תוספות יום טוב על פאה ז
<< · תוספות יום טוב · על פאה · ז · >>
דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום שבו בוצעה ההגהה האחרונה.
בישני. לשון הר"ב שהוא מבייש כל שאר אילנות מרוב השמן וכו'. ואם כן היינו שופכני אלא דאיכא אתרא דקרו ליה שפכני ואיכא אתרא דקרו ליה בישני. ולשון הר"ש שמבייש שאר אילנות מרוב זיתים שהוא עושה. ואם כן היינו במעשיו שהוא עושה זיתים הרבה כמ"ש גם הר"ש. ויותר נכון פי' הר"ב שהרי שפכני ובישני נכללים במשנתינו בלישנא דבשמו: ולי היה נראה לפרש שמבייש את שאר אילנות מחמת שהוא עושה זיתים גדולים משאר אילנות. והרמב"ם נטה לאית דאמרי דבירוש' שהאילן הזה מבוייש משאר אילנות לפי שזיתיו אינם עושים שמן הרבה:
שנים שכחה וג' אינן שכחה. לשון הר"ש באילן עצמו קאמר ששכח שני זיתי אילן ע"כ. ובפ' דלעיל משנה ה' שכתב הא זיתים אין להם שכחה היינו זיתים תלושים דטעמא הוה התם משום שאין גמר מלאכה וזה בתלוש אבל במחובר לא. ודעת הרמב"ם בחבורו פ"ה כמ"ש הר"ש. והראב"ד בהשגותיו כאשר הבינו הכ"מ ס"ל דהא דתנן הכא שנים וכו' בזיתים תלושים דלא מסתבר ליה שאילן שלם יהיה שכחה. ולכך כתב עליו הכ"מ מי שראה מאתים אילני זיתים נטועים יחד לא יפלא אם ישכחו ג' אילנות או יותר ע"כ. וכתב עוד הכ"מ בשם הר"י קורקוס שמפרש להראב"ד שבא להשיג על סאתים וכו' אבל שיהא אילן שלם או שנים שלימים שכחה בזה לא השיג כלל:
רבי יוסי אומר אין שכחה לזיתים. פי' הר"ב שעכשיו שזיתים מצויין מודה ר' יוסי וכו' וכן מי שהיו כל זיתיו נטופה. בירו' מדקדק דהואיל ובמצויין תלי מלתא מי שהיו כל זיתיו נטופה וכו'. הרי נטופה מצויין:
זית שנמצא עומד בין שלש שורות וכו'. לשון הרמב"ם בחבורו ולמה אמרו זית בלבד מפני שהיה חשוב בארץ ישראל באותו זמן. והשיג הראב"ד שזה אינו אלא לדעת ר"י וכלומ' ויחידאה הוא ולא ה"ל למפסק כוותיה. וכ' הכ"מ וי"ל דגם הוא ז"ל לא פסק כוותיה אלא דאע"ג דלא קי"ל כר"י מ"מ יליף מיניה הרמב"ם לרבנן שהטעם שהזכירו במשנה באלו הדינים זית יותר מאילן אחר מפני שהיה חשוב בא"י באותו זמן ע"כ. ול"נ שהרמב"ם סובר דר"י ורבנן דלעיל לא פליגי אלא מר כי אתריה ומר כי אתריה ובמקום וזמנו של ר"י היה א"י חרוב. וז"ש הרמב"ם בפירושו לעיל ודברי ר"י (קבלה) [צ"ל הלכה] מפני שאמר וכו'. וא"כ טעמא דר"י רבנן נמי סבירא להו ולפי' י"ל שאמרו הדין הזה בזית מפני שלעולם הזית היה גם אז חשוב בא"י יותר משאר אילנות:
[*שלש שורות של שני מלבנים. פי' הר"ב שלש שורות של אילני זיתים וכו' ודמי לחפוהו בקש וכו' דתנן לעיל פרק ה' משנה ז'. וכן פסק הרמב"ם. אבל הר"ש כתב דלא מסתבר כלל לפרש טעמא לפי שהשורות מכסות וכו' ופי' דמלבנים מלשון לבינה שכל שורה רחוקה מחברתה שיעור שני לבנים דהיינו ו' טפחים [שכל] לבינה ג' טפחים כדאיתא בב"ב פ"ק משנה [א] א"נ כגון מלבנות תבואה ומלבנות בצלים דלעיל [ריש] פ"ג ומיירי כשאורך השורה כשיעור שני מלבנות וידוע היה להן שיעור המלבן ולא באויר שבין שורה איירי. אינו שכחה כיון שעומד בין השורות. והאי דנקט בין ג' שורות לאשמעינן דאע"פ דג' שורות מקיפות אותו כל סביביו וליקטן לא הוי שכחה דדמי לשדה שעומריה מעורבבין דתניא אין שכחה עד שיעמר כל סביביו ומהאי טעמא נמי בעי שתהא אורך השורה כשיעור שני מלבנים דאז חשיבא שורה (ואינו) [צ"ל ואז] נחשב שזיתיה מעורבבים עכ"ל. ובענין שם מלבנים עיין מ"ש בריש פרק ג' דלפירוש הב' דהכא אתי שפיר ולפירוש א' דהכא צ"ל בהפך ממ"ש שם]:
זית שיש בו סאתים ושכחו וכו'. בד"א בזמן וכו'. לשון הר"ב אמתניתין דלעיל קמהדר דתנן בזית הנטופה וכו' וכן כתב הרמב"ם מהירושלמי ותוספתא שכך שנויה שם. וכתב הר"ש דלפי זה אם התחיל באין בו סאתים שוין נטופה ושאינה נטופה דתרווייהו יש להן שכחה. ובלא התחיל ואין בו סאתים חלוקים דשאינה נטופה הוה שכחה ונטופה אין לו שכחה. והיכא דיש לו סאתים אדרבא חלוקים בהתחיל. דנטופה אין לו שכחה. ואינה נטופה יש לו שכחה ובלא התחיל שוין שאין לו שכחה ע"כ. והשתא בבא דזית שיש בו סאתים ושכחו שאינה שכחה דאפילו בהתחיל משמע היינו דוקא בנטופה. אי נמי מיירי דוקא בלא התחיל ובין בנטופה ובין בשאינה נטופה. ומ"מ בד"א וכו' לא קאי אבבא זו משום דקתני אבל התחיל אפילו בנטופה הוה שכחה והא ליתא דכשיש בו סאתים אפילו התחיל לא הוה שכחה בנטופה. אבל להרמב"ם שיטה אחרת שכתב בחיבורו השוכח אילן בין האילנות אפילו היה בו כמה סאין פירות או ששכח שני אילנות הרי הן שכחה וכו' הרי שלפי דרכו בבא זו זית וכו' דוקא בנטופה. ובין לא התחיל ובין התחיל לא הוה שכחה. ומשום הכי לא קאי עלה כלל בד"א. והראב"ד בהשגותיו נראה שמפרשה כמשמעה. וכמ"ש גם הר"ש בתחלת דבריו דכל זית בין נטופה ובין אינה נטופה. [*אם יש בו סאתים] אינה שכחה בד"א שלא התחיל וכו'. ולא עדיפא נטופה אלא באין בו סאתים ולא התחיל דהיא לא הוי שכחה. ולכך מ"ש הר"י קורקוס לתת סברא לדעת הראב"ד והביאו הכ"מ בפיסקא השוכח אילן. לא היה צריך דממשנה נפקא ליה אלא בא לומר למה לא מפרש המשנה כהתוספתא:
אפילו כזית הנטופה בשעתו. סרכא דרישא נקטיה דהכא לאו רבותא הוא:
[*עקץ. פי' הר"ב חתך ומסיים הר"ש (כמו) [צ"ל מלשון] עקוץ תאנה מתאנתי [ב"ק ע:] ול' הרמב"ם עוקץ הוא קצה הדבר ועשו ממנו שמוש פעל ואמרו עקץ ר"ל כרת העוקץ ע"כ]:
[*נפל מידו. בירושלמי ל"ג מידו וכן לא העתיק הרמב"ם בפ"ד מהל' מתנות עניים]:
אם ספק לעניים. [*כדתנן] סוף פרק ד'. ועיין מ"ש שם בס"ד:
עוללת שבארכובה. לשון הר"ב יחור של זמורה שתלויין בה אשכולות הרבה וכו'. פי' בזמורה תלויות אשכולות. ומ"ש והיא נקראת רכובה. פירוש היחור נקראת רכובה. מלשון ארכובה הנמכרת עם הראש בחולין פ"ד. ולשון הרמב"ם בחבורו פרק ד' הכריחני לפי' זה שכ"כ זמורה שהיה בה אשכול ובארכובה של זמורה עוללת. [*אבל נ"ל שהרמב"ם ר"ל שיש מקום בזמורה כמו קשירה והוא כעין ארכובה שברגל שבולט ג"כ כמו קשירה ושם רגיל להיות עוללות]:
אם נקרצת עם האשכול. דהוה כמו שבולת שראשה מגיע לקמה במ"ב פ"ה:
ר' יהודה אומר וכו'. [*פי' הר"ב שנים שלשה וכו'] יותר מכאן אשכול. וכגון שהגרגרים זה ע"ג זה ועשויין כעין כתף ונטף. ל' הר"ש:
המדל. עיין משנה ג' פ"ג:
כן הוא מדל בשל עניים. ל' הר"ב אע"פ שיש בהם פאה או עוללות. וכ"כ רש"י בפ"ק דמ"ק (ד"ד ע"ב) ואע"ג דדין פאה בסוף אם הניח בתחלה ג"כ דין פאה יש לה כדתנן בפ"ק משנה ג' אבל קשיא לטעמא דדין שותף יש להם. ואם מדל אחר שהניח פאה כבר נתבשלו הגפנים ומה שמדל הוא לשנה הבאה. ולשנה הבאה אין כאן שותפות לעניים בקצה הזאת שהניח בה פאה עכשיו. והר"ש שכתב פאה היינו לטעמא שכתב שלא היה להם לעניים לאחר [מללקט] כל כך. והרמב"ם לא כתב אלא עוללות וכן משמע לשון תוס' דמ"ק:
כרם רבעי. עיין בריש מסכת פרה ומ"ש שם בס"ד. ומ"ש הר"ב הנוטע כל עץ מאכל וכו' ואנן כרם תנן. הא מייתי הר"ש גמ' בר"פ כיצד מברכין (לה.) ר' חייא ור"ש בר' חד תני כרם רבעי דאין רבעי נוהג אלא בכרם וחד תני נטע רבעי דנוהג רבעי בכל אילנות ע"כ. ובפ"ה דמסכת מעשר שני בתלת מתניתין קמייתא תנן כרם וברביעית תנן נטע והרמב"ם בחבורו פ"ט מהל' מעשר שני פסק כמ"ד נטע רבעי וכן נראין עוד דברי הר"ב במשנה ב' פ"ה דמע"ש כמו שאכתוב שם בס"ד [*וכ"כ עוד בהדיא במשנה ה' פ"ד דעדיות גם הרמב"ם בפירושו שם. [ומ"ש] ודרשינן הלולים כמו חלולים כדאמר בירושלמי לא מתמנעים רבנן בין ה' לח'. והטעם שהם ממוצא אחת. ומ"ש הר"ב אמר רחמנא אחליה והדר אכליה בר"פ כיצד מברכין ופירש רש"י הוציאהו לחולין על ידי פדיון ע"כ. והר"ש כתב אחליה לקדושתיה והדר אכליה]:
וב"ה אומרים וכו'. ל' הר"ב ילפי קדש קדש ממעשר וכו'. דבכרם רבעי כתיב (ויקרא יט) קדש הלולים לה'. ובמעשר (שם כז) קדש לה'. וא"ת למה לן הלולים למשמע דאחליה והדר אכליה תיפוק ליה מהך גזירה שוה. וי"ל דאי מג"ש לא הוה ידעינן דפדיון רבעי נוהג אלא בזמן שמעשר שני נוהג ולא בשנה שלישית [וששית] א"נ ה"א מאי חזית [*דגמרת ממעשר נילף משביעית שתופס דמיו אבל מאחר] דגמרי מהלולים שאינו תופס דמיו גמר ממעשר תוספות קדושין דף נד ע"ב וכ"כ הר"ש:
ובית הלל אומרים כולו לגת. לשון הר"ב ודורכין העוללות וכו' והבעלים מעלין הכל לירושלים ומסיים הרמב"ם בפרק ט' מהלכות מעשר שני או נפדה ויעלו הדמים ויאכלו בירושלים כמעשר ע"כ. ולב"ש תנן פודין והוא הדין נמי מעלין היין או הפירות עצמן. ויראה לי דלהכי נקטו בית הלל כולו לגת. כלומר ובלאו הכי כשהן עוללות דלעניים אין בעל הבית חייב לבצור אותן. וכמו שכתב הרמב"ם בפרק ד' ממ"ע. ואולי שמזה יצא לו. כי לא פירש לנו בכ"מ מאין לו:
אמר לו רבי עקיבא וכרמך לא תעולל. כתב הר"ב ורבי אליעזר אמר דלא תימא הואיל ואין לעניים בעוללות קודם לבציר וכו'. ירושלמי. ואם תאמר מנא ליה לרבי אליעזר למדרש דאין לעניים בעוללות דהא איהו מפרש לקרא דכי תבצור וגו' לאם אין בציר וכו'. וי"ל דסבירא ליה דודאי גופיה דקרא לענין אם אין בציר וכו' הוא דאתא מ"מ ממילא שמעינן דאין לעניים בעוללות וכו' וכה"ג אשכחן בפ"ק דברכות דף יא ע"א בפלוגתא דב"ש וב"ה בערב כל אדם יטו ויקראו וכו' ובית הלל אומרים כל אדם קורא כדרכו שנאמר ובלכתך בדרך ואמרינן עלה בגמרא דבית שמאי מיבעי להו להך ובלכתך בדרך בלכת דידך פרט לחתן ושלוחי מצוה. ובית הלל נהי דקרא להכי הוא דאתא וממילא שמע מינה בלכתך דידך הוא דמחייבת אלמא בדרך נמי קרי. וכבר העתקתי לשון הרמב"ם בזה במקומו. ומה שכתב הר"ב יזכה בהם בעל הבית רצונו לומר קודם שיבצור. ועיין לקמן:
העוללות לעניים. לשון הר"ב שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו. ירושלמי ותוספתא. ואע"ג דר"ע שהלכה כמותו מחבירו אמר לעיל שאין לעניים בעוללות קודם לבציר איכא למימר דאע"ג דאין לעניים לבא לכרם לקחת העוללות קודם שיבצור הבעל הבית מ"מ ס"ל נמי כיון שנודעו שהן עוללות גם לבעל הבית אין לו בהן כלום ואינו יכול להקדישן:
רבי יוסי אומר יתנו שכר גידוליו להקדש. ותנא קמא סבר דאין צריך ליתן כיון דכבר נתחייב הכרם בעוללות הר"ש. [*ואפי' הכי פסקו הר"ב והרמב"ם כר"י משום דאמרינן בירושלמי מעשה היה והורו כר"י]:
משיעבור הימנה. פירש הר"ב דכל גפן וגפן מהרוגליות חשיבא אומן. ואסור לשוב מאומן לאומן. ופירוש אומן שורה כדלעיל פרק ד' משנה ה'. ותמיהני דהא קיי"ל במשנה ג' פרק ו' דכשדולג ועובר הוה בבל תשוב. ולא משמע מאומן לאומן אלא אף באומן עצמה. וכן נראין דברי הרמב"ם בחבורו בהלכות מתנות עניים פרק ה' פיסקא י' י"א וכ"ו. אבל לשון הירושלמי שכל רוגלית ורוגלית אומן בפני עצמו. והר"ש מסיים בו ואסור לשוב מאומן לאומן. ואי לא מסתפינא אסיים בו בלשון אחר. ואסור לשוב באומן כשעבר הימנו:
משנה פאה, פרק ז':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב