עבודה זרה נד א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
אמר חזקיה מאי קרא (ישעיהו כז, ט) בשומו כל אבני מזבח כאבני גיר מנופצות לא יקומו אשרים וחמנים אי איכא כאבני גיר מנופצות לא יקומון אשרים וחמנים אי לאו יקומו תנא נעבד שלו אסור ושל חבירו מותר ורמינהי איזהו נעבד כל שעובדים אותו בין בשוגג ובין במזיד בין באונס ובין ברצון האי אונס היכי דמי לאו כגון דאנס בהמת חבירו והשתחוה לה אמר רמי בר חמא לא כגון שאנסוהו עובדי כוכבים והשתחוה לבהמתו דידיה מתקיף לה רבי זירא אונס רחמנא פטריה דכתיב (דברים כב, כו) ולנערה לא תעשה דבר אלא אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם וכשפרט לך הכתוב (ויקרא יח, ה) וחי בהם ולא שימות בהם יצא אונס והדר כתב רחמנא ולא תחללו את שם קדשי דאפילו באונס הא כיצד הא בצנעא והא בפרהסיא אמרו ליה רבנן לרבא תניא דמסייעא לך בימוסיאות של עובדי כוכבים בשעת הגזרה אף על פי שהגזרה בטלה אותן בימוסיאות לא בטלו אמר להו אי משום הא לא תסייען אימר ישראל מומר הוה ופלח לה ברצון רב אשי אמר לא תימא אימר אלא ודאי ישראל מומר הוה ופלח לה ברצון חזקיה אמר כגון שניסך לעבודת כוכבים יין על קרניה מתקיף לה רב אדא בר אהבה האי נעבד הוא האי בימוס בעלמא הוא ושרייה אלא אמר רב אדא בר אהבה כגון שניסך לה יין בין קרניה דעבד בה מעשה וכי הא דאתא עולא אמר רבי יוחנן אף על פי שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה אמר להו רב נחמן פוקו ואמרו ליה לעולא כבר תרגמה רב הונא לשמעתיך בבבל דאמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה בפני עבודת כוכבים כיון ששחט בה סימן אחד אסרה מנא לן דאסרה אילימא מכהנים ודלמא שאני כהנים דבני דעה נינהו ואלא מאבני מזבח ודלמא כדר"פ
רש"י
[עריכה]מאי קרא - דמזבח הוי אבנים הרבה ואיסורו עד שינתץ רובו:
גיר - כפור גרושל"א:
לא יקומו - שוב לא יקריבו עליו:
ואי לאו - דלא ניתצו יקומו:
נעבד - בבעלי חיים הנאסר לגבוה:
אם שלו - היה כשהשתחוה לו אסור אם לאו אינו נאסר לגבוה:
מזיד ורצון - חדא הוה אלא תנא רצון אצל אונס:
הכל היו - בין אונס בין רצון:
בפרהסיא - לא תחללו והאי דקתני אונס אסור בפרהסיא: שעת גזרה פרהסיא הוא ואונס הוא:
ודאי ישראל מומר - דא"א בכל העובדין שלא יהא בהן אחד מומר אחרי שרואה את ישראל ידם מטה נוטה לבו לעבודת כוכבים:
חזקיה אמר - לעולם אונס דקתני שאנס בהמת חבירו ואפילו הכי לא תרמינהו אהדדי דהא דתני אסור כגון שניסך לעבודת כוכבים בין קרניה של בהמת חברו דעביד מעשה והא ודאי מיתסרא כדיליף לקמן (ע"ב):
והאי נעבד הואי - בתמיהה נעבד לא קרי אלא שעשה את הבהמה עצמה עבודת כוכבים:
והאי בימוס בעלמא - שויוה ובעלי חיים לא מיתסרי משום משמשי עבודת כוכבים:
כגון שניסך לה - שעשה עבודת כוכבים ועשה בה מעשה אבל בהשתחואה או עבודה אחרת דלאו בגופה לא מיתסר דבר שאינו שלו:
סימן אחד - לעבודת כוכבים:
אי נימא מכהנים - שאנסום מלכי ישראל לעשות כומרים לעבודת כוכבים וכתיב ולא יגשו אלי (עוד) לכהן לי (יחזקאל מד):
דבני דעה נינהו - וקנסא הוא:
מאבני מזבח - שגנזום מלכי בית חשמונאי משום דשיקצום מלכי יון לעבודת כוכבים ואע"ג דהקדש הוו ולא יכול העובד כוכבים לאסרן אפ"ה כיון דעבוד מעשה אסרינהו רבנן:
דלמא כר"פ - דאמר קרא אשכחו ודרוש שיצאו לחולין וקנאום העובדי כוכבים ויכלו לאסרן:
תוספות
[עריכה]אמר חזקיה מאי קרא. צ"ל דחזקיה אברייתא קאי ולא על דברי רבי יוחנן שהרי חזקיה רבו של רבי יוחנן ומיהו פרק ד' אחים ביבמות (דף לא:) עושה אביי תירוץ על מה שהקשה התלמוד על רב אשי אלא ודאי גם אביי ידע דברי רב אשי והוצרך לו לתרץ והתלמוד סידר כן לפי שהוא מתיישב יותר היטב אחר הסוגיא:
כגון שאנסוהו עובדי כוכבים והשתחוה לבהמה דידיה. פי' אנסוהו שאמרו להרגו אם לא ישתחוה מאליו אבל אין לפרש שכפפו קומתו בעל כרחו דא"כ הוא לא היה עושה כלום אלא הם עשו מעשה בגופו ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו:
מתקיף לה רבי זירא אונס רחמנא פטריה. תימה מאי קפריך נהי דפטור ממיתה בדיעבד מכל מקום לכתחלה הוא חייב למסור עצמו למיתה ואם כן למה לא יאסר מטעם נעבד דהא פרהסיא דבסמוך לרבא קרי ליה נעבד מטעם דחייב למסור עצמו ואע"ג דבדיעבד פטור דכל אונס פטור ואין לומר דלרבי זירא אונס רחמנא פטריה מכל וכל ואפי' לכתחלה אין למסור עצמו על כך דא"כ מאי ראיה מייתי מולנערה לא תעשה אדרבה מיניה ילפינן דחייב למסור עצמו בשלהי בן סורר ומורה (סנהד' דף עד.) אפילו במצוה קלה דקאמר הרי זה בא ללמד ונמצא למד מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור ואדרבה קרא דוחי בהם הוה ליה לאיתויי דמיניה תמצא להוציא אונס כדאמר רבא ועוד קשיא מאי קא מסייעי ליה לרבא בסמוך מבימוסיאות בשעת הגזרה דאסורות אפילו ר' זירא נמי יודע בזה כיון דבשעת הגזרה הוא חייבין למסור עצמן כדאמרינן בשילהי בן סורר ומורה דאפילו מצוה קלה יהרג ואל יעבור ונראה לרבינו יצחק לפרש דבין ר' זירא ורבא לא פליגי בהא דלכתחלה חייב למסור עצמו ורבי זירא הכי פריך אונס רחמנא פטריה דיעבד דכתיב ולנערה לא תעשה דבר אע"ג שיש לו למסור עצמו אין לאסור בהשתחוואתו ורבא מסיק דהואיל ובפרהסיא חייב למסור עצמו עבודת כוכבים קרינא ביה ואעפ"כ בדיעבד פטור והשתא מסייע שפיר לרבא מבימוסיאות דמשום דחייב למסור עצמו אסר להו וא"ת מאי קא מייתי למפטר אונס מולנערה התם בדין הוא דפטורה משום דקרקע עולם היא י"ל דלא הוזכר קרקע עולם לענין פטור המיתה ואין טעם לפטרה ממיתה אלא משום אונס תדע שהרי אם היתה נבעלת ברצון היתה חייבת ואע"ג שהיא קרקע עולם וקרקע עולם לגבי מסירת עצמה למיתה הוזכר דמזה הטעם אינה חייבת למסור עצמה אם לא שיאמרו לה או תהרג או תביא עליך הערוה אבל אם אמרו לה או תניחי שיבעלוך או תהרג אין לה למסור עצמה דמרוצח ילפינן ושם אין לו הטעם למסור עצמו אלא שלא יהרוג בידים אבל היכא דלא עביד מעשה כגון שמשליכין אותו על התינוק ומתמעך ודאי אין למסור עצמו:
הא בצנעא הא בפרהסיא. לכאורה משמע דרבא ס"ל דאונס דצנעא אין לו למסור עצמו ומתוך כך היה נראה לפסוק כרבי ישמעאל דשרי נמי עבודת כוכבים בצנעא וקשיא דחס ושלום שנפסוק עבודת כוכבים יעבור ואל יהרג ועוד בשאלתות דרב אחאי פרשת וארא (סימן מב) פוסק כר' יוחנן דאמר בשילהי בן סורר ומורה (סנהדרין דף עד. ע"ש) משום ר"ש בן יהוצדק כל מצות שבתורה יעבור ואל יהרג חוץ מעבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים יכול אפילו בפרהסיא ת"ל ולא תחללו את שם קדשי לכך נראה דרבא נמי אית ליה דרבי יוחנן והא דקא משני לתרוצי הברייתא אפילו אליבא דר' ישמעאל הוא דאתא וכן משמע נמי בפ"ב דכתובות (דף יט.) דרבא אית ליה דרבי יוחנן דא"ל רבא אילו אתו לקמן לאימלוכי אמרי' להו זילו חתומו וכו' דאמר מר אין לך דבר שעומד בפני פיקוח נפש אלא עבודת כוכבים וגלוי עריות ושפיכות דמים והתם נמי בצנעא מיירי דאין דרך שיאנס אותם בפני י' ומורי דודי הרב ר' משה מקוצי בספר המצות שחבר כתב בסוף פרק בן סורר ומורה וז"ל רבא דפ' ר' ישמעאל לא פליג עליה דר' יוחנן אלא ה"פ אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם בין לאזהרה בין למיתה כשהוא אומר וחי בהם יצא אונס דצנעא מכל וכל בין מאזהרה בין ממיתה אבל הא מודי רבא דאיכא עשה דבכל נפשך שיש למסור עצמו אפילו בכל אונסא כדאמר ר"א בברייתא כשהוא אומר לא תחללו אהדריה בכלליה והיינו אונס דפרהסיא בין לאזהרה בין למיתה והואיל ורבא שהוא בתרא לא פליג עליה דרבי יוחנן שריר וקיים פסק השאלתות שיש לאדם למסור עצמו למיתה ואפילו באונס ובצנעא עכ"ל:
היתה בהמת חברו רבוצה לפני עבודת כוכבים. פירש בקונטרס לא מיבעיא הרביצה דהגביהה וקנאה ונעשית שלו ולא נהירא דמדפריך התם (חולין דף מא.) ממנסך למ"ד אין אדם אוסר דבר שאינו שלו מאי קא פריך מדאגבהיה לנסך קנייה והויא שלו אלא ודאי אין הגבהתו מועלת רק להתחייב באונסין לכך נראה לפרש דרבוצה נקט לרבותא אע"פ שלא הרביצה ולא עשה בה מעשה גדול אסרה במעשה זוטא וסימן א' לאו דוקא דה"ה כל דהו שהרי סימן אחד בבהמה אינו גמר דבר ומייתי כבר תרגמה אע"ג דרב הונא מיירי לאסרה להדיוט ונעבד שלו אסור מיירי בלאסרה לגבוה דכי היכי דמעשה בגופו כגון שחיטה מהני לאסרה להדיוט ה"ה נמי דמעשיו דידיה כגון ניסך לה בין קרניה מהני לאסרה לגבוה:
אילימא מכהנים. שעשו מעשה ונאסרו אע"פ שאין זו ראיה גמורה דשמא עשו מעשה בשלהם מכל מקום הכי קאמר אפילו היו דומים לזה ולא עשו מעשה רק בשל אחרים לא ראיה היא כדדחי משום דבני דעה נינהו:
ראשונים נוספים
כדכתיב בשומו כל אבני מזבח כאבני גיר מנופצות וגו' אי איכא כאבני גיר מנופצות לא יקומו אשרים וחמנים ואי לא יקומו וקיימא לן כוותיה:
תנא נעבד שלו אסור ושל חברו מותר. פירוש אין נעבד נאסר אלא אם הוא קניינו של עובד אבל קניינו של אחר לא. מיתיבי איזהו נעבד כל שעובדין אותו בין שוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון האי אונס היכי דמי לאו כגון שאנס חבירו וגזל בהמתו והשתחוה לה הנה אדם אוסר דבר שאינו שלו.
ודחי רמי בר חמא לאו הכי הוא אלא אנוס כגון שאנסוהו עובדי כוכבים וכפאוהו והשתחוה לבהמה שלו דנמצא אוסר בהמתו:
מתקיף לה ר' זירא והא כי האי גוונא הוא פטור וכיון דהוא פטור בהמה לאו נעבד היא ומנא לן דכי האי גוונא הוא פטור דכתיב ולנערה לא תעשה דבר וגו'. ובא רבא ופריק האי אנוס דפטריה רחמנא בעבודת כוכבים בצנעא אבל בפרהסיא לא ואמר הכל היו ואפילו אנוס בכלל לא תעבדם וכשפרט הכתוב וחי בהם ולא שימות בהם הרי יצא אנוס הדר כתב רחמנא ולא תחללו את שם קדשי ונקדשתי דאפילו אנוס מיזהר שלא יחלל קשיין אהדדי ואמרינן לא קשיא בצנעא וחי בהם ולא שימות בהם. בפרהסיא אפילו אנוס ולא תחללו.
אמרו ליה לרבא תניא דמסייעא לך בימוסאות של עובדי כוכבים שהעמידו בשעת הגזרה אע"פ שהגזרה בטלה איסור בימוסאות לא בטיל והא הכא דגזרה אונס הוא ואפ"ה כיון דבפרהסיא הוה אסור ואמר רבא הא לא מסייען התם דלא בטלו בימוסיאות משום דקיי"ל דישראל מומר הוה ופלח להו לרצון. ועבודת כוכבים דפלח להו ישראל אינה בטילה עולמית.
חזקיה אמר הא דתנא איזהו נעבד כל שעובדין אותו בין באונס בין ברצון דמשמע כגון דהא גברא אנס חברו ועבד לבהמתו ונאסרה כגון שניסך יין לחמה בין קרני בהמת חבירו ומקשינן האי בימוס עשאה פי' מזבח כמו מצבה עשאה לעבודת כוכבים אחרת ובימוס הא א"ר יוחנן בימוס שנפגם מותר ואפילו בהמתו שלו לא נאסרה דהא אי בעי פגים לה ופרקינן אלא כגון שניסך לה יין לאותה בהמה עצמה בין קרניה שעשאה עבודת כוכבים ועשה בה בעצמה מעשה ע"ג קרניה וכר' יוחנן דאמר אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חברו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה וכדרב הונא דאמר היתה בהמת חברו רבוצה בפני עבודת כוכבים לא אסרה שחט בה סימן אחד כיון שעשה בה מעשה אסרה מנא לן דמעשה אוסר בעבודת כוכבים אילימא מכהנים דכתיב אך לא יעלו כהני במות את מזבח ה' אשר בירושלים וגו' דלמא שאני כהנים דבני דעה נינהו ואלא מאבני מזבח ששיקצום מלכי יון לעבודת כוכבים דלמא שאני התם דכתיב קרא בהדיא ובאו בה פריצים וחללוה אלא מן הכלים שהזניח אחז והא כלים לאו בני דעה נינהו ולא דידיה נינהו ונאסרו דכתיב הכנו ואמר מר שגנזום והא אין אדם אוסר דבר שאינו שלו אלא כיון דעבד בהו מעשה אסרם ש"מ העושה מעשה אפילו בדבר שאינו שלו אסרו:
הא דאמרינן אי איכא כאבני גיר מנופצות לא יקומו אשרים וחמנים: פירוש בשנפלו או שנפגמו מעצמן, אבל אם פגמו גוי בכוונה אפילו במשהו בטלין, דהא זילי באפיה, וכדאמרינן גבי אשרה (מט, ב) אפילו מקל אחד ואפילו עלה אחד.
מתקיף לה ר' זירא אונס רחמנא פטריה מדכתיב ולנערה לא תעשה דבר (דברים כב, כו): ואם תאמר והא קיימא לן (סנהדרין עד, א) דבע"ז יהרג ואל יעבור. וכי תימא ר' זירא כרבי ישמעאל סבירא ליה דאית ליה (שם) בע"ז בצינעא יעבור ואל יהרג, מכל מקום היכי מקשה בפשיטות אונס רחמנא פטריה כיון דכמה תנאי אית להו יהרג ואל יעבור והך ברייתא איכא לאוקומה כוותייהו. ועוד דבשעת השמד לכולי עלמא יהרג ואל יעבור, ור' זירא אפילו בשעת השמד היה מתיר נעבד באונס, מדאמרינן לקמן אמרו ליה רבנן לרבא תנא דמסייע לך בימוסאות של גויים בשעת השמד, אף על פי שהשמד בטל אותן בימוסאות לא בטלו. ועוד מאי האי דקא מקשה מדכתיב ולנערה לא תעשה דבר, והא קימא לן בגלוי עריות יהרג ואל יעבור, הילכך על כרחין הא דכתיב ולנערה, היינו כגון שכפתה שבא עליה בעל כרחה. יש לומר אף על גב דיהרג ואל יעבור בע"ז, מכל מקום שמעינן מקרא דולנערה שאם עבר חטא מות ליכא, דהא בגילוי עריות נמי קיימא לן דיהרג ואל יעבור מהיקישא דרוצח, ואפילו הכי אמר הכתוב אין לנערה חטא מות, ולא בשכפתה דוקא, אלא אפילו שאמר לה להבעל לו ואם לאו יהרגנה, דבכל אונס דבר הכתוב דאף על גב דתהרג ואל תעבור חטא מות ליכא, הילכך הוא הדין בע"ז דאף על גב דיהרג ואל יעבור חטא מות ליכא.
ואם תאמר מי דמי שאני גילוי עריות דאתתא לא עבדא מעשה, ואפילו לכתחלה לא תהרג, דכי אמרינן בגילוי עריות יהרג ואל יעבור היינו בבועל דקא עביד מעשה, אבל באשה תעבור ואל תהרג, כדאמרינן בכתובות (ג, ב) ולדרוש להו דאונס בישראל מישרא שרי, ואמרינן נמי בפרק בן סורר ומורה (סנהדרי ן עד, ב) אסתר קרקע עולם היתה, ומעתה היכי יליף מינה ר' זירא לפטור במשתחוה לע"ז דעביד מעשה. יש לומר מקרא מלא דבר הכתוב שאין לנערה חטא מות אף על גב דקא עבדה מעשה, כגון שאמר לה שאם לא תביאנו עליה יהרגנה, ואף על פי שהיה לה ליהרג ולא לעבור ולעשות מעשה, ואפילו הכי חטא מות ליכא, הילכך הוא הדין למשתחוה לע"ז באונס, דאף על גב דיהרג ואל יעבור אם עבר חטא מות ליכא, כך פירש רבנו זצ"ל מר' ה"ר יונה נ"ר.
אלא אמר רבא הכל היו בכלל לא תעבדם וכו': פירש הרמב"ן נ"ר: דרבא בא לומר שלא תעלה על הדעת דנעבד באונס לא שמיה נעבד ואפילו בפרהסיא כיון שהעובדו פטור ממיתת בית דין, דאונס רחמנא פטריה ואפילו בע"ז כסברתו של ר' ישמעאל (סנהדרין עד, א), אלא הכל היו בכלל לא תעבדם, דכל הנעבדים גם (כן) [אנוס] בכלל נעבדים, וכשפרט לך הכתוב וחי בהם (ויקרא יח, ה) יצא אנוס בין בעובד בין בנעבד שאין זה נקרא עובד ולא נעבד, וכשהחזיר הכתוב לכללו העובד מולא תחללו (שם כב, לב) חזר האנוס לקרות נעבד ושם נעבד גמור יש עליו והילכך אסור, וסברא זו רבא לדברי ר' ישמעאל אמרה, ורבותא קא משמע לן דאפילו לר' ישמעאל אנוס בפרהסיא נעבד נקרא ואסור, אבל למאי דקיימא [לן] (בסנהדרין שם) בע"ז דבין בצנעא בין בפרסיא יהרג ואל יעבור מה שאין כן בשאר עבירות, פשיטא דהכל הוא בכלל שם נעבד, שלא משום קדוש השם הוא נאסר אלא משום ע"ז ושמו ואסורו עליו.
האי בימוס בעלמא שויא: פירש רבנו חננאל ז"ל: ובימוס הא אמר ר' יוחנן בימוס שנפגם מותר, ואפילו בהמתו שלו לא נאסרה דהא אי בעי פגים ליה. ושמענו מדבריו דאפילו משמשין דישראל בטלה, וכבר הארכנו בזה למעלה (נב, א ד"ה מאי). עוד שמענו דכל דבר שיש לו בטלה, אפילו לגבוה לא ממאיס אחר ביטול, דלא אמרו דבר זה דלגבוה ממאיס אלא במחובר (לעיל מו, ב) או בבעלי חיים (תמורה כח, א), דאף על גב דלהדיוט שרי אף על גב שעובדין אותו, לגבוה ממאיס כיון דהשתא מיהא עובדין אותו, אבל לאחר בטול חזר ליה להכשרו הראשון לגמרי.
ורבנו הרב נ"ר הכין כתב גבי לולב של ע"ז דלא ממאיס כיון דנתבטל, והביא ראיה מדאמרינן לעיל ? גבי אבני מזבח ששקצום מלכי יון לע"ז: ואמאי נתברינהו, אבנים שלמות אמר רחמנא (דברים כז, ו) אלמא אי לאו הכין מותרות היו אחר שבירתן ואפילו למזבח. ומיהו נראה שאין ראיתו של רבנו נ"ר מההוא דלעיל ראיה, ואדרבא לכאורה לדברי מי שאומר שאין בטול מכשיר לגבוה הויא ראיה, דהא מייתינן מינה ראיה למאן דאמר דכלים שנשתמשו בהן בבית חוניו לא ישתמשו בהן בבית המקדש, דאף על גב דלא נאסרו דלאו ע"ז היא ממאס מאיסי לגבוה, ואמרינן עלה לימא מסייעא ליה למאן דאמר דאסורין, מזרחית צפונית ששם גנזו בית חשמונאי אבני מזבח ששקצום מלכי יון, ורב פפא דחויי קא מדחי ליה ואמר היכי ליעביד ליתברינהו אבנים שלימות אמר רחמנא, וכן הביא ראיה ממנה הרמב"ן נ"ר לעיל בפרק כל הצלמים גבי לולב (מז, א), לומר שאין בטול מועיל להכשיר מאיסותו לגבוה כמו שכתבנו שם בארוכה ב"ה. (א"ה לפנינו חסר)
ולדברי שמועתינו פירש הראב"ד ז"ל, בימוס בעלמא שויה ובימוס לא נאסר לעולם אלא בשעשאו מתחלה לכך, וכן כתב גם כן בפרק כל הצלמים (מז, ב). והרמב"ן נ"ר פירש דבלישנא בעלמא קפיד, ולומר דהיכי קרי ליה בברייתא נעבד דהאי לאו נעבד הוא אלא בימוס בעלמא שויה, והכי נמי דייקא שמעתא מדלא אמר: ומי מיתסר האי בימוס בעלמא שויה.
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
מתקיף לה רבי זירא אונס רחמנא פטריה מולנערה לא תעשה דבר: איכא דקשיא ליה דהא קיימא לן דבעבודהזרה יהרג ואל יעבור ואפילו לרבי ישמעאל בפרהסיא מיהת יהרג. וכן בשעת השמד לדברי הכל ורבי זירא אפילו בשעת השמד איירי דהא אתינן לסיועי לרבא בר פלוגתיה מדתניא בימוסות של גוים בשעת השמד הרי אלו מותרות והנכון בזה דאף על גב דבעבודה זרה וגלוי עריות לכתחילה יהרג ואל יעבור מ"מ אם עבר ולא נהרג פטו' ממית' ב"ד שאין אדם נהרג אלא בעובד במזיד והתראה ובהדיא אמרו ונכרת האיש ההוא לא שוגג ולא אנוס ולא מוטעה דאנוס רחמנ' פטריה ומה שנחלקו אביי ורבא בפרק ארבע מיתות בעובד עבודה זרה מאהבה ומיראה ההיא בעובדה מעצמו מאהבת המלך ומיראתו כלומר להראות לו שאהבתו או מוראו בלבו וכדפרישנא התם ואפילו בההיא הלכתא כרבא דאמר פטור והיינו דמייתי ראיה מולנערה לא תעשה דבר וההוא קרא לפוטרה מב"ד אתא וסתמא הוא ואפי' במקום שהיה לה שתהרג ולא תעבור כגון שאמרו לה שתדביקנו לעצמה דלאו קרקע עולם היא וכדאשכחן ברובא דנסחי בפרק כל שעה אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבו' ולא עוד אלא דלהכי אצטריך קרא לפוטרה ממיתת בית דין כשעברה ולא נהרגה דאי בדהויא קרקע עולם פשיטא דאפילו לכתחילה תעבור ואל תהרג ואם לא עשתה כן מתחייבת בנפשה היא אלא ודאי כדאמרן.
וסבר רבי זירא דכיון שפטורין בדיעבד לא חשיב עובדי עבודה זרה ואינם בכלל לא תעבדם אלא שמצוים ליהרג משום קידוש השם וכיון שהוא לא נקרא עובד עבוד' זרה אף הבהמה שעבדו לה אינה נקראת נעבד והיינו דפליג עליה רבא דודאי עובד עבודה זרה הוא והכל היו בכלל לא תעבדם וגם הבהמה נקרא נעבד וכן פר"י ז"ל וכן רבינו מאיר הלוי ז"ל וברור הוא.
(אמר המגיה יוסף שמואל בזה שכתכ רבינו הר"יטבא ז"ל יתורץ מה שנתקשתי בדברי התוס' ז"ל ונראה לר"י לפרש דבין רבי זירא ורבא לא פליגי בהא דלכתחילה חייב למסור עצמן ורבי זירא הכי פריך אונס רחמנא פטריה דיעבד דכתיב ולנערה לא תעשה דבר ואף על גב שיש לו למסור עצמו אין לאסור בהשתחותו ורבא מסיק דהואיל ובפרהסיא חייב למסור עצמו עבודה זרה קרינא ביה ואף על פי כן בדיעבד פטור כו' וצ"ע כפי דברי ר"י ז"ל הכי היה לו לומר לרבא בקיצור ורבא אמר הואיל ולכתחילה אסור עבודה זרה קרינא ביה כיון דבהא פליגי דלרבי זירא כיון דבדיעבד פטור אין לאסור משום שיש לו למסור לכתחילה ולרבא כיון שיש לו למסור עצמו לכתחילה עבודה זרה קרינא ביה ולא פליגי בהא דלכתחי' חייב למסור עצמו ומה לו לרבא להביא כל האי דרשה כיון דלא פליגי בהא.
ובזה שכתב רבינו הר"יטבא וכתב שכן: פירש ר"י ז"ל מבואר היטב דבא לומר רבא דהוי בכלל לא תעבדם וגם הבהמה נקרא נעבד מה שאין כן לרבי זירא דהא דלכתחי' חייב למסור עצמו היינו משום קידוש ה' לבד ולכך הבהמה אינה נקראת נעבד כמדובר ודוק. או אפשר לתרץ שהוכרח רבא לדרשה זו לתרוצי הבריתא אפילו אליבא דרבי ישמעאל כדכתבו התוס' לקמן דאפילו אליביה בפרהסיא אסור כדהכריע רבא הא כיצד הא בצינעא כו' ודוק).
ה"ג אמר רבא הכל היו כו': ולא גרסינן אלא אמר רבא דרבא לקיים דברי רמי בר חמא בא ולסתור קושיתו של רבי זירא.
הא בצינעא הא בפרהסיא הא ודאי כרבנן קיימא לן דבעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים אפילו בצינעא יהרג ואל יעבור כדאיתא בפרק כל שעה וכי כתיב וחי בהם בשאר מצות הוא דכתיב. ורבי ישמעאל הוא דמפליג בעבודה זרה בין צינעא לפרהסיא וכדאיתא לעיל בפרק אין מעמידין והא דנקטה רבא כרבי ישמעאל לאו משום דסבירא ליה כותיה אלא לרבותא נקטיה דאפילו רבי ישמעאל שהוא מקל בדבר ומתיר לעבור בצינע' מודה הוא דבפרהסיא נעבד נקרא ואסור וכל שכן לרבנן דאפי' נעבד בצינעא נקרא נעבד.
האי בימוס בעלמא שוייה: פר"שי ז"ל ובעלי חיים לא מתסריה אפילו לגבוה משום משמשין ולא נהירא דודאי כיון שאדם אוסר דבר שאינו שלו על ידי מעשה לא שנא בין נעבד למשמשין. ור"ח ז"ל כתב האי בימוס בעלמא הוא והא אמר רבי יוחנן בימוס שנפגם מותר ואפי' בהמתו שלו לא נאסר דהא אי בעי פגים ליה עד כאן ונראה מכאן שהוא סובר דאפילו משמשי עבודה זרה של ישראל יש להם בטלה וכבר כתבנו לעיל שזה אינו ועוד דאפילו יש להם בטלה מאיסי לגבוה ויש דחוי אצל גבוה ותדע דהא לעיל גבי לולב למצוה הוי בעיא ולא אפשיט' ואילו לגבוה פשיטא דאדחי ואפילו בכלים של חוניו למאן דאמר לאו עבודה זרה הוא שקלינן וטרינן אי מאיסי ואמרינן עלה לימא מסייע ליה מזרחית צפונית ששם גנזו בית חשמונאי אבני מזבח ששקצום מלכי יון. אלמא סבירא לן דכיון ששקצום לא מהני להו שום ביטול ואף על גב דאהדר רב פפא ואמר היכי נעביד נתברינהו אבנים שלמות כו' הא פרישנא לעיל דלרווחא דמילתא נקט ההוא טעמא וכן פירש ר' הר"מבן ז"ל וכן היא בתוספות שאין בטול מועיל לגבי גבוה ועוד מאי קושיא נהי דאי פגים ליה משתרי כל כמה דלא פגים ליה שפיר קתני דנעבד אסור והר"אבד ז"לפירש האי בימוס בעלמא שויה ובימוס לא נאסר לעו' אלא בשעשאו מתחי' לכך ואין פירוש זה נכון וכבר דחינו אותו בפרק כל הצלמים במשנת שלש אבנים הן ואין לנו בכאן אלא מה שפירש אדונינו הר"מבן ז"ל דבלישנא בעלמא קפיד ולומר דבריתא איירי בנעבד שהוא עבודה זרה עצמ' והיכי מפרשי לה דבימוס שהוא משמשין וכן הסכימו רבותי כגון שנסך לה יין בין קרניה ועבד בה מעשה פירוש דכיון שעשה בה מעשה אסרה אף עפ"י שאינה שלו ומיירי בשעשה שם מעשה ניכר כגון שחקק בקרניה מקום לנסוך וקמ"לן דאף על גב דלא עבד בה מעשה בגופה של בהמה ממש הרי הוא מעשה גמור כיון שהוא מגופה ונראה דהוא הדין באילן שחקק בו לנסך שם יין מתסר כחפירת בורות או כגדעו ופסלו לעבודה זרה ומאי דנקט התם גדעו ופסלו לרבותא נקטיה דאפי' בההיא נוטל מה שחדש ומותר אבל אין זה דעת מורי הר"שבא נר"ו אלא דדוק' בעינן חפר בה או שגדעו ופסלו עשה בה מעשה אסרה פירוש אפילו להדיוט וכדמוכח להדיא בפרק השוחט ושם פירשתיה יפה בס"ד ושלא כדברי הר"מבם ז"ל שפירש דאפילו על ידי מעש' אינה נאסרת אלא לגבוה ונעלמה מרבינו ההלכה שבפ' השוחט וכן פר"שי ז"ל וכל המפרשים ז"ל כמו שכתבתי ותו לא מידי:
מהדורא קמא:
מהדורא תנינא:
ל"ק הא בצינעה הא בפרהסיא רבא ס"ל כר' ישמעאל דאמר לעיל בפ' אין מעמידין דגם בע"ז יעבור ואל יהרג ודין ע"ז ושאר המצות שוה ובפרהסיא אפילו בשאר המצות נמי אמר יהרג ואל יעבור כדאמר בפ' בן סורר ומורה ההוא גוי דאנסי' לישראל ואמר לי' קטול אספסתא ושדי בנהרא יהרג ואל יעבור. וגבי רוצח דאמר רבא התם יהר ואליעבור אפי' בצינעה מפני שאין דוחה נפש מפני נפש אבל גבי ע"ז לעולם יעבור ואל יהרג אבל ר"א פליג על ר' ישמעאל ואמר דע"ז וגילוי עריות ושפיכות דמים אפילו בצנעה יהרג ואל יעבור ומייתי לה בפ' בן סורר ומורה ובפ' כל שעה ובפרק יום הכיפורים ור' יוחנן אמרי' התם דאמר כר' אליעזר וראיתי שבהלכו' גדולו' וגם רבי' יצחק זצוק"ל פוסקים כר"א וקשיא לי' להאי פיסקא דאילו לא הוה פלוגתא דאמוראי אלא דתנאי בלחוד קיי"ל דהלכה כר' ישמעאל משו' דנ"א שמותי הוא כ"ש דפליגי אמוראי דקאי ר' יוחנן כר"א ורבא כר' ישמעאל וקיי"ל כרבא דהוא בתרא עיין בפ' ארבע מיתות ברמזי:
כיון ששחט בה סימן א' אוסרה בפ' מרובה ובפ' אלו נערות ובפ' השוחט מוכיח דמן התורה היא אסורה א"כ כשמביא ראי' מאבני המזבח ומכלים איסורן מה"ת הוא מפני שנעשה בהן מעשה ולא כפתרון דפירש דרבנן גזרו בהו ואכתי שפיר קא קשיא לי היכי מייתי ר' לעיל ראי' מכלים דאחז שהן אסורין מה"ת לכלים דבית חניו עיין מה שתירצתי במהדורא תליתאה:
אי משכחנא תנא דאסר כר' נתן סברת המורה מוכחת הנה ובכמה מקומות דמגע גוי אפילו בכוונה לא מיתסר אלא ע"י שכשוך שאין דרך ניסוך אלא בשכשוך ואינו נראה לי ממעשה דאגרדימים דלית שם שיכשוך כלל כ"א מגע בעלמא ונאסר בהנ' ובכל מקום שהוזכר שכשוך פירושו הוא שנגע ביין עצמו:
בהדי דקא נחית נגע בחמרא שלא בכוונה ה"ה גוי שנגע בבגדו ביין אם בכוונה נגע בי' נאסר בהנאה ואם שלא בכוונה ימכר דמה לי בגד מה לי לוליבא:
תינוק בן יומו עושה יי"נ בה"ג פוסק כשמואל דאמר אינו עושה ואינו נ"ל דקיי"ל הילכתא כרב באיסורא וכן פסק רבי' יצחק כרב:
רוקן ומדרסן בשוק טמא דודאי גוים הן ואמאי להטהיר דספ' גוים הן וספק טומאה ברשה"ר טהור כך פירש [רבי' שלמה] בן היתו' ועיקר:
לא צריכא דטפחינהו בידי' פי' כגון שלא נתכוין לזכות בהן דליהוי דיחידאה:
ועל יינא משום יי"נ משום לך לך אמרי' נזירא פי' דמגע לא חשי' דלא הוי הקילוח מחובר לידו כמו הקנה וכחו נמי לא חשיב דאסרן לעיל כחו בכוונה אפילו בהנאה דהתם הוי מוריק ליין בכחו אבל האי לא שפיך חמרא אלא מיא לגו חמרא הילכך לא מיתסר אלא משו' לך לך אמרי' נזירא:
מצרי' טהורה קשיא לי הלא טבול יום פסול את התרומה מדאורייתא והיכא אשכחן בשום טומאה דאורייתא שלא יהא היין כולו חיבור אחד אם הקלנו ביי"נ דאיסורו מדרבנן נקל בטבול יום מדאורייתא תשובה משום דקלושה טומאתו מצינו הרב' חילוקים בטב"י משא"כ בכל הטומאות כדתנן בפ"ק דטב"י המכניס חלה ע"מ להפריש ונשכו ב"ש אמרו חיבור בטבול יום ובה"א אינן חיבור מקרצות נושכות זו בזו ונכרים נושכין זה בזה האופה המיטה על גבי חמיטא עד שלא קרמו בתנור וקולית של מים המחולחלת ורתיחת גריסין של פול ורתיחת יין חדש ר' יהודא אומר אף של אורז בש"א חיבר לטבול יום. ובה"א אינו חיבור ומודים בשאר כל הטומאות בין קלות בין חמורות פי' ומוד' לכל הני דלא הוי חיבור בטבול יום הא חיבור בכל הטומאות אלמא טבול יום שאני משום דקלושה טומאתו:
דעד ברזא אסור ואידך שרי פי' מפני שאינו יכול ליגע בתוך יין החביות אלא שם אצבעו בנקב הברזא והיין יוצא ונגע באצבעו מש"ה לא מיתסר כולי' בהנאה ולא מפני שאינו יכול לשכשך כדפריש המורה אלא מפני שא"י ליגע אם לא שהיין יוצא ונוגע בו תדע שהרי מדמה אותה לטבול יום שנגע בחביות מצדיה והתם מה שיכשוך צריך אלא טעמא דמילתא הוי מפני שאינו יכול ליגע בכל היין של חבית בהדיא והה"נ לענין נסך ולא בעבור שאינו יכול לשכשך שכך הוא המגע [כמו] השכשוך: ואי מצדד צדודי אסור אם תופש אותה ישרה נמצא שאין הגוי עוש' כלו' אבל אם מצדד' נמצא שע"י כוחי עומד היין שהוא סומכ' שלא תפול:
אם אין לו עליו מצוה מותר עיין מ"ש בפירקין דלקמן.
נפל לבור ועלה פי' האי הוי מגע שלא בכוונה דומיא דלוליב' והכי אמר בין אם נגע שלא בכוונה כגון נפל לבור ועל' בין אם נגע בכוונה אלא שעסקו לדבר אחד כגון מדדו בקנה והי' מטפח על פי חבית מרוחתחת אסור בשתיי' ומותר בהנאה אבל אם היה מגע בכוונה ולא נתעסק לדבר אחר אסור אפילו בהנאה כמעשה דאגרדמי':
כל שבזב טמא בגוי עושה יי"נ נתן סימן על נגיעת הקנה אע"פ שלא נגע בידו אלא נענעו בקנה ונגע בו דומיא דזב שניענע הטהור בקנה וכל שבזב טהור נתן סימן על הזריקה:
דקא אסיל מיני' מני' הילכך דמיא קצת לזריקה וקצת לנגיעה דקנה נגיעה ממש לא הוי דבקנ' נגע והקנה בידו אבל האי נגע בחבית ושבקי' ולא נקיט לה בידיה הילכך בחמתו שרי וזריקה ממש לא הוי דהתם לא ממטי לה בידיה על חמרא. אבל האי דממטי לה על חמרא בידי' מיחזי כמגע הילכך שלא בחמתו אסור:
מסקנא דהילכתא מגע של גוי בין בידו בין ע"י דבר אחר אם בכוונה נגע ולא הי' עסיק בדבר אסור אף בהנאה ממעשה דאגרדמים ומדיוקא דמתני' דמדדה בקנה והי' מטפח על פי חבית מרותחת ואמרו ימכר דוקא מפני שהי' עסוק בדבר אחר. הלא"ה אף בהנאה הוה מיתסר וכן נמי מעשה דלוליבא דנגע בחמרא ושריא רבא לזבוני' לגוים דוקא שלא בכוונה הא בכוונה אסור בהנאה. ואם נגע שלא בכוונה בין אם נתכוין ליגע אלא שהי' עסוק בדבר אחר בין ביד בין ע"י ד"א בין אם לא נתכוין ליגע כלל אסור בשתיי' ממעשה דחרם גוי וממעשה דלוליבא וממעשה דאתרוגא. וממתני' דנפל לבור ועלה כו' ומגע דרגל וה"ה לכל גוו לא חשיב מגע. ובין בכוונה ובין שלא בכוונה אסור בשתיי' ומותר בהנאה וכחו של גוי שמוריק היין מכלי אל כלי ואניו נוגע אם בכוונה עשה וידע שהוא יין במגעהו אסור אף בהנאה ואם שלא בכוונה עשה שלא ידע שהוא יין גרוע ממגע ושרי אף בשתיי' ואם מזג מים ביין אסור בשתיי' משום לך לך אמרי נזירא. ומסתברא דשרי בהנאה. ואם זרק שום חפץ ביין אפי' ברצון לא מיתסר כלל החבית. ואם הגיע החפץ בידו ביין ולא הי' תופסו בידו אלא הניחו ליפול ביין אם מרצונו עשה אסור בשתיי' ואם בחמתו עשה מתר:
מהדורות תליתאה ורביעאה
[עריכה]פרק ר' ישמעאל
מצא בראשו מעות ומעות דבר של נוי הוא מיכן מוכיח שכל המעות שהגוים מתנדבין עכשיו והן משימין אותן לפני ע"ז בשעה שמתנדבים אע"ג שהן יודעין שהכומרין נוטלין אותן נוי ע"ז הן ואדעתא דהני נותנים שיעשו מהן זיבול לע"ז ושיתפרנסו הכומרי' שהן שמשי ע"ז מהן ובודאי אם היו מתנדבין ולא היו משימין אותן לפני ע"ז היו מותרין אע"פ שנתנדבו לזיבול ע"ז שאין הקדש לע"ז אבל כל מה שמשימין לפני ע"ז נאסר או משום תקרובת ע"ז וכל אלה הפתילות של שעוה שדולקות לפני ע"ז או הצורות של שעוה שהן תלויות לפני ע"ז אע"פ שהכומרים סותרים אותן ומוכרין אותן נוי ע"ז הן הצורות והפתילות הן תקרובת ע"ז והן אסורין עד לעולם ולא תימא כשסותרין אותן ומוכרין אותן הן ניתרין כי זה הוא יטולן דומיא דאבני מקוליס שהן תקרובת ע"ז והן בטלות דהתם אדעתא דהני זרקו להו שיעמדו על הגל תמיד הילכך אי שקלינהו מהתם בטלינהו ושרי אבל אלה לכך הן עשוין שתתנאה ע"ז בהן לפי שעה וחרי כן יתפרנסו מהן שמשי עז הילכך אין זה ביטול ובודאי דבר שהוקצה לע"ז תדיר כגון הסודרין שלפניהם ועששיות הדולקות לפניהן אילו לקחן הגוי וביטלן כגון שפגמן ועשה בהן מעשה הותרו דומיא דאבני מרקוליס שעשה בהן מעשה וחיפו בהן דרכים:
דאפילו חוץ כלפנים דמי ואסור פי' ועמהן המור מעליהן דעליהן התרנו דבר של בזיון אפילו למרקוליס ולפניהן אנו אוסרין וטעמ' דמילת' שלפניהן מקריב' כל דבר ואפי' דבר (שאינו) של נוי אבל עליהן אין משימין אלא דבר של נוי:
פיסקא ע"ז של נכרי אסורה מיד אלא רב המנונ' משום טומאה ישנה קמבעיא לי כך כתוב במקצת ספרים וברוב ספרים מצאתי כתוב אה"נ ורב המנונא טומאה ישנה קמבעיא ליה ול"ג לי' כלל וטעות הוא האי אין ה"נ וכתב המורה וקמבעיא לי' כלים שנשתמשו לע"ז ושיברו כדי לטהרו וריתכו לע"ז ועדיין לא נשתמשו בו ואינו נראה לי דמה צורך לומר וריתכו לע"ז אפילו ריתכו נמי לצורכו חוזר לטומאה ישנה אלא הכי בעינין השתא לפרושי מילתי' ריתך כלי של ע"ז ואע"פ שריתכו לעצמו קמבעיא ליה שאע"פ שאיסורו לא יחזור עליו אע"פ שירתכנו לצורך ע"ז עד שישתמש בו טומאתו חוזרת עליו:
הנ"מ טומאה דאורייתא אבל טומאה דרבנן לא ראיתי מקשי' ממאי דאמרי' בי"ח דבר בפ"ק דשבת טומאת כלי זכוכית דרבנן וטומאה ישנה דרבנן ובטומאה דאורייתא אחיתו לה טומאה ובטומאה דרבנן לא אחיתו לה טומאה ונראה לי לתרץ דההיא דאמרינן התם לא קאי דלא אמרי' הכי אלא משום דסברי דטעמא דטומאת כלי זכוכית משום דדמי לכלי מתכת אבל אתא רב אשי ואסקה דלעולם ככלי חרס דמי כדאמר ריש לקיש הואיל ותחלת בריאתן מן החול ואפילו אי הות קיימא לא קשיא מידי דלא דמי דהתם אין לכלי שום ומאה שבעול' כ"א מדרבנן ומשום הכי אקילו בה רבנן אבל כלי המקבל טומאה מן התור' אע"פ שטומא' זו מדרבנן י"ל דלא אקילו בה:
ברוך אתה לשמים שהחזרת לי אבדתי כו' מה שפי' המורה דמדאוריית' לא אסירי משום דאין אדם אוסר דבר שאינו שלו אינו נראה לי דהא אמרי' לקמן המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה ואותו האיסור הוא מן התורה כאשר כתבתי לקמן במהדורא תנינא (ולומר) [ולימד] אותו מכלים אלמא איסור כלים דאורייתא הוא מפני שנעשה בהן מעשה ומה דק"ל במהדורא קמא דהיכי יליף איסורא דרבנן מאיסורא דאורייתא הכי יליף לי' דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וכי היכי דרחמנא אסר בין כהני הבמות בין כלים שנשתמשו בהן לע"ז הה"נ רבנן כי היכי דאסרי בהני בבית חוני' הם הכי אסרי כלי בבית חניו:
נינסרינהו לא תניף עליהן ברזל אמר רחמנא פי' דאבני' שלמו' דאמר רחמנא לא אמר אלא שלא יונף עליהן ברזל ושיהו שלימות בלי פגומה כדפריש המורה והכי תנן במדות אחד אבני הכש ואחד אבני המזבח מבקעת בית כרם חופרין למטה מן הבתולה ומביאין משם אבנים שלמות שלא הונף עליהן ברזל וקשיא לי נינסרינהו ע"י שמיר כדאמרי' בריש מי שאחזו קורדייקוס דעבד שלמה לאבני ביהמ"ק שהרי היה שמיר בבית שני כדכתבית לעיל בריש אין מעמידין וי"ל שמפני מלכי יונים לא היה מצוי להם באותה שעה כמו שלא היה מצוי שמן למנור' אילולי שעשה בו השם נס וקשיא לי נמי ליתברינהו בלא ברזל באמצע האבן במקום שאינה נפגמת ויש לומר דאין זה ביטול עד שיפגם בדבר הנראה:
משום כספה וזהבה של ירושלים פי' משום דגוים לאו בני מעילה נינהו שיצאו לחולין על ידם ובקדושתן עומדין אי לאו דאשכחי קרא וחיללוה אע"ג דלאו בני מעילה נינהו נתחלל על ידן:
פיסקא מכרה או משכנה וכי אתו גוים [ופלח לה] שליחותא דידהו עביד ראיתי מקשי' והא אמרי' בפ' איזהו נשך אין שליחות לגוי ואמרי' נמי אין שליח לדבר עביר' ואין זו קושיא של כלום דלא אמרי' אין שלד"ע אלא שלא יתחייב השולחו ואין שליחות לגוי נמי שיהא חשוב הוא כגוי או הגוי כמותו אבל שליחות דהכא אינו אלא הוכחה בעלמא דברצונו הוא עובדה והוא מרשהו ולא מישתרי משום דהוי דבר שאינה שלו:
פיסקא ע"ז שהניחוה עובדי'. אמר רב בית נמרוד הרי הוא כע"ז שהניחוה עובדיה בשעת שלום ומותר פ' המור' מגדל שבנו דור הפלגה לע"ז ונימרוד היה מלך עליהם וראיתי מקשים ממאי דאמרי' בפ' חלק אמר ר' ירמיה בן אלע' באותה שעה נחלקו לשלש כתות אחת אומרת נעלה ונעשה מלחמה ואחת אומרת נעלה ונשב שם ואחת אומרת נעלה ונעבוד ע"ז אותה שאומרת נעלה נעשה מלחמה משם נעשו שדין משם נעשו קופין רוחין ולולין ואותה שאומרת נעלה ונשב בשם משם הפיצם ד'. ואותה שאומרת נעלה ונעבוד ע"ז משם בלל ד' את שפתם אלמא מוכיח משם דאותם שעבדוהו לע"ז לא הפיצום כ"א בלל את לשונם ונראה לי לתרץ דרב פליג אדרב ירמיה וקסבר דכולם עשו אותו לשם ע"ז וכולם הפיצם אי נמי יש לומר דאותם שעשו אותו לשם ע"ז הופצו ובלל את לשונם. ואותם שאמרו נעלה ונשב שם הופצו לבד ולא בלל לשונם עוד מקשים דאמרי' התם אמר ר' יוחנן מגדל שלישו נשרף שלישו נבלע שלישו קיים ותיהוי כע"ז שנשתברה ונ"ל לומר דאין זה ביטול שאותו שקיים ראוי הוא (לדידה) [לדירה] ודמי לאשרה שאע"פ שהפילה הרוח ענפי' ונופי' הנשאר אסור שעיקר ע"ז קיימת והה"נ המגדל ולא הוי ביטול עד שיעש' פרצות שלא יהא ראוי (לדידה) [לדירה] והנכון בעיני לומר דבית נמרוד אינו המגדל אלא בית ע"ז שלו שהיה לו בבבל כדכתיב ותהי ראשית ממלכתו בבל והוא היה עובד ע"ז כדכתיב הוא היה גבור ציד לפני ד' ודרשו חכמים שהיה [צד] את הבריות וממרידן לבורא:
פיסקא בימוסיות של מלכים מאי קרא בשומו כל אבני מזבח פי' ורובו ככולו בכל מקום:
מיתיבי איזהו נעבד כו' קשיא לי דהא פלוגתא דתנאי היא כדאמרן בפ' השוחט בסופו ומייתי לה נמי לקמן בפירקין גוי שניסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז אסרו ר' יהודא בן בתירא ור' יהודא בן בבא מתירו מפני שני דברים א' שאין מנסכין אלא בפני ע"ז וא' שיכול לומר לו לא כל הימנך שתיאסר ייני לאונסי וכיון דהוא פלוגתא דתנאי אמאי מקשים מתניתא למתניתא ומידחקינין לתרוצה ונ"ל דל"פ התם אלא דעבד בה מעשה אבל בהשתחוי' בלחוד שלא עשה בה שום מעש' ליכא מאן דפליג דלא אסרה דהכי אמרי' התם אמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן אחד אסרה סבר לה כי הא דאמר עולא אמר ר' יוחנן אע"פ שאמרו המשתחו' לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה. ואמרינן רב אחא ורב עמרם ורב יצחק דאמרי אין אדם אוסר דש"ש. פירש שאף על פי ששחטה לע"ז לא אסרה אלמא ל"פ (אלמא) [אלא] היכא דעביד בה מעשה ותנאי נמי דמייתי מגוי שניסך יינו של ישראל דעביד בו מעשה הוא אבל לעול' היכא דלא עבד ביה מעשה ליכא מאן דפליג דאין אדם אוסר דשא"ש. מש"ה מקשה ומדחיק לתרוצה וכי היכי דפליגי תנאי ביי"נ ה"נ אשכחן דפליגי תנאי בכלאי הכרם דהכי אמרי' בפ' הגוזל קמא בה' הנותן לאומני' לתקן המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו ה"ז קידש וחייב באחריותו. ואיתא במס' כלאים בפ"ז וקתני סיפא ר' יוסי ור' שמעון אומרי' אין אדם מקדש דבר ש"ש אמר ר' יוסי מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם אוסר או מקדש דש"ש ובפ' הערל בה' אנדרוגניס כהן אמרי' אמר שמואל הלכה כר' יוסי ורב הונא משמי' דרב אמר אין הלכה כר' יוסי ורב אדא בר אהבה אמר רב הלכה כר' יוסי פי' רב הונא לטעמי' דאמר עשה בה מעשה אסרה ומסכך נמי מעשה בידים קא עביד שמסכך תבואות חבירו בגפניו וקשיא לי דבפרק הגוזל אמרי' דר"מ קאסר אפילו בלא מעשה דתניא מחיצת הכרם [שנפרצה] אומרים לו כדור נתייאש הימנה ולא גדרה ה"ז קדש וחייב באחריותו. ויש לומר קסבר ר' דגרמא כאלו עבד מעשה בידים דמי ולא דמי למשתחוה לבהמת חבירו שאין שום דבר ניכר בה אבל התם ניכרין הזרעין מעורבין עם הגפנים הילכך אסר ר"מ אפילו בגרמא ומחייבו באחריותו עיין מ"ש בפ' השוחט אחד בעוף בסופו במהדורא תליתאה ובה' ח' דספר המכריע:
מתקיף לה ר' זירא אונס רחמנא פטרי' פי' וכל היכי דגברא פטור מקטלא לא מצית למסירי' משום נאבד דגברא מיחייב ואיהו לא מיתסר משכחינן בעובד את ההרים ומשתחוה לבהמת חבירו. אבל דגברא פטור ואיהו מיתסר לא מישתכח:
לא קשיא הא בצנעה והא בפרהסיא פי' ומאי דפליג יאביי ורבא בפ' ד' מיתות בעובד ע"ז מאהבה ומיראה דאביי אמר חייב ורבא אמר פטור אביי אמר אליבא דכ"ע דלא מבעיא לי' לר"א דחייב אלא אפי' לר' ישמעאל חייב דע"כ לא פטר ר' ישמעאל אלא באונס מיתה אבל מאהבה ומיראה דליכא אונס מיתה מודה ר' ישמעאל דחייב ורבא אמר פטור משום דס"ל כר' ישמעאל וקסבר כי היכי דבאונס מיתה פטר הה"נ מאהב' ומיראה משום דלא קיבלה עלי' באלוה שכל מה שעושה אינו עוש' אלא מפני הגוי ולא שמודה בע"ז ואיזה עובד ע"ז חייב שמקבלו עליו לאלוה ועושה מרצונו ולא בעבור אהבה ויראה של גוי וכל זה הוא בצנע' אבל בפרהסיא אפילו באונס מיתה חייב והוי נעבד וכל מה שכתבתי בפ ארבע מיתות במהדורא תליתאה אינו כלום וזה הוא העיקר:
אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה פי' אף לגבוה עשה בה מעשה אסרה פי' אף להדיוט שאם ניסך לה יין בין קרני' אסרה אף להדיוט דומיא דכלים דאחז שנאסרו אף להדיוט ודומיא דחפר בה בורות שיחין ומערות ודומיא דעשאן חליפין לע"ז דכל אלו הן נאסרין אפילו להדיוט:
למעוטי ערלה וכלאי הכרם שאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת פי' דוקא ע"ז תופסת את דמיה שחלופי ע"ז הן אסורין בהנאה כע"ז עצמה אבל ערלה וכלאי הכרם וה"ה לכל איסורי הנאה אינן תופשין חליפיהן שאם החליפן חליפיהן מותרין בין בהנאה בין באכילה ואפילו איסור דרבנן אין שם מפני שאין תופשין חליפיהן שלא המצא איסור שתופש חליפי' כ"א ע"ז ושביעית והקדש נמי תופש את לחיפי' אבל הוא יוצא לחולין והילכך אם החליף אדם איסורי הנאה או מכרן חליפיהן ודמיהן מותרין בין לו בין לאחרים ומשום הכי תנן מכרן וקידש בדמיהן ה"ז מקודשת אבל מיהו אסור למוכרן או להחליפן שבשע' שהוא מוכרן או מחליפן אז הוא עובר ונהנה מאיסורי הנאה שהרי אותם החליפין יהיו מותרים לו ואחר שעבר והחליף הן מותרין החליפין בין לו בין לאחרים ואין בהן אפילו איסור דרבנן. והמורה חלק ואמר דהוא שהחליפן אסורין לו החליפין אבל האשה מותרת בהן וגם אמר שאיסור דרבנן יש בחליפין אבל בקידושין תפשי מדאורייתא ולא נראו לי כל דבריו שדבר בזה מראש ועד סוף והנכון נ"ל מה שכתבתי:
פיסקא לוקחין גת בעוטה בראשונה היו אומרין אין בוצרין עם הנכרי בגת שאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל עיין מ"ש בהלכה ט' בספר הלקט כמה חלקות של תנאים שונות בדבר זה:
שמעת מינה ניצוק חיבור פי' ואע"ג דאמרי' ניצוק חיבור דוקא גרגותני מיתסרא אבל מה שבגת לא מיתסר משום ניצוק דאכתי לא מיקרי יין עד שירד לבור דמתני' אליבא דמשנה ראשונה אוקימנה:
איקלע ר' נחמן למחוזא כך מצאתי כתוב בספר ישן והיא גירסא יפה מאוד דרבא שאל מרב נחמן דהוה רבי' ומקצת ספרים מצאתי כתוב איקלע רב הונא ברי' דרב יהושע למחוזא וכך גריס המורה ומפרש לה בדוחק גדול שאינו מתקבל ומתיישב בלב ובההיא גירסא דגריס רב נחמן אין שום גימגום ומצאתי כתוב שגם רבינו תם זצוק"ל מצא גירסא הישנה דגריס רב נחמן וקילסה אלא דקשי' לי' היאך הי' אומר רב נחמן כי הוא אסור בהנאה והא אמרי' בשלהי פ"ב דחולין רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אמרי אין אדם אוסר דבר ש"ש ואין הגוי יכול לאסור יינו של ישראל ומוקי לה כתנאי דאמרי' לקמן גוי שניסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז כו' ומחמת קושיא זו חזר לגרוס כגירסת המורה ואינו נ"ל דלק"מ דהא מסקי' התם רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק דאמרו אפילו למ"ד אדם אוסר דבר ש"ש הנ"מ גוי אבל ישראל לצעורי' קמכוין דאלמא ל"פ סתם אלא בישראל הרוצה לאסור בהמ' חבירו אל בגוי מודים שיכול לאסור יינו של ישראל בע"כ:
והא מר הוא דאמר וכי שיכשוך עושה יין פי' אמר לו רבא לר"נ והרי אני מקובל ממך שאמרת וכי שיכשוכו של גוי דהיינו מגעו יי"נ גמור הוא עושה אם החמירו חכמים בסתם יינו של גוי ובמגעו לאוסרו לא שנעשה אותו כיי"נ ממש ולמה אמרת דבר זה הי' לך להתירו בהנאה דדוקא יי"נ גמור הוא אסור בהנאה אבל מגעו של גוי אינו אסור אלא בשתיי' בלבד אבל בהנאה מותר א"ל אימור דאמרי אנא לבר מדמי ההוא חמרא אבל בדמי דההוא חמרא מי אמרי' פי' א"ל ר"נ אמת כי שמעת מפי שאמרתי כי אין שיכשוכו של גוי חשוב כיי"נ ממש אבל לא אמרתי אותו כדי שיהא מגעו של גוי מותר בהנאה אלא שלא יאסור תערובתו בהנאה שלא יהא לו תקנה כמו שאוסר יי"נ גמור אלא אם נתערב מגעו של גוי ביין אחר אני סובר ימכור כולו לגוי חוץ מדמי היין שנגע ו הגוי כי ודאי מגעו של גוי אסור בהנאה אבל תערובתו אנו מתירין בענין זה אבל יי"נ גמור שנתערב ביין אחר כולו אסור בהנאה ולא שרינן לי' למכור כולו חוץ מדמי יי"נ שבו וזה הדבר אמר רב נחמן לקמן בפ' השוכר דתנן יי"נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב"ג אומר ימכור כולו לגוי חוץ מדמי יי"נ שבו ואמרי' התם אמר רב הלכה כרשב"ג חבית בחבית אבל לא יין ביין ושמואל אמר אפילו יין ביין כו' עד אמר רב נחמן הלכ' למעשה יי"נ יין ביין אסור חביות בחביות מותר סתם יינן אפילו יין ביין מותר:
רבנן כי ההוא שיכרא שתו א"ו חמרא הוא ונסכי' כתב המורה ואע"ג דמוקמי דמוריק אוריקו אפ"ה חיישי' דילמא נגע וניסך ואנן הוא דלא רמינן אדעתין למיחזי דבישראל הוה מחזקינן ליה ואינו נ"ל פתרון זה לתלות טעם האיסור משום דילמא נגע דא"כ אפי' למאן דשרי דאמר שיכרא הוי ניחוש נמי שמא נגע והו"ל מגע גוי שלא בכוונה ואסור בשתיי' דומיא דחרס גוי אלא ודאי לנגיעה לא חיישי' דאינהו חזו לי' שפיר דלא נגע אלא משום העירוי שעשה מן הכלי לכוס יש לנו לאוסרו שמא היתה כוונתו לנסך שעיקר הניסוך כך הי' לערות היין מן הכלי לספלים והילכך אם נתכוין לנסך בענין זה אין לך יי"נ בעולם כמותו והיכא דלא ידענו דעתו איכא למיחש וה"נ אמרי' לעיל בפ' אין מעמידין גבי נודות של ישראל דתניא דגוי ריבבן ונותן יי"נ לתוכן וישראל עע"ג ואינו חושש ואקשי' וכי ישראל עע"ג מאי הוה כיון דגוי נותן לתוכו יין פי' אע"פ שישראל עומד ע"ז ונזהר בו שלא יגע מ"מ כשמער' אותו מן הכלי לנוד אז יכול לנסכו בעירויואלמא עירויו של גוי דהיינו כוחו אע"ג דקי"ל דלא נגע הוא אסור אבל מיהו כחו שלא בכוונה כגון שסבר כי הוא שכר לא גזרו בי' רבנן ומותר בשתיי' ואע"פ שבמגעו אסרו לשתיי' אפילו שלא בכוונה דוקא במגעו שלא חילקו חכמים כדי להבידל ישראל ממנו אבל בכחו שלא נגע לא החמירו כיון דהוא שלא בכוונה וקים לן שלא ניסך:
ר' יוחנן כי הך לישנא דרב ס"ל דאמר שמואל בר רב יצחק אמר רב כל שאינו עולה על שלחן מלכים כולי. ראיתי שמקשה ר"ת דקי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן דאמר כל שאינו עולה וסוגיית התלמודא ס"ל כלישנא קמא דרב כדאמרי' בפ' אין מעמידין לגבי דבש למאי ניחוש לה אי משום בישולי גוים נאכל כמות שהיא חי הוא ונ"ל דלק"מ דסוגיא דתלמודא לא עקרא מילתי' דר' יוחנן דר"י לא אתא לפלוגי עלי' דרב ולמיסר כל דבר שנאכל כמות שהוא חי אלא מודה בזה שנאכל כמו שהוא חי שאין בו משום בישולי גוים אלא שבא להוסיף על דבריו שיש דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי ואפ"הע אין בו משום בישולי גוים מפני שאינו עולה על שלחן מלכים ודבש דנאכל כמות שהוא חי מודה בי' ר"י דאין בו משום בישולי גוים אבל לישנא עא דרב צ"ל דר' יוחנן דסבר דוקא כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים אבל שאינו נאכל כמות שהוא חי אעפ"י שאינו עולה על שלחן מלכים יש בו משום בישולי גוי ובהא ודאי הילכתא כר' יוחנן כדקיי"ל דרב ור"י הלכה כר' יוחנן:
אמר להו רב אשי נקטוה לידי' דלא נישכשך בי' כתב המור' שאין מנסכין אלא ע"י שיכשוך ואינו נ"ל שהמגע הוא שקורא שיכשוך וכך היא מגען של גוים כשיכשוכו והכל הוא אחד שהמגע הוא אסור בהנאה בכל מקום אע"פ שלא שיכשך והאי דקאמר הכי דלא נישכשך בי' מפני שכל נגיעתו של גוי הכא הוי כמתכוין לדבר אחר שכל כוונתו לא היתה אלא ליטול האתרוג ודמי לכל הני דתנן במתני' נפל לבור ועלה ומדד' בקנה והתיז את הצרעה בקנה והי' מטפח ע"פ חבית מרותחת שנגע בכוונה ביין אלא שהי' מתכוין לדבר אחר ומפני זה התירוהו בהנאה אף כאן נמי בין בשקיעת ידו בין בהעלאתה כיון שאינו מתכוין אלא להעלות האתרוג מותר בהנאה אלא שהי' ירא שמא ינענע ידו ביין שלא לצורך העלאת האתרוג ויאסרנו גם בהנאה משום דהוי מגע גוי בכוונה מש"ה קאמר להו רב אשי נקטוה לידי' שלא ינענענה ביין כלל שלא יהא עסוק כ"א בהעלתו של אתרוג ויהי' היין מותר בהנאה. עיין מה שכתבתי על המורה על השיכשוך בפ' הניזקין במהדורא תנינא:
שרייה רפרס לזבוני' לגוים פי' שאין זו דרך נגיעה שאם היתה נגיעה חשובה היה נאסר אף בהנא' אפ"המפני שנסמך ועמד כל היין בכחו של גויאסור בשתיי'. והנ"מ דפקעי לאורכה אבל לפותייה אפיו בשתיי' נמי שרי מעשה לבינה קעביד פי' כי פקעה לאורכה צריך לחבק שתי צדי החבית ולדבקן שלא יצא היין ממנה ונמצא שמחמת כחו עומד כל היין אבל כי פקעה לפותייה אינו צריך אלא לחזק צד העליון על התחתון וצד התחתון מונח במקומו ע"ג קרקע ואין זה אלא מעשה לבינה שהודק צד העליון על התחתון אבל היין אינו נסמך ונשען על כחו:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
פיסקא בימוסיות של מלכים מאי קרא בשומו כל אבני מזבח פי' ורובו ככולו בכל מקום:
מיתיבי איזהו נעבד כו' קשיא לי דהא פלוגתא דתנאי היא כדאמרן בפ' השוחט בסופו ומייתי לה נמי לקמן בפירקין גוי שניסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז אסרו ר' יהודא בן בתירא ור' יהודא בן בבא מתירו מפני שני דברים א' שאין מנסכין אלא בפני ע"ז וא' שיכול לומר לו לא כל הימנך שתיאסר ייני לאונסי וכיון דהוא פלוגתא דתנאי אמאי מקשים מתניתא למתניתא ומידחקינין לתרוצה ונ"ל דל"פ התם אלא דעבד בה מעשה אבל בהשתחוי' בלחוד שלא עשה בה שום מעש' ליכא מאן דפליג דלא אסרה דהכי אמרי' התם אמר רב הונא היתה בהמת חבירו רבוצה לפני ע"ז כיון ששחט בה סימן אחד אסרה סבר לה כי הא דאמר עולא אמר ר' יוחנן אע"פ שאמרו המשתחו' לבהמת חבירו לא אסרה עשה בה מעשה אסרה. ואמרינן רב אחא ורב עמרם ורב יצחק דאמרי אין אדם אוסר דש"ש. פירש שאף על פי ששחטה לע"ז לא אסרה אלמא ל"פ (אלמא) [אלא] היכא דעביד בה מעשה ותנאי נמי דמייתי מגוי שניסך יינו של ישראל דעביד בו מעשה הוא אבל לעול' היכא דלא עבד ביה מעשה ליכא מאן דפליג דאין אדם אוסר דשא"ש. מש"ה מקשה ומדחיק לתרוצה וכי היכי דפליגי תנאי ביי"נ ה"נ אשכחן דפליגי תנאי בכלאי הכרם דהכי אמרי' בפ' הגוזל קמא בה' הנותן לאומני' לתקן המסכך גפנו ע"ג תבואתו של חבירו ה"ז קידש וחייב באחריותו. ואיתא במס' כלאים בפ"ז וקתני סיפא ר' יוסי ור' שמעון אומרי' אין אדם מקדש דבר ש"ש אמר ר' יוסי מעשה באחד שזרע את כרמו בשביעית ובא מעשה לפני ר"ע ואמר אין אדם אוסר או מקדש דש"ש ובפ' הערל בה' אנדרוגניס כהן אמרי' אמר שמואל הלכה כר' יוסי ורב הונא משמי' דרב אמר אין הלכה כר' יוסי ורב אדא בר אהבה אמר רב הלכה כר' יוסי פי' רב הונא לטעמי' דאמר עשה בה מעשה אסרה ומסכך נמי מעשה בידים קא עביד שמסכך תבואות חבירו בגפניו וקשיא לי דבפרק הגוזל אמרי' דר"מ קאסר אפילו בלא מעשה דתניא מחיצת הכרם [שנפרצה] אומרים לו כדור נתייאש הימנה ולא גדרה ה"ז קדש וחייב באחריותו. ויש לומר קסבר ר' דגרמא כאלו עבד מעשה בידים דמי ולא דמי למשתחוה לבהמת חבירו שאין שום דבר ניכר בה אבל התם ניכרין הזרעין מעורבין עם הגפנים הילכך אסר ר"מ אפילו בגרמא ומחייבו באחריותו עיין מ"ש בפ' השוחט אחד בעוף בסופו במהדורא תליתאה ובה' ח' דספר המכריע:
מתקיף לה ר' זירא אונס רחמנא פטרי' פי' וכל היכי דגברא פטור מקטלא לא מצית למסירי' משום נאבד דגברא מיחייב ואיהו לא מיתסר משכחינן בעובד את ההרים ומשתחוה לבהמת חבירו. אבל דגברא פטור ואיהו מיתסר לא מישתכח:
לא קשיא הא בצנעה והא בפרהסיא פי' ומאי דפליג יאביי ורבא בפ' ד' מיתות בעובד ע"ז מאהבה ומיראה דאביי אמר חייב ורבא אמר פטור אביי אמר אליבא דכ"ע דלא מבעיא לי' לר"א דחייב אלא אפי' לר' ישמעאל חייב דע"כ לא פטר ר' ישמעאל אלא באונס מיתה אבל מאהבה ומיראה דליכא אונס מיתה מודה ר' ישמעאל דחייב ורבא אמר פטור משום דס"ל כר' ישמעאל וקסבר כי היכי דבאונס מיתה פטר הה"נ מאהב' ומיראה משום דלא קיבלה עלי' באלוה שכל מה שעושה אינו עוש' אלא מפני הגוי ולא שמודה בע"ז ואיזה עובד ע"ז חייב שמקבלו עליו לאלוה ועושה מרצונו ולא בעבור אהבה ויראה של גוי וכל זה הוא בצנע' אבל בפרהסיא אפילו באונס מיתה חייב והוי נעבד וכל מה שכתבתי בפ ארבע מיתות במהדורא תליתאה אינו כלום וזה הוא העיקר:
אע"פ שאמרו המשתחוה לבהמת חבירו לא אסרה פי' אף לגבוה עשה בה מעשה אסרה פי' אף להדיוט שאם ניסך לה יין בין קרני' אסרה אף להדיוט דומיא דכלים דאחז שנאסרו אף להדיוט ודומיא דחפר בה בורות שיחין ומערות ודומיא דעשאן חליפין לע"ז דכל אלו הן נאסרין אפילו להדיוט:
למעוטי ערלה וכלאי הכרם שאם מכרן וקידש בדמיהן מקודשת פי' דוקא ע"ז תופסת את דמיה שחלופי ע"ז הן אסורין בהנאה כע"ז עצמה אבל ערלה וכלאי הכרם וה"ה לכל איסורי הנאה אינן תופשין חליפיהן שאם החליפן חליפיהן מותרין בין בהנאה בין באכילה ואפילו איסור דרבנן אין שם מפני שאין תופשין חליפיהן שלא המצא איסור שתופש חליפי' כ"א ע"ז ושביעית והקדש נמי תופש את לחיפי' אבל הוא יוצא לחולין והילכך אם החליף אדם איסורי הנאה או מכרן חליפיהן ודמיהן מותרין בין לו בין לאחרים ומשום הכי תנן מכרן וקידש בדמיהן ה"ז מקודשת אבל מיהו אסור למוכרן או להחליפן שבשע' שהוא מוכרן או מחליפן אז הוא עובר ונהנה מאיסורי הנאה שהרי אותם החליפין יהיו מותרים לו ואחר שעבר והחליף הן מותרין החליפין בין לו בין לאחרים ואין בהן אפילו איסור דרבנן. והמורה חלק ואמר דהוא שהחליפן אסורין לו החליפין אבל האשה מותרת בהן וגם אמר שאיסור דרבנן יש בחליפין אבל בקידושין תפשי מדאורייתא ולא נראו לי כל דבריו שדבר בזה מראש ועד סוף והנכון נ"ל מה שכתבתי:
פיסקא לוקחין גת בעוטה בראשונה היו אומרין אין בוצרין עם הנכרי בגת שאסור לגרום טומאה לחולין שבארץ ישראל עיין מ"ש בהלכה ט' בספר הלקט כמה חלקות של תנאים שונות בדבר זה:
שמעת מינה ניצוק חיבור פי' ואע"ג דאמרי' ניצוק חיבור דוקא גרגותני מיתסרא אבל מה שבגת לא מיתסר משום ניצוק דאכתי לא מיקרי יין עד שירד לבור דמתני' אליבא דמשנה ראשונה אוקימנה:
איקלע ר' נחמן למחוזא כך מצאתי כתוב בספר ישן והיא גירסא יפה מאוד דרבא שאל מרב נחמן דהוה רבי' ומקצת ספרים מצאתי כתוב איקלע רב הונא ברי' דרב יהושע למחוזא וכך גריס המורה ומפרש לה בדוחק גדול שאינו מתקבל ומתיישב בלב ובההיא גירסא דגריס רב נחמן אין שום גימגום ומצאתי כתוב שגם רבינו תם זצוק"ל מצא גירסא הישנה דגריס רב נחמן וקילסה אלא דקשי' לי' היאך הי' אומר רב נחמן כי הוא אסור בהנאה והא אמרי' בשלהי פ"ב דחולין רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק אמרי אין אדם אוסר דבר ש"ש ואין הגוי יכול לאסור יינו של ישראל ומוקי לה כתנאי דאמרי' לקמן גוי שניסך יינו של ישראל שלא בפני ע"ז כו' ומחמת קושיא זו חזר לגרוס כגירסת המורה ואינו נ"ל דלק"מ דהא מסקי' התם רב נחמן ורב עמרם ורב יצחק דאמרו אפילו למ"ד אדם אוסר דבר ש"ש הנ"מ גוי אבל ישראל לצעורי' קמכוין דאלמא ל"פ סתם אלא בישראל הרוצה לאסור בהמ' חבירו אל בגוי מודים שיכול לאסור יינו של ישראל בע"כ:
והא מר הוא דאמר וכי שיכשוך עושה יין פי' אמר לו רבא לר"נ והרי אני מקובל ממך שאמרת וכי שיכשוכו של גוי דהיינו מגעו יי"נ גמור הוא עושה אם החמירו חכמים בסתם יינו של גוי ובמגעו לאוסרו לא שנעשה אותו כיי"נ ממש ולמה אמרת דבר זה הי' לך להתירו בהנאה דדוקא יי"נ גמור הוא אסור בהנאה אבל מגעו של גוי אינו אסור אלא בשתיי' בלבד אבל בהנאה מותר א"ל אימור דאמרי אנא לבר מדמי ההוא חמרא אבל בדמי דההוא חמרא מי אמרי' פי' א"ל ר"נ אמת כי שמעת מפי שאמרתי כי אין שיכשוכו של גוי חשוב כיי"נ ממש אבל לא אמרתי אותו כדי שיהא מגעו של גוי מותר בהנאה אלא שלא יאסור תערובתו בהנאה שלא יהא לו תקנה כמו שאוסר יי"נ גמור אלא אם נתערב מגעו של גוי ביין אחר אני סובר ימכור כולו לגוי חוץ מדמי היין שנגע ו הגוי כי ודאי מגעו של גוי אסור בהנאה אבל תערובתו אנו מתירין בענין זה אבל יי"נ גמור שנתערב ביין אחר כולו אסור בהנאה ולא שרינן לי' למכור כולו חוץ מדמי יי"נ שבו וזה הדבר אמר רב נחמן לקמן בפ' השוכר דתנן יי"נ שנפל לבור כולו אסור בהנאה רשב"ג אומר ימכור כולו לגוי חוץ מדמי יי"נ שבו ואמרי' התם אמר רב הלכה כרשב"ג חבית בחבית אבל לא יין ביין ושמואל אמר אפילו יין ביין כו' עד אמר רב נחמן הלכ' למעשה יי"נ יין ביין אסור חביות בחביות מותר סתם יינן אפילו יין ביין מותר:
רבנן כי ההוא שיכרא שתו א"ו חמרא הוא ונסכי' כתב המורה ואע"ג דמוקמי דמוריק אוריקו אפ"ה חיישי' דילמא נגע וניסך ואנן הוא דלא רמינן אדעתין למיחזי דבישראל הוה מחזקינן ליה ואינו נ"ל פתרון זה לתלות טעם האיסור משום דילמא נגע דא"כ אפי' למאן דשרי דאמר שיכרא הוי ניחוש נמי שמא נגע והו"ל מגע גוי שלא בכוונה ואסור בשתיי' דומיא דחרס גוי אלא ודאי לנגיעה לא חיישי' דאינהו חזו לי' שפיר דלא נגע אלא משום העירוי שעשה מן הכלי לכוס יש לנו לאוסרו שמא היתה כוונתו לנסך שעיקר הניסוך כך הי' לערות היין מן הכלי לספלים והילכך אם נתכוין לנסך בענין זה אין לך יי"נ בעולם כמותו והיכא דלא ידענו דעתו איכא למיחש וה"נ אמרי' לעיל בפ' אין מעמידין גבי נודות של ישראל דתניא דגוי ריבבן ונותן יי"נ לתוכן וישראל עע"ג ואינו חושש ואקשי' וכי ישראל עע"ג מאי הוה כיון דגוי נותן לתוכו יין פי' אע"פ שישראל עומד ע"ז ונזהר בו שלא יגע מ"מ כשמער' אותו מן הכלי לנוד אז יכול לנסכו בעירויואלמא עירויו של גוי דהיינו כוחו אע"ג דקי"ל דלא נגע הוא אסור אבל מיהו כחו שלא בכוונה כגון שסבר כי הוא שכר לא גזרו בי' רבנן ומותר בשתיי' ואע"פ שבמגעו אסרו לשתיי' אפילו שלא בכוונה דוקא במגעו שלא חילקו חכמים כדי להבידל ישראל ממנו אבל בכחו שלא נגע לא החמירו כיון דהוא שלא בכוונה וקים לן שלא ניסך:
ר' יוחנן כי הך לישנא דרב ס"ל דאמר שמואל בר רב יצחק אמר רב כל שאינו עולה על שלחן מלכים כולי. ראיתי שמקשה ר"ת דקי"ל רב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן דאמר כל שאינו עולה וסוגיית התלמודא ס"ל כלישנא קמא דרב כדאמרי' בפ' אין מעמידין לגבי דבש למאי ניחוש לה אי משום בישולי גוים נאכל כמות שהיא חי הוא ונ"ל דלק"מ דסוגיא דתלמודא לא עקרא מילתי' דר' יוחנן דר"י לא אתא לפלוגי עלי' דרב ולמיסר כל דבר שנאכל כמות שהוא חי אלא מודה בזה שנאכל כמו שהוא חי שאין בו משום בישולי גוים אלא שבא להוסיף על דבריו שיש דבר שאינו נאכל כמות שהוא חי ואפ"הע אין בו משום בישולי גוים מפני שאינו עולה על שלחן מלכים ודבש דנאכל כמות שהוא חי מודה בי' ר"י דאין בו משום בישולי גוים אבל לישנא עא דרב צ"ל דר' יוחנן דסבר דוקא כל שנאכל כמות שהוא חי אין בו משום בישולי גוים אבל שאינו נאכל כמות שהוא חי אעפ"י שאינו עולה על שלחן מלכים יש בו משום בישולי גוי ובהא ודאי הילכתא כר' יוחנן כדקיי"ל דרב ור"י הלכה כר' יוחנן:
אמר להו רב אשי נקטוה לידי' דלא נישכשך בי' כתב המור' שאין מנסכין אלא ע"י שיכשוך ואינו נ"ל שהמגע הוא שקורא שיכשוך וכך היא מגען של גוים כשיכשוכו והכל הוא אחד שהמגע הוא אסור בהנאה בכל מקום אע"פ שלא שיכשך והאי דקאמר הכי דלא נישכשך בי' מפני שכל נגיעתו של גוי הכא הוי כמתכוין לדבר אחר שכל כוונתו לא היתה אלא ליטול האתרוג ודמי לכל הני דתנן במתני' נפל לבור ועלה ומדד' בקנה והתיז את הצרעה בקנה והי' מטפח ע"פ חבית מרותחת שנגע בכוונה ביין אלא שהי' מתכוין לדבר אחר ומפני זה התירוהו בהנאה אף כאן נמי בין בשקיעת ידו בין בהעלאתה כיון שאינו מתכוין אלא להעלות האתרוג מותר בהנאה אלא שהי' ירא שמא ינענע ידו ביין שלא לצורך העלאת האתרוג ויאסרנו גם בהנאה משום דהוי מגע גוי בכוונה מש"ה קאמר להו רב אשי נקטוה לידי' שלא ינענענה ביין כלל שלא יהא עסוק כ"א בהעלתו של אתרוג ויהי' היין מותר בהנאה. עיין מה שכתבתי על המורה על השיכשוך בפ' הניזקין במהדורא תנינא:
שרייה רפרס לזבוני' לגוים פי' שאין זו דרך נגיעה שאם היתה נגיעה חשובה היה נאסר אף בהנא' אפ"המפני שנסמך ועמד כל היין בכחו של גויאסור בשתיי'. והנ"מ דפקעי לאורכה אבל לפותייה אפיו בשתיי' נמי שרי מעשה לבינה קעביד פי' כי פקעה לאורכה צריך לחבק שתי צדי החבית ולדבקן שלא יצא היין ממנה ונמצא שמחמת כחו עומד כל היין אבל כי פקעה לפותייה אינו צריך אלא לחזק צד העליון על התחתון וצד התחתון מונח במקומו ע"ג קרקע ואין זה אלא מעשה לבינה שהודק צד העליון על התחתון אבל היין אינו נסמך ונשען על כחו:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה