהוה עסיק בדבר אחר כדפרישית לעיל וראיתי שהשוה מעשה דאגרדמים למתני' והקשה אמאי לא תירץ רבא דאנא דאמרי כת"ק דמתני' דאמר ימכר והשיב מעשה רב ואין זה כלום אלא דלא דמיא למתני' כדפרישית:
ההוא אתרוגא דנפל לחביתא דחמרא שדא ההוא גוי ידי' ושקלי' אמר להו רב פפא נקטוה לידיה דלא לישכשך בי' כו' פי' במגעו הראשון אע"פ שבכוונה ומדעת עשה ולא נאסר היין בההנאה מפני שכל עסקו לא הי' אלא כדי ליטול האתרוג אבל אם מכאן ואילך הי' משכשך בו ידו הי' נאסר בהנאה ומש"ה אמר להו רב פפא נקטי' לידי' ודמי מעשה דאתרוגא למתני' דפליגי בה רבנן ור' שמעון:
ר' יהודא בן בבא ור' יהודא בן בתירא מתריין אותו מפני שני דברים כו' פי' המורה מתירין אותו בהנאה ואינו נראה לי דמטעמא דידהו דאמרי שאין מנסכין אלא בפני ע"ז ואין אדם יכול לאסור דבר חבירו לאונסו משמע דאפי' בשתיי' שרי לי' ואמר המורה ואע"ג דלא ס"ל כוותייהו להתירו למוכרו לגוי אחר מההוא גוי מיהא שרי לאפרועי נזקו מ"ט דלא כל הימך ואינו נ"ל דאמאי מוקמי' מילתי' דרב אשי כתנאי אטו אפי' ת"ק מי לא מצינן למימר דמודה בהא דשרי למישקל דמי חמרא מיני' דהא לאונסי' אסרי' ניהלי' ואמרי מוקמי' למילתי' דרב אשי כרב יהודה בלחוד ונ"ל דהאי דאמר תלמודה כתנאי לאו אמילתי' דרב אשי איתמר אלא אמגע גוי דאסרי' ואמר תלמודא דתנאי פליגי עלה דר' יהודא בן בבא ור' יהודא בן בתירא מתירין ותנא דמתני' וברייתא דאגרדמים הוי ת"ק דר' יהודא וראיתי כתוב בהלכות גדולות ומשום דאמרי' רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק דאמרי אין אדם אוסר דבר שאינו שלו וקמו להו כר' יהודא בן בן בבא ור' יהודא בן בתירא ש"מ הילכתא כוותייהו ואינו נ"ל דהא כולהי אמוראי דהאי הילכתא סברי כת"ק דר' יהודא ואסרי למגעו של גוי אע"פ של גוי שלא ראינו שניסכו כל שכן אם ניסכו לפנינו ובשלהי פרק השוחט מסיק ר' נחמן ורב עמרם ורב יצחק דאמרי אפילו למ"ד אדם אוסר דבר שאינו שלו הנ"מ גוי אבל ישראל לצעורי' קא מיכוין אלמא בגוי מודים דאוסר דבר ישראל אע"פ שאינו שלו:
איכא דאמרי אמ' רב פפא דעד ברזא אסור ואידך שרי אמר המורה ולית הילכתא כרב פפא דהוא איתוקם כתנאי וקם ליה רב פפא כרב יהודא ויחידאה היא והלכה כרבים דפליגי רבנן ואמרי בין מפיה בין מצדה טמאה דכולו חיבור. ואינו נראה לי. דהיכא אמרי' הלכה כרבים הני מילי היכי דלא קיימי אמוראי כיחידאי אבל היכא דעקרוה אמוראי למילתא דרבים ופסקי כיחיד בתר אמוראי סמכי' דאינון חזו לי' לטעמא דידהו ואיתברר להו כמאן הילכתא והכי פסקי בה"ג ור' יצחק מפאס זצוק"ל וכולהו רבואתא כלישנא בתרא דרב פפא:
פיסקא המטהר יינו של נכרי ונותנו ברשותו בבית שפתוח לרה"ר בעיר שיש בה גוים וישראל מותר בעיר שכולה גוים אסור עד שיושיב שומר פי' מדתני בסיפא והלה כותב לי שנתקבלתי ממך מעות מכלל דרישא דלא כתב לי' אלא אינו מניחו ליטול יינו עד שיפרענו והילכך כיון שיינו של גוי הוא אינו מותר עד שיהא ביתו פתוח לרה"ר ויהיו ישראל דרים שם אבל אם אין ביתו פתוח לרה"ר או בעיר שכולה גוים אע"פ שמפתח וחותם בידו אסור עד שיושיב שומר שכיון שהיין הוא של גוי ואינו נתפש עליו כגרב טרח נפשי' ומזיין ואינו ניתר אלא עד דאיכא תרתי מפתח וחותם ויהי' ביתו פתוח לרה"ר וישראל דרים שם באותה העיר אף על פי שאין מפתח וחותם בידו מותר ואינו נ"ל דבר זה כלל שאם אין מפתח וחותם ביד ישראל היאך נוכל להתירו בעבור שביתו פתוח לרה"ר והא תנן בפירקא דלקמן המניח נכרי בחנותו אע"פ שהוא יוצא ונכנס מותר ואם מודיעו שהוא מפליג כדי שיפתח ויגוף ותיגוב השתא ביין של ישראל שהוא נתפש עליו כגרב אסור בלא שומר ביינו של גוי לא כל שכן. אלא ודאי מתניתן במפתח וחותם ביד ישראל קמיירי ותו דקא מתמה תלמודא והא איכא רוכלין המחזירין בעיירות ואי בלא מפתח וחותם ביד ישראל היכי הוה מקילנן כולי האי למיסמך - ארוכלין א"ו במפתח וחותם ביד ישראל עסיקי' כדמפרש לקמן בברייתא ומתני' דלא תנא לי' בפירוש משום דלא צריך למיתניי' דמילתא פשיטותא היא דצריך מפתח וחותם ביד ישראל אפילו ביין ישראל כ"ש ביינו של גוי:
המטהר יינו של נכרי ונותנו ברשותו והלה כותב לו שנתקבלתי ממך מעות מותר פי' אע"פ שהיין הוא של נכרי כיון שיכול ישראל ליטול אותו ואין הגוי מעכבו בשביל המעות שהרי כתב לו שנתקבלתי ממך מעות הו"ל כיינו של ישראל שתפקידו ברשותו של גוי והילכך אע"פ שאין ביתו פתוח לרה"ר ואין ישראל דרים באותה העיר מותר אבל מיהו צריך שיהא מפתח וחות ביד ישראל דבלא"ה במאי משתרי והכי מפרש לקמן בברייתא ותנא לא איצטריך לי' למתני' כדפרישית וחילק התנא בין יינו של גוי ליינו של ישראל דרישא דמיירי ביינו של גוי אינו [ומותר] במפתח וחותם ביד ישראל עד שיהא ביתו פתוח לרה"ר וישראל דרים באותה העיר. ואם אין ביתו פתוח לרה"ר או אם אין ישראל דרים שם אסור עד שיושיב שומר וסיפא דמיירי ביינו של ישראל מותר במפתח וחותם ביד ישראל בלבד אע"פ שאין ישראל דרים באות' העיר. והמורה פירש בסיפא מותר אם ביתו פתוח היא לרה"ר כדפרישית לעיל. ואינו נראה לי דא"כ מה חולוק יש בין רישא דלא כתב ליה התקבלתי ובין סופא דכתב לי' התקבלתי. ותו דקתני סיפא אבל אם רוצה ישראל ליטלו אינו מניחו עד שיתן לו מעותיו זה הי' מעשה ואסרו חכמים ואי כשביתו פתוח לרה"ר עסיקי' אמאי אסרו חכמים והא תנן רישא דמותר א"ו כשאין ביתו פתוח לרה"ר עסקי' ומש"ה אסור דיינו של גוי ברשותו של גוי לא סגי בחותם ומפתח ביד ישראל בלבד עד שיהא בית הסמוך לרשות הרבים וישראל דרים שם או שיושיב שומר. וסיפא ל"צ מידי דמרישא שמעינן לה דאינו מותר אלא בבית הפתוח לרה"ר ועיר שיש בה גוים וישראל ולא תניא אלא לאשמעינין מעשה שהי' בבית שאן ואסרו חכמים. א"נ רישא מיירי ביינו של נכרי ממש וסיפא מיירי ביינו של ישראל אלא שהנכרי תופשו בעבור מעותיו:
ת"ר אחד הלוקח ואחד השוכר בית בחצרו של נכרי ומילאהו יין. פי' יינו של ישראל וישראל דר באותו חצר מותר ואע"פ שאין מפתח וחותם בידו בחצר אחרת מותר והיא שיהא מפתח וחותם בידו. פי' היינו מתני' דכתב לו התקבלתי דה"ל יינו של ישראל. דכיון דיין ישראל הוא סגי לי' בחותם ומפתח בידו דכיון דנתפש עליו כגנב לא טרח ומזייף ואינו צריך בית הפתוח לרה"ר או שומר והאי ת"ק דברייתא הוא תנא דמתני'. יינו של גוי ברשותו של גוי וישראל דר באותו חצר מותר ואע"פ שאין מפתח וחותם בידו. כדאמר לי' ר' יוחנן לתנא בחצר אחרת אסור אע"פ שמפתח וחותם בידו פי' כי רישא דמתני' דאסור עד שיהי' ביתו פתוח לרה"ר ויהיו ישראל דרים שם או שיושיב שומר וחכ"א לעולם אסור עד שיושיב שומר כו' פי' אוקומנא דאיינו של ישראל ברשותו של גוי ואין ישראל דר באותו חצר פליגי דת"ק שרי לי' במפתח וחותם ביד ישראל בלבד וחכמים אסרי עד שיושיב שומר דל"ש להו לחכמים בין יין של גוי בין יינו של ישראל דבכולהו מצרכי שומר ולא סגי במפתח וחותם ביד ישראל והני חכמים הן חכמים דפליגי על ר"א. וכך אמר רב יצחק מפאס זצוק"ל וקי"ל כת"ק דקאי כר"א דלא חייש לזיופא וכך מצאתי שרבי' צמח גאון זצוק"ל פירש כל המשנה בין רישא ובין סיפא כשמפתח וחותם ביד ישראל. וכבר איפסקא הילכתא כר"א. ויינו של ישראל ברשותו של גוי. ומפתח וחותם ביד ישראל מותר אבל מיהו צריך חותם בתוך חותם כדאמרן בפ' אין מעמידין אבל יינו של גוי ברשותו של גוי ליכא מאן דפליג דלא סגיא במפתח וחותם ביד ישראל עד שיושיב שומר והילכך זה שרגילים הגוים לקנות יין מן היהודים וחותמין אותו ומוליכים אותו ממקום למקום ומוכרין אותו לישראל איסור גדול הוא ואין להצירו בשום פנים שבעולם דכיון דכיון דהיין הוא שלהם ואינו נתפש עליו כגנב לא סמכי' אחותם וחיישי' לזיופא ואין תנא שמתיר דבר זה דעד כאן ל"פ אלא ביין ישראל אבל ביין הגוים ליכא מאן דפליג דלא סמכי' אחותם וצריך שומר:
מהדורא תנינא
[עריכה]פרק ר' ישמעאל (רמזים)
ומקורבות נמי דאיכא למימר מני' נפל אסורות כי פליגי במרוחקות המרוה פי' מרוחקות בתוך ד' אמות ומקרובות אמה או חצי אמה ובתפסוה לו דלקמן פירש בתוך ד' אמות ודוחק נ"ל לומר דתוך ד"א הוו מרוחקות דאמרינן לאו מני' נפול ותו דבצד ד' אמות דידי' לאו תוך ד"א משמע אלא חוץ לד"א והנכון בעיני דמקורבות הוויין בתוך ד"א ומרוחקות חוץ לד"א וזהו בצד ד"א דידי' דלאו דוקא בצד מרקוליס אלא בצד ד"א דידי' דלאותן ד"א הסמוכות לו קרי מרקוליס ותפיסה לו דמקשינן לי' מיקרי כל אותו מקו' הפנוי סביב למרקוליס ואע"פ שהוא יותר מד"א כיון שעומדות בתוך תפיסת המרקוליס אסורות:
ר' ישמעאל סבר עושין מרקוליס קטן בצד מרקוליס גדול ואע"ג דאמרי ר' ישמעאל לקמן ע"ז של נכרי אינה אסורה אלא עד שתיעבד י"ל דהאי מרקוליס קטן נעבד בזורקן למרקוליס גדול נעבד גם זה עמו.
מנין לזובח בהמה בעלת מום שפטור אי קישא נקשה לי' מפרכילי ענבים ועטרות של שבלם שאינן נקרבין לגבוה כדאמרן ואע"ד דמייתי מינייהו ביכורים ע"ג מזבח לאו קרבן נינהו ואפ"ה אסורין חשוב' בוודאי הן אסורין משום תקרובת אבל המקריבין לא מחייבי מיתה ואע"ג דרב אמר לעיל זרק מקל בפני' חייב ואינה נאסרת האי סבר דהני נאסרין ואינו חייב:
מצא בראשו מעות כו' מדקתני בראשו ולא קתני בראשה בלשון נקבה כדקתני בכולה מסכתין ש"מ דאמר קו' קאי ואתא לאשמעי' אע"ג דאין עבודתה אלא בזריקת אבנים אפ"ה היכי דמצוי לפניו פרכילי ענבים וכו' אסורין דאמרי' תקרובת ע"ז הן:
ואין נהנין מהם בטובה בין אם נפרש האי בטובה שיחיזק להן טוב' בין אם נפרש שיתן להם שכר כל טעמו כל איסור אינו מפני שמהנה לע"ז אלא מפני שנראה כנהנה מע"ז ואע"פ שנותן דמים אסור ליהנות מע"ז אפילו בדמים ואע"ג דאמרי' אין הקדש לע"ז. מ"מ לרבנן אסור:
מאן דמתני לה אסיפא כ"ש ארישא פי' וא"כ מה דאמר ברישא שלא בטובה שלא בטובת עובדיה קאמר דאי בטובת כומרים אפילו בסיפא אסור ומתני' הכי משמע דמאי דאסר ברישא שרי בסיפא דכשהיא לע"ז בלבד אין נהנין ממנה אפילו בטובת עובדיה דנראה דברשות ע"ז נהנין ממנה אבל היה שלה ושל אחרים נהנין ממנה בטובת אחרים כיון שיש להן בה שותפו' ולא מיחזי דברשות ע"ז נהנה ממנה:
משום טומאה ישנה קמבעי' לי' פי' אבל עשה כלי לע"ז לא איצטריך למבעי' דודאי אינה אסורה עד שיעבד דע"ז דישראל דוקא אשכחן מקרא דאסורה מיד ולא משמשי' ותו הא ע"ז דנכרי אליבא דר"ע דאסורה מיד ומשמשי' עד שיעבדו:
תקרובת ע"ז של אוכלין מהו פי' ביטול האוכלין היא כגון שהי' פרכילי ענבים ועטרות שבלים או איצטרובילין ובנות שוח בפטוטרותיהן לפני ע"ז שהוקרבו לה והיו עומדין לפני' לכבוד ושיברן ובטול הכלים הוא שפוגמן קצת וביטלם מאיסורן כדתנן גבי ע"ז דבדבר מועט הוי בטיול אבל לא תחשב שבירה לטהרן משום שבירה כדתנן נשברו טהרו עד שישברם כ"כ דלא חזי למלאכתם א"נ ביטול זה הוא כגון שביטל ע"ז ונתבטלו משמי' ותרבותה עמה כדתנן ביטל ע"ז ביטל משמשי'.
לאו אורח ארעא לאשתמושי בהו הדיוט ואי אמרת יעשה מהן שום בנין בעזרה יש לומר גם זה לאו אורח ארע' מקדושת מזבח לקדושת עזרה. או יש לומר היו צריכים שום בנין בעזרה.
אבל נכרי דנפשי' מבלי תמי' לי ותיפוק ליה משום חלקו של ישראל דאסור ויש לומר כגון שהיה ידוע ומבורר חלקו של גוי שזה עשה הידים וזה עשה הרגלים א"נ מ"מ לבטל משמשיו של גוי שהגוי היה עובדה בכליו וישראל בכליו:
ל"ק הא בצינעה הא בפרהסיא רבא ס"ל כר' ישמעאל דאמר לעיל בפ' אין מעמידין דגם בע"ז יעבור ואל יהרג ודין ע"ז ושאר המצות שוה ובפרהסיא אפילו בשאר המצות נמי אמר יהרג ואל יעבור כדאמר בפ' בן סורר ומורה ההוא גוי דאנסי' לישראל ואמר לי' קטול אספסתא ושדי בנהרא יהרג ואל יעבור. וגבי רוצח דאמר רבא התם יהר ואליעבור אפי' בצינעה מפני שאין דוחה נפש מפני נפש אבל גבי ע"ז לעולם יעבור ואל יהרג אבל ר"א פליג על ר' ישמעאל ואמר דע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים אפילו בצנעה יהרג ואל יעבור ומייתי לה בפ' בן סורר ומורה ובפ' כל שעה ובפרק יום הכיפורים ור' יוחנן אמרי' התם דאמר כר' אליעזר וראיתי שבהלכו' גדולו' וגם רבי' יצחק זצוק"ל פוסקים כר"א וקשיא לי' להאי פיסקא דאילו לא הוה פלוגתא דאמוראי אלא דתנאי בלחוד קיי"ל דהלכה כר' ישמעאל משו' דנ"א שמותי הוא כ"ש דפליגי אמוראי דקאי ר' יוחנן כר"א ורבא כר' ישמעאל וקיי"ל כרבא דהוא בתרא עיין בפ' ארבע מיתות ברמזי:
כיון ששחט בה סימן א' אוסרה בפ' מרובה ובפ' אלו נערות ובפ' השוחט מוכיח דמן התורה היא אסורה א"כ כשמביא ראי' מאבני המזבח ומכלים איסורן מה"ת הוא מפני שנעשה בהן מעשה ולא כפתרון דפירש דרבנן גזרו בהו ואכתי שפיר קא קשיא לי היכי מייתי ר' לעיל ראי' מכלים דאחז שהן אסורין מה"ת לכלים דבית חניו עיין מה שתירצתי במהדורא תליתאה:
אי משכחנא תנא דאסר כר' נתן סברת המורה מוכחת הנה ובכמה מקומות דמגע גוי אפילו בכוונה לא מיתסר אלא ע"י שכשוך שאין דרך ניסוך אלא בשכשוך ואינו נראה לי ממעשה דאגרדימים דלית שם שיכשוך כלל כ"א מגע בעלמא ונאסר בהנ' ובכל מקום שהוזכר שכשוך פירושו הוא שנגע ביין עצמו:
בהדי דקא נחית נגע בחמרא שלא בכוונה ה"ה גוי שנגע בבגדו ביין אם בכוונה נגע בי' נאסר בהנאה ואם שלא בכוונה ימכר דמה לי בגד מה לי לוליבא:
תינוק בן יומו עושה יי"נ בה"ג פוסק כשמואל דאמר אינו עושה ואינו נ"ל דקיי"ל הילכתא כרב באיסורא וכן פסק רבי' יצחק כרב:
רוקן ומדרסן בשוק טמא דודאי גוים הן ואמאי להטהיר דספ' גוים הן וספק טומאה ברשה"ר טהור כך פירש [רבי' שלמה] בן היתו' ועיקר:
לא צריכא דטפחינהו בידי' פי' כגון שלא נתכוין לזכות בהן דליהוי דיחידאה:
ועל יינא משום יי"נ משום לך לך אמרי' נזירא פי' דמגע לא חשי' דלא הוי הקילוח מחובר לידו כמו הקנה וכחו נמי לא חשיב דאסרן לעיל כחו בכוונה אפילו בהנאה דהתם הוי מוריק ליין בכחו אבל האי לא שפיך חמרא אלא מיא לגו חמרא הילכך לא מיתסר אלא משו' לך לך אמרי' נזירא:
מצרי' טהורה קשיא לי הלא טבול יום פסול את התרומה מדאורייתא והיכא אשכחן בשום טומאה דאורייתא שלא יהא היין כולו חיבור אחד אם הקלנו ביי"נ דאיסורו מדרבנן נקל בטבול יום מדאורייתא תשובה משום דקלושה טומאתו מצינו הרב' חילוקים בטב"י משא"כ בכל הטומאות כדתנן בפ"ק דטב"י המכניס חלה ע"מ להפריש ונשכו ב"ש אמרו חיבור בטבול יום ובה"א אינן חיבור מקרצות נושכות זו בזו ונכרים נושכין זה בזה האופה המיטה על גבי חמיטא עד שלא קרמו בתנור וקולית של מים המחולחלת ורתיחת גריסין של פול ורתיחת יין חדש ר' יהודא אומר אף של אורז בש"א חיבר לטבול יום. ובה"א אינו חיבור ומודים בשאר כל הטומאות בין קלות בין חמורות פי' ומוד' לכל הני דלא הוי חיבור בטבול יום הא חיבור בכל הטומאות אלמא טבול יום שאני משום דקלושה טומאתו:
דעד ברזא אסור ואידך שרי פי' מפני שאינו יכול ליגע בתוך יין החביות אלא שם אצבעו בנקב הברזא והיין יוצא ונגע באצבעו מש"ה לא מיתסר כולי' בהנאה ולא מפני שאינו יכול לשכשך כדפריש המורה אלא מפני שא"י ליגע אם לא שהיין יוצא ונוגע בו תדע שהרי מדמה אותה לטבול יום שנגע בחביות מצדיה והתם מה שיכשוך צריך אלא טעמא דמילתא הוי מפני שאינו יכול ליגע בכל היין של חבית בהדיא והה"נ לענין נסך ולא בעבור שאינו יכול לשכשך שכך הוא המגע [כמו] השכשוך: ואי מצדד צדודי אסור אם תופש אותה ישרה נמצא שאין הגוי עוש' כלו' אבל אם מצדד' נמצא שע"י כוחי עומד היין שהוא סומכ' שלא תפול:
אם אין לו עליו מצוה מותר עיין מ"ש בפירקין דלקמן.
נפל לבור ועלה פי' האי הוי מגע שלא בכוונה דומיא דלוליב' והכי אמר בין אם נגע שלא בכוונה כגון נפל לבור ועל' בין אם נגע בכוונה אלא שעסקו לדבר אחד כגון מדדו בקנה והי' מטפח על פי חבית מרוחתחת אסור בשתיי' ומותר בהנאה אבל אם היה מגע בכוונה ולא נתעסק לדבר אחר אסור אפילו בהנאה כמעשה דאגרדמי':
כל שבזב טמא בגוי עושה יי"נ נתן סימן על נגיעת הקנה אע"פ שלא נגע בידו אלא נענעו בקנה ונגע בו דומיא דזב שניענע הטהור בקנה וכל שבזב טהור נתן סימן על הזריקה:
דקא אסיל מיני' מני' הילכך דמיא קצת לזריקה וקצת לנגיעה דקנה נגיעה ממש לא הוי דבקנ' נגע והקנה בידו אבל האי נגע בחבית ושבקי' ולא נקיט לה בידיה הילכך בחמתו שרי וזריקה ממש לא הוי דהתם לא ממטי לה בידיה על חמרא. אבל האי דממטי לה על חמרא בידי' מיחזי כמגע הילכך שלא בחמתו אסור:
מסקנא דהילכתא מגע של גוי בין בידו בין ע"י דבר אחר אם בכוונה נגע ולא הי' עסיק בדבר אסור אף בהנאה ממעשה דאגרדמים ומדיוקא דמתני' דמדדה בקנה והי' מטפח על פי חבית מרותחת ואמרו ימכר דוקא מפני שהי' עסוק בדבר אחר. הלא"ה אף בהנאה הוה מיתסר וכן נמי מעשה דלוליבא דנגע בחמרא ושריא רבא לזבוני' לגוים דוקא שלא בכוונה הא בכוונה אסור בהנאה. ואם נגע שלא בכוונה בין אם נתכוין ליגע אלא שהי' עסוק בדבר אחר בין ביד בין ע"י ד"א בין אם לא נתכוין ליגע כלל אסור בשתיי' ממעשה דחרם גוי וממעשה דלוליבא וממעשה דאתרוגא. וממתני' דנפל לבור ועלה כו' ומגע דרגל וה"ה לכל גוו לא חשיב מגע. ובין בכוונה ובין שלא בכוונה אסור בשתיי' ומותר בהנאה וכחו של גוי שמוריק היין מכלי אל כלי ואניו נוגע אם בכוונה עשה וידע שהוא יין במגעהו אסור אף בהנאה ואם שלא בכוונה עשה שלא ידע שהוא יין גרוע ממגע ושרי אף בשתיי' ואם מזג מים ביין אסור בשתיי' משום לך לך אמרי נזירא. ומסתברא דשרי בהנאה. ואם זרק שום חפץ ביין אפי' ברצון לא מיתסר כלל החבית. ואם הגיע החפץ בידו ביין ולא הי' תופסו בידו אלא הניחו ליפול ביין אם מרצונו עשה אסור בשתיי' ואם בחמתו עשה מתר:
מהדורות תליתאה ורביעאה
[עריכה]פרק ר' ישמעאל
מצא בראשו מעות ומעות דבר של נוי הוא מיכן מוכיח שכל המעות שהגוים מתנדבין עכשיו והן משימין אותן לפני ע"ז בשעה שמתנדבים אע"ג שהן יודעין שהכומרין נוטלין אותן נוי ע"ז הן ואדעתא דהני נותנים שיעשו מהן זיבול לע"ז ושיתפרנסו הכומרי' שהן שמשי ע"ז מהן ובודאי אם היו מתנדבין ולא היו משימין אותן לפני ע"ז היו מותרין אע"פ שנתנדבו לזיבול ע"ז שאין הקדש לע"ז אבל כל מה שמשימין לפני ע"ז נאסר או משום תקרובת ע"ז וכל אלה הפתילות של שעוה שדולקות לפני ע"ז או הצורות של שעוה שהן תלויות לפני ע"ז אע"פ שהכומרים סותרים אותן ומוכרין אותן נוי ע"ז הן הצורות והפתילות הן תקרובת ע"ז והן אסורין עד לעולם ולא תימא כשסותרין אותן ומוכרין אותן הן ניתרין כי זה הוא יטולן דומיא דאבני מקוליס שהן תקרובת ע"ז והן בטלות דהתם אדעתא דהני זרקו להו שיעמדו על הגל תמיד הילכך אי שקלינהו מהתם בטלינהו ושרי אבל אלה לכך הן עשוין שתתנאה ע"ז בהן לפי שעה וחרי כן יתפרנסו מהן שמשי עז הילכך אין זה ביטול ובודאי דבר שהוקצה לע"ז תדיר כגון הסודרין שלפניהם ועששיות הדולקות לפניהן אילו לקחן הגוי וביטלן כגון שפגמן ועשה בהן מעשה הותרו דומיא דאבני מרקוליס שעשה בהן מעשה וחיפו בהן דרכים:
דאפילו חוץ כלפנים דמי ואסור פי' ועמהן המור מעליהן דעליהן התרנו דבר של בזיון אפילו למרקוליס ולפניהן אנו אוסרין וטעמ' דמילת' שלפניהן מקריב' כל דבר ואפי' דבר (שאינו) של נוי אבל עליהן אין משימין אלא דבר של נוי:
פיסקא ע"ז של נכרי אסורה מיד אלא רב המנונ' משום טומאה ישנה קמבעיא לי כך כתוב במקצת ספרים וברוב ספרים מצאתי כתוב אה"נ ורב המנונא טומאה ישנה קמבעיא ליה ול"ג לי' כלל וטעות הוא האי אין ה"נ וכתב המורה וקמבעיא לי' כלים שנשתמשו לע"ז ושיברו כדי לטהרו וריתכו לע"ז ועדיין לא נשתמשו בו ואינו נראה לי דמה צורך לומר וריתכו לע"ז אפילו ריתכו נמי לצורכו חוזר לטומאה ישנה אלא הכי בעינין השתא לפרושי מילתי' ריתך כלי של ע"ז ואע"פ שריתכו לעצמו קמבעיא ליה שאע"פ שאיסורו לא יחזור עליו אע"פ שירתכנו לצורך ע"ז עד שישתמש בו טומאתו חוזרת עליו:
הנ"מ טומאה דאורייתא אבל טומאה דרבנן לא ראיתי מקשי' ממאי דאמרי' בי"ח דבר בפ"ק דשבת טומאת כלי זכוכית דרבנן וטומאה ישנה דרבנן ובטומאה דאורייתא אחיתו לה טומאה ובטומאה דרבנן לא אחיתו לה טומאה ונראה לי לתרץ דההיא דאמרינן התם לא קאי דלא אמרי' הכי אלא משום דסברי דטעמא דטומאת כלי זכוכית משום דדמי לכלי מתכת אבל אתא רב אשי ואסקה דלעולם ככלי חרס דמי כדאמר ריש לקיש הואיל ותחלת בריאתן מן החול ואפילו אי הות קיימא לא קשיא מידי דלא דמי דהתם אין לכלי שום ומאה שבעול' כ"א מדרבנן ומשום הכי אקילו בה רבנן אבל כלי המקבל טומאה מן התור' אע"פ שטומא' זו מדרבנן י"ל דלא אקילו בה:
ברוך אתה לשמים שהחזרת לי אבדתי כו' מה שפי' המורה דמדאוריית' לא אסירי משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אינו נראה לי דהא אמרי' לקמן המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה ואותו האיסור הוא מן התורה כאשר כתבתי לקמן במהדורא תנינא (ולומר) [ולימד] אותו מכלים אלמא איסור כלים דאורייתא הוא מפני שנעשה בהן מעשה ומה דק"ל במהדורא קמא דהיכי יליף איסורא דרבנן מאיסורא דאורייתא הכי יליף לי' דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכי היכי דרחמנא אסר בין כהני הבמות בין כלים שנשתמשו בהן לע"ז הה"נ רבנן כי היכי דאסרי בהני בבית חוני' הם הכי אסרי כלי בבית חניו:
נינסרינהו לא תניף עליהן ברזל אמר רחמנא פי' דאבני' שלמו' דאמר רחמנא לא אמר אלא שלא יונף עליהן ברזל ושיהו שלימות בלי פגומה כדפריש המורה והכי תנן במדות אחד אבני הכש ואחד אבני המזבח מבקעת בית כרם חופרין למטה מן הבתולה ומביאין משם אבנים שלמות שלא הונף עליהן ברזל וקשיא לי נינסרינהו ע"י שמיר כדאמרי' בריש מי שאחזו קורדייקוס דעבד שלמה לאבני ביהמ"ק שהרי היה שמיר בבית שני כדכתבית לעיל בריש אין מעמידין וי"ל שמפני מלכי יונים לא היה מצוי להם באותה שעה כמו שלא היה מצוי שמן למנור' אילולי שעשה בו השם נס וקשיא לי נמי ליתברינהו בלא ברזל באמצע האבן במקום שאינה נפגמת ויש לומר דאין זה ביטול עד שיפגם בדבר הנראה:
משום כספה וזהבה של ירושלים פי' משום דגוים לאו בני מעילה נינהו שיצאו לחולין על ידם ובקדושתן עומדין אי לאו דאשכחי קרא וחיללוה אע"ג דלאו בני מעילה נינהו נתחלל על ידן:
פיסקא מכרה או משכנה וכי אתו גוים [ופלח לה] שליחותא דידהו עביד ראיתי מקשי' והא אמרי' בפ' איזהו נשך אין שליחות לגוי ואמרי' נמי אין שליח לדבר עביר' ואין זו קושיא של כלום דלא אמרי' אין שלד"ע אלא שלא יתחייב השולחו ואין שליחות לגוי נמי שיהא חשוב הוא כגוי או הגוי כמותו אבל שליחות דהכא אינו אלא הוכחה בעלמא דברצונו הוא עובדה והוא מרשהו ולא מישתרי משום דהוי דבר שאינה שלו:
פיסקא ע"ז שהניחוה עובדי'. אמר רב בית נמרוד הרי הוא כע"ז שהניחוה עובדיה בשעת שלום ומותר פ' המור' מגדל שבנו דור הפלגה לע"ז ונימרוד היה מלך עליהם וראיתי מקשים ממאי דאמרי' בפ' חלק אמר ר' ירמיה בן אלע' באותה שעה נחלקו לשלש כתות אחת אומרת נעלה ונעשה מלחמה ואחת אומרת נעלה ונשב שם ואחת אומרת נעלה ונעבוד ע"ז אותה שאומרת נעלה נעשה מלחמה משם נעשו שדין משם נעשו קופין רוחין ולולין ואותה שאומרת נעלה ונשב בשם משם הפיצם ד'. ואותה שאומרת נעלה ונעבוד ע"ז משם בלל ד' את שפתם אלמא מוכיח משם דאותם שעבדוהו לע"ז לא הפיצום כ"א בלל את לשונם ונראה לי לתרץ דרב פליג אדרב ירמיה וקסבר דכולם עשו אותו לשם ע"ז וכולם הפיצם אי נמי יש לומר דאותם שעשו אותו לשם ע"ז הופצו ובלל את לשונם. ואותם שאמרו נעלה ונשב שם הופצו לבד ולא בלל לשונם עוד מקשים דאמרי' התם אמר ר' יוחנן מגדל שלישו נשרף שלישו נבלע שלישו קיים ותיהוי כע"ז שנשתברה ונ"ל לומר דאין זה ביטול שאותו שקיים ראוי הוא (לדידה) [לדירה] ודמי לאשרה שאע"פ שהפילה הרוח ענפי' ונופי' הנשאר אסור שעיקר ע"ז קיימת והה"נ המגדל ולא הוי ביטול עד שיעש' פרצות שלא יהא ראוי (לדידה) [לדירה] והנכון בעיני לומר דבית נמרוד אינו המגדל אלא בית ע"ז שלו שהיה לו בבבל כדכתיב ותהי ראשית ממלכתו בבל והוא היה עובד ע"ז כדכתיב הוא היה גבור ציד לפני ד' ודרשו חכמים שהיה [צד] את הבריות וממרידן לבורא:
פיסקא בימוסיות של מלכים מאי קרא בשומו כל אבני מזבח פי' ורובו ככולו בכל מקום:
מיתיבי איזהו נעבד כו' קשיא לי דהא פלוגתא דתנאי היא כדאמרן בפ' השוחט בסופו ומייתי לה נמי לקמן בפירקין גוי שניסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז אסרו ר' יהודא בן בתירא ור' יהודא בן בבא מתירו מפני שני דברים א' שאין מנסכין אלא בפני ע"ז וא' שיכול לומר לו לא כל הימנך שתיאסר ייני לאונסי וכיון דהוא פלוגתא דתנאי אמאי מקשים מתניתא למתניתא ומידחקינין לתרוצה ונ"ל דל"פ התם אלא דעבד בה מעשה אבל בהשתחוי' בלחוד שלא עשה בה שום מעש' ליכא מאן דפליג דלא אסרה דהכי אמרי' התם אמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן אחד אסרה סבר לה כי הא דאמר עולא אמר ר' יוחנן אע"פ שאמרו המשתחו' לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה. ואמרינן רב אחא ורב עמרם ורב יצחק דאמרי אין אדם אוסר דש"ש. פירש שאף על פי ששחטה לע"ז לא אסרה אלמא ל"פ (אלמא) [אלא] היכא דעביד בה מעשה ותנאי נמי דמייתי מגוי שניסך יינו של ישראל דעביד בו מעשה הוא אבל לעול' היכא דלא עבד ביה מעשה ליכא מאן דפליג דאין אדם אוסר דשא"ש. מש"ה מקשה ומדחיק לתרוצה וכי היכי דפליגי תנאי ביי"נ ה"נ אשכחן דפליגי תנאי בכלאי הכרם דהכי אמרי' בפ' הגוזל קמא בה' הנותן לאומני' לתקן המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו ה"ז קידש וחייב באחריותו. ואיתא במס' כלאים בפ"ז וקתני סיפא ר' יוסי ור' שמעון אומרי' אין אדם מקדש דבר ש"ש אמר ר' יוסי מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם אוסר או מקדש דש"ש ובפ' הערל בה' אנדרוגניס כהן אמרי' אמר שמואל הלכה כר' יוסי ורב הונא משמי' דרב אמר אין הלכה כר' יוסי ורב אדא בר אהבה אמר רב הלכה כר' יוסי פי' רב הונא לטעמי' דאמר עשה בה מעשה אסרה ומסכך נמי מעשה בידים קא עביד שמסכך תבואות חבירו בגפניו וקשיא לי דבפרק הגוזל אמרי' דר"מ קאסר אפילו בלא מעשה דתניא מחיצת הכרם [שנפרצה] אומרים לו כדור נתייאש הימנה ולא גדרה ה"ז קדש וחייב באחריותו. ויש לומר קסבר ר' דגרמא כאלו עבד מעשה בידים דמי ולא דמי למשתחוה לבהמת חבירו שאין שום דבר ניכר בה אבל התם ניכרין הזרעין מעורבין עם הגפנים הילכך אסר ר"מ אפילו בגרמא ומחייבו באחריותו עיין מ"ש בפ' השוחט אחד בעוף בסופו במהדורא תליתאה ובה' ח' דספר המכריע:
מתקיף לה ר' זירא אונס רחמנא פטרי' פי' וכל היכי דגברא פטור מקטלא לא מצית למסירי' משום נאבד דגברא מיחייב ואיהו לא מיתסר משכחינן בעובד את ההרים ומשתחוה לבהמת חבירו. אבל דגברא פטור ואיהו מיתסר לא מישתכח:
לא קשיא הא בצנעה והא בפרהסיא פי' ומאי דפליג יאביי ורבא בפ' ד' מיתות בעובד ע"ז מאהבה ומיראה דאביי אמר חייב ורבא אמר פטור אביי אמר אליבא דכ"ע דלא מבעיא לי' לר"א דחייב אלא אפי' לר' ישמעאל חייב דע"כ לא פטר ר' ישמעאל אלא באונס מיתה אבל מאהבה ומיראה דליכא אונס מיתה מודה ר' ישמעאל דחייב ורבא אמר פטור משום דס"ל כר' ישמעאל וקסבר כי היכי דבאונס מיתה פטר הה"נ מאהב' ומיראה משום דלא קיבלה עלי' באלוה שכל מה שעושה אינו עוש' אלא מפני הגוי ולא שמודה בע"ז ואיזה עובד ע"ז חייב שמקבלו עליו לאלוה ועושה מרצונו ולא בעבור אהבה ויראה של גוי וכל זה הוא בצנע' אבל בפרהסיא אפילו באונס מיתה חייב והוי נעבד וכל מה שכתבתי בפ ארבע מיתות במהדורא תליתאה אינו כלום וזה הוא העיקר:
אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה פי' אף לגבוה עשה בה מעשה אסרה פי' אף להדיוט שאם ניסך לה יין בין קרני' אסרה אף להדיוט דומיא דכלים דאחז שנאסרו אף להדיוט ודומיא דחפר בה בורות שיחין ומערות ודומיא דעשאן חליפין לע"ז דכל אלו הן נאסרין אפילו להדיוט:
למעוטי ערלה וכלאי הכרם שאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת פי' דוקא ע"ז תופסת את דמיה שחלופי ע"ז הן אסורין בהנאה כע"ז עצמה אבל ערלה וכלאי הכרם וה"ה לכל איסורי הנאה אינן תופשין חליפיהן שאם החליפן חליפיהן מותרין בין בהנאה בין באכילה ואפילו איסור דרבנן אין שם מפני שאין תופשין חליפיהן שלא המצא איסור שתופש חליפי' כ"א ע"ז ושביעית והקדש נמי תופש את לחיפי' אבל הוא יוצא לחולין והילכך אם החליף אדם איסורי הנאה או מכרן חליפיהן ודמיהן מותרין בין לו בין לאחרים ומשום הכי תנן מכרן וקידש בדמיהן ה"ז מקודשת אבל מיהו אסור למוכרן או להחליפן שבשע' שהוא מוכרן או מחליפן אז הוא עובר ונהנה מאיסורי הנאה שהרי אותם החליפין יהיו מותרים לו ואחר שעבר והחליף הן מותרין החליפין בין לו בין לאחרים ואין בהן אפילו איסור דרבנן. והמורה חלק ואמר דהוא שהחליפן אסורין לו החליפין אבל האשה מותרת בהן וגם אמר שאיסור דרבנן יש בחליפין אבל בקידושין תפשי מדאורייתא ולא נראו לי כל דבריו שדבר בזה מראש ועד סוף והנכון נ"ל מה שכתבתי:
פיסקא לוקחין גת בעוטה בראשונה היו אומרין אין בוצרין עם הנכרי בגת שאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל עיין מ"ש בהלכה ט' בספר הלקט כמה חלקות של תנאים שונות בדבר זה:
שמעת מינה ניצוק חיבור פי' ואע"ג דאמרי' ניצוק חיבור דוקא גרגותני מיתסרא אבל מה שבגת לא מיתסר משום ניצוק דאכתי לא מיקרי יין עד שירד לבור דמתני' אליבא דמשנה ראשונה אוקימנה:
איקלע ר' נחמן למחוזא כך מצאתי כתוב בספר ישן והיא גירסא יפה מאוד דרבא שאל מרב נחמן דהוה רבי' ומקצת ספרים מצאתי כתוב איקלע רב הונא ברי' דרב יהושע למחוזא וכך גריס המורה ומפרש לה בדוחק גדול שאינו מתקבל ומתיישב בלב ובההיא גירסא דגריס רב נחמן אין שום גימגום ומצאתי כתוב שגם רבינו תם זצוק"ל מצא גירסא הישנה דגריס רב נחמן וקילסה אלא דקשי' לי' היאך הי' אומר רב נחמן כי הוא אסור בהנאה והא אמרי' בשלהי פ"ב דחולין רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אמרי אין אדם אוסר דבר ש"ש ואין הגוי יכול לאסור יינו של ישראל ומוקי לה כתנאי דאמרי' לקמן גוי שניסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז כו' ומחמת קושיא זו חזר לגרוס כגירסת המורה ואינו נ"ל דלק"מ דהא מסקי' התם רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק דאמרו אפילו למ"ד אדם אוסר דבר ש"ש הנ"מ גוי אבל ישראל לצעורי' קמכוין דאלמא ל"פ סתם אלא בישראל הרוצה לאסור בהמ' חבירו אל בגוי מודים שיכול לאסור יינו של ישראל בע"כ:
והא מר הוא דאמר וכי שיכשוך עושה יין פי' אמר לו רבא לר"נ והרי אני מקובל ממך שאמרת וכי שיכשוכו של גוי דהיינו מגעו יי"נ גמור הוא עושה אם החמירו חכמים בסתם יינו של גוי ובמגעו לאוסרו לא שנעשה אותו כיי"נ ממש ולמה אמרת דבר זה הי' לך להתירו בהנאה דדוקא יי"נ גמור הוא אסור בהנאה אבל מגעו של גוי אינו אסור אלא בשתיי' בלבד אבל בהנאה מותר א"ל אימור דאמרי אנא לבר מדמי ההוא חמרא אבל בדמי דההוא חמרא מי אמרי' פי' א"ל ר"נ אמת כי שמעת מפי שאמרתי כי אין שיכשוכו של גוי חשוב כיי"נ ממש אבל לא אמרתי אותו כדי שיהא מגעו של גוי מותר בהנאה אלא שלא יאסור תערובתו בהנאה שלא יהא לו תקנה כמו שאוסר יי"נ גמור אלא אם נתערב מגעו של גוי ביין אחר אני סובר ימכור כולו לגוי חוץ מדמי היין שנגע ו הגוי כי ודאי מגעו של גוי אסור בהנאה אבל תערובתו אנו מתירין בענין זה אבל יי"נ גמור שנתערב ביין אחר כולו אסור בהנאה ולא שרינן לי' למכור כולו חוץ מדמי יי"נ שבו וזה הדבר אמר רב נחמן לקמן בפ' השוכר דתנן יי"נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב"ג אומר ימכור כולו לגוי חוץ מדמי יי"נ שבו ואמרי' התם אמר רב הלכה כרשב"ג חבית בחבית אבל לא יין ביין ושמואל אמר אפילו יין ביין כו' עד אמר רב נחמן הלכ' למעשה יי"נ יין ביין אסור חביות בחביות מותר סתם יינן אפילו יין ביין מותר:
רבנן כי ההוא שיכרא שתו א"ו חמרא הוא ונסכי' כתב המורה ואע"ג דמוקמי דמוריק אוריקו אפ"ה חיישי' דילמא נגע וניסך ואנן הוא דלא רמינן אדעתין למיחזי דבישראל הוה מחזקינן ליה ואינו נ"ל פתרון זה לתלות טעם האיסור משום דילמא נגע דא"כ אפי' למאן דשרי דאמר שיכרא הוי ניחוש נמי שמא נגע והו"ל מגע גוי שלא בכוונה ואסור בשתיי' דומיא דחרס גוי אלא ודאי לנגיעה לא חיישי' דאינהו חזו לי' שפיר דלא נגע אלא משום העירוי שעשה מן הכלי לכוס יש לנו לאוסרו שמא היתה כוונתו לנסך שעיקר הניסוך כך הי' לערות היין מן הכלי לספלים והילכך אם נתכוין לנסך בענין זה אין לך יי"נ בעולם כמותו והיכא דלא ידענו דעתו איכא למיחש וה"נ אמרי' לעיל בפ' אין מעמידין גבי נודות של ישראל דתניא דגוי ריבבן ונותן יי"נ לתוכן וישראל עע"ג ואינו חושש ואקשי' וכי ישראל עע"ג מאי הוה כיון דגוי נותן לתוכו יין פי' אע"פ שישראל עומד ע"ז ונזהר בו שלא יגע מ"מ כשמער' אותו מן הכלי לנוד אז יכול לנסכו בעירויואלמא עירויו של גוי דהיינו כוחו אע"ג דקי"ל דלא נגע הוא אסור אבל מיהו כחו שלא בכוונה כגון שסבר כי הוא שכר לא גזרו בי' רבנן ומותר בשתיי' ואע"פ שבמגעו אסרו לשתיי' אפילו שלא בכוונה דוקא במגעו שלא חילקו חכמים כדי להבידל ישראל ממנו אבל בכחו שלא נגע לא החמירו כיון דהוא שלא בכוונה וקים לן שלא ניסך:
ר' יוחנן כי הך לישנא דרב ס"ל דאמר שמואל בר רב יצחק אמר רב כל שאינו עולה על שלחן מלכים כולי. ראיתי שמקשה ר"ת דקי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן דאמר כל שאינו עולה וסוגיית התלמודא ס"ל כלישנא קמא דרב כדאמרי' בפ' אין מעמידין לגבי דבש למאי ניחוש לה אי משום בישולי גוים נאכל כמות שהיא חי הוא ונ"ל דלק"מ דסוגיא דתלמודא לא עקרא מילתי' דר' יוחנן דר"י לא אתא לפלוגי עלי' דרב ולמיסר כל דבר שנאכל כמות שהוא חי אלא מודה בזה שנאכל כמו שהוא חי שאין בו משום בישולי גוים אלא שבא להוסיף על דבריו שיש דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי ואפ"הע אין בו משום בישולי גוים מפני שאינו עולה על שלחן מלכים ודבש דנאכל כמות שהוא חי מודה בי' ר"י דאין בו משום בישולי גוים אבל לישנא עא דרב צ"ל דר' יוחנן דסבר דוקא כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים אבל שאינו נאכל כמות שהוא חי אעפ"י שאינו עולה על שלחן מלכים יש בו משום בישולי גוי ובהא ודאי הילכתא כר' יוחנן כדקיי"ל דרב ור"י הלכה כר' יוחנן:
אמר להו רב אשי נקטוה לידי' דלא נישכשך בי' כתב המור' שאין מנסכין אלא ע"י שיכשוך ואינו נ"ל שהמגע הוא שקורא שיכשוך וכך היא מגען של גוים כשיכשוכו והכל הוא אחד שהמגע הוא אסור בהנאה בכל מקום אע"פ שלא שיכשך והאי דקאמר הכי דלא נישכשך בי' מפני שכל נגיעתו של גוי הכא הוי כמתכוין לדבר אחר שכל כוונתו לא היתה אלא ליטול האתרוג ודמי לכל הני דתנן במתני' נפל לבור ועלה ומדד' בקנה והתיז את הצרעה בקנה והי' מטפח ע"פ חבית מרותחת שנגע בכוונה ביין אלא שהי' מתכוין לדבר אחר ומפני זה התירוהו בהנאה אף כאן נמי בין בשקיעת ידו בין בהעלאתה כיון שאינו מתכוין אלא להעלות האתרוג מותר בהנאה אלא שהי' ירא שמא ינענע ידו ביין שלא לצורך העלאת האתרוג ויאסרנו גם בהנאה משום דהוי מגע גוי בכוונה מש"ה קאמר להו רב אשי נקטוה לידי' שלא ינענענה ביין כלל שלא יהא עסוק כ"א בהעלתו של אתרוג ויהי' היין מותר בהנאה. עיין מה שכתבתי על המורה על השיכשוך בפ' הניזקין במהדורא תנינא:
שרייה רפרס לזבוני' לגוים פי' שאין זו דרך נגיעה שאם היתה נגיעה חשובה היה נאסר אף בהנא' אפ"המפני שנסמך ועמד כל היין בכחו של גויאסור בשתיי'. והנ"מ דפקעי לאורכה אבל לפותייה אפיו בשתיי' נמי שרי מעשה לבינה קעביד פי' כי פקעה לאורכה צריך לחבק שתי צדי החבית ולדבקן שלא יצא היין ממנה ונמצא שמחמת כחו עומד כל היין אבל כי פקעה לפותייה אינו צריך אלא לחזק צד העליון על התחתון וצד התחתון מונח במקומו ע"ג קרקע ואין זה אלא מעשה לבינה שהודק צד העליון על התחתון אבל היין אינו נסמך ונשען על כחו: