תוספות יום טוב על נגעים יא

<< · תוספות יום טוב · על נגעים · יא · >>

משנה א

כל הבגדים מיטמאין בנגעים. פי' הר"ב לאתויי בגדים של עבדים ונשים וקטנים. וכ"כ הרמב"ם (בפירושו). ונראה דמדין נגעי אדם דרפ"ג אתיא ליה. ואדהתם דתנן חוץ מגר תושב. דייק הכ"מ רפ"ט מהט"צ דש"מ דעבדים שישנן במצות שהאשה חייבת מיטמאין ובכאן דלא תנן חוץ מגר תושב. משמע דשל גר תושב נמי מיטמא (וכמ"ש הר"ב) וכ"כ הר"ש. אבל אין נראה כן מדברי הרמב"ם [דא"כ רבותא לאשמעי' דלאתויי גר תושב. ובחבורו פי"ג מהט"צ (הל' ב) העתיק ל' המשנה. ואפשר דס"ל דתנא סמך אדלעיל ברפ"ג דקתני וחוץ מגר תושב דה"ה הכא ודעת מהר"ם דגר תושב מיטמא. כמ"ש בשמו ברפ"ג. וק"ק לי על הר"ב והרמב"ם. אמאי הקדימו עבדים לנשים. ובכל דוכתי תנן נשים ועבדים]:

[חוץ משל עובדי כוכבים. עיין מ"ש בר"פ דלקמן]:

יראו בתחלה. פי' הר"ב. אפי' בנגע שהיה בהם קודם שבאו ליד ישראל. ולא דמי להא דתנן לעיל רפ"ז אלו בהרות טהורות שהיו בעובדי כוכבים קודם שנתגייר. דהתם בגופו. וכשנתגייר הוי כקטן שנולד. אבל הכא האי בגד הוי חזי לנגעים כו' הר"ש. ומ"ש הרב הלכך ימים כו' וכ"כ הר"ש אלא שלא סיים מן המנין. ואפ"ה לא ידעתי מה ענין ימים לכאן. דכל עוד שלא ראהו הכהן. וגזר עליו החלט או הסגר. כאלו אינו הוא. ול"ד לימי נזיר או הנדה זבה וזב דתלויין בעצמן:

ועורות הים אינן מיטמאין בנגעים. כתב הר"ב דכתיב לפשתים ולצמר או בעור. מה צמר ופשתים מין הגדל בארץ. ולא יקשה לך אמרו בצמר שהוא (אינו) מין הגדל בארץ לפי שהבעלי חיים אמנם (הם חיים) מן הצמחים. הרמב"ם. ועיין מ"ש במשנה ב' פ"ז דב"מ (ד"ה ובתלוש) ולענין היקש עיין לקמן משנה ח' (בפי' הר"ב):

חיבר להם כו' טמא. בת"כ ת"ל או בעור להביא את שחבר לו מן הארץ. ופי' בעל קרבן אהרן דנ"ל דמהניקוד יליף זה. דה"ל לנקוד הבי"ת בקמץ ונקודה בשו"א שמורה על הסמיכות שירצה הסמוך לעור אחר לרבות עור שבים חם יהיה מחובר עמו מן הגדל בארץ אפילו בכל שהוא ע"כ. ואין נ"ל כלל שהרי מצינו כיוצא בזה הריבוי במס' כלים פי"ז משנה י"ג ושם לא נאמר אלא עור. ולא בעור. אבל הלימוד הוא כדכתבתי שם דדייק מדכתב או. וה"מ למכתב בוי"ו ועור וא"נ בלא וי"ו כלל כמ"ש שם בס"ד [ד"ה וחבר]. וה"נ דכוותיה וטפי טובא. דהא הכא א"א למטעי. אילו היו כולם כתובים בוי"ו לומר שאינו מטמא בנגעים עד שיהו כולם מחוברים יחד צמר ופשתים ושתי וכו' מלבד שהוא טעות שאין שום טועה יטעה בזה כדלעיל הנה בכאן כבר א"א בלאו הכי. שהרי מפורש בכתוב שאח"כ. והיה הנגע וגו'. בבגד או בעור או בשתי וגו'. ועיין בדבור דלקמן בל' הרמב"ם:

דבר שהוא מקבל טומאה. כתב הר"ב ובלבד שיחברנו כו' (דאז היה טמא האחד כשנטמא חבירו). כ"כ הר"ב (פ"ז דכלים משנה י"ג). וז"ל הרמב"ם ואם תחבר (חתיכת) פשתן דרך משל אל עור בעלי חיים [ימיי] ויהיה זה החיבור מחובר. ישימם יחד חיבור לטומאה, ר"ל כי כאשר נטמא זה יטמא זה. וזה שיהיה חבורם בשתי תכיפות ולמעלה. כמו שאמרנו בסוף (כלאים) ואם זה העור (של ים) אז יטמא בנגעים. לאומרו או בעור (איזהו עור שיהיה) וזה ענין אמרו דבר שהוא מקבל טומאה (ר"ל אם היה זה החבור חבור ישימהו מקבל טומאה) כאשר נגע טומאה בזה הדבר הגדל בארץ הנה זה העור אז יטמא בנגעים. אע"פ שהוא ימיי. והוא אמרו בספרא או בעור להביא את שחיבר לו כל שהוא מן הגדל בארץ. אפילו חוט. ואפילו משיחה. ובלבד שיחברנו לו כדרך חבורו בטומאה. ע"כ. אבל מהר"ם כתב בשם הר"י מסמפונט דדוקא הרצועה של עור שחיבר לה טמא. ולא עור חית הים [אע"פ שמחוברת עמה] דיקא נמי מדקתני במתני' טמא. ולא קתני מטמא. וכ' עוד מהר"ם. דבר שהוא מקבל טומאה נ"ל דיש בו כשיעור. הבגד שלש על שלש. עור חמשה על חמשה. ולא בטיל ברוב. כיון דלא טרפן זה בזה כמו בסיפא. עכ"ל. הרמב"ם בחבורו פי"ג מהט"צ [הלכה ה'] דייק לכתוב מטמאין:

משנה ב

צמר גמלים וצמר רחלים כו'. בת"כ יליף מבגד צמר. לפי שאין קרוי צמר סתם אלא צמר רחלים וכמ"ש בשם הירושלמי ברפ"ט דכלאים:

מחצה למחצה מיטמאים בנגעים. דלא כר"ש דתוספתא דאמר הואיל וספק נגעים להקל מחצה למחצה טהור הר"ש. ובכלאים נמי דינא הכי כמו ששנינו התם:

משנה ג

העורות והבגדים הצבועים כו'. כתב הר"ב והלכה שהבגדים אין מיטמאין צבועים ואפי' בידי שמים דכתיב בבגד צמר או בבגד פשתים מה פשתים כברייתו (פי' הרמב"ם בנא"י שאין דרך לצבעו ע"כ). אף צמר כברייתו אוציא את הצבועים בידי אדם ולא אוציא הצבועים בידי שמים. ת"ל לפשתים ולצמר מה פשתים לבן (דלית בה צבוע בידי שמים. קרבן אהרן) אף צמר לבן. כך היא בת"כ. ומ"ש הר"ב דעורות הצבועות כו' כדברי ר"ש כ"כ הרמב"ם וטעמא כתב הכ"מ ברפ"י מהט"צ משום דבצבוע בידי אדם. ה"ל ר"מ ור"ש תרי נגד רבי יהודה והלכה כרבים. ועי"ל הא דר"ש שנויה בתוספתא בשם ר"ע. וידוע דהלכה כר"ע מחברו ע"כ. וטעמא דר"מ דמקיש עורות לבגדים מדכתיב בבגד או בעור להקיש עור לבגד מה בגד כולו לבן אף עורות כולם לבנים כדאיתא בת"כ:

רבי יהודה אומר העורות כבתים. בת"כ ר"י אומר או בעור לרבות את הצבועים. דאו לחלק אתי לומר שהעור חלוק מצמר ופשתן. דצבועים נמי מיטמאין. [והרבה פעמים נכתב או עור. ולפיכך יכולין למדרש גם הא דבמתני' א']:

רבי שמעון אומר הצבועים בידי שמים כו'. בת"כ רש"א כתוב אחד אומר בבגד. וכתוב אחד אומר בעור. הא כינד צבועים בידי שמים מיטמאין. צבועים בידי אדם אין מיטמאים. ופי' בעל קרבן אהרן כתוב אחד אומר בגד דהקיש עור אליו. וכתו' אחד אומר. או בעור. דחלקן:

משנה ד

הבגדים מיטמאין בירקרק שבירוקים וכו'. מדכתיב ירקרק ואדמדם יליף לה בת"כ. וז"ל הרמב"ם אמר הש"י בטומאת בגדים ירקרק או אדמדם. ושרש משרשי הלשון שלא יהיה (נוסף אות או אותיות. אלא לענין מה. וכ"ש אותיות נוספות מה שיוסיף לזרוז) ולהפלגה וכאשר אמר ירקרק או אדמדם. ולא אמר ירוק או אדום. רצה בזה חזק הירקות וחזק האדמימות. וכן אמרו בנגעי אדם לבן אדמדם. או לבנה אדמדמת. ענינו ג"כ החזק באדמימות. ר"ל שיהיה זה המראה המעורב מן הלובן עם חזק האדמימות. ויהיה ממנו המראה אשר נקראהו פתוך. כמו שבארנו בראש המסכת ע"כ:

ובאדמדם שבאדומים. לשון הר"ב כזהורית יפה שבדם. והר"ש ובעל קרבן אהרן העתיקו התוספתא כזהורית יפה שבים. וכן היא הגירסא בתוספתא שבידינו בריש פ"ק:

היה ירקרק ופשה כו'. פי' הר"ב היה ירקרק כגריס ולסוף שבוע פשה אדמדם אצל ירקרק בת"כ יליף ליה דמדכתיב ירקרק. או אדמדם. מלמד שאין מטמאים בפתוך. כלומר מעורב. מדכתיב או לחלק. יכול כשם שאין מטמאין בפתוך כך לא יצטרפו זה עם זה. ת"ל והיה. ולא אמר והיו. מלמד שמצטרפין. וכדפי' הר"ב והיה דגבי שאת ובהרת בריש מכילתין. והא דנקט הר"ב כגריס. דבנין אב לכל צרעת שהן כגריס. כמ"ש ברפ"ו. ושיעור הפשיון במשנה ז':

כאילו לא נשתנה. לשון הר"ב ואותו שפשה טעון שרפה ואותו שלא פשה מסגירו שבוע שני. כלומר מכבס ומסגירו כדלקמן. ומפרשינן בת"כ. משום דלא מקרי הפוך. אלא כשנהפך ממראהו למראה טהור. כגון מירקרק לירוק או מאדמדם לאדום. אבל כשנהפך ממראה טמא למראה טמא. לא מיקרי הפוך. אלא הרי הוא עומד יקרא. ומשמע נמי דכשעומד ב' שבועות שדינו שישרף. וכך היא דעת הראב"ד רפי"ב מהט"צ. ואין כן דעת הרמב"ם. אלא שדינו כדין כהה בשני דתנן לקמן שקורעו ושורף מה שקרע. והכ"מ נתן טעם לדבריו. ואין להאריך כאן:

משנה ה

העומד בראשון יכבס ויסגיר. מדאמר קרא שאם בסוף הסגר שני עמד בעינו ולא פשה ישרף. משמע הא בסוף הסגר ראשון יסגיר. הכ"מ שם. ופשטיה דקרא דבסוף שבוע ראשון נמי הכי משמע והנה לא פשה הנגע וגו'. וצוה הכהן וכבסו. אלא מדתנן לקמן שאם כהה בראשון יכבס ויסגיר וילפינן ליה מקרא דהנגע דהכא לג"ש. לומר דאם כהה יכבס. משום הכי אצטריך לפרושי דלא תימא דוקא כהה יכבס. אבל עומד ישרף:

יכבס פי' הר"ב מקום הנגע. דכתיב (ויקרא י"ג) וכבסו את אשר בו הנגע. ויליף בת"כ דלא לכל הבגד קאמר. ולא לנגע בלבד. אלא צריך לכבס מעט מן הבגד עמו. וז"ש הר"ב מקום הנגע. כלומר ולא הבגד כולו ולא את הנגע בלבד:

העומד בשני כו' הפושה כו'. מקראות מפורשות הן. בראשון אם פשה. ובשני אם עמד וכ"ש אם פשה:

הכהה בתחלה. פי' הר"ב שהיה מתחלה חזק הירקרקות כו' ונעשה ירוק בינוני כו' דאילו ירוק חלש שהוא מראה שלישי טהור לגמרי ואפילו בראשון או בשני. כדיליף בת"כ מדכתיב והנה כהה הנגע. מדקראו הנגע משמע דעדיין קצת מראה הנגע בו. ואע"פ דשיטת הרמב"ם (רפי"ב מהט"צ) אינו כן כך היא שיטת הראב"ד. ופלוגתייהו בכאילו לא נשתנה דמתני' דלעיל:

הכהה בראשון יכבס ויסגיר , יליף לה בת"כ בג"ש דנגע נגע דבראשון כתיב וכבסו את אשר בו הנגע דלא הל"ל אלא וכבסוהו או וכבסו אותו והוה שמעינן נמי דמקום נגע קאמר. מדלא אמר וכבסוהו בלבד. או וכבסו אותו. אלא אמר הנגע לג"ש מנגע דאמר בשבוע שני והנה כהה הנגע מה התם וכו'. וכתב הר"ש ומיהו אין דינו ממש כעומד. דאילו עומד ב' שבועות ישרף וכיון שכהה בסוף שבוע ראשון (או) ובסוף שבוע שני חזר לירקרק או אדמדם. הרי הוא כעומד ב' שבועות ושורף. אבל אם עודו כהה. אפילו פשה בכהה מכבסו בסוף שבוע שני. ע"כ:

רבי נחמיה אומר א"צ מטלית. והאי עוד מיבעי ליה לכדתניא בת"כ בבגד יכול כ"ש ת"ל עוד מה ראשונה כגריס אף שנייה. ורבנן תרתי ש"מ. מהר"ם:

משנה ו

חזר נגע לבגד. פי' הר"ב במקום אחר מן הבגד. דאע"ג דמדכתיב עוד ילפינן למקומו. מיהו מדאמר בבגד דמיותר דהוי סגי ליה לכתוב ואם תראה עוד ולא איצטריך למכתב בבגד דהא ביה איירי אלא לרבות כל הבגד כדאיתא בת"כ:

שורף את הבגד. כתב הר"ב אבל המטלית אינו טעון שרפה. ולא שייך ביה לשון הצלה דקתני עלה בתוספתא ומטלית תשמש את עצמה בסימנים דאם יש בה שלש על שלש כו' הר"ש. ועיין במשנה י"א:

חזר נגע לבגד. פי' הר"ב למוסגר מדתנן חזר מוכח ודאי דבמוסגר קאמר. דאילו בטהור מאי חזר בו הא מעולם לא היה בו ולא אצטריך למתני הכא לבגד הראשון כדלקמן דלקמן שאני דתני נמי דין השני:

שורף את המטלית. הר"ב העתיק מציל את המטלית וכן לשון הר"ש ומייתי תוספתא דקתני הטולה מן המוסגר בטהור. ונראה נגע בבגד שורף את המטלית וכתב עלה הטולה מן המוסגר בטהור ונראה נגע בבגד כלומר בטהור נראה הנגע ומש"ה נקט נראה ולא קתני חזר כדקתני במתני' משום דהכא בטהור איירי שהנגע נראה בו עכשיו בתחלה. שורף המטלית. דמטלית זה מבגד מוסגר קאתי והנגע שבטהור כאילו הוא במטלית שנתחבר בו. הלכך המטלית טעון שריפה והבגד שבו הנגע טעון הסגר והמוסגר שניטלה ממנו חתיכה זו כדקאי קאי. דלגבי המוסגר לא נחשב הנגע כאילו הוא במטלית ע"כ. הא קמן דאיהו במתני' גריס בהדיא מציל וא"ת ואי הכי בסיפא כשחזר למטלית אמאי הבגד הראשון ישרף ולמה הבגד לא ימשוך אליו המטלית והמטלית ימשוך אליו הבגד. ונראה לי דהבגד המוסגר כשחזר בו הנגע לא ימשוך אליו המטלית אחרי שהמטלית מחובר לטהור. אבל כשחזר למטלית עצמו והבגד אינו מחובר לטהור אבל עומד בפני עצמו לפיכך נמשך אחרי המטלית והרי נאמר ואם תראה עוד. ואין עוד אלא מקומו ואע"ג דבבגד לרבות כל הבגד כמו שכתבתי לעיל. מ"מ חבורו של המטלית לטהור הוא שמצילו כך נ"ל. ובעל קרבן אהרן יהיב טעמא שהמטלית ראוי שימשוך אליו הבגד. שלא חשש הכתוב אלא לחזרת נגע במקומו הראשון כמו שנאמר עוד ואין עוד אלא מקומו ע"כ. וזה אינו מספיק מכיון שנאמר בבגד לרבות כל הבגד אלא טעמא כדפרישית דחבורו לטהור מצילו למטלית ומאד נפלאתי מבק"א דבת"כ שנוי כמו שהיא הגי' לפנינו שורף והוא לא הרגיש כלל ומפ' עלה דברי הר"ש דמציל ולא עוד שאח"כ מביא פי' אחר בשם רבינו הלל ובפי' ההוא נכתב שורף כו'. ואיהו לא חלי ולא מרגיש בכל אלה. דאפילו כי תימא שגירסתו בת"כ היתה מציל ושהמדפיסים טעו להדפיס שורף מ"מ אחרי שראה והעתיק פי' רבינו הלל היאך לא שת אל לבו בחלוף הלשונות של פי' עצמו והוא מפי' הר"ש דמפרש מציל כו' ושל פי' רבינו הלל דמפרש שורף כו' ועוד אני תמה על גי' הר"ב והר"ש. דהיאך מצי לגרוס מציל. דמ"ש מהא דתנן בנגעי בתים בפי"ג משנה ה' הבונה מן המוסגר בטהור חזר נגע לבית חולץ את האבנים ודכוותה הכא צריך לגרוס שורף וכ"כ שם הרמב"ם בפירושו דענין שתי אלו ההלכות אחד ובפירושו דהכא. וכן בחבורו פרק י"ב [מהט"צ] העתיק שורף. אך עתה באו לידי דברי מהר"ם דלקמן פרק י"ג. דמתרץ לה ומפרש להא דלקמן נמי בכה"ג דהכא כמו שאעתיקהו שם. ומכל מקום לפירוש הר"ב והר"ש דהתם. קשיין אהדדי. וצ"ע. ואין סברא לומר דלדידהו הכא דוקא במטלית שאין בו ג' על ג' דאינו מטמא בנגעים דהא הר"ש והר"ב פירשו ברישא אם הוא ג' על ג' וכו' וכן פשט דמתני' בכל מטלית מיירי:

משנה ז

והרי הוא פספס יחידי. פי' הר"ב כלומר אם לא היה בו אלא פספס אחד לבן. מסיים הר"ש שיש בו כגריס ולא יותר. ע"כ. כלומר ואע"פ דבפחות מג' על ג' אינו מטמא בנגעים כמ"ש הר"ב לעיל. הכא לא בעינן. וכן דעת הרמב"ם. וכתב שלא נצטרך שיהי' (בכל) פספס לבן ממנו ג' על ג'. לפי שהם כולם כמו בגד אחד וכבר אמר רבי נחמיה בתוספתא לעולם אינו מטמא בנגעים עד שיהי' בלבן שלה שלש על שלש. ואין הלכה. ע"כ. והר"ש כתב עוד דיש ליישב מתניתין אפילו כר' נחמיה שיש בפספסה שלש על שלש ומלאו כולו נגע דאין לו במה יפשה. ע"כ. ואעפ"י שכתב דיש ליישב כו'. עיקר דבריו בפירוש המשנה. כמ"ש בתחלה וכדעת הרמב"ם. ובעל קרבן אהרן לא השגיח יפה בדברי הר"ש לראות דדבריו הראשונים עיקר והאחרונים אינם אלא לישוב בעלמא:

לא שמעתי. עיין מה שכתבתי בסוף פ"ט:

שקיימת דברי חכמים. מפורש שם (ד"ה חכם):

הפסיון הסמוך כל שהוא הרחוק כגריס והחוזר כגריס. בת"כ יליף לה דכי פשה משמע בכל שהוא. וכי הדר כתב הנגע בבגד דלא איצטריך דממילא הוה משמע דפסיון היינו שהנגע פשה ושבבגד פשה. אלא לומר דפסיון בבגד רחוק מהנגע נמי הוי פסיון ודלא תימא דשניהם בכל שהוא. בין סמוך בין רחוק. להכי כתיב הנגע דפסיון שבבגד הרחוק צריך שיהא נגע וילפינן בג"ש דכל נגע כגריס כמ"ש בריש פ"י:

הרחוק. פי' הר"ב שהאום בראש אחד כו'. וכן לשון הר"ש וכלומר. ואע"פ שהם רחוקים הרבה. ומיהו הם מצד אחד. אבל מצד זה לצד אחר לא אלא א"כ בעורות. כדפי' הר"ב במשנה י"א [בסופו]:

משנה ח

השתי משישלק. פי' הר"ב דכתיב בבגד וגו' מה בגד כו'. אף שו"ע משתגמר מלאכתן איזהו גמר מלאכתן השתי משישלק (ודרך היה לשולקו אע"פ שעכשיו אין רגילין תוספות פרק ב' דשבת דף כ"ז ד"ה אונין) והערב מיד והאונין של פשתן משיתלבנו. תורת כהנים. ונראה לי דאתיא ליה למדרש. מה מצינו. משום דמשכח לקרא דבתר הכי דמפסיק בעור. וכתב בבגד או בעור או בשתי. ובכאן ובתרי' [בקרא דוראה את הנגע] לא הפסיק. שמע מינה דלאגמורי להו במה מצינו קא עביד הכי , ובעל קרבן אהרן פירש מדאמר בבגד או בשתי לא יאמר זה או זה. אלא ששניהם ממין אחד. מה בגד כו':

כדי לארוג ממנה שלש על שלש. בת"כ יליף ליה ג"כ במה מצינו מבגד שאין מיטמא בנגעים בפחות מג' על ג'. כדלעיל:

אפי' כולה שתי אפילו כולה ערב. דא"צשיהיה שתי וערב יחד. דכך משמע מלת או שחלק בזה או בזה. קרבן אהרן:

משנה ט

הסליל. לשון הר"ב עץ חלול כמין קנה שמחברים עליו המטווה. ולא ידעתי למה יעשוהו חלול אם המטווה מתחבר עליו. ולא בתוכו. ולשון הרמב"ם יעשה כמו קנה מעץ נקוב (ולה שני עצים אחרים) ויחבר עליה המטווה. והוא אשר נקרא סליל ע"כ. ונראה בעיני שהוא הדיוסטר שבמשנה ג' פ"כ דכלים. שמפרש שם [הר"ב והר"ש] שנעשה על זה התואר. וראיה לדברי ששם כתב הר"ב. שהוא נשפ"ה בלע"ז. ובכאן מצאתי כתוב סליל אשפ"ה בלע"ז. ואם שמותיהן חלוקים שזה נקרא דיוסטר. וזה נקרא סליל אפשר שתמונתן ג"כ אינן שוות ממש. ולכך ג"כ לזה לועזין אותו נשפ"ה ולזה אשפ"ה:

הכובד העליונה. כתב הר"ב ונראה הנגע בכובד האחד. השני טהור. לשון הר"ש כל זמן שהוא שתי השני טהור [ופירוש עליונה ותחתונה תמצא ברפכ"א [דכלים] בדברי הר"ב ובמ"ש שם בס"ד]:

וכן ב' דפי חלוק. כתב הר"ב ולא כעין חלוקים שלנו וכו' כ"כ הר"ש. והרמב"ם פי'. ב' דפי חלוק הוא בעת ההבדל בגד או חלוק מחברו כאשר ישארו שני חתיכות מחוברות בחוט מן השתי ומן הערב:

בנפש המסכת. פי' הר"ב חוט הערב כו'. ועד שיתישבו כו'. הוי כשתי להצטרף עמו לנגע כגריס. וכ"כ הר"ש ור"ל לשתי העומד מצטרף. והרמב"ם מפ' דנפש המסכת ובשתי העומד ענין אחד הוא. לומר שמצטרפין זה עם זה. ולהר"ש והר"ב בנפש המסכת לחוד שמעי' הכי. ובשתי העומד קמ"ל לגופי' דשתי העומד. ומ"ש הר"ב א"צ בתחלה כשאורג בו ב' בתי נירים קודם שיארג בו ג' על ג'. וכך לשון הר"ש. ותמה אני דהא במשנה ב' פרק דלקמן תנן בהדיא דתחלת הבגד צריך שיהא ג' על ג'. ועוד מה ענין ב' בתי נירין לג' על ג'. ולכן נ"ל דה"ג קודם שיארג בו שלישי. ול"ג על ג'. והענין כדכתב הר"ב משמא דגמ' במשנה ב' פי"ג דשבת העושה שתי בתי נירין בנירים. שמרכיב שני פעמים כל חוט של שתי בניר. ובפעם הג' [מרכיבו] על חוט המורכב על הקנה. ע"כ. וקמ"ל דקודם שהרכיב השלישי מצטרף לשתי העומד [אבל אני פירשתי שם אותה הרכבה. בענין אחר]:

י שורף את הנימין. ושיעור הנימין מפורשים ברפכ"ט דכלים. נימי הסדין והסודרים. הר"ש:

מציל את האומריות שבו. פי' הר"ב דכתיב ושרף את הבגד בצמר או בפשתים. שאין ת"ל בצמר או בפשתים כו'. תורת כהנים. ופירש הרמב"ם (שהיה ראוי שיאמר ושרף את הבגד הצמר או הפשתים) הנה מאמרו בצמר או בפשתים. יורה שבהן מה שישרף. ומה שיעזוב. ובאה הקבלה שיעזוב מהן האומריות שבו. עד כאן:

אפילו הן ארגמן. כתב הר"ב דלא תימא כו' ואפילו הן ארגמן שהוא צמר צבוע מציל. בת"כ אוציא את האומריות של שיראים ושל זהב שאין מינן מיטמא בנגעים. ולא אוציא של ארגמן ושל זהורית טובה שמינן מיטמא בנגעים ת"ל אשר יהיה בו הנגע הראוי לקבל נגע. פירש הרא"ש הראוי לקבל נגע. עכשיו. לאפוקי הני שהן צבועים. ע"כ:

משנה יא

כל הראוי ליטמא טמא מת כו'. פי' הר"ב כגון בגד של ג' על ג' וטעמא דכיון שהוא ג' על ג'. הוי בכלל והבגד כדאיתא בגמ' דשבת פ"ב דף כ"ו:

[כגון קלע של ספינה וילון כו'. ולא ידעתי למה פרט את אלו ורבים הם השנויים במסכת כלים וביחוד בפרק כ"ד ובפכ"ח ובשאר פרקים אחת הנה ואחת הנה. ולא עוד אלא דקלע של ספינה. לא נשנה שם. ואני תמה על הרמב"ם שלא כתב לקלע של ספינה בפרקיו להלכות כלים. אשר שם מפכ"ב עד פכ"ח כתב לכלים הטמאים מדרס. ושאינם טמאים מדרס]:

ושביס של סבכה. פי' הר"ב ל' השביסים והשהרונים. ובספכ"ח דכלים מפרשו ע"ש. ויש לדקדק דסבכה גופה ה"מ למתני. וכדתנן פכ"ד דכלים משנה י"ו. ומל' הרמב"ם בפי' נראה דל"ג ושביס אלא והסבכ'. אבל בחבורו פי"ג מהט"צ העתיק ושביס של סבכה:

ומטפחות של ספרים. עיין במסכת כלים פכ"ד משנה י' ובפכ"ח משנה ד' (ד"ה של ספרים):

וגלגלון. פי' הר"ב אבנט כו'. ועיין בפירוש [הר"ב] מ"ד פ"ג דעדיות:

ורצועות מנעל וסנדל. עיין בפי' הר"ב פכ"ד דכלים משנה י"ב:

שיש בהן רוחב כגריס. לפי שלא יהיה נגע פחות מכגריס מרובע. כמו שפירשנו. הרמב"ם:

סגוס כו'. ראב"י אומר עד שיראה באריג ובמוכין. פירש הר"ב סגוס בגד עב מאד. והוא כאדרת שער וכו' לשון הרמב"ם ושרש זה שהשם אמר בנגעי (בגדים) פחתת היא בקרחתו או בגבחתו. ואמרו בספרא בקרחתו. אלו השחקים. ר"ל הבגד הישן אשר נשתוו שטחיו. בגבחתו אלו החדשים. ר"ל הבגד החדש אשר להן פתילות ובגד הצמר כאשר הוא חדש וכ"ש העבים הגסים כמו בגדא דנרש (והסגוסים) כאשר הם חדשים יהי' על שטח האריגה כמו גרגרים מצמר בולטין. נקראו מוכין לדמותם כמוכין. והוא הצמר אשר ימלאו בו הכרים וזולתן. ע"כ. ואינו מפרש מה טעם בקרחתו אלו השחקים ובגבחתו אלו החדשים ודברי רש"י בזה ידועים במקומן בפי' החומש. ובעל ק"א כ' בשם פסיקתא זוטרתא דבקרחתו דריש מלשון קרח. שנקרחו המוכין אשר עליו כמו שיקרח השער אשר מהראש. שזה יקרה לו מפני היותו ישן. וגבחתו אלו החדשים. שהמוכין עדיין גבוהים עליהם ויהי' בגבחתו כאילו כתיב בגבהתו. ירצה בגבהותו. ולזה נראה שנתכוון הרמב"ם ז"ל [וז"ש הרמב"ם בגדא דנרש נ"ל שצ"ל גמדא דנרש. והוא ספ"ק דבילה דף ט"ו. לענין כלאים קשים דשריין וקאמר האי נמטא גמדא דנרש שריא. ופי' רש"י נמטא בגד שקורין ) פלטרא בלע"ז גמדא קשה כמו גמוד מסאנא (בפ' ע"פ דף קי"א [ופירש"י] נתכווצו מנעליו) דבר שהוא כווץ נעשה קשה. דנרש מקום. שריא לישיבה כו']:

משנה יב

בגד המוסגר. כתב הר"ב שהי' בו נגע וצבעו. וכך פי' הר"ש. משום דמוכח מת"כ דמיירי אף בימי הסגירו. ולא באותו שנטהר בקריעת הנגע. דמרבה ליה בת"כ מצרעת ממארת שכל זמן שיקרא צרעת [ואפילו מוסגר]. תן בו מארה. ואל תהנה בו. ואי לאו דצבעו הוה מינכר בנגעו. וכתב מהר"ם וכגון שהי' לו שאר בגדים צבועים ונולד בהן נגע. ע"כ. ונ"ל דלרווחא דמלתא כתב שנולד בהן נגע. וכלומר שאפילו אם ע"י הצבע לא הלך לו הנגע. משכחת לה. היכא דאית ליה כבר בגדים צבועים ולאחר שנצבעו נולד בהן נגע. שהם אינם מיטמאים בנגעים. כדתנן לעיל מ"ג:

[כולם טהורים. לשון הר"ב דאת הודאי הוא מטמא כו' כדפי' לעיל בספ"ה לענין אדם. הר"ש ואע"ג דהתם קרא דייק הכי. אין להחמיר בנגעי בגדים יותר מבנגעי אדם:

קצצו כו' טהור. ואין ללמוד מצרעת ממארת דההוא במוחלט כתיב. אלא דמצרעת ילפינן אף למוסגר. כדלעיל. והדר ממעיט בת"כ לקצצו כו' במוסגר. מדכתיב כי צרעת. ונ"ל דלאו מכי דריש. אלא כלומר קרא אחרינא כתיב גבי ושרף. כי צרעת. וטעמא למה לי. אלא לחלק דתן מארה בושרף ולא באינו שורף הא כיצד אלא קצצו וכו':

ואסור בהנייתו. פי' הר"ב דהא שרפה בעי וכ"כ הרמב"ם והר"ש. ולא ידעתי למה לא כתבו מדכתיב ממארת תן בו מארה כו' כדלעיל. ועוד שהרי מצינו שרפה במותר בהנאה בתרומה טמאה כדתנן במשנה ה' פרק אחרון דמסכת תמורה:

משנה נגעים, פרק י"א:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב