עבודה זרה נט א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
דא"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק מים של רבים אין נאסרין הא דיחיד נאסרין ותיפוק ליה דהא מחוברין נינהו לא צריכא דתלשינהו גלא סוף סוף אבני הר שנדלדלו נינהו תסתיים דר' יוחנן דאמר אסורות לא צריכא דטפחינהו בידיה ר' חייא בר אבא איקלע לגבלא חזא בנות ישראל דמיעברן מעובדי כוכבים שמלו ולא טבלו חזא חמרא דמזגו עובדי כוכבים ושתו ישראל חזא תורמוסא דשלקי להו עובדי כוכבים ואכלי ישראל ולא אמר להו ולא מידי אתא לקמיה דרבי יוחנן א"ל צא והכרז על בניהם שהן ממזרים ועל יינן משום יין נסך ועל תורמוסן משום בישולי עובדי כוכבים משום שאינן בני תורה על בניהם שהם ממזרים ר' יוחנן לטעמיה דא"ר יוחנן לעולם אינו גר עד שימול ויטבול וכיון דלא טביל עובד כוכבים הוא ואמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר וגזור על יינם משום יין נסך משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב ועל תורמוסן משום בישולי עובדי כוכבים לפי שאינן בני תורה טעמא דאינן בני תורה הא בני תורה שרי והאמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי עובדי כוכבים ר' יוחנן כי הך לישנא ס"ל דאמר רב שמואל בר רב יצחק אמר רב כל שאינו עולה לשולחן של מלכים ללפת בו את הפת אין בו משום בישולי עובדי כוכבים טעמא דאינן בני תורה הא בני תורה שרי בעו מיניה מרב כהנא עובד כוכבים מהו שיוליך ענבים לגת אמר להו אסור משום לך לך אמרין נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב איתיביה רב יימר לרב כהנא עובד כוכבים שהביא ענבים לגת בסלין
רש"י
[עריכה]דתלשינהו גלא - פעמים שהם נתלשין הלכך אי דיחיד נאסרין:
תסתיים דרבי יוחנן דאמר אסורות - בתמיה כלומר מי פשטינן מהכא גבי אבני הר שנתדלדלו דאיפליגו בהו בני ר' חייא ור' יוחנן דהיינו ר' יוחנן דאסר:
דטפחינהו - עובד כוכבים בידיה מלמטה ותלשן ואח"כ השתחוה להן הלכך יש בהן תפיסת ידי אדם ולא דמו לאבני הר שנדלדלו מאליהם ואי דיחיד נאסרים:
לפי שאינן בני תורה - אתורמוסן קאי דאי הן בני תורה שרי כדמפרש לקמיה תורמוס אינו נאכל חי ואינו עולה על שלחן מלכים:
תוספות
[עריכה]הקשה הר"ר אלחנן לפי' ר"ת מהא דאמרינן בירושלמי דמס' דמאי מאכילין את עניים דמאי אמר רשב"ג שלח לי ר' יוסי בר רבי אתרוג ואמר לי זה בא מקיסרין ולמדתי ממנו ג' דברים שהוא ודאי שהוא טמא שלא בא בידו אחר שהוא ודאי שפירות קיסרין ודאי פי' ודאי טבל שהיו או כולם עמי הארץ או כולם חבירים אלא שהיה ידוע שלא עשרו שהוא טמא שמרביצין עליו מים והוכשר וא"ת הא תנן בשילהי תוספתא דטהרות דאתרוגים אין מזלפין עליהם מים וי"ל ה"מ באותם שמוכרים בעיר אבל בא מדרך רחוקה מסברא זלף עליו מים כדי שלא יכמש עוד י"ל דה"מ בשאר ימות השנה אבל בחג מרביצין עליו מים כדי שיהיה הדר כדתנן בסוכה (דף מב.) וא"ת א"כ מאי האי דקאמר בתר הכי ויעשר ממנו עליו והיאך יכול לעשר ממנו כיון שהיה סוכות וי"ל דבחולו של מועד מיירי כדאמרינן (סוכה לו:) ר' חנינא מטביל ונפיק ושלא בא בידו אחר שאם בא בידו אחר לא היה מודיע לו שהוא טבל אלא מעשר מן האחר עליו וא"ת ואימא דה"נ הוה שבא בידו אחר ומה שהודיעו שבא מקיסרין זהו לפי שהוכשר וי"ל שאם לא שלח אלא בשביל דבר אחד היה לו לפרש ולפי ששני דברים תלוין בו שלח לו סתמא ופריך בירושלמי ויעשר ממנו עליו פי' למה שלח לו בטבל ויחתוך ממנו חתיכה אחת למעשר ומתרץ ואמר אין דרך בני אדם לשלוח לחבריהם דברים חסירים ופריך ולאו מתני' היא ר' יוסי מתיר בודאי ובלבד שיודיענו פי' ולמה דקדק דלא היה בידו אחר דאפילו היה בידו אחר הא מותר לשלוח אתרוג בטבלו מן המתני' ומתרץ אית לך למימר דאע"ג דפליג על רבנן לא הוה עביד עובדא כוותיה פי' היה ס"ד שלא יעשה הלכה כמותו אלא כחכמים החלוקים עליו כמו שחושב בירושלמי דברכות כמה תנאים שלא היו עושים הלכה כמותם רבי יוסי בעא קמיה דרבי זירא ולא מפירות המותרות מקיסרי הן ולא רבי התיר קיסרין בתמיה ומסיק רשב"ג קודם לרבי הוה משמע שאחר שהתיר רבי קיסרין שוב לא היה בו שום איסור טבל אפי' בודאי דהא ההוא אתרוג ודאי הוה ונראה לפרש ולא מפירות המותרין בקיסרין דהתם בירושל' בפ"ב דדמאי אומר אלו המינין האסורין בקיסרי פי' משום דמאי משום דאלו המינים באלו המקומות רגילין לבא מא"י והידועים שלא באו מא"י פטורין משום דמאי וחייבין משום ודאי כפירוש ר"ת ופריך והלא אתרוג מפירות המותרין שאין מביאין אותן מא"י אלא בקיסרין עצמו גדל ומודו רבנן דמותר לשלוח ודאי בחו"ל בהודעה ולא נחלקו אלא בטבל בא"י וא"כ מנלן שלא בא לידו אחר ומשני דעדיין לא הותרה קיסרין בימי ר' יוסי והיו מחזיקין אותה בחזקת א"י והר"ר דוד ממיילן תירץ דהכא דחזא דאכלי פירות דלא מעשרין פי' שלא היו מחמירין להפריש בחומרות א"י אבל כקולי ח"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש ולכך אסר להם כי טעה בשם העיר והיה סבור שהוא של א"י וכן ההיא דחולין דרבי שהתיר בית שאן לא לגמרי התיר אלא חומרי א"י התיר להנהיג בה קולות חו"ל כגון ביטול ברוב וכמה קולות השנויות פ' עד כמה בבכורות וכן ההיא דמכזיב דמשמע בירושלמי דפטור בין דמאי בין ודאי פטור מחומרי א"י ומ"מ קולי חו"ל נוהג בכל אותן המקומות ועל תרומות ומעשרות שאין אנו מפרישין עכשיו אף לא כקולי חו"ל אומר ר"ת דקרקעות שלנו משועבדות הם לשרים ודינא דמלכותא הוא שאם לא יתנם שיהו משועבדות ביד עובד כוכבים ומשוקעות לו ולכן אינם שלנו וק' לר"י כי גם בימי החכמים היה להם קרקעות לטסקא כדאמרינן פ' ח"ה (ב"ב דף נד: ע"ש) מאן דלא יהיב טסקא לא ליכול ארעא וע"ק כי אנו יש לנו הרבה קרקעות שאין בהם טסקא ויש לסמוך על דברי הירושלמי דחלה דא"ר יוחנן רבותינו שבחו"ל היו מפרישין תרומות ומעשרות עד שבאו הרובים ובטלום מאן נינהו רובים א"ר זעירי תרגומיא ולא נודע פי' ואם הלכה רופפת בידך הלך אחר המנהג לשון ר' יהודה אבל ר"י אמר כי לא נתחייבו בתרומות ובמעשרות אלא הסמוכות לא"י כגון מצרים ובבל מואב ובני עמון כי שם היו רגילים להפריש שלא יבואו להקל במעשר א"י אבל במקומות הרחוקים לא חייבו חכמים שום מעשר ואפי' בדגן ותירוש ויצהר ובמקומות הקרובים נמי מפ' בירושלמי מנהג שהיו עושים קודם שבטלום הרובים רב יהודה בשם שמואל חלת חו"ל ותרומת חו"ל אוכל והולך ואח"כ מפריש ר' בא בשם שמואל אמר לא חשו אלא לתרומת דגן ותירוש ויצהר ר' אילא בשם שמואל אמר לא חשו אלא לתרומה גדולה בלבד אבל לירקות אף לתרומה גדולה לא חשו מדתני איסי מעשר לירקות מדבריהם משמע מדברי הירושלמי דדבר שהוא מדבריהם בארץ לא הפרישוהו כלל בחו"ל ושמא ירק דוקא משום דאין לו אסמכתא כלל מן הפסוק.:
דא"ר יוחנן משום ר"ש בן יהוצדק. הכא משמע שהיה רבו וכן משמע נמי בכמה דוכתי שאמר שמועות משמו ותימה דבסנהדרין פ' זה בורר (דף כו.) קאמר ר' חייא בר זרנוקי ור"ש בן יהוצדק אזלו לעבר שנה באסיא איטפיל בהדייהו רשב"ל כו' ואי קרי לכו רועי צאן מאי אימא ליה ואי רבו היה לו למחות על כבוד רבו דאי הוה רביה של רבי יוחנן רשב"ל הוה תלמיד:
הא דיחיד נאסרין. צ"ל דמיירי כגון דנבעי מארעיה וא"ת והא אמרינן בשילהי מרובה (ב"ק דף פא.) גבי עשר תנאים שהתנה יהושע ומעיין היוצא בתחלה בני העיר מסתפקין הימנו וא"כ היאך הוו דיחיד ואמר ר"י דמיירי במעיין היוצא מעצמו והכא מיירי בחפר בור א"נ מיירי הכא כגון שכל העיר שלו:
איקלע לגבלא. מפרש בערוך הר שעיר וכן תרגום יונתן הר שעיר טורא דגבלא ובתרגום ירושלמי אומר הופיע מהר פארן איתגלי מטורא דגבלהון לבנוי דישמעאל ומיהו לפי האמת משמע יותר שהיא עיר מא"י כדאמר פ"ב דכתובות (דף קיב.) ריב"ל איקלע לגבלא חזא עגלים בין הגפנים כו':
עובד כוכבים ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר. וא"ת אמאי איצטריך בפ' אלמנה לכ"ג (יבמות דף סח:) ובפ' עשרה יוחסין (קדושין דף עה:) לר' יוחנן משום ר' ישמעאל קרא דבת כהן כי תהיה לאיש זר לאשמעינן דעובד כוכבים ועבד שבאו על בת ישראל שפסולה פשיטא השתא הולד ממזר פוסל בביאתו מיבעיא ואומר' ר"י הא דידיה הא דרביה:
כל שנאכל כמות שהוא חי כו'. פסק ר"ת כהני תרי לישני דהא ר' יוחנן ס"ל כהאי לישנא בתרא וקי"ל רב ורבי יוחנן הלכה כר' יוחנן וללישנא בתרא נמי לא פליג רב עליה וכלישנא דכל שנאכל כמות שהוא חי אית ליה לסתם תלמודא לעיל פ' אין מעמידין (דף לט:) דקאמר דלמאי ניחוש לה אי משום בשולי עובדי כוכבים נאכל כמות שהוא חי וכן גבי משחא שליקא קאמר (לעיל לח:) דנאכל כמות שהוא חי אע"פ שהוא עולה על שולחן מלכים וללישנא בתרא דהכא מוסיף להקל דאפי' אינו נאכל חי שרי כיון שאינו עולה כגון תורמוס ובהא ודאי מודי דדבר שנאכל חי אע"פ שהוא עולה שרי תדע דלעיל פרק אין מעמידין (דף לח.) דקאמר איכא בינייהו דגים קטנים ארדי ודייסא שאין נאכלין חיין (. ועולין) על שולחן מלכים ולא קאמר איכא בינייהו דבש ופירות שנאכלין כמו חיין ועולין אלא ודאי בהא ליכא מאן דפליג דכיון שנאכלין חיין אין בו משום בישולי עובדי כוכבים וללישנא בתרא בא להקל ולעולם אינו אסור אם אין כאן שניהם אינו נאכל ועולה:
מהו שיוליך ענבים לגת. רשב"ם פי' וז"ל כשבוצרים הענבים ונותנים אותם בסלים להוליכן לגת
ראשונים נוספים
הא דבעו מיניה מרב כהנא גוי מהו שיוליך ענבים לגת ואהדר להו דאסור: פירש הראב"ד ז"ל (נח, ב ד"ה אסור) מפני היין הנסחט בדורדרין, כי כשהגוי שופך הענבים נשפך גם היין על ידו, ומשום הכי לכתחלה אסור משום לך לך אמרין נזירא, וגזרינן אטו שפיכת יין גמור, אבל דיעבד שרי ואף על פי שיש יין הרבה מנתז על הענבים, דדיעבד לא גזרינן, לפי שאינו מתכוין באותה שפיכה לשפיכת יין אלא לשפיכת הענבים שהוא מעורב בהן שעדיין לא נדרכו ולא נמשך היין מהם ואין דרכן מנסכין כן. ונמצא לפי דבריו שאלו הגויים שבוצרין עכשיו עם ישראל אסור להניחן לתת הענבים לגת שמא יש בדרדורין יין וצריך להזהר בזה.
ומיהו אם ישראל מסייעו מותר אפילו לכתחלה, דלא גזרי (עב, ב) דילמא שדו ליה עילויה אלא בחמרא דאי משתלי הוה ליה כחו ואסור אפילו דיעבד, אבל הכא דאפילו כי שפיך גוי לחודיה שרי בדיעבד, אם מסייע ישראל בהדיה לא גזרינן דילמא שדי ליה עילויה.
והרמב"ן נ"ר פירש משום שמא נגע הגוי ביין שבגת, והא דתניא בברייתא דמותבינן מינה עליה אף על פי שהיין מזלף עליהם, יין שבגת קאמר, [וטעמא] משום דהוה ליה כזורק אבן לגת דשרי רב אשי לקמן (ס ב), דכל שבזב טהור ביין נסך מותר.
ולישנא דתוספתא (פ"ח ה"ב) הכין דייקא כפירושו, דקתני גוי שהיה מעלה ענבים בסלין ובדורדרין בגת, אף על פי שנפצן בגת והיין מזלף על גבי ענבים מותר.
הא דיחיד אינם נאסרים: כבר פירשתי לעיל דביחיד שיש לו בהם זכות מיירינן דומיא דמים של רבים שהכל שותפין בו וכי אמרינן דתלשינהו גלא או דטפחינהו בידיה לא בא אלא להוציאו מדין מחוברים כדמוכחא שמעתתא. ומיהו אי טפחינהו על דעת עבודה זרה אפילו דחבירו נאסרים ואפילו דרבים והכא בדלא טפחינהו על דעת עבודה זרה ודומיא דתלשינהו גלא דהוה אמרינן מעיקרא וכן פירש הר"מבן ז"ל ואף על גב דכתיבנא לעיל גבי המשתחוה לקרק' עולם שאפי' הוא שלו אינו נאס' אלא בשחופר בו לדעת עבודה זרה וכדפירש ר"שי ז"ל התם הוא במחובר גמור אבל במיא דנידי בתפיסת כל דהו סגי דהא תלשינהו לגמרי וכדפרישנא לעיל וכן נראה כאן מפירוש ר"שי ז"ל.
מהו שיוליך ענבים לגת כו': פי' שיוליך ענבים ויזרקם לגת ולישנא קלילא נקט ואסיקנא דאסיר לכתחלה משום לך לך כו' ופי' הר"אבד ז"ל שגזרו מפני משקה היין הנסחט בדרדורין כי כשהוא זורק הענבים לגת אותו היין נשפך לגת על ידן וגזרו בו משום שפיכת יין גמור דעלמא והראוי להתנסך מכחו שהוא אסור ונראה שאף לפירוש זה לא חלקו חכמים ואסרו אפילו בענבים שאין בהם יין נסחט והר"מבן ז"ל פירש טעם הגזרה מפני שלפעמים יש בגת יין נמשך ושמא יגע בו גוי והא דתניא בברייתא דמותבינן מינה אף על פי שהיין מזלף עליהם יין שבגת קאמר ושורת הדין שהוא מותר שאין זה אלא כזורק אבן לגת אלא שאסרו לכתחילה מפני הגזירה שאמרנו וכפירושו מוכיח בתוספתא דקתני גוי שהיה מעלה ענבים בסלים ובדרדורין בגת אף על פי שנפצן בגת והיין מנטף על גבי ענבים מותר ונראה שגם לפי' זה לא חלקו חכמים בדבר ואסרו לכתחילה אף לגת שאין בו יין נמשך אלא שמורי הר"אה ז"ל היה מתיר לפי פירוש זה וכל שסייע ישראל לגוי בשפיכתן מותר אפילו לכתחילה ואף על גב דלקמן גבי שפוראי אסרינן לכתחילה דילמא שדו ליה על ידי גוי לחודיה התם הוא בחמרא מעליא שאוסרת בו כחו של גוי מן הדין ואפילו בדיעבד מה שאין כן בזה שאינו אלא משום גזרה ומותר בדיעבד אפילו זרקם גוי לבדו שאין לנו לאסור לכתחילה כל שישראל מסייעו וכן נהגו.
מהדורא קמא:
מהדורא תנינא:
לא צריכא דטפחינהו בידי' פי' כגון שלא נתכוין לזכות בהן דליהוי דיחידאה:
ועל יינא משום יי"נ משום לך לך אמרי' נזירא פי' דמגע לא חשי' דלא הוי הקילוח מחובר לידו כמו הקנה וכחו נמי לא חשיב דאסרן לעיל כחו בכוונה אפילו בהנאה דהתם הוי מוריק ליין בכחו אבל האי לא שפיך חמרא אלא מיא לגו חמרא הילכך לא מיתסר אלא משו' לך לך אמרי' נזירא:
מצרי' טהורה קשיא לי הלא טבול יום פסול את התרומה מדאורייתא והיכא אשכחן בשום טומאה דאורייתא שלא יהא היין כולו חיבור אחד אם הקלנו ביי"נ דאיסורו מדרבנן נקל בטבול יום מדאורייתא תשובה משום דקלושה טומאתו מצינו הרב' חילוקים בטב"י משא"כ בכל הטומאות כדתנן בפ"ק דטב"י המכניס חלה ע"מ להפריש ונשכו ב"ש אמרו חיבור בטבול יום ובה"א אינן חיבור מקרצות נושכות זו בזו ונכרים נושכין זה בזה האופה המיטה על גבי חמיטא עד שלא קרמו בתנור וקולית של מים המחולחלת ורתיחת גריסין של פול ורתיחת יין חדש ר' יהודא אומר אף של אורז בש"א חיבר לטבול יום. ובה"א אינו חיבור ומודים בשאר כל הטומאות בין קלות בין חמורות פי' ומוד' לכל הני דלא הוי חיבור בטבול יום הא חיבור בכל הטומאות אלמא טבול יום שאני משום דקלושה טומאתו:
דעד ברזא אסור ואידך שרי פי' מפני שאינו יכול ליגע בתוך יין החביות אלא שם אצבעו בנקב הברזא והיין יוצא ונגע באצבעו מש"ה לא מיתסר כולי' בהנאה ולא מפני שאינו יכול לשכשך כדפריש המורה אלא מפני שא"י ליגע אם לא שהיין יוצא ונוגע בו תדע שהרי מדמה אותה לטבול יום שנגע בחביות מצדיה והתם מה שיכשוך צריך אלא טעמא דמילתא הוי מפני שאינו יכול ליגע בכל היין של חבית בהדיא והה"נ לענין נסך ולא בעבור שאינו יכול לשכשך שכך הוא המגע [כמו] השכשוך: ואי מצדד צדודי אסור אם תופש אותה ישרה נמצא שאין הגוי עוש' כלו' אבל אם מצדד' נמצא שע"י כוחי עומד היין שהוא סומכ' שלא תפול:
אם אין לו עליו מצוה מותר עיין מ"ש בפירקין דלקמן.
נפל לבור ועלה פי' האי הוי מגע שלא בכוונה דומיא דלוליב' והכי אמר בין אם נגע שלא בכוונה כגון נפל לבור ועל' בין אם נגע בכוונה אלא שעסקו לדבר אחד כגון מדדו בקנה והי' מטפח על פי חבית מרוחתחת אסור בשתיי' ומותר בהנאה אבל אם היה מגע בכוונה ולא נתעסק לדבר אחר אסור אפילו בהנאה כמעשה דאגרדמי':
כל שבזב טמא בגוי עושה יי"נ נתן סימן על נגיעת הקנה אע"פ שלא נגע בידו אלא נענעו בקנה ונגע בו דומיא דזב שניענע הטהור בקנה וכל שבזב טהור נתן סימן על הזריקה:
דקא אסיל מיני' מני' הילכך דמיא קצת לזריקה וקצת לנגיעה דקנה נגיעה ממש לא הוי דבקנ' נגע והקנה בידו אבל האי נגע בחבית ושבקי' ולא נקיט לה בידיה הילכך בחמתו שרי וזריקה ממש לא הוי דהתם לא ממטי לה בידיה על חמרא. אבל האי דממטי לה על חמרא בידי' מיחזי כמגע הילכך שלא בחמתו אסור:
מסקנא דהילכתא מגע של גוי בין בידו בין ע"י דבר אחר אם בכוונה נגע ולא הי' עסיק בדבר אסור אף בהנאה ממעשה דאגרדמים ומדיוקא דמתני' דמדדה בקנה והי' מטפח על פי חבית מרותחת ואמרו ימכר דוקא מפני שהי' עסוק בדבר אחר. הלא"ה אף בהנאה הוה מיתסר וכן נמי מעשה דלוליבא דנגע בחמרא ושריא רבא לזבוני' לגוים דוקא שלא בכוונה הא בכוונה אסור בהנאה. ואם נגע שלא בכוונה בין אם נתכוין ליגע אלא שהי' עסוק בדבר אחר בין ביד בין ע"י ד"א בין אם לא נתכוין ליגע כלל אסור בשתיי' ממעשה דחרם גוי וממעשה דלוליבא וממעשה דאתרוגא. וממתני' דנפל לבור ועלה כו' ומגע דרגל וה"ה לכל גוו לא חשיב מגע. ובין בכוונה ובין שלא בכוונה אסור בשתיי' ומותר בהנאה וכחו של גוי שמוריק היין מכלי אל כלי ואניו נוגע אם בכוונה עשה וידע שהוא יין במגעהו אסור אף בהנאה ואם שלא בכוונה עשה שלא ידע שהוא יין גרוע ממגע ושרי אף בשתיי' ואם מזג מים ביין אסור בשתיי' משום לך לך אמרי נזירא. ומסתברא דשרי בהנאה. ואם זרק שום חפץ ביין אפי' ברצון לא מיתסר כלל החבית. ואם הגיע החפץ בידו ביין ולא הי' תופסו בידו אלא הניחו ליפול ביין אם מרצונו עשה אסור בשתיי' ואם בחמתו עשה מתר:
מהדורות תליתאה ורביעאה
[עריכה]פרק ר' ישמעאל
מצא בראשו מעות ומעות דבר של נוי הוא מיכן מוכיח שכל המעות שהגוים מתנדבין עכשיו והן משימין אותן לפני ע"ז בשעה שמתנדבים אע"ג שהן יודעין שהכומרין נוטלין אותן נוי ע"ז הן ואדעתא דהני נותנים שיעשו מהן זיבול לע"ז ושיתפרנסו הכומרי' שהן שמשי ע"ז מהן ובודאי אם היו מתנדבין ולא היו משימין אותן לפני ע"ז היו מותרין אע"פ שנתנדבו לזיבול ע"ז שאין הקדש לע"ז אבל כל מה שמשימין לפני ע"ז נאסר או משום תקרובת ע"ז וכל אלה הפתילות של שעוה שדולקות לפני ע"ז או הצורות של שעוה שהן תלויות לפני ע"ז אע"פ שהכומרים סותרים אותן ומוכרין אותן נוי ע"ז הן הצורות והפתילות הן תקרובת ע"ז והן אסורין עד לעולם ולא תימא כשסותרין אותן ומוכרין אותן הן ניתרין כי זה הוא יטולן דומיא דאבני מקוליס שהן תקרובת ע"ז והן בטלות דהתם אדעתא דהני זרקו להו שיעמדו על הגל תמיד הילכך אי שקלינהו מהתם בטלינהו ושרי אבל אלה לכך הן עשוין שתתנאה ע"ז בהן לפי שעה וחרי כן יתפרנסו מהן שמשי עז הילכך אין זה ביטול ובודאי דבר שהוקצה לע"ז תדיר כגון הסודרין שלפניהם ועששיות הדולקות לפניהן אילו לקחן הגוי וביטלן כגון שפגמן ועשה בהן מעשה הותרו דומיא דאבני מרקוליס שעשה בהן מעשה וחיפו בהן דרכים:
דאפילו חוץ כלפנים דמי ואסור פי' ועמהן המור מעליהן דעליהן התרנו דבר של בזיון אפילו למרקוליס ולפניהן אנו אוסרין וטעמ' דמילת' שלפניהן מקריב' כל דבר ואפי' דבר (שאינו) של נוי אבל עליהן אין משימין אלא דבר של נוי:
פיסקא ע"ז של נכרי אסורה מיד אלא רב המנונ' משום טומאה ישנה קמבעיא לי כך כתוב במקצת ספרים וברוב ספרים מצאתי כתוב אה"נ ורב המנונא טומאה ישנה קמבעיא ליה ול"ג לי' כלל וטעות הוא האי אין ה"נ וכתב המורה וקמבעיא לי' כלים שנשתמשו לע"ז ושיברו כדי לטהרו וריתכו לע"ז ועדיין לא נשתמשו בו ואינו נראה לי דמה צורך לומר וריתכו לע"ז אפילו ריתכו נמי לצורכו חוזר לטומאה ישנה אלא הכי בעינין השתא לפרושי מילתי' ריתך כלי של ע"ז ואע"פ שריתכו לעצמו קמבעיא ליה שאע"פ שאיסורו לא יחזור עליו אע"פ שירתכנו לצורך ע"ז עד שישתמש בו טומאתו חוזרת עליו:
הנ"מ טומאה דאורייתא אבל טומאה דרבנן לא ראיתי מקשי' ממאי דאמרי' בי"ח דבר בפ"ק דשבת טומאת כלי זכוכית דרבנן וטומאה ישנה דרבנן ובטומאה דאורייתא אחיתו לה טומאה ובטומאה דרבנן לא אחיתו לה טומאה ונראה לי לתרץ דההיא דאמרינן התם לא קאי דלא אמרי' הכי אלא משום דסברי דטעמא דטומאת כלי זכוכית משום דדמי לכלי מתכת אבל אתא רב אשי ואסקה דלעולם ככלי חרס דמי כדאמר ריש לקיש הואיל ותחלת בריאתן מן החול ואפילו אי הות קיימא לא קשיא מידי דלא דמי דהתם אין לכלי שום ומאה שבעול' כ"א מדרבנן ומשום הכי אקילו בה רבנן אבל כלי המקבל טומאה מן התור' אע"פ שטומא' זו מדרבנן י"ל דלא אקילו בה:
ברוך אתה לשמים שהחזרת לי אבדתי כו' מה שפי' המורה דמדאוריית' לא אסירי משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אינו נראה לי דהא אמרי' לקמן המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה ואותו האיסור הוא מן התורה כאשר כתבתי לקמן במהדורא תנינא (ולומר) [ולימד] אותו מכלים אלמא איסור כלים דאורייתא הוא מפני שנעשה בהן מעשה ומה דק"ל במהדורא קמא דהיכי יליף איסורא דרבנן מאיסורא דאורייתא הכי יליף לי' דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכי היכי דרחמנא אסר בין כהני הבמות בין כלים שנשתמשו בהן לע"ז הה"נ רבנן כי היכי דאסרי בהני בבית חוני' הם הכי אסרי כלי בבית חניו:
נינסרינהו לא תניף עליהן ברזל אמר רחמנא פי' דאבני' שלמו' דאמר רחמנא לא אמר אלא שלא יונף עליהן ברזל ושיהו שלימות בלי פגומה כדפריש המורה והכי תנן במדות אחד אבני הכש ואחד אבני המזבח מבקעת בית כרם חופרין למטה מן הבתולה ומביאין משם אבנים שלמות שלא הונף עליהן ברזל וקשיא לי נינסרינהו ע"י שמיר כדאמרי' בריש מי שאחזו קורדייקוס דעבד שלמה לאבני ביהמ"ק שהרי היה שמיר בבית שני כדכתבית לעיל בריש אין מעמידין וי"ל שמפני מלכי יונים לא היה מצוי להם באותה שעה כמו שלא היה מצוי שמן למנור' אילולי שעשה בו השם נס וקשיא לי נמי ליתברינהו בלא ברזל באמצע האבן במקום שאינה נפגמת ויש לומר דאין זה ביטול עד שיפגם בדבר הנראה:
משום כספה וזהבה של ירושלים פי' משום דגוים לאו בני מעילה נינהו שיצאו לחולין על ידם ובקדושתן עומדין אי לאו דאשכחי קרא וחיללוה אע"ג דלאו בני מעילה נינהו נתחלל על ידן:
פיסקא מכרה או משכנה וכי אתו גוים [ופלח לה] שליחותא דידהו עביד ראיתי מקשי' והא אמרי' בפ' איזהו נשך אין שליחות לגוי ואמרי' נמי אין שליח לדבר עביר' ואין זו קושיא של כלום דלא אמרי' אין שלד"ע אלא שלא יתחייב השולחו ואין שליחות לגוי נמי שיהא חשוב הוא כגוי או הגוי כמותו אבל שליחות דהכא אינו אלא הוכחה בעלמא דברצונו הוא עובדה והוא מרשהו ולא מישתרי משום דהוי דבר שאינה שלו:
פיסקא ע"ז שהניחוה עובדי'. אמר רב בית נמרוד הרי הוא כע"ז שהניחוה עובדיה בשעת שלום ומותר פ' המור' מגדל שבנו דור הפלגה לע"ז ונימרוד היה מלך עליהם וראיתי מקשים ממאי דאמרי' בפ' חלק אמר ר' ירמיה בן אלע' באותה שעה נחלקו לשלש כתות אחת אומרת נעלה ונעשה מלחמה ואחת אומרת נעלה ונשב שם ואחת אומרת נעלה ונעבוד ע"ז אותה שאומרת נעלה נעשה מלחמה משם נעשו שדין משם נעשו קופין רוחין ולולין ואותה שאומרת נעלה ונשב בשם משם הפיצם ד'. ואותה שאומרת נעלה ונעבוד ע"ז משם בלל ד' את שפתם אלמא מוכיח משם דאותם שעבדוהו לע"ז לא הפיצום כ"א בלל את לשונם ונראה לי לתרץ דרב פליג אדרב ירמיה וקסבר דכולם עשו אותו לשם ע"ז וכולם הפיצם אי נמי יש לומר דאותם שעשו אותו לשם ע"ז הופצו ובלל את לשונם. ואותם שאמרו נעלה ונשב שם הופצו לבד ולא בלל לשונם עוד מקשים דאמרי' התם אמר ר' יוחנן מגדל שלישו נשרף שלישו נבלע שלישו קיים ותיהוי כע"ז שנשתברה ונ"ל לומר דאין זה ביטול שאותו שקיים ראוי הוא (לדידה) [לדירה] ודמי לאשרה שאע"פ שהפילה הרוח ענפי' ונופי' הנשאר אסור שעיקר ע"ז קיימת והה"נ המגדל ולא הוי ביטול עד שיעש' פרצות שלא יהא ראוי (לדידה) [לדירה] והנכון בעיני לומר דבית נמרוד אינו המגדל אלא בית ע"ז שלו שהיה לו בבבל כדכתיב ותהי ראשית ממלכתו בבל והוא היה עובד ע"ז כדכתיב הוא היה גבור ציד לפני ד' ודרשו חכמים שהיה [צד] את הבריות וממרידן לבורא:
פיסקא בימוסיות של מלכים מאי קרא בשומו כל אבני מזבח פי' ורובו ככולו בכל מקום:
מיתיבי איזהו נעבד כו' קשיא לי דהא פלוגתא דתנאי היא כדאמרן בפ' השוחט בסופו ומייתי לה נמי לקמן בפירקין גוי שניסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז אסרו ר' יהודא בן בתירא ור' יהודא בן בבא מתירו מפני שני דברים א' שאין מנסכין אלא בפני ע"ז וא' שיכול לומר לו לא כל הימנך שתיאסר ייני לאונסי וכיון דהוא פלוגתא דתנאי אמאי מקשים מתניתא למתניתא ומידחקינין לתרוצה ונ"ל דל"פ התם אלא דעבד בה מעשה אבל בהשתחוי' בלחוד שלא עשה בה שום מעש' ליכא מאן דפליג דלא אסרה דהכי אמרי' התם אמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן אחד אסרה סבר לה כי הא דאמר עולא אמר ר' יוחנן אע"פ שאמרו המשתחו' לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה. ואמרינן רב אחא ורב עמרם ורב יצחק דאמרי אין אדם אוסר דש"ש. פירש שאף על פי ששחטה לע"ז לא אסרה אלמא ל"פ (אלמא) [אלא] היכא דעביד בה מעשה ותנאי נמי דמייתי מגוי שניסך יינו של ישראל דעביד בו מעשה הוא אבל לעול' היכא דלא עבד ביה מעשה ליכא מאן דפליג דאין אדם אוסר דשא"ש. מש"ה מקשה ומדחיק לתרוצה וכי היכי דפליגי תנאי ביי"נ ה"נ אשכחן דפליגי תנאי בכלאי הכרם דהכי אמרי' בפ' הגוזל קמא בה' הנותן לאומני' לתקן המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו ה"ז קידש וחייב באחריותו. ואיתא במס' כלאים בפ"ז וקתני סיפא ר' יוסי ור' שמעון אומרי' אין אדם מקדש דבר ש"ש אמר ר' יוסי מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם אוסר או מקדש דש"ש ובפ' הערל בה' אנדרוגניס כהן אמרי' אמר שמואל הלכה כר' יוסי ורב הונא משמי' דרב אמר אין הלכה כר' יוסי ורב אדא בר אהבה אמר רב הלכה כר' יוסי פי' רב הונא לטעמי' דאמר עשה בה מעשה אסרה ומסכך נמי מעשה בידים קא עביד שמסכך תבואות חבירו בגפניו וקשיא לי דבפרק הגוזל אמרי' דר"מ קאסר אפילו בלא מעשה דתניא מחיצת הכרם [שנפרצה] אומרים לו כדור נתייאש הימנה ולא גדרה ה"ז קדש וחייב באחריותו. ויש לומר קסבר ר' דגרמא כאלו עבד מעשה בידים דמי ולא דמי למשתחוה לבהמת חבירו שאין שום דבר ניכר בה אבל התם ניכרין הזרעין מעורבין עם הגפנים הילכך אסר ר"מ אפילו בגרמא ומחייבו באחריותו עיין מ"ש בפ' השוחט אחד בעוף בסופו במהדורא תליתאה ובה' ח' דספר המכריע:
מתקיף לה ר' זירא אונס רחמנא פטרי' פי' וכל היכי דגברא פטור מקטלא לא מצית למסירי' משום נאבד דגברא מיחייב ואיהו לא מיתסר משכחינן בעובד את ההרים ומשתחוה לבהמת חבירו. אבל דגברא פטור ואיהו מיתסר לא מישתכח:
לא קשיא הא בצנעה והא בפרהסיא פי' ומאי דפליג יאביי ורבא בפ' ד' מיתות בעובד ע"ז מאהבה ומיראה דאביי אמר חייב ורבא אמר פטור אביי אמר אליבא דכ"ע דלא מבעיא לי' לר"א דחייב אלא אפי' לר' ישמעאל חייב דע"כ לא פטר ר' ישמעאל אלא באונס מיתה אבל מאהבה ומיראה דליכא אונס מיתה מודה ר' ישמעאל דחייב ורבא אמר פטור משום דס"ל כר' ישמעאל וקסבר כי היכי דבאונס מיתה פטר הה"נ מאהב' ומיראה משום דלא קיבלה עלי' באלוה שכל מה שעושה אינו עוש' אלא מפני הגוי ולא שמודה בע"ז ואיזה עובד ע"ז חייב שמקבלו עליו לאלוה ועושה מרצונו ולא בעבור אהבה ויראה של גוי וכל זה הוא בצנע' אבל בפרהסיא אפילו באונס מיתה חייב והוי נעבד וכל מה שכתבתי בפ ארבע מיתות במהדורא תליתאה אינו כלום וזה הוא העיקר:
אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה פי' אף לגבוה עשה בה מעשה אסרה פי' אף להדיוט שאם ניסך לה יין בין קרני' אסרה אף להדיוט דומיא דכלים דאחז שנאסרו אף להדיוט ודומיא דחפר בה בורות שיחין ומערות ודומיא דעשאן חליפין לע"ז דכל אלו הן נאסרין אפילו להדיוט:
למעוטי ערלה וכלאי הכרם שאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת פי' דוקא ע"ז תופסת את דמיה שחלופי ע"ז הן אסורין בהנאה כע"ז עצמה אבל ערלה וכלאי הכרם וה"ה לכל איסורי הנאה אינן תופשין חליפיהן שאם החליפן חליפיהן מותרין בין בהנאה בין באכילה ואפילו איסור דרבנן אין שם מפני שאין תופשין חליפיהן שלא המצא איסור שתופש חליפי' כ"א ע"ז ושביעית והקדש נמי תופש את לחיפי' אבל הוא יוצא לחולין והילכך אם החליף אדם איסורי הנאה או מכרן חליפיהן ודמיהן מותרין בין לו בין לאחרים ומשום הכי תנן מכרן וקידש בדמיהן ה"ז מקודשת אבל מיהו אסור למוכרן או להחליפן שבשע' שהוא מוכרן או מחליפן אז הוא עובר ונהנה מאיסורי הנאה שהרי אותם החליפין יהיו מותרים לו ואחר שעבר והחליף הן מותרין החליפין בין לו בין לאחרים ואין בהן אפילו איסור דרבנן. והמורה חלק ואמר דהוא שהחליפן אסורין לו החליפין אבל האשה מותרת בהן וגם אמר שאיסור דרבנן יש בחליפין אבל בקידושין תפשי מדאורייתא ולא נראו לי כל דבריו שדבר בזה מראש ועד סוף והנכון נ"ל מה שכתבתי:
פיסקא לוקחין גת בעוטה בראשונה היו אומרין אין בוצרין עם הנכרי בגת שאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל עיין מ"ש בהלכה ט' בספר הלקט כמה חלקות של תנאים שונות בדבר זה:
שמעת מינה ניצוק חיבור פי' ואע"ג דאמרי' ניצוק חיבור דוקא גרגותני מיתסרא אבל מה שבגת לא מיתסר משום ניצוק דאכתי לא מיקרי יין עד שירד לבור דמתני' אליבא דמשנה ראשונה אוקימנה:
איקלע ר' נחמן למחוזא כך מצאתי כתוב בספר ישן והיא גירסא יפה מאוד דרבא שאל מרב נחמן דהוה רבי' ומקצת ספרים מצאתי כתוב איקלע רב הונא ברי' דרב יהושע למחוזא וכך גריס המורה ומפרש לה בדוחק גדול שאינו מתקבל ומתיישב בלב ובההיא גירסא דגריס רב נחמן אין שום גימגום ומצאתי כתוב שגם רבינו תם זצוק"ל מצא גירסא הישנה דגריס רב נחמן וקילסה אלא דקשי' לי' היאך הי' אומר רב נחמן כי הוא אסור בהנאה והא אמרי' בשלהי פ"ב דחולין רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אמרי אין אדם אוסר דבר ש"ש ואין הגוי יכול לאסור יינו של ישראל ומוקי לה כתנאי דאמרי' לקמן גוי שניסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז כו' ומחמת קושיא זו חזר לגרוס כגירסת המורה ואינו נ"ל דלק"מ דהא מסקי' התם רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק דאמרו אפילו למ"ד אדם אוסר דבר ש"ש הנ"מ גוי אבל ישראל לצעורי' קמכוין דאלמא ל"פ סתם אלא בישראל הרוצה לאסור בהמ' חבירו אל בגוי מודים שיכול לאסור יינו של ישראל בע"כ:
והא מר הוא דאמר וכי שיכשוך עושה יין פי' אמר לו רבא לר"נ והרי אני מקובל ממך שאמרת וכי שיכשוכו של גוי דהיינו מגעו יי"נ גמור הוא עושה אם החמירו חכמים בסתם יינו של גוי ובמגעו לאוסרו לא שנעשה אותו כיי"נ ממש ולמה אמרת דבר זה הי' לך להתירו בהנאה דדוקא יי"נ גמור הוא אסור בהנאה אבל מגעו של גוי אינו אסור אלא בשתיי' בלבד אבל בהנאה מותר א"ל אימור דאמרי אנא לבר מדמי ההוא חמרא אבל בדמי דההוא חמרא מי אמרי' פי' א"ל ר"נ אמת כי שמעת מפי שאמרתי כי אין שיכשוכו של גוי חשוב כיי"נ ממש אבל לא אמרתי אותו כדי שיהא מגעו של גוי מותר בהנאה אלא שלא יאסור תערובתו בהנאה שלא יהא לו תקנה כמו שאוסר יי"נ גמור אלא אם נתערב מגעו של גוי ביין אחר אני סובר ימכור כולו לגוי חוץ מדמי היין שנגע ו הגוי כי ודאי מגעו של גוי אסור בהנאה אבל תערובתו אנו מתירין בענין זה אבל יי"נ גמור שנתערב ביין אחר כולו אסור בהנאה ולא שרינן לי' למכור כולו חוץ מדמי יי"נ שבו וזה הדבר אמר רב נחמן לקמן בפ' השוכר דתנן יי"נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב"ג אומר ימכור כולו לגוי חוץ מדמי יי"נ שבו ואמרי' התם אמר רב הלכה כרשב"ג חבית בחבית אבל לא יין ביין ושמואל אמר אפילו יין ביין כו' עד אמר רב נחמן הלכ' למעשה יי"נ יין ביין אסור חביות בחביות מותר סתם יינן אפילו יין ביין מותר:
רבנן כי ההוא שיכרא שתו א"ו חמרא הוא ונסכי' כתב המורה ואע"ג דמוקמי דמוריק אוריקו אפ"ה חיישי' דילמא נגע וניסך ואנן הוא דלא רמינן אדעתין למיחזי דבישראל הוה מחזקינן ליה ואינו נ"ל פתרון זה לתלות טעם האיסור משום דילמא נגע דא"כ אפי' למאן דשרי דאמר שיכרא הוי ניחוש נמי שמא נגע והו"ל מגע גוי שלא בכוונה ואסור בשתיי' דומיא דחרס גוי אלא ודאי לנגיעה לא חיישי' דאינהו חזו לי' שפיר דלא נגע אלא משום העירוי שעשה מן הכלי לכוס יש לנו לאוסרו שמא היתה כוונתו לנסך שעיקר הניסוך כך הי' לערות היין מן הכלי לספלים והילכך אם נתכוין לנסך בענין זה אין לך יי"נ בעולם כמותו והיכא דלא ידענו דעתו איכא למיחש וה"נ אמרי' לעיל בפ' אין מעמידין גבי נודות של ישראל דתניא דגוי ריבבן ונותן יי"נ לתוכן וישראל עע"ג ואינו חושש ואקשי' וכי ישראל עע"ג מאי הוה כיון דגוי נותן לתוכו יין פי' אע"פ שישראל עומד ע"ז ונזהר בו שלא יגע מ"מ כשמער' אותו מן הכלי לנוד אז יכול לנסכו בעירויואלמא עירויו של גוי דהיינו כוחו אע"ג דקי"ל דלא נגע הוא אסור אבל מיהו כחו שלא בכוונה כגון שסבר כי הוא שכר לא גזרו בי' רבנן ומותר בשתיי' ואע"פ שבמגעו אסרו לשתיי' אפילו שלא בכוונה דוקא במגעו שלא חילקו חכמים כדי להבידל ישראל ממנו אבל בכחו שלא נגע לא החמירו כיון דהוא שלא בכוונה וקים לן שלא ניסך:
ר' יוחנן כי הך לישנא דרב ס"ל דאמר שמואל בר רב יצחק אמר רב כל שאינו עולה על שלחן מלכים כולי. ראיתי שמקשה ר"ת דקי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן דאמר כל שאינו עולה וסוגיית התלמודא ס"ל כלישנא קמא דרב כדאמרי' בפ' אין מעמידין לגבי דבש למאי ניחוש לה אי משום בישולי גוים נאכל כמות שהיא חי הוא ונ"ל דלק"מ דסוגיא דתלמודא לא עקרא מילתי' דר' יוחנן דר"י לא אתא לפלוגי עלי' דרב ולמיסר כל דבר שנאכל כמות שהוא חי אלא מודה בזה שנאכל כמו שהוא חי שאין בו משום בישולי גוים אלא שבא להוסיף על דבריו שיש דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי ואפ"הע אין בו משום בישולי גוים מפני שאינו עולה על שלחן מלכים ודבש דנאכל כמות שהוא חי מודה בי' ר"י דאין בו משום בישולי גוים אבל לישנא עא דרב צ"ל דר' יוחנן דסבר דוקא כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים אבל שאינו נאכל כמות שהוא חי אעפ"י שאינו עולה על שלחן מלכים יש בו משום בישולי גוי ובהא ודאי הילכתא כר' יוחנן כדקיי"ל דרב ור"י הלכה כר' יוחנן:
אמר להו רב אשי נקטוה לידי' דלא נישכשך בי' כתב המור' שאין מנסכין אלא ע"י שיכשוך ואינו נ"ל שהמגע הוא שקורא שיכשוך וכך היא מגען של גוים כשיכשוכו והכל הוא אחד שהמגע הוא אסור בהנאה בכל מקום אע"פ שלא שיכשך והאי דקאמר הכי דלא נישכשך בי' מפני שכל נגיעתו של גוי הכא הוי כמתכוין לדבר אחר שכל כוונתו לא היתה אלא ליטול האתרוג ודמי לכל הני דתנן במתני' נפל לבור ועלה ומדד' בקנה והתיז את הצרעה בקנה והי' מטפח ע"פ חבית מרותחת שנגע בכוונה ביין אלא שהי' מתכוין לדבר אחר ומפני זה התירוהו בהנאה אף כאן נמי בין בשקיעת ידו בין בהעלאתה כיון שאינו מתכוין אלא להעלות האתרוג מותר בהנאה אלא שהי' ירא שמא ינענע ידו ביין שלא לצורך העלאת האתרוג ויאסרנו גם בהנאה משום דהוי מגע גוי בכוונה מש"ה קאמר להו רב אשי נקטוה לידי' שלא ינענענה ביין כלל שלא יהא עסוק כ"א בהעלתו של אתרוג ויהי' היין מותר בהנאה. עיין מה שכתבתי על המורה על השיכשוך בפ' הניזקין במהדורא תנינא:
שרייה רפרס לזבוני' לגוים פי' שאין זו דרך נגיעה שאם היתה נגיעה חשובה היה נאסר אף בהנא' אפ"המפני שנסמך ועמד כל היין בכחו של גויאסור בשתיי'. והנ"מ דפקעי לאורכה אבל לפותייה אפיו בשתיי' נמי שרי מעשה לבינה קעביד פי' כי פקעה לאורכה צריך לחבק שתי צדי החבית ולדבקן שלא יצא היין ממנה ונמצא שמחמת כחו עומד כל היין אבל כי פקעה לפותייה אינו צריך אלא לחזק צד העליון על התחתון וצד התחתון מונח במקומו ע"ג קרקע ואין זה אלא מעשה לבינה שהודק צד העליון על התחתון אבל היין אינו נסמך ונשען על כחו:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
ר' יוחנן כי הך לישנא דרב ס"ל דאמר שמואל בר רב יצחק אמר רב כל שאינו עולה על שלחן מלכים כולי. ראיתי שמקשה ר"ת דקי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן דאמר כל שאינו עולה וסוגיית התלמודא ס"ל כלישנא קמא דרב כדאמרי' בפ' אין מעמידין לגבי דבש למאי ניחוש לה אי משום בישולי גוים נאכל כמות שהיא חי הוא ונ"ל דלק"מ דסוגיא דתלמודא לא עקרא מילתי' דר' יוחנן דר"י לא אתא לפלוגי עלי' דרב ולמיסר כל דבר שנאכל כמות שהוא חי אלא מודה בזה שנאכל כמו שהוא חי שאין בו משום בישולי גוים אלא שבא להוסיף על דבריו שיש דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי ואפ"הע אין בו משום בישולי גוים מפני שאינו עולה על שלחן מלכים ודבש דנאכל כמות שהוא חי מודה בי' ר"י דאין בו משום בישולי גוים אבל לישנא עא דרב צ"ל דר' יוחנן דסבר דוקא כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים אבל שאינו נאכל כמות שהוא חי אעפ"י שאינו עולה על שלחן מלכים יש בו משום בישולי גוי ובהא ודאי הילכתא כר' יוחנן כדקיי"ל דרב ור"י הלכה כר' יוחנן:
אמר להו רב אשי נקטוה לידי' דלא נישכשך בי' כתב המור' שאין מנסכין אלא ע"י שיכשוך ואינו נ"ל שהמגע הוא שקורא שיכשוך וכך היא מגען של גוים כשיכשוכו והכל הוא אחד שהמגע הוא אסור בהנאה בכל מקום אע"פ שלא שיכשך והאי דקאמר הכי דלא נישכשך בי' מפני שכל נגיעתו של גוי הכא הוי כמתכוין לדבר אחר שכל כוונתו לא היתה אלא ליטול האתרוג ודמי לכל הני דתנן במתני' נפל לבור ועלה ומדד' בקנה והתיז את הצרעה בקנה והי' מטפח ע"פ חבית מרותחת שנגע בכוונה ביין אלא שהי' מתכוין לדבר אחר ומפני זה התירוהו בהנאה אף כאן נמי בין בשקיעת ידו בין בהעלאתה כיון שאינו מתכוין אלא להעלות האתרוג מותר בהנאה אלא שהי' ירא שמא ינענע ידו ביין שלא לצורך העלאת האתרוג ויאסרנו גם בהנאה משום דהוי מגע גוי בכוונה מש"ה קאמר להו רב אשי נקטוה לידי' שלא ינענענה ביין כלל שלא יהא עסוק כ"א בהעלתו של אתרוג ויהי' היין מותר בהנאה. עיין מה שכתבתי על המורה על השיכשוך בפ' הניזקין במהדורא תנינא:
שרייה רפרס לזבוני' לגוים פי' שאין זו דרך נגיעה שאם היתה נגיעה חשובה היה נאסר אף בהנא' אפ"המפני שנסמך ועמד כל היין בכחו של גויאסור בשתיי'. והנ"מ דפקעי לאורכה אבל לפותייה אפיו בשתיי' נמי שרי מעשה לבינה קעביד פי' כי פקעה לאורכה צריך לחבק שתי צדי החבית ולדבקן שלא יצא היין ממנה ונמצא שמחמת כחו עומד כל היין אבל כי פקעה לפותייה אינו צריך אלא לחזק צד העליון על התחתון וצד התחתון מונח במקומו ע"ג קרקע ואין זה אלא מעשה לבינה שהודק צד העליון על התחתון אבל היין אינו נסמך ונשען על כחו:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה