תוספות רי"ד על הש"ס/יבמות/פרק ז
פרקים: א |
ב |
ג |
ד |
ה |
ו |
ז |
ח |
ט |
י | יא | יב | יג | יד | טו | טז
גמרא על הפרק | משנה | ירושלמי
ראשונים על הפרק: רש"י |
תוספות |
רי"ף |
רבינו אשר |
רמב"ן |
ריטב"א |
רשב"א |
תוספות רי"ד |
תוס' חד מקמאי
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | מהרש"ל | רש"ש |
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.
אלמנה לכ"ג גו"ח לכ"ה הכניסה לו עבדי מלוג ועבדי צאן ברזל. עבדי מלוג לא יאכלו בתרומה, עבדי צאן ברזל יאכלו. ואלו הן ע"מ אם מתו מתו לה ואם הותירו לה. אע"פ שהוא חייב במזונותיהן לא יאכלו בתרומה. ואלו הן עצ"ב אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו הואיל והוא חייב באחריותן הרי אלו יאכלו, בת ישראל שנשאת לכהן והכניסה לו בין ע"מ ובין עצ"ב ה"א יאכלו ובת כהן שנשאת לישראל והכניסה לו בין ע"מ ובין עצ"ב ה"א לא יאכלו. פי' עצ"ב הם אותן שכתבתם בכתובה וקבלן עליו הבעל בשומא ובאחריות. וע"מ הם אותם שלא הכניסה לו בכתובה והגוף הוא שלה ואין לבעל עלי' אלא פירות. וע"מ כיון שהגוף היא לאשה אם מתו לה. ואם הותירו לה. ואעפ"י שהבעל חייב במזונותיהן מפני שנעשית חללה בבעילת זנות. גם כעבדי' אין אוכלים. ועצ"ב דהגוף לבעל ואם מתו לו ואם הותירו לו הם אוכלים ובת ישראל שנשאת לישראל כמו שהיא אוכלת גם עבדי' נמי אוכלים, ובת כהן שנשאת לישראל כמו שהיא אינה אוכלת גם עבדי' אינם אוכלים.
ומקשה וע"מ אמאי לא יאכלו בתרומה ליהוי כקנינו שקנה קנין דתניא מנין לכהן שנשא אשה וקנה עבדים שיאכלו בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה נפש קנין כספו פי' קנין כספו יתירא הוא ולרבות קנינו שקנה קנין כגון אשתו שקנתה עבדים מנ"מ שלה ועבדיו נמי שקנו עבדי'. וא"ת מה שקנה עבד קנה רבו וקנינו היכי משכחת לה, כגון שנתנו לו נכסים במתנה ע"מ שאין לרבו רשות בהן ונהי דהיא לא אכלה מפני שהיא זכה עבעדי' יאכלו מחמת שהן כספו קנינו וקניינו של כהן, ופריך רבינא כל קנין שאוכל מאכיל וכל קנין שאינו אוכל אינו מאכיל.
ור"א מדאורייתא מיכל אכלי ורבנן הוא דגזרי בהו כדי שתאמר אני איני אוכלת' עבדי אינן אוכלין זונה היא אצלו, הלכך אתי לאפוקי:
איתמר המכנסת שום לבעלה היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן, פי' שום נקרא כל נכסי נדוניות הנכתבים בכתובה והבעל מקבלן עליו בשומא, ואם גירשה וא"ל הבעל הילך דמיהן והיא אומרת כלי אני נוטל ואיני רוצה דמיהן הדין עם מי ר"י אומר הדין עמה, ר"א אומר הדין עמו ר"י הדין עמה משום שב"א דידה הוי כלומר אדעתא דהכי נתנן לה אבי' שתנשא בהם היא ויהי' כבוד לבי אבי' ולא ע"ד שתנשא אחרים בכלי' והלכך הדין נותן שתטול כלי':
תכדר"א עצ"ב יוצאים בשן ועין לאיש אבל לא לאשה. ת"כ דר"י המכנסת שום לבעלה אם רצה הבעל למכור לא ימכור ולא עוד אלא אפילו הכניס לה שום משלו ורצה הבעל למכור לא ימכור מכרו שניהם לפרנסה זה הי' מעשה ובא לפני רשב"ג ואמר הבעל מוציא מיד הלקוחות:
אמר ר"נ א"ר ה"ל כר"י א"ל רבא לר"נ והא תניא נמי כר"א א"ל מסתבר טעמא דר"י משום שבת בית אביה:
ההיא אתתא דעיילה לי' לגברא איצטלא דמילתא בכתובתה שכיד שקלוהו יתמי ופרשוה אמיתנא. וא"ר קניא מיתנא רבא בעי הזמנה ומעשה כדאמרי' בפ' נגמר אבל הזמנה באל מעשה או מעשה באל הזמנה כיון שנפרשה על המת ע"ד לסלקו ממנו שמוהו עליו לפי שעה עד שימצא אחר או להוליכו עמו לקבורה ואל שיקברוהו עמו, וכן הזמנה בלא מעשה אם אמרו יהא בגד זה למת או אפי' ארגוהו בשבילו ולא פרשוהו עליו אינו אסור אבל זה הבגד שפרשוהו על המת כדי לקברו עמו אסור מפני שיש שם הזמנה ומעשה שכיון שפרשהו עליו להיות לו לצמיתות אין לך הזמנה גדולה מזו ואינן רשאין לסלק מעליו להיות מותר בהנאה אא"כ רוצים להחליף לו בגד אחר נאשה ממנו לכבוד המת כדמפרשינן התם. א"ל נאנאי לר"כ והא אר"נ א"ר ה"ל כר"י א"ל מי לא מודה ר"י דמחוסר גוביינה וכי מיגנוב לאו יורשים חייבים לשלומי. כיון דכי מיגנוב יורשים חייבים לשלומי ברשותייהו קיימא רבא לטעמי' דא"ר הקדש חמץ ושחרור מפקיעין עצמן מידי שעבוד:
אר"י הכניסה לו שני כלום באלף זוז ושבחו ועמדו על ב' אלפים א' נוטלתו בכתובתה וא' נותן דמים ונוטלתו משום שבח ב"א וכי היכי דזכי הבעל ביתרון דמיהן הכי מחייב בפחות דמים דאם פחתו בדמיה פחתו לו והכי נמי אמרי' בהל' נהי נמי דמחייב באונסין בהכחשה וביתרון דמים מי מחייב למימר דנ"ב חייב בכחשן. עיין בפסקי בפ' מציאת האשה:
מתניתין בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת לא. אכלו עבדי' בתרומה מפני חלקו של עובר שהעובר פוסל ואינו מאכיל דברי ר"י א"ל מאחר שהעדתה לנו על בת ישראל שנשאת לכהן. אף בת כהן לכהן ומת והניחה מעוב' לא יאכלו עבדיה בתרומה מפני חלקו של עובר. פי' האי עבדי' דקתני אינן ע"מ דע"מ דידה הוי ואין כח לעובר כלום ולא לבני בעלה וכ"ז שהאי אוכלת ע"מ שלה אוכלים וכ"ז שהיא אינה אוכלת עבדי' מלוג שלה אינן אוכלים. כיצד אם י"ל בנים מכהן ה"ה אוכלת וע"מ שלה אוכלין ואע"פ שהיא מעוברת שאין זכי' לעובר בע"מ שלה, ואם אין לה בנים מכהן שהיא אינה אוכלת גם ע"מ שלה אינן אוכלין. והיא עבדי דקתני הן עבדי צ"ב שהם ברשות הבעל שקבלן עליו בשומא שאם מתו לו ואם הותירו כשמת הבעל הן ברשות היורשין. ואע"ג דאמרן הדין עמה ואין הבעל רשאי למוכר אפ"ה כיון דמחסרי גוביינא וקיימא ברשות היורשים כדאמרן לעיל דאילו מגנב יורשים חייבים לשלם ליורשיה. והכי תנאי בתוס' מת והניח אפרזות פי' בלא בנים ע"מ אין אוכלין כדרך שהאי אניה אוכלת. עצ"ב אוכלין מפני שבחזקת היורשין הן עד שעה שיתנו לה, קסבר ר"י דאין זכי' לעובר בע"מ שלה אעפ"י שלא נולד וקס"ד נמי ילוד מאכיל שאינו לוד אינו מאכיל הלכך מפשני חלקו של עובר אניו אוכל בתרומה והיא דנקט לבת ישראל לרבנן קא"ל וה"ק לדידי אפילו בת כהן לכהן נמי אין אוכלת מפני חלקו של עובר אע"פ שהעובר הוה כהן עד שלא יולד אינו מאכיל לדידכו אודי לי בבת ישראל ורבנן ס"ל בכהן דעובר במעי זרה זר הוא, והלכך אותו העובר הוא פוסלן ולהכי נקטי בת ישראל ורבנן ק"ל לדבריך דקסברת דאין זכי' לעובר מאחר שהעדת לנו על ב"י לכהן אפילו בת כהן נמי לא יאכלו מפני חלקו ש"ע. ור"י ה"נ ס"ל וב"י דנקט כי היכי דלודי לי' רבנן דרבנן פליגי עלי' ואמרי עובר א"ל זכי' וכן בת כהן לכהן אכלין מצ"ב בתרומה מפני היורשים ועבור אינו פוסלות שאין לו זכיה עד שלא יולד והכי אמרי' אר"י א"ש זו דברי ר' יוסי דקסבר יש זכי' לעובר אבל ח"א י"ל בני אוכלים בשביל בנים י"ל אחים אוכלים בשביל אחים א"ל אחים אוכלים עבור משפחה כולה, שהן יורשים נכסי' ועצ"ב בחזקת ירושים הן עומדים עד שלא תגבה אותן האשה ועובר ל"ל זכיה בתרווייהו:
ת"ר הניח בנים אלו ואלו אוכלים, פי' בנים ואל מעוברת הניחה מעוברת אלו ואלו אינם אוכלים, פי' מעוברת בלא בנים אין אוכלין לא ע"מ שלה מפני שהיא אינה אוכלת ולא עצ"ב שהן בחזקת היורשין מפני שהעובר זוכה בהן יולד מאכיל שאינו יולד אינו מאכיל, הניחה בנים הניחה מעוברת ע"מ אוכלין כדרך שהאי אוכלת עצ"ב לא יאכלו מפני תנקו של עובר, שעובר פוסל ואינו מאכיל ד"ר יוסי פי' בין בת ישראל לכהן בין בת כהן לכהן אבל חכמים סברי עובר אין לו זכיה ובין י"ל בנים אוכלים עצ"ב בחזקת בני משפחה שהן ראוים לירש נכסיו, והל' כחכמים דהכי מסיק תלמודא בב"ב והל' המזכה לעובר לא קנה:
מתניתין העובר והיבם והאירוסין והחרש בן ט' שנים ויום א' פוסלין ולא מאכילין. פסק שהוא בן ט' שנים ספק שאינו, ספק שהביא שתי שערות ס' שלא הבאי נפל הבית עליו ועל בת אחיו וא"י איזה מהן מת ראשון צרתה חולצת ולא מתיבמות. פי' העובר פוסל. בת כהן שנשאת לישראל ומת וה"ה מעוברת ואינו מאכיל. בת ישראל שנשאת לכהן ומת והניחה מעוברת. והיבמה בת כהן שומרת ליבם ישראל פסולה מתרומת אביו, ובת ישראל שומרת ליבם כהן אינה מאכילה, והאירוסין בת כהן מאורסת לישראל פסולה, ובת ישראל מאורסת לכהן אינה מאכילה, והחרש ב"כ מאורסת לחרש ישראל פסולה. ובת ישראל אפי' נשואה לחרש כהן אינו מאכילה, ובן ט' שנים נמי מפרש לקמן ס' שהאו בן ט' שנים ס' שאינו הוי נמי כבהן ט' ופוסל, ס' שהבאי שתי שערות קידושיו קידושין ס' שלא הבאי פוסל. בת כהן המאורסת לי' לי' מן התרומה:
נפל הבית עליו ועל ב"א שהיא אשתו ס' הוא מת ראשון או נפלו שתיהן לפני אחיו ופטורת צרתה משום צרת הבת, ס' בת אחיו מתה ראשונה ובשעת נפלה ליבם לא הוי צרתה צרת ערוה דתנן אם מתו או מיאנו או נתקדשו צרותיהן מותרות צרתה חולצת ולא מתיבמת. ואיידי דאיידי בס' לחומרא תני' להאי בהדייהו:
האי עובר אי ב"כ לישראל פסיל לה דכתיב ושבה אל בית אביה כנעורי' פרט למעוברת, אי ב"י לכהן הוא לא מאכיל לה ילוד מאכיל שאינו ילוד איני מאכיל, היא יבם אי ב"כ לישראל הוא לא מפסיל לה דכתיב ושבה אל בית אביה פרט לש"י, אי ב"י לכהן הוא לא מאכיל לה קנין כספו דאחיו הוא, והאירוסין אי ב"כ לישראל הוא פסיל לה דכתיב ובת כהן כי תהי' לאשי זר והוא קניא בהך הויה אי ב"י לכהן הוא לא מאכיל משום דעולא דאמר עולא ד"ת ארוסה ב"י אוכלת בתרומה ומ"ט אמרו אינה אוכלת גזירא שמא ימזגו לה כוס בבית אביה ותלך ותשקה לאחיה ובית אביה.
והחרש אי ב"י לכהן הוא אינו מאכיל קנין כספו א"ר והאי לא בר קנין הוא ואי ב"כ לישראל נמי פסל לה דקני לה בתקנתא דרבנן, פי' דרבנן תקינו קידושין לחרש, ובן ט' שנים ויום א' אוקמה רבא בהנך פסולים דפסלו בביאתו וכדתניא בן ט' שנים ויום א' גר עמוני ומואבי מצרי ואדומי, כת. נתין חלל ממזר שבא על כהנת לוי' ישראלית פסלוהו:
מה"מ אר"י א"ר א"ק ובת כהן כי תהי' לאיש פסלה כיון שנבמלה לפסול לה פי' שהוא זר גמור דלא תפסי בהו קידושין אבל ת"ל תפיסי בהו קידושין לא, כי תהי' א"ר הנך דאית בהו הוי' וח"כ לאו בלי הויה נינהו פי' לא מצית למימר דדוקא בח"כ מיירי דהא דמדאפקא רחמנא לבעלת פסולים בלשון הויה ש"מ באותן הפסולים דבני הויה נינהו מיירי דהיינו ח"ל דאילו ח"כ לאו בלי הויה נינהו השתא ומה ח"ל הוי זרים אצלה כ"ש ח"כ דלא תפיסי בהו קידושין, א"ה גוי ועבד דלא בלי הויה נינהו לא לפסלי' פי' כיון דכתב רחמנא לא תהי' אימא דוקא הנהו ת"ל דאית בהו הויה אבל גוי ועבד דלית בוה הויה אימא לא יפסלי אלא יהי' דומין לזנות דבהמה דלא פסלה אבל ח"כ ליכא למעוטי דח"ל פסלי כ"ש ח"כ דהן זרים יותר אבל גוי ועבד איכא למיעוטינהו מידי דהוה אבהמה דאין לה זנות וכיון דגוי ועבד לאו בלי קדושין נינהו שוב הוא דמי לבהמה. ומהדר פסלי כרר"י דאר"י משום ר"י מנין לגוי ועבד שבא על כהנת לוי' וישראלית שפסולו' שנ' ובת כהן כי תהי' אלמנה וגרושה וזרע אין לה מי שיש לה אלמנות וגירושין בה יצאו עבד וגוי שאין אלמנות וגירושין בה דדמי לבהמה:
ואימא נבעלה לפסול לה ח"ל פי' כגון מחזיר גרושתו משנשאת דהיא זר הוא אצלה ותפסי לו בה קידושין אלמא תניה בהחולץ היא כשירה ולדה כשירה ואקימנא כשרה לכהונה וכ"ש לתרומה לאיש זר א"ר מי שזר אצלה מעיקרא לאפוקי האי דלאו זר מעיקרא הוא, א"ה חלל דלאו זר הוא לא לפסול פי' דהא חלל מותר בכהנת א"ק ולא יחלל זרעו מקיש זרעו לו מה הוא פוסל את זרעו פוסל. פי' מקיש זרעו של כ"ג מאלמנה לו מה הוא פוסל את האלמנה בביאתו מן התרומה אף זרעו החלל פוסל את האשה בביאתו. ואימא משעת הויה פי' דכתיב כי תהי' אימא משעה שקדשה אע"פ שלא בא עלי' פסלה אלמא תנן נתאלמנו או נתגרשו מן הנשואין פסן לות מן האירוסין כשרות דומיא דכ"ג באלמנה מה כ"ג בביאה אף היא נמי בביאה, כ"ג אינו פוסל אלא בביאה דכתיב ולא יחלל פשיטא זרע או חלל:
מתניתין האונס והמפתה והשוטה לא פוסלות ולא מאכילות ואם אינן ראוין לבא בקהל ישראל הרי אלו פוסלת, כיצד הי' הבא על ב"כ תאכל בתרומה עיברה לא תאכל נחתך העובר במעי' תאכל, הי' כהן שבא על ב"י לא תאכל בתרומה עיברה לא תאכל, ילדה תאכל נמצא כחו של בן גדול משל אב. פי השוטה אפי' ע"י חופה וקידושין אינו פוסל ואינו מאכיל שאי קנינו קנין אפילו מדרבנן ואם אינן ראוין וכו' הרי אלו פסולין שנתחללה בביאת פסולה לה. הי' ישרלא שבא על בת כהן באונס או בפיתוי שלא לשם קידושין עיברה ל"ת שהעובר פוסל כדתנן לעיל, נחתך העובר במעי' תאכל וה"ה אם ילדתו ומת עוברה ל"ת כדכתיב ויליד ביתו ילוד מאכיל שאינו ילוד אינומאכיל נמצא כחו של בן גדול משל אב שהאב אינו מאכיל בביאתו ובנו מאכילה:
תנינא להא דת"ר שוטה וקטן שנשאו נשים ומתו נשותיהן פטורות מן החליצה ומן היבום, פי' דוקא לחרשת וקטנה תיקנו רבנן קדושין אבל לשוטה ולקטן לא:
איתמר הבא על ארוסתו בבית חמיו, רב אמר הולד ממזר ושמואל אמר הולד שתוקי א"ר בבא כ"ע לא פליגי דבתריה דידה שדינן לי' והכי איתמר ארוסה שעיברה, פי' והארוס אור לא באתי עלי' והיא אומרת מארוסי נתעברתי ר"א הולד ממזר וש"א הולד שתוקי:
ומפרשי' מילתא דשמואל בקידושין מאי שתוקי בדוקי כדתנן א"ש הי' קורא לשתוקי בדוקי, פי' דבדקינן לי' לאימי' ואי אמרה לכשר נבעלת. נאמנת וה"נ כיון דאמרה מארוסי נתעברת נאמנה, ואמרי התם א"ר הל' כא"ש וכיון דקם שמואל כא"ש הל' כוותי', והכי מוכח נמי בפ"ק דכתובות. ור"ח ז"ל כתב הל' כרב באיסורי ואינו נ"ל דבפירוש מוכח התם דהל' כשמואל:
מתניתין העבד פוסל משום ביאה ואינו פוסל משום זרע. כיצד ב"י לכהן וב"כ לישראל וילדה ממנו בן והללך הבן ונכבשעל השפחה וילדה ממנו בן ה"ז עבד. היתה אם אביו בת ישראל לכהן לא תאכל בתרומה ב"כ לישראל תאכל בתרומה פ' העבד פסול בביאתו כדאמרי' אבל משום זרע אינו פוסל דלא זרע דבן מיקרי אלא דשפחה דכתיב האשה וילדי' תהי' לאדוני' ומ"ה תני נכבש דכובש זרעו להיות עבד:
מתניתין ממזר פוסל ומאכיל כיצד ב"י לכהן וב"כ לישראל וילדה ממנו בת והלכה הבת לישאת עבד ונשאת לנכרי ה"ז ממזר היתה אם אמו בת ישראל לכהן תאכל בתרומה ב"כ לישראל ל"ת בתרומה:
מנה"מ דת"ר וזרע אין לה אין לי אלא זרעה זרע זרעה מנין ת"ל וזרע אין לה מ"מ וכבר פסיקתא הל' לעיל דגוי ועבד הבא על ב"י הולד כשר:
כ"ג פעמים שהוא פוסל כיצד בת כהן שנשאת לישראל וילדה ממנו בת והלכה הבת ונשאת לכהן וילדה ממנו בן ה"ז ראוי להיות כ"ג עומד ומשמש ע"ג המזבח. מאכיל את אמו ופוסל את אם אמו וזאת אומרת לא כבני כ"ג שהוא פוסלני מן התרומה: