תוספות יום טוב על סוטה ח

<< · תוספות יום טוב · על סוטה · ח · >>

משנה א

משוח מלחמה כו'. כתבו התוס' תימה למה הקדים פרק זה קודם פרק עגלה ערופה. והלא שנה משוח מלחמה בבבא אחרונה אחר כולן. וי"ל דהתם הקדים פרשת עגלה ערופה משום דאיירי בפרשת המלך נקט בתריה פרשת עגלה ערופה. אבל הכא שבא לפרשם מקדים משוח מלחמה. משום דזוטרי מיליה ופסיק ושרי להו. ע"כ. כלומר שאין בהם אלא פירוש הפסוק בלבד. אבל בפרשת עגלה ערופה יש דינין מלבד פירוש הפסוק כמו נמצא טמון וכו'. ועוד ראויה להקדימה שכן היא קודמת בתורה. וכתבו עוד התוספות וא"ת וליתני לעיל פרשת משוח מלחמה כדתני פרשת עגלה ערופה. [וי"ל] דלא שייך למימר פ' משוח מלחמה. שהרי לא נתנה משום מצות קריאה אלא משום התראה. ע"כ:

בשעה שמדבר אל העם. האי דלא תני הכא נמי כיצד כדקתני פרק דלעיל מקרא בכורים כיצד. משום דהתם סליק מיניה דקתני לעיל מיניה ואלו נאמרים בלשון הקודש. תוס':

ונגש הכהן זה כהן משוח מלחמה. מפרש בגמ' דומיא דשוטרים דכתיב (שם כ') ודברו השוטרים מה שוטרים בממונה ויש ממונה על גביו. אף כהן בממונה ויש ממונה על גביו. אבל כהן גדול אע"פ שהמלך ממונה על גביו. מיהו בעבודה ליכא. ואימא סגן. סגן לאו ממונה הוא. שכל עוד שלא אירע פסול בכהן גדול אין לסגן גדולה של כלום. וא"ת אמר להם הממונה צאו וראו אם הגיע כו' בריש פ"ג דיומא מפרש הר"ב שהוא הסגן. כבר כתבו התוס' ודאי ממונה הוא לדברים שמינוהו אחיו הכהנים אבל מן התורה אין לו שום מינוי יותר על אחיו הכהנים. ואינו אלא כעין מינוי אמרכל וגזבר שגידלוהו אחיו הכהנים:

ודבר אל העם בלשון הקדש. כתב הר"ב נאמר כאן ודבר ונאמר להלן משה ידבר. גמ'. ועמ"ש בפרק דלעיל משנה ג'. וכתבו התוס' ירושלמי הרי ק"ש הרי כתיב בה (שם ו') ודברת בם. והיא נאמרת בכל לשון. א"ר חגי נאמר כאן הגשה ונאמר להלן הגשה. ונגשו הכהנים בני לוי (שם כ"א). מה להלן בלשון הקדש. אף כאן בלשון הקדש. ואיכא דיליף הגשה הגשה. מונגש משה אל הערפל (שמות כ'):

לא יהודה על שמעון ולא שמעון על בנימין. כשאמר יהודה על שמעון. היינו נמי שמעון על יהודה. שאין גבורת המלחמה ונצחונה תלוי במתחיל ולפיכך אמר תו ולא שמעון על בנימין. ועיין כיוצא בזה במשנה ו' פ"ק דקדושין. ועוד נ"ל דיהודה ובנימין היו לאחדים עם מלכות בית דוד. ושמעון שהוא ממלכות עשרת השבטים גבולו בתוך ערי יהודה כמפורש בספר יהושע. ולפיכך כשיהודה הולך ללחום עם מלכות י' שבטים מסתמא ילחום בשבט הקרוב אליו והוא שמעון. ומפני כן יהלוך שמעון ויתגרה מלחמה עם בנימין שנתחבר עם יהודה:

וצחצוח חרבות. הוא מריטת כלי מלחמה. כגון הסייף והרמחים. הרמב"ם. והוא מלשון נחשת ממורט (מלכים א' ז') ענין זך ולוטש:

ושפעת. לשון רבוי. כמו ושפעת מים תכסך. (איוב כ"ב י"א). ערוך:

משנה ב

ודברו השוטרים. עיין מה שכתבתי במשנה ה':

אחד הבונה בית התבן וכו'. אחד הבונה ואחד הלוקח וכו'. גמרא ת"ר אשר בנה. אין לי אלא אשר בנה. לקח וירש וניתן לו במתנה מנין ת"ל מי האיש אשר בנה בית. דמי האיש רבוי הוא. אין לי אלא בית. מנין לרבות בית התבן כו'. ת"ל אשר בנה מ"מ. דמצי למכתב מי אשר בית בנה אלא ) דרוש ביה בנה מ"מ שהרי לא הזכיר בית עדיין. והאי דכתיב בית למעוטי בית שער כו' שהם עשוים לדריסת רגל ולא ראוים לדור בהם:

בית האוצרות. לאוצר יין שמן ותבואה. רש"י:

אחד הנוטע כרם ואחד הנוטע חמשה אילני מאכל וכו'. גמרא ת"ר אשר נטע אין לי אלא נטע לקח וירש וניתן לו במתנה מנין ת"ל ומי האיש אשר נטע כרם. אין לי אלא כרם מנין לרבות חמשה אילני מאכל ואפילו משאר מינין ת"ל אשר נטע יכול שאני מרבה הנוטע ד' אילני מאכל וה' אילני סרק. ת"ל כרם דדמי לכרם. ופחות שבכרמים חמשה גפנים הם. והא דהכא תנן הנוטע כרם בהדיא וברישא לא תנן הבונה בית בהדיא. משום דהא מיהת כי נקט בית התבן הוה בית דבקרא נמי בלישנא אבל הכא כי נקט נטיעת ה' אילני מאכל. אין כרם דכתיב בקרא בלישנא. ול' הרמב"ם בחיבורו פ"ז מה' מלכים. אחד הבונה בית לישיבתו. וא' הבונה [בית התבן] בית הבקר כו':

אחד המארס את הבתולה כו'. גמ'. ת"ר אשר ארש א' המארס את הבתולה וא' המארס את האלמנה וכו' ומדלא כתיב אשר אשה ארש:

כל אלו שומעין דברי כהן מערכי מלחמה. כמו שומעין מערכי מלחמה דברים של כהן. כלומר שהכהן אומר להן. רש"י:

משנה ג

בית שער. בית כניסת שער החצר להסתופף שם שומר הפתח. רש"י. כלומר ואינו ראוי לדירה אלא להסתופף לפי שעה:

מרפסת. מפורש בפירוש משנה ג' פ"ח דעירובין:

אלמנה לכ"ג וכו'. פי' הר"ב דכתיב ולא לקחה וכו' ואע"ג דבאלמנה לכ"ג כתיב (ויקרא כ"א) לא יקח [וקיחה היינו קדושין. רש"י] אפ"ה אינו לוקה עד שיבעול [כדרבה] דאמר רבה כו' ומתני' אפילו כר"י הגלילי [דמתני' ה'] דאמר הירא ורך הלבב זה המתירא מעבירות ) שבידו [הכא אין עבירה בקדושיה אע"ג דכתיב לא יקח דקרא הא טעמא קאמר ולא יחלל ופירש"י עד שיביא זרעו או האשה לידי חלול וממזרת ונתינה אין עבירה בקדושיה דלא כתיב בהו לא יקח אלא לא יבא ולא יתחתן. ע"כ]. וכדאי' בגמ':

וחלוצה לכהן הדיוט. לכאורה יהיה חוזר שהרי מדברי סופרים היא החלוצה לכהן הדיוט ולא שנאה אלא משום אשגרת לישן. וכמ"ש במ"ג פ"ט דיבמות. אבל הרמב"ם העתיקה בפ"ז מה' מלכים. ונראה דס"ל דאינו חוזר מד"ס. דהא במלחמת הרשות היא כדתנן בסוף פרקין. ועמ"ש רפ"ד:

משנה ד

ואלו שאין זזין ממקומן וכו'. גמ'. ת"ר לא יצא בצבא (דברים כד) יכול בצבא הוא דלא יצא אבל יספיק מים ומזון ויתקן הדרכים ת"ל (שם) ולא יעבור עליו לכל דבר. יכול שאני מרבה אף הבונה בית ולא חנכו וכו'. ת"ל עליו. עליו אי אתה מעביר. אבל אתה מעביר על אחרים. ומאחר דכתיב לא יעבור. לא יצא בצבא למה לי לעבור עליו בשני לאוין:

משנה ה

ויספו השוטרים. כתב הר"ב על דברי כהן. וכן ל' רש"י. וכלומר דודברו השוטרים דבמשנה ב' אינן דברי עצמן אלא דברי כהן והשוטר משמיע כדאיתא בגמרא דף מ"ג מונגש עד ודבר. כהן מדבר. וכהן משמיע. מודבר עד ויספו. כהן מדבר ושוטר משמיע. מויספו ואילך. שוטר מדבר ושוטר משמיע:

בקשרי המלחמה. פירש הר"ב כשמתקשרין לעמוד צפופים. וכן לשון רש"י ולישנא דמתני' ה' פ"ה דאבות הוא ושם מפורש:

זהו המתירא מן העבירות. ומיהת מודו לר"ע נמי דמי שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה שחוזר מדכתיב ולא ימס לבב אחיו כלבבו כדאיתא בגמרא:

מן העבירות שבידו. פירש הר"ב אפי' עבר על דברי סופרים. עיין מ"ש בזה בריש פ"ד דמכילתין:

וחלוצה לכהן הדיוט. הא ודאי אשגרת לישן הוא דהא פירש הר"ב דלר"י עבירה דדברי סופרים לא היא בכלל הירא מעבירות:

משנה ו

מעמידין זקיפין לפניהם. פירש הר"ב גבורים ממונים וכו'. וז"ל רש"י בראשם של צד המלחמה מעמידין בני אדם גבורים ממונים כו' ויזקיפו ויגבירו את אנשי הצבא בדבריהם:

ואחרים מאחוריהם. פירוש מאחורי עם המלחמה ולשון הרמב"ם בפ"ז מהל' מלכים ומעמידין מאחור כל מערכה ומערכה וכו':

לקפח. פירש הר"ב לחתוך. תרגום וערפתו ותקפיח. ערוך:

ולהלן הוא אומר כו'. דאי מקרא קמא לא סגי דכיון דכתיב וגם מגפה משמע דמלתא באפי נפשה ולא תליא בניסה. ועוד דמגפה משמעה בידי שמים יותר מדמשמע בידי אדם. ועוד דאיכא למימר שאני התם שהמבשר לעלי לא רצה להבהילו במגפה בתחילה. ולפיכך הקדים לומר ניסה שלא יהא נבהל פתאום וימות שהרי אף כשאמר כן ראה מה עלתה בו. אבל לא נשמע מהכא דניסה היא סיבת הנפילה:

משנה ז

אבל מלחמת מצוה כו'. פירש הר"ב לא נחלקו אלא כו' ת"ק קרי לה מלחמת רשות וכו'. גמ'. רשות דרבנן זו היא מצוה דר"י. מצוה דרבנן זו הוא חובה דר"י. ופירש"י רשות דרבנן זו היא מצוה דר"י ובאותה מלחמה שאמרו חכמים שהוא רשות ואין חתן יוצא לה אמר נמי ר"י דאין חתן יוצא לה אלא שר"י קורא אותה מצוה ונפקא מינה לפוטרו משאר מצות בעודו עסוק בה כדמפרש ואזיל. מצוה דרבנן דאמרי בה הכל יוצאין אמר נמי ר"י הכל יוצאין אלא דקרי לה חובה ולאו מידי אשמועינן בהא אלא כולה משום מצוה ורשות נקטו פלוגתייהו. אלא משום דקרו רבנן להא רשות די להם אם קרא את זו מצוה ואפי' היא חובה שהרי אין הדבר אלא להעלותה מעלה אחת ולומר הכל יוצאין וגבי רשות דיים לקרות את שלמעלה ממנה מצוה. ור"י דקרי לקמייתא מצוה למלתיה. לאשמועינן דהעוסק בה פטור מן המצוה. והוצרך להעלות את זו מעלה אחת לומר אבל בזו הכל יוצאין הלכך קרייה חובה. כדאיתא ע"כ. ומ"ש הר"ב וסובר שאין אדם רשאי להתבטל מן המצוה כדי להלחם במלחמה כזו. ותימה דכ"ע הא ס"ל העוסק במצוה פטור כו' כדאשכחן במשנה ה' פ"ב דברכות. וכן במשנה ג' פ"ז דיומא דאין מעבירים על המצות וכ"ש כשעוסק בה כבר. וא"כ אפילו במלחמת מצוה אינו רשאי להתבטל מהמצוה כו' דהא אחתן מחדרו לא קיימא פלוגתייהו כלל. ויש לפרש דהכי קאמר וסובר דאין אדם רשאי להתבטל מן המצוה הבאה לידו כשהוא עוסק במלחמה זו מפני שכבר הוא עוסק במצוה ופטור מזו הבאה לידו. דבמלחמה זו לאו דמצוה היא ולפיכך לא יתבטל מהמצוה הבאה לידו. [ואע"ג דר"י פליג וה"ל למתני רי"א ולא אמר ר"י. מצינו כמו כן בפרק אחרון דמסכת [ערכין] משנה ח' לדברי הרמב"ם. עיין שם]:

משנה סוטה, פרק ח':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב