תוספות יום טוב על נגעים יב
<< · תוספות יום טוב · על נגעים · יב · >>
כל הבתים מיטמאין בנגעים. לאתויי כדפי' הר"ב בר"פ דלעיל , ועיין מ"ש שם:
חוץ משל עכו"ם. וכן העתיק הר"ב, והר"ש כתב אלא משל עובדי כוכבים גרסינן. דהכי איתא בריש פ"ט דגיטין [דף פ"ב]. ומפרשים התם דפירושו חוץ. ומ"ש הר"ב וכשם שאין אחוזתם מטמאה בנגעים כך בגדיהם וגופן כו'. כך הוא במקצת פי' הרמב"ם. אבל בת"כ שבידינו ל"ג וגופן. וכן אינו במקצת פירושי הרמב"ם. ויראה לי דלגופן לא צריך. שלמדנו מדכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו נגע. דאיכא למידרש מיניה כדדרשינן בטומאת אהל [ועיין מ"ש במשנה ו' פי"ח דאהלות בד"ה מדורות כו'] אדם כי ימות באהל ולא עכו"ם. שנא' (יחזקאל ל"ד) צאני צאן מרעיתי אדם אתם. אתם קרויים אדם ולא עובדי כוכבים קרויין אדם. וכבר כתבתי ברפ"ג דברי מהר"ם בזה. ולענין גר תושב [עיין מ"ש בר"פ דלעיל דהכי נמי הכא כמ"ש בשם מהר"ם ברפ"ג]:
יראו בתחלה. פירש הר"ב והימים שהיה בהם הנגע כו' עיין מ"ש בר"פ דלעיל:
בית עגול כו' אינו מיטמא בנגעים. פי' הר"ב דגבי נגעים כתיב קירות קירות כו'. ומראיהן שפל מן הקיר לא קא חשיב. אלא הני דכתיב בהו לישנא יתירא קא חשיב. רש"י סוף פ"ק דנזיר [דף ח']. ועיין לקמן:
בית טריגון. פי' הר"ב שיש לו ג' זויות כו'. וה"ה בית שיש לו שתי זויות או חמש. בת"כ תניא ובפ' גט פשוט דף קס"ד מייתי לה. וקרי לשל שתים דיגון. ולשל חמש פנטיגון. ופירש"י דיגון. פינות שתים. מצד אחת עגול וצדו אחת יש לו שתי פינות. עד כאן [ונ"ל גם לשון דיו שבלשון יון הוא שתים. כמ"ש הר"ב בריש פ"ב דערובין. ושוב מצאתי כן בערוך ערך הין. וכתב עוד שגין לשון פינה. בלשון יון שקורין לפינה גיניאה. וכן מפרש פינטגין שחמש בלשון יון פינטו] וכתב מהר"ם תימה לי אמאי לא קתני נמי הכא. ובשלמא דיגון לא אצטריך. דכיון דקתני טריגון אינו מטמא. כ"ש דיגון. אבל קשה לתני פנטיגון דהוה רבותא טפי. דאע"ג דאיכא למ"ד שיש בכלל חמש ארבע גבי ציצית ומחייבין לה בציצית כמו בעלת ד'. הכא לא אמרי' הכי. לכן נ"ל דפלוגתא דתנאי הוא. דכי היכי דפליגי בהא גבי ציצית בפ"ב דזבחים [דף י"ח] וס"פ הקומץ רבה (דף ל"ו) ובפ' התכלת (דף מ"ג). ה"נ פליגי הכא בנגעים. דתנא דמתני' ס"ל דבעל חמש מטמא בנגעים ולתנא דברייתא לא מטמא. ואין להקשות דבשלמא התם אתרבי ליה מאשר תכסה בה. אבל הכא ליכא ריבויא. די"ל דהכא נמי אמרינן בעלת חמש. מדכתיב קירות תרי זימני. וכתיב נמי קיר. דכתיב (ויקרא י"ד) ומראיהן שפל מן הקיר. עכ"ל. אבל הרמב"ם בפי"ג מהט"צ העתיק בעל חמש. ולא העתיק בעל שתים. ואפשר משום דבמכ"ש אתיא:
או באסקריא. הר"ב העתיק ובאסקריא. ופירוש הוא תורן הספינה. וכן הוא לשון הר"ש. וכיוצא בזה בברייתא פ"ז דנזיר דף נ"ה. הנכנס לארץ העמים כו' בספינה ובאסקריא. ופירש רש"י כלומר בספינה גדולה שיש בה אסקריא. וקרי לה הכי על שם אסקריא שבה. דהיינו תורן. וקרוי
) פושט בלע"ז ע"כ. ואף הרמב"ם גירסתו ואסקריא. אלא שמפרש דקאי אדלקמיה. על ארבע קורות. שהבנין שעל ארבע קורות בלתי מחובר לארץ. נקרא אסקריא. ואפשר לי לקיים גירסת הספר. לא מיבעיא להרמב"ם. אלא אף להר"ש והר"ב. ויהיה בנין המצפה שעושין על התורן שיעמוד עליו הצופה. ושפיר קתני או. [ומ"ש הר"ב ויש ספרים כו' ובלשון מקרא כו' בדברי הימים ב' ב' ט"ו]:
על ארבע קורות. לשון הר"ב שהיה הבית בנוי על גבי הקורות. ולשון הר"ש שיש אויר תחת הקורות וכותלי הבית בנויים על גבי הקורות. ע"כ. וכלומר שהקורות בולטות. כגון מן עלייה. ועליהן בנוי בית. ולשון הרמב"ם פי"ד מהט"צ שם או תלוי על ארבע קורות. ומהר"ם פירש דקורות היינו שהם רחבים וראויין לעמוד בלא נעיצה בקרקע. ולא קרינן ביה בבית ארץ. אבל עמודים דלק' שאינן רחבין אינן מתקיימים בלא נעיצה. א"נ דד' קורות שלא כנגד הזויות ודלקמן הן כנגד הזויות וכתב שפי' קמא ניחא טפי ועיין לקמן:
אפילו על ארבעה עמודים. לשון הר"ב שהעמודים מחוברים בארץ והן נחשבים ד' זויות לבית והגג עליהם וכו' וכך הוא בפירוש הרמב"ם ודברי תימה הן דהא לקמן תנן אין הבית מיטמא בנגעים עד שיהיה בו אבנים וענים ועפר וכאן אין כותל כלל אבל בנא"י שבפירוש הרמב"ם כתוב ועליהן בית בנוי כו'. וכך הם דברי הר"ש העתיק לשון ת"כ. להביא בית הבנוי על העמודים. ומפרש וז"ל על העמודים. הם עמודים זקופים ונעוצים בארץ זה אצל זה. שאין אויר מפסיק תחת הכתלים שהבית בנוי עליהם. ומיהו מדקתני מתניתין על ארבע עמודים. משמע דלא חיישינן מאויר שתחת הכתלים. אלא מזויות הבית. שלא יהא אויר תחתיהם דאותן ד' עמודים כנגד זויות הבית ע"כ ועיין לעיל:
בית שאחד מצדדיו מחופה בשיש כו' טהור. אמר ית' ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית הורה בזה שהוא נבנה מאבנים ועצים ועפר ואז יטמא. הרמב"ם. שאף ע"פ שבתחלה נאמר ונתתי נגע בבית סתם נלמד במדת דבר הלמד מסופו שאינו מדבר אלא במה שכתב בסופו ונתץ וגו'. ולא בבית הבנוי מענין אחר ועיין בסמוך בדבור עד שיהא כו':
ואחד בעפר. ה"נ ה"מ למתני וצדו אחד [עצם] וצדו אחד ברזל אלא תנא ושייר. מהר"ם:
ועפר. כדכתיב בקרא ואת כל עפר הבית ואין זה גושי עפר אלא הוא מגובל ונעשה טיט כענין שנאמר (ויקרא י"ד) ועפר אחר יקח וטח את הבית. ולשון הרמב"ם בפירושו מאבנים ומעפר ומסיד וסיד א"א לומר כדפי' הר"ב והרמב"ם במ"ו דסיד לא הוי עפר. וע"ק דהשמיט עצים לכן נ"ל שהוא ט"ס וצ"ל מאבנים ומעצים ומטיט:
עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר. פירש הר"ב דכתיב את אבניו את עציו ואת כל עפר הבית וכן נראה מל' הרמב"ם דלעיל. ואיכא למידק מנלן עד דאיכא לכולהו. דדלמא כי איכא חדא נמי תסגי וקרא לגופיה אצטריך. לומר שכל אחד מאלו מתטמא בנגעים ובעי נתיצה. והר"ש הביא ברייתא דר' ישמעאל אומר בי"ג מדות כו' דבריש ת"כ. דתניא דבר הלמד מסופו כילד ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. משמע בית שיש בו אבנים ועצים ועפר מיטמא. יכול אף בית שאין בו אבנים ועצים ועפר. ת"ל ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית דבר הלמד מסופו שאין הבית מיטמא עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר ע"כ. ובעניי לא יכולתי לעמוד על למוד זה דבשלמא אם בא ללמד שלא ליטמא שום בית שאינו נבנה בשום אחד מאלו. אתי שפיר דאע"ג דונתתי נגע בבית סתם כתיב ואיכא למימר דמשיש או לבנים או סלע או גוש עפר נמי בכלל. למדנו מסופו דגבי נתיצה כתיב אבניו ועציו ועפרו דדוקא הני ואחריני לא אבל לומר דבעינן עד שיהו שלשתן זו לא שמענו דהא איכא לפרושי דקרא קמ"ל דכל אחד משלשתן ראוי ליטמא בצרעת ובעי נתיצה. ובעל קרבן אהרן בתחלת חבורו על פי"ג מדות שקראו מדות אהרן. כתב על ברייתא זו יכול אף בית שאין בו אבנים ועצים ועפר או או קאמר דאי לית ביה דבר מאלו היכן נראה הנגע. אלא שאין בו האחד מהם קאמר וא"כ הכתוב סתום כי לא ידענו מאיזה בית מדבר אם בנוי מאבנים ועצים ועפר או באחד מהם די ובאמרו בסופו ונתץ את הבית את אבניו וגו' ואע"פ שבא לומר שהאבנים ועצים והעפר כולם מקבלים טומאה וטעונים נתיצה אגב אורחיה למדנו שכיון שהוצרך לומר אבניו ועציו ועפרו משמע שלא אמר בית אלא על הבית שיש בו אבנים ועצים ועפר. ע"כ. ולא הבינותי זה כלל היאך מצינו למדין מסופו שיהא צריך לשלשתן ביחד. דבשלמא ללמוד שאין שום דבר אחר מיטמא בנגעים משתמע שפיר. כיון דלא כתבה תורה לנתוץ אלא אלו שזכר. ש"מ דשום דבר אחר אינו ראוי לקבל טומאת נגעים. אבל שנוכל ללמוד דלבעי כל אלו השלשה ביחד אגב דכתב התורה לאלו השלשה. שבהכרח הוצרכה לכתבן ללמד על עצמן שהם טעונים נתיצה שמקבלים טומאת הנגע. זה לא ידעתי מנין לנו ללמוד כן. וכן מה שהניח וכתב דהא דקתני יכול אף בית שאין בו אבנים ועצים ועפר או או קאמר דאי לית ביה דבר מאלו היכן נראה הנגע גם אלו דברי תימה הן דכיון דאכתי לא למדנו למעט שום דבר מטומאת הנגע מאי מתמה היכן נראה הנגע. בכל דבר שבעולם שממנו נבנה הבית. איכא למימר שיהא נראה בו הנגע. ודלמא הכי קאמר יכול אף בית שאין בו אחד מכל אלו. והא ודאי דלחצתו לפרש כן מאי דקשיא לי דאי תימא דהוי אמינא דר' ישמעאל ללמוד על בית שאין בו אחד מכל אלו. א"כ אף מסופו לא למד אלא להוציא דבר שאין מכלל אלו השלשה אבל שצריכים כל אלו הג' ביחד לא למדנו ולכך מפרש בענין שלא נסתפק ר' ישמעאל על הדבר שאינו מכלל אלו הג'. וא"כ ספקו אי בעי שלשתן. ואי תסגי באחד. ומש"ה כי מייתי קרא דבסופו הרי שבא ללמד דלבעי שלשתן. זה ברור שמפני הלחץ זה הדחק שאמרתי הוצרך לפרש כן. אבל נשאלהו ויודיענו כיון שבא לנו הספק ולא ידענו באיזה בית מדבר הכתוב. למה לא נהיה בכלל הספק כל בית שבעולם. אפילו של שיש ולבנים צור וגושי עפר. אלא שהאמת הוא כך שהכל בכלל הספק. והדרא קושיין לדוכתא מהיכא אתי לן ללמוד מסופו שיהא צריך לכל שלשתן. וראיתי לבעל מדות אהרן עצמו. שבתחלת דברי ר' ישמעאל כשמסדר הי"ג מדות אחת לאחת קודם שמפרשן לכל א' וא'. כיצד וכיצד כו'. דמפרש על מדת דבר הלמד מסופו. במשל. התורה אמרה ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם. ושם בית יכלול ב' מינים או ג'. או בית העשוי מנסרים או מיריעות. או בית בנוי מאבנים ועצים ועפר. ולא ידענו באיזה מין מאלו מדבר. או אם מדבר מכולם. לזה נמסר לנו בסיני שנלמוד זה מהדינים הנאמרים על זה הבית לבסוף. רצוני על חלקי ואישי הבית. ולזה כשהוא אומר ונתץ את עציו וגו'. בזה נלמוד שאין זה מדבר אלא בבית בנוי מאבנים ועצים ועפר. עכ"ד. הרי שהוא עצמו מפ' שהספק נופל על כל בית ואפי' שאינו משום א' מאלו הג'. ושמה שלמדנו מסופו הוא שלא יהא אלא מאלו הג'. אבל שיהיו צריכים אלו הג' ביחד. זו עדיין לא שמענו. והנה עוד לו לבעל מדות אהרן בפירושו להברייתא כיצד ונתתי נגע וגו'. ת"ל ונתץ וכו'. כתב וז"ל או נאמר שביאר זה באומרו הבית. שהיה די שיאמר ונתץ את עציו וגו'. כי בבית הוא מדבר. אלא ודאי שכיון לומר שהבית הנזכר אינו אלא הבנוי מאבנים ועצים ועפר. עכ"ל. ועל זה נפלאתי יותר. דמכיון דמיתורא דהבית למדנו זה. א"כ היאך מצאנו ידינו ורגלינו לומר שזו היא מדת דבר הלמד מסופו. והרי מקרא מלא הוא ביתור תיבת הבית ולא מדה משום מדה כלל. אבל מה שנ"ל בזה. דאה"נ דממדת דבר הלמד מסופו לא למדנו. אלא שאין בית האמור בונתתי נגע צרעת. אלא האמור בסופו בונתץ שזכר אבנים ועצים ועפר. ולא למדנו עדיין כלל שיהא הכתוב מצריך שיהיו שלשתן ביחד בדוקא. והכי קתני יכול אף בית שאין בו אבנים כו'. כלומר שאין בו גם אחד מכל אלו וקאמר ת"ל ונתץ וגו'. דבר הלמד מסופו. שאין הבית מטמא עדשיהא בו אבנים ועצים ועפר. ר"ל שנלמד מסופו שאינו מטמא עד שיהא בו אלו המנוי'. אבל בשום דבר אחר מאלו אינו מטמא. ולא באנו לומר שיהו בו כל אלו שזה ודאי לא למדנו כלל ממדה זו ולא בא ללמד על זה אלא למדנו שאלו יהי' בו ולא שום דבר אחר. כלומר ששום דבר אחר אינו ראוי לקבל טומאת נגעים. ומכ"ש לגי' שבת"כ לבעל מדות אהרן דל"ג עד שיהא בו כו' וגרס אלא א"כ יש בו כו' דודאי דלא משמע מיניה דבעי למימר כלל שיהיו בו כל אלו דוקא ביחד. זהו מה שנראה בעיני ברור בפי' הברייתא הזאת. ומעתה שלא למדנו אלא שאין דבר אחר מיטמא בנגעים אלא אלו השלש. נשאר עלינו החובה דא"כ מנין לנו הא דתנינן עד שיהא בו אבנים ועצים ועפר. ובמשנתנו לא נוכל לפרש. אלא עד שיהיו שלשתן ביחד. לפי שזה שאין דבר אחר מיטמא אלא אלו כבר תנא לה ברישא בית שאחד מצדדיו מחופה בשיש וכו'. וא"כ מנלן הא. כיון דמהמדה זו לא למדנו כן. ואומר אני שברויתא אחרת נשנית בת"כ וממנה למדנו זה. וכך היא שנויה בפ' מצורע ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית. מלמד שאין הבית מיטמא בנגעים עד שיהיו בו אבניו ועציו ועפר. וכמה אבנים יהו בתוכו. ר' ישמעאל אומר וכו'. הרי שזו הברייתא היא שנויה התם במקום משנתנו ממש. ולא כיון התנא באמרו מלמד שאין הבית כו' למדה זו דדבר הלמד מסופו. ולא לשום מדה מן המדות. וז"ל בעל קרבן אהרן מלמד וכו'. דבאמרו ונתץ את הבית לא היה צריך לומר. מהו אשר יתוץ. דסתם בית אבנים ועצים ועפר (הוא). ע"כ. וזה סותר ג"כ פי' עצמו שבמדות אהרן. בפירושו על המדה עצמו דנסתפקו אם של יריעות ונסרים. ועוד תקשה ליה משנתנו דקתני בהדיא דשל שיש ולבנים כו' טהור. משמע דאצטריך למתני דה"א דטמא. והשתא אם הוא ה"א. דלמא האמת הוא כן. אלא ודאי קרא אשכח ודרש. והיא היא המדה דדבר הלמד מסופו שלמדנו ממנה. דאין דבר אחר מיטמא אלא אלו. והכא דדריש דבעי שלשתן ביחד. הפי' הוא כאותו פי' עצמו שכתב במדות אהרן בברייתא דכיצד דלעיל. וכתבתיו ג"כ למעלה זה הפי'. והוא דמיתורא דהבית קדריש הכי דלא אצטריך למכתב כלל אלא ונתץ את אבניו וגו'. דבבית קא מיירי אלא לומר שהבית הוא זה דוקא. שנאמר עכשיו באבנים ועצים ועפר. אלא שהוא מפרש זה במדת דבר הלמד מסופו בעצמה. וזה א"א בשום פנים. דלמדה א"צ שום יתור. אבל המדה נדרשת לענין שאין דבר אחר מיטמא אלא אלו. ויתורא דקרא להכי הוא דאתא. לאשמעינן דעד שיהא. כלומר שיהו שלשתן ביחד דוקא. ודיקא [נמי] (הכי) דהכא קתני אבניו ועציו בלישנא דקרא ואלו התם קתני אבנים ועצים. דהתם לא אתי אלא למדרש שאין דבר אחר מיטמא אלא אלו. והכא אתי למימר שיהו שלשתן יחד בזה הבית הנטמא. וזולת זה אינו טמא כלל. דאין לפרש דדייק למנקט אבניו ועציו ולא של חברו. כדדייקינן בקרא במתני' ב' פ' דלקמן [בפי' הר"ב]. ואי למינקט לישנא דקרא. א"כ לעיל נמי ה"ל למנקט הכי. אלא שבמכוון נקט לעיל אבנים ועצים דהיינו בעלמא. והכא נקט אבניו ועציו דאהך בית מהדר. וללמד דבעינן שיהיו שלשתן ביחד דוקא. דוכן נמי דייקא הגי' (דלבעל קרבן אהרן) דגרסי' בברייתא לעיל אא"כ יש בו אבנים וכו'. והכא גרסי' עד שיהא בו כו'. ברוך החונן לאדם דעת:
וכמה אבנים יהו בו. בת"כ יכול עד שיראה בשני כתלים ת"ל ומראיהם שפל מן הקיר אפי' בכותל אחד יכול אפילו על אבן אחת. ת"ל וחלצו את האבנים. אין פחות משתי אבנים דברי ר"ע. ר' ישמעאל אומר וחלצו את האבנים. אין פחות משתי אבנים. מנין אפילו לא נראה. אלא על אבן אחת. ת"ל ומראיהן שפל מן הקיר אפילו על אבן אחת. ולפיכך הוצרך רבי ישמעאל ד'. שיהא כל כותל מכתלי הבית ראוי לנגעים. וזה בעצמו טעמו של רבי עקיבא שהצריך ח':
פצים פי' הר"ב לשון סדק וקרע כמו הרעשת ארץ פצמת'. תהלים ס' פ"ד. וכתיב וקרע לו חלוני (ירמיה כ"ב י"ד) תרגום ופצים ליה כיון. כשקורעים בכותל לעשות פתח ומשוין הבנין משני צדדין השווים נקרא פצים. הר"ש. [ובסוף פ"ח דשבת מפרש הר"ב לפצים בענין אחר וע"ש]. וכתב עוד הר"ש ושיעור האבנים. אין מפורש במתני'. אבל בתוספתא קאמר רשב"א. משאוי שנים:
וקירות המתיצה. פי' הר"ב של חצרות גנות ופרדסים כו'. וכ"כ הר"ש. ודוחק בעיני. שהקדים לשנותי קירות האבוס דשל בהמה. והרמב"ם מפ' קירות המחיצה. הוא תקרה ולא נעשה לדירה. ואמנם נעשה להיות צל לאשר תחתיו מהבהמות מהשמש ע"כ. ומהר"ם כתב נ"ל דגרסי' קירות המחצה מלשון ותהי המחצה. לשון חלוקה. דבת"כ גרסי' בקירות הבית ולא בקירות המגורה מלשון נהרסו ממגורות (יואל א' י"ז) והם אוצרות תבואה. והיינו קירות המחצה דמתני'. שדרך לעשות באוצרות תבואה חלוקות הרבה בין חטין לכוסמים לשיפון לשעורים ולשבולת שועל. ואף בין תבואה לתבואה דמינה. דפעמים זו טובה מזו. להכי גרסינן המחצה. ועוד דאין זה לשון קירות המחיצה. דלשון קירות. הם מחיצות. וא"כ מאי האי קירות המחיצה. והלא קירות ומחיצות אחד הן עכ"ל. אבל הר"ש העתיק דבת"כ קתני בה תרווייהו. קירות המחיצה. וקירות המגורה. וכן הוא בת"כ שבידינו:
ירושלים. פי' הר"ב שלא נתחלקה לשבטים. בפ"ק דיומא דף י"ב. ופי' לשבטים לשבט יהודה ובנימין. כאידך מ"ד התם דס"ל דיהודה ובנימין הי' להם חלק בירושלים. ותנא דידן סובר דלא נתחלקה להם. אלא יד כל ישראל שוים בה. ותמהו התו' [ד"ה ירושלים] דבפרק איזהו מקומן [משמע] דקרן מזרחית דרומית לא היה לו יסוד לפי שלא היה בחלקו של טורף (כדפי' הר"ב במ"ד. ועוד בסוף מ"א פ"ג דמדות) וא"כ למ"ד לא נתחלקה. מאי שנא דשאר מקומות של מזבח היה להם יסוד. ומזרחית דרומית לא היה לו יסוד. ואין לתרץ דלדידיה היה לו יסוד מכל צדדיו. דא"כ אל יסוד מזבח העולה. מאי עביד ליה. דמשמע שיש ליתן אותו במקום שיש לו מכלל דאיכא דוכתא דלא היה לו יסוד. וי"ל הכי גמירי שלא לעשות יסוד למזרחית דרומית כדכתיב הכל בכתב. ע"כ. ואם תרצו מתניתין דמדות (שהיה) [שלא היה] לו יסוד כו' דאתיא ככ"ע. אכתי תקשה אמאי כי שאלו בגמ' דאיזהו מקומן דף נ"ג מאי טעמא והשיב ר' אליעזר לפי שלא היה בחלק של טורף. וכל אותה סוגיא הכי רהטא. ומייתי התם נמי תרגום באחסנתיה יתבני מדבחא א"נ מקדשא. וכמו שהעתקתי שם בס"ד. ואמאי שבקינן למימר טעמא אליבא סתמא דמתני' דהכא. ושם ביומא דלמ"ד נתחלקה לשבטים. ירושלים מיטמא בנגעים. חוץ מן המקומות המוקדשים שבו. שהוא המקדש וב"כ ובתי מדרשות. ותו דבפ"ז דב"ק דף ע"ב פירשו הטעם. דאע"ג דנתחלק חזרו וקנו אותן המקומות. כדי שיהא לכל ישראל חלק בהן משא"כ ירושלים אם מתחלה נתחלקה. למה חזרו וקנו אותה. ע"כ. אלא ודאי דלהכי מפרש אליבא דמ"ד נתחלקה. דהכי הלכתא. ודלא כמתני' דהכא. ונ"מ דירושלים חוץ מדברים המוקדשים שבה מיטמאין בנגעים. וקשיא על הר"ב דכיון דמכרש בזבחים ובמדות אליבא דמ"ד דנתחלקה. ה"ל לכתוב בכאן דאין הלכה כסתם משנה. וכן הרמב"ם שפוסק כסתם משנחנו בפי"ד מהט"צ [הלכה י"א] ומשום שלא נתחלקה לשבטים. תקשה לי' נמי סוגיא דזבחים דנסב' אליבא דמ"ד נתחלקה. ומיהו תו אשכחן סתמא אחרינא במתני' ז' פרק בתרא דערכין. דירושלים אין בית חלוט בה. וטעמא דלא נתחלקה לשבטים. כמ"ש שם. וצ"ע:
כנגע נראה לי בבית. אפילו ת"ח ויודע כו'. דאי אינו יודע. מהיכי תיתי שיאמר נגע נראה לי והא לא ידע. וא"ת למה אסרה התורה מלומר נגע. והלא עד שיאמר הכהן טמא. עדיין אין כאן טומאה. כדתנן ברפ"ג. והרא"ם כתב בשם רבותיו. דכיון דבדבורו לא יוכל לשפוט. הלכך לא יאמר בלשון ברור. ע"ד אמרם. ולמד לשונך לומר איני יודע. ולי נראה מפני דרך ארץ שצריך לנהוג עם הכהן כו'. א"נ שלא ימהר הכהן ויגזור טומאה. ע"כ. וג"א כתב. משום דובר שקרים לא יכון. דהא כל זמן שלא נזקק הכהן לאו נגע הוא. ואיך יאמר נגע כו'. וכתב בעל קרבן אהרן. דלא דק בזה. שהכהן אינו עושה אותו נגע. אבל הטומחה עושה בו. וקודם שיבא הכהן. נגע הוא. ע"כ. ואפשר לתרץ שכשיאמר נגע. המכוון ממנו מה שקוראין נגע. והיינו נגע טמא. ומכיון שעדיין אינו טמא. הרי דובר שקרים. ולי נראה בהפך. דלהכי הקפידה התורה מלומר נגע. כדי שלא לפתוח פיו לשטן לו כדדרשינן בפרק מי שמתו (דף י"ט) מאמרו שמעו קציני סדום וגו' הרי אפשר שיחזור ויכהה טרם בוא הכהן. ולכל הטעמים נראה לי שבכל הנגעים הדין כך. שלא יאמר נגע עד שיטמאנו הכהן. ואפילו את"ל דאין הדין הזה. אלא בנגעי בתים. וכן הרמב"ם לא כתב שיהא נוהג גם בשאר הנגעים. י"ל דנגעי בתים הואיל וקודמין בזמן כדלקמן לכך הקפידה התורה ביותר. משא"כ בשכבר בא עליו נגע הבית כשאח"כ בא עליו נגע בגדיו. וכן גופו שוב לא הקפידה בכך:
וצוה הכהן ופנו את הבית. אפילו חבילי עצים וכו'. וכן הוא בנוסחת מהר"ם ז"ל ובמשניות ישנים מנוקדים:
אפילו חבילי עצים. כתב הר"ב. והא דכתיב ולא יטמא כו' לאשמעינן דכלים דהוו מעיקרא נמי מיטמו. אי שביק להו. בת"כ. ולא יטמא כל אשר בבית. מה ת"ל לפי שמצינו. (בפ' דלקמן משנה ט') בנכנס לבית המנוגע שאינו מטמא בגדים עד שישהה בכדי אכילת פרס. יכול אפילו היו שם כלים מקופלים ומונחים על כתפו כלים מקופלין ומונחים בתוך הבית. יכול לאיהו טמאים עד שישהו כדי אכילת פרס ת"ל ולא יטמא כל אשר בבית. מיד. כלומר דלהכי מפנה. שהרי לא יכול להציל. שמיד יהא נטמא. ואפילו לא ישהה כדי אכילת פרס:
ואפילו חבילי קנים. דלא תימא עצים דוקא. דחזו לעשות מהן כלים [שסתמן מקבלים טומאה. אבל קנים מה שעושים מהם כלים מן הסתם אין מקבלים טומאה כמו כוורת הקנים דרפט"ו דכלים. ורפ"ח דאהלות. וכן מחצלת הקנים דספי"ז דכלים. ואע"ג דתנן נמי התם שפופרת הקנה הרי לריך שיוציא את כל הככיי כדתנן התם ולפיכך מסתמא מהקנים אין עושים כלים שמקבלים טומאה [וה"א] דא"צ פינוי. הואיל ואף סופן אינן רגילין שיהו באין לכלל קבלת טומאה קמ"ל. נ"ל]:
אם כך על של רשע. ל' הר"ב שהנגעים באים על לה"ר. וז"ל הרמב"ם שראיית הלרעת הנזכרת בתורה אמרו שהוא (עונש) בעבור לה"ר. כי יפרד מן האנשים וירחיקו אותו מהיזק לשונו. ויתחילו בביתו. ואם חזר בו מוטב. ואם לאו ובא במצעות והוא אומרו בכל מלאכת עור. חזר בו מוטב. ואם לאו יבואו בבגדים. ואם לא חזר בו עדיין. יבא לגופו ועל עור בשרו. וזה על דרך המוסר והתוכחת. הלא תראה שהם דברים בלתי טבעיים. ואינן חלאים טבעיים בשום פנים. לפי שהבגדים והבתים הם חומר דומם. שלא יקרה בהן צרעת (והם על דרך נס. כמו מי סוטה. ואינם אלא דברים חוץ מהטבע. לפי שהבתים (והבגדים) אינם נעים ונדים מאליהן. וכל מה שאירע בהם מהמקרים. אינו צרעת) אלא בקריאת התורה על הדמיון. אשר זכרנו. וכן נגעי אדם. תראה שישים הנתקים צרעת. והוא חולי הנקרא חולי השועל. ויטהר הצרעת כאשר הפך כולו לבן. הוא תכלית הצרעת והיותר גדולה והיותר חזקה. ואמנם הם ענינים תוריים לפי מה שזכרנו. ולזה השרש נקרא רשע. ע"כ:
אלא עומד על פתח הבית וכו'. כלומר בסמוך לפתח הבית. לא על האסקופה שבפתח הבית. דא"כ תחת המשקוף הוא עומד. ואנן ילפינן מדכתיב מן הבית עד שיעקר מכל הבית. כדכתב הר"ב ובת"כ הכי תניא עומד בצד השקוף ומסגיר ומייתי לה נמי הכי בגמ' פ"ק דחולין דף י' ובפ"ז דנדרים דף נ"ו ומרמי לה רמי אמתני' ה' דהתם דמשמע מינה דמן האגף ולחוץ לא הוי בכלל הבית. והכא עד שיעקר לגמרי ואפי' מן האגף ולחוץ צריך שיצא מכל עובי המפתן ומשני שאני הכא דכתיב מן הבית עד שיצא מן הבית כולו מכל הלין בעומד על הפתת דתנינן בסמוך לפתח קאמר ומצאנו בל' הקדש על שהוא סמוך. כדתנן במ"הפי"א דמנחות ולקמן בפ' בתרא מ"ה כתב הר"ש לשון תוספתא והכהן מניח ידיו על המצורע ופי' שהוא כמו ועליו מטה מנשה. כלומר אצל המצורע תחת ידיו:
אם פשה. עיין בסוף פרקין:
מכל מקום. פי' משום מקום. מהר"ם. ומצאנו כן בכתובים. ולא יעיר כל חמתו. תהלים ע"ח. אין לשפחתך כל בבית. מלכים ב' ד' [לא תעשה כל מלאכה בי' דברות]:
לא אחת תחת שתים. ולא שתים תחת אחת. בת"כ ולקחו אבנים. אין פחות משתי אבנים. והביאו אל תחת האבנים אין פחות משתים:
אלא מביא שתים תחת שתים תחת שלש וכו'. ל' הרמב"ם פט"ז מהט"צ (הל' ג') ויש לו להביא שתים תחת שלש. כלומר דתו לא הקפידה התורה מכיון שמביא שתים. ובמשניות ישנות מנוקדים הגירסא אלא מביא שתים תחת שתים שלש תחת שלש ארבע תחת ארבע. אבל בנוסח' מהר"ם כנוסחת הספר. ובת"כ שהעתיק הר"ש משובשת הגי' ובת"כ שבידינו כמו שהיא במשנתנו ומסיים וארבע תחת שלש תחת שתים:
שניהן קוצעים שניהן מביאין את האבנים. כתב הר"ב שניהם קוצעים ל' ואת הבית יקציע לא דמהכא ילפינן דשניהם מחוייבין דהא יקציע ל' יחיד הוא אלא ענין קוצעים מפרש ליה וכדדייק לכתוב ל' ואת כו'. אבל דהחיוב על שניהם נראה דילפי' ליה מדכתיב ושפכו את העפר אשר הקצו דהקצו ל' רבים. ודשניהם חייבי' להביא האבנים כתב הרמב"ם מדכתיב ולקחו אבנים אחרות וכי תימא אכתי הא כתיב יקציע ל' יחיד. וכן נמי כתיב אחר חלץ ל' יחיד. הא דריש בת"כ אחר חלץ. למעוטי שאם היה כותל סמוך לאויר פי' הר"ש שהכותל מפסיק בין בית לחצר או בין בית לגינה שאין בעל החצר ובעל הגינה מסייע לבעל הבית:
בא בסוף שבוע ורחה אם חזר כו'. דהא דכתיב ואם ישוב וגו' אחר חלץ וגו'. ילפי' בת"כ בג"ש שיבה שיבה מדלעיל ושב הכהן. [ואם ישוב הנגע. מה שיבה האמור להלן בסוף שבוע] ה"נ בסוף שבוע:
אם חזר ונתץ. כדכתיב ואם ישוב הנגע וכו' והא דכתיב ובא וגו' והנה פשה. לא שצריך שישוב הנגע ויפשה. אלא או הא או הא קאמר. ואצטריך לפשה לעומד בראשון כמו שאכתוב בר"פ דלקמן בס"ד [ד"ה עמד בראשון]:
אל מחוץ לעיר. ואפילו אינה מוקפת חומה. כמ"ש במ"ז פ"ק דכלים [ד"ה שמשלחין]:
הפשיון הסמוך כל שהוא והרחוק כגריס. בסוף שבוע ראשון כתיב הנה פשה הנגע בקירות הבית ודרשינן בת"כ והנה פשה. זה פסיון הסמוך כל שהוא. מנין לרבות את הרחוק ת"ל בבית. יכול כ"ש ת"ל נגע. נאמר כאן נגע ונאמר להלן נגע מה נגע האמור להלן כגריס אף נגע האמור כאן כגריס ופירושא דקרא והנה פשה על הנגע הנזכר. בכל שהוא. ואם הנגע בקירות הבית פשה. רחוק ממקום הנגע עצמו. הואיל ופשה שיעור נגע הנזכר להלן בנגעי אדם שהוא כגריס. וצוה הכהן וחלצו וגו'. ועמ"ש בזה לקמן:
והחוזר בבתים כשני גריסין. בת"כ אם ישוב הנגע ופרח בבית. משל חזר איש פלוני למקומו. כשיחזור הנגע לאותם האבנים. אין לי אלא מקומו מנין לרבות את כל הבית ת"ל בבית. יכול כגריס. נאמר כאן נגע ונאמר להלן נגע. מה נגע האמור להלן כשני גריסין. אף נגע האמור כאן כשני גריסין. וה"פ דקרא אם ישוב הנגע והיינו במקומו שזהו שיבה משל חזר כו'. והדר קאמר ופרח בבית והוא שלא במקומו בכל מקום הבית. אם הוא הנגע כשיעורו שבנגעי בתים שהוא שני גריסין הוי חזרה ונתץ. וא"ת ובשני גריסין נמי לא תסגי דהא כתיב ופרח. דמשמע שישוב הנגע ויפרח ג"כ דהיינו שיפשה הא בעינן למדרש הכי בת"כ. ולא סליק לן. דאית לן ג"ש צרעת ממארת דהכא מצרעת ממארת דבבגדים. מה להלן טימא את החוזר אע"פ שאינו פושה. אף כאן טימא את החוזר אע"פ שאינו פושה (ואע"ג דשניהם גבי ופשה כתיבי. קרבן אהרן) א"כ למה נאמר ופרח. ללמד שאפי' פרח ממראה למראה מירקרק לאדמדם. או בהפך כדכתב הר"ב במ"ז פ"ג ונראה שלא בלבד בחזרה אלא ה"ה לפסיון וצרוף. והיינו דהרמב"ם לא כתב בחבורו בפי"ד מהט"צ (הל' ב') אלא דמצטרפין זה עם זה ומכאן הוא שלמד ולא כמ"ש הכ"מ דמבגדים למדו דכיון דלא כתב דין הפריחה שחוזר ממראה למראה ש"מ דעל זה שכתב דין הצרוף הוא סומך. הלכך ודאי דמהכא הוא שכ"כ. ואיכא למידק דהכא דרשינן הנגע מהנגע דבבתים ושיהא כשני גריסין ולעיל דרשי' הנגע מהנגע דבאדם. דסגי בכגריס. ועוד דקרא דלעיל סמוך טפי לקרא דדרשינן מינה שני גריסין. ונפלאתי מבעל קרבן אהרן שלא העיר על זה. ונ"ל דהכא בחזרה על כרחין ליכא למדרש בפחות משיעורו הראשון שאין חזרה אלא כשחוזר הכל אבל כשיחסר ממנו אין זו חזרה. שהרי חסר. אבל בפסיון הואיל וסתם פסיון סגי בכל שהוא אלא משום דברחוק איכא יתורא דהנגע. איכא למימר דתסגי לן אפילו כשיעור נגע הפחות. שהוא כגריס. דהא פסיון הסמוך סגי בכל דהוא:
משנה נגעים, פרק י"ב:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב