משנה נגעים יב ד
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק יב · משנה ד | >>
עצים, כדי ליתן תחת השקוף.
רבי יהודה אומר, כדי לעשות סנדל לאחורי השקוף.
עפר, כדי ליתן בין פצים לחברויא.
קירות האבוס וקירות המחיצה, אינן מיטמאין בנגעים.
ירושלים וחוצה לארץ, אינן מיטמאין בנגעים.
משנה מנוקדת
עֵצִים, כְּדֵי לִתֵּן תַּחַת הַשְּׁקוֹף. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר, כְּדֵי לַעֲשׂוֹת סַנְדָּל לַאֲחוֹרֵי הַשְּׁקוֹף. עָפָר, כְּדֵי לִתֵּן בֵּין פַּצִּים לַחֲבֵרוֹ. קִירוֹת הָאֵבוּס, וְקִירוֹת הַמְּחִצָּה, אֵינָן מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים. יְרוּשָׁלַיִם וְחוּצָה לָאָרֶץ, אֵינָן מִטַּמְּאִין בַּנְּגָעִים.
נוסח הרמב"ם
עצים - כדי ליתן תחת השקוף.
- רבי יהודה אומר: כדי לעשות סנדל לאחורי השקוף.
- עפר - כדי ליתן בין פצים לחברו.
- קירות האיבוס, וקירות המחיצה - אינן מיטמאין בנגעים.
- ירושלים, וחוצה לארץ - אינן מיטמאין בנגעים.
פירוש הרמב"ם
כבר השרשנו שצריך שיהיו בו עצים.
ושקוף - הוא המשקוף העליון מהשער.
ואמר שאפילו חתיכה מהעץ אשר יתקעו בו הנגרין אצל הרכבת המשקוף, זה השיעור הוא אשר יטמא הבית.
וסנדל - הוא רפידה יעשו מאחורי המשקוף, עד שישתווה לשטחו.
ואין אלו השיעורים (מההגעה) [מוגדרים] עד שנאמר בו הלכה כפלוני.
פצים - הוא חצי נדבך האבן או נדבך חצי העץ, וכאשר הושמו בין שני הצדדים ישאר ביניהם חלל ימלאו בו עפר.
וקירות המחיצה - הוא תקרה לא נעשה לחמם, ואמנם נעשה להיות צל לאשר תחתיו מהבהמות מהשמש.
ואמנם היות בתי חוצה לארץ לא יטמאו בנגעים הנה זה לשון התורה, לפי שהתחלת הפרשה "כי תבאו אל ארץ כנען"(ויקרא יד, ב) וגו'.
והיות ירושלים לא תטמא בנגעים, אמרו "ארץ אחוזתכם"(ויקרא יד, לד), וירושלים לא נתחלקה לשבטים ואולם הוא "בית תפילה יקרא לכל העמים"(ישעיה נו, ז):
פירוש רבינו שמשון
כדי ליתן תחת השקוף. כן צריך לכל קיר וקיר:
שקוף מקום שהדלת שוקף ויש מניחין עץ תחתיו:
סנדל לאחורי השקוף. כמו שהסנדל מגין על הרגל כך מניחין עץ לאחורי השקוף להגין ונקרא סנדל והאי שקוף יש לפרש בשל פתח או בשל חלון:
פצים. לשון סדק וקרע. כדכתיב (תהלים ס) הרעשתה ארץ פצמתה וכתיב (ירמיה כב) וקרע לו חלוני תרגום ופצים ליה כוין כשקורעין בכותל לעשות פתח משוין הבניין משני צדדין והשווי נקרא פצים ושיעור האבנים אין מפורש במתניתין אבל בתוספתא קאמר רבי שמעון בן אלעזר משאוי שנים:
אבוס. של בהמה. מחיצה. של חצירות גנות ופרדסים ובת"כ דרשינן בקירות הבית (ויקרא יד) ולא בקירות האיבוס ולא בקירות היציע ולא בקירות המחיצה ולא בקירות המגורה כלומר מגורה מלאה פירות:
ירושלים וחוצה לארץ אין מיטמאין בנגעים בתורת כהנים ממעט חוצה לארץ מדכתיב אחוזתכם ובשילהי מרובה ממעט נמי ירושלים משום דכתיב אחוזתכם וירושלים לא נתחלקה לשבטים ורבי יהודה פליג בתוספתא ואמר אני לא שמעתי אלא בית המקדש בלבד ומפרש בפרק בני העיר (דף כז.) דקסבר ירושלים נתחלקה לשבטים ועוד קאמר התם דבית המקדש לאו דוקא אלא מקום מקודש ואפילו בתי כנסיות שבה אין מיטמאין בנגעים אבל בתי כנסיות דכל ארץ ישראל מיטמאין בנגעים כדתניא בתוספתא [פ"ו] בית הכנסת ובית האשה ובית השותפין הרי אלו מיטמאין בנגעים והיינו טעמא משום דמצו לזבונינהו:
תניא בתוספתא [שם] היציע והאיבוס והמגורה אינן מיטמאין בנגעים ואין מצטרפין עם הנגע ואין הנגע פושה לתוכן וכשהוא נותץ את הבית אין ניתצין עמו העצים והאבני' והעפר מיטמאין בנגעים ומצטרפין עם הנגע והנגע פושה לתוכן וכשהוא נותץ את הבית ניתצין עמו. פי' אין מצטרפין כגון מגורה שבתוך הבית סמוכה לכותל הבית נגע כגריס בכותל חציו כנגד המגורה וחציו כנגד הבית. ואין הנגע פושה לתוכה דנגע ופסיון צריך שיהא הכל כנגד הבית. העצים והאבנים והעפר של בית דאם כגריס נגע על שלשתן מצטרפין. ניתצין עמו דאי כוליה נגע בחד השאר טעונין נתיצה כמוהו:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
עצים - כדאמרינן שאין הבית מיטמא עד שיהיו בו עצים, כמה יהיו בכל כותל וכותל, כדי ליתן תחת השקוף. כך צריך לכל קיר וקיר:
שקוף - מקום שהדלת שוקף עליו, ורגילין ליתן עץ תחתיו:
סנדל לאחורי השקוף - רגילים להניח עץ לאחורי השקוף להגין, ונקרא סנדל, כמו שהסנדל מגין על הרגל. שקוף, נקרא בין של פתח בין של חלון:
פצים - לשון סדק וקרע. כמו (תהלים ס) הרעשת ארץ פצמתה:
קירות האבוס - של בהמה:
וקירות המחיצה - של (חצרות) גנות ופרדסים:
אין מיטמאין בנגעים - דכתיב בקירות הבית, ולא בקירות האבוס ולא בקירות המחיצה:
ירושלים וחוצה לארץ אינן מיטמאין בנגעים - דכתיב (ויקרא יד) בבית ארץ אחוזתכם, וחוצה לארץ אינה אחוזתכם, וירושלים נמי לא נתחלקה לשבטים יב:
פירוש תוספות יום טוב
פצים פי' הר"ב לשון סדק וקרע כמו הרעשת ארץ פצמת'. תהלים ס' פ"ד. וכתיב וקרע לו חלוני (ירמיה כ"ב י"ד) תרגום ופצים ליה כיון. כשקורעים בכותל לעשות פתח ומשוין הבנין משני צדדין השווים נקרא פצים. הר"ש. [ובסוף פ"ח דשבת מפרש הר"ב לפצים בענין אחר וע"ש]. וכתב עוד הר"ש ושיעור האבנים. אין מפורש במתני'. אבל בתוספתא קאמר רשב"א. משאוי שנים:
וקירות המתיצה. פי' הר"ב של חצרות גנות ופרדסים כו'. וכ"כ הר"ש. ודוחק בעיני. שהקדים לשנותי קירות האבוס דשל בהמה. והרמב"ם מפ' קירות המחיצה. הוא תקרה ולא נעשה לדירה. ואמנם נעשה להיות צל לאשר תחתיו מהבהמות מהשמש ע"כ. ומהר"ם כתב נ"ל דגרסי' קירות המחצה מלשון ותהי המחצה. לשון חלוקה. דבת"כ גרסי' בקירות הבית ולא בקירות המגורה מלשון נהרסו ממגורות (יואל א' י"ז) והם אוצרות תבואה. והיינו קירות המחצה דמתני'. שדרך לעשות באוצרות תבואה חלוקות הרבה בין חטין לכוסמים לשיפון לשעורים ולשבולת שועל. ואף בין תבואה לתבואה דמינה. דפעמים זו טובה מזו. להכי גרסינן המחצה. ועוד דאין זה לשון קירות המחיצה. דלשון קירות. הם מחיצות. וא"כ מאי האי קירות המחיצה. והלא קירות ומחיצות אחד הן עכ"ל. אבל הר"ש העתיק דבת"כ קתני בה תרווייהו. קירות המחיצה. וקירות המגורה. וכן הוא בת"כ שבידינו:
ירושלים. פי' הר"ב שלא נתחלקה לשבטים. בפ"ק דיומא דף י"ב. ופי' לשבטים לשבט יהודה ובנימין. כאידך מ"ד התם דס"ל דיהודה ובנימין הי' להם חלק בירושלים. ותנא דידן סובר דלא נתחלקה להם. אלא יד כל ישראל שוים בה. ותמהו התו' [ד"ה ירושלים] דבפרק איזהו מקומן [משמע] דקרן מזרחית דרומית לא היה לו יסוד לפי שלא היה בחלקו של טורף (כדפי' הר"ב במ"ד. ועוד בסוף מ"א פ"ג דמדות) וא"כ למ"ד לא נתחלקה. מאי שנא דשאר מקומות של מזבח היה להם יסוד. ומזרחית דרומית לא היה לו יסוד. ואין לתרץ דלדידיה היה לו יסוד מכל צדדיו. דא"כ אל יסוד מזבח העולה. מאי עביד ליה. דמשמע שיש ליתן אותו במקום שיש לו מכלל דאיכא דוכתא דלא היה לו יסוד. וי"ל הכי גמירי שלא לעשות יסוד למזרחית דרומית כדכתיב הכל בכתב. ע"כ. ואם תרצו מתניתין דמדות (שהיה) [שלא היה] לו יסוד כו' דאתיא ככ"ע. אכתי תקשה אמאי כי שאלו בגמ' דאיזהו מקומן דף נ"ג מאי טעמא והשיב ר' אליעזר לפי שלא היה בחלק של טורף. וכל אותה סוגיא הכי רהטא. ומייתי התם נמי תרגום באחסנתיה יתבני מדבחא א"נ מקדשא. וכמו שהעתקתי שם בס"ד. ואמאי שבקינן למימר טעמא אליבא סתמא דמתני' דהכא. ושם ביומא דלמ"ד נתחלקה לשבטים. ירושלים מיטמא בנגעים. חוץ מן המקומות המוקדשים שבו. שהוא המקדש וב"כ ובתי מדרשות. ותו דבפ"ז דב"ק דף ע"ב פירשו הטעם. דאע"ג דנתחלק חזרו וקנו אותן המקומות. כדי שיהא לכל ישראל חלק בהן משא"כ ירושלים אם מתחלה נתחלקה. למה חזרו וקנו אותה. ע"כ. אלא ודאי דלהכי מפרש אליבא דמ"ד נתחלקה. דהכי הלכתא. ודלא כמתני' דהכא. ונ"מ דירושלים חוץ מדברים המוקדשים שבה מיטמאין בנגעים. וקשיא על הר"ב דכיון דמכרש בזבחים ובמדות אליבא דמ"ד דנתחלקה. ה"ל לכתוב בכאן דאין הלכה כסתם משנה. וכן הרמב"ם שפוסק כסתם משנחנו בפי"ד מהט"צ [הלכה י"א] ומשום שלא נתחלקה לשבטים. תקשה לי' נמי סוגיא דזבחים דנסב' אליבא דמ"ד נתחלקה. ומיהו תו אשכחן סתמא אחרינא במתני' ז' פרק בתרא דערכין. דירושלים אין בית חלוט בה. וטעמא דלא נתחלקה לשבטים. כמ"ש שם. וצ"ע:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יא) (על המשנה) עצים כדי וכו'. ושיעור האבנים, מפרש בתוספתא, משאוי שנים. הר"ש:
(יב) (על הברטנורא) לשבט יהודה ובנימין, אלא יד כל ישראל שוין. וקרן מזרחית דרומית דלא היה לו יסוד, צריך לומר דלאו מפני שלא היה בחלקו של טורף, אלא דהכי גמירי לה כדכתיב הכל בכתב וגו'. וכן סתם לן בפרק ט' דערכין משנה ו'. ובזבחים דף נ"ג ריהטא דסוגיא אליבא דמאן דאמר דנתחלקה, ולדידיה מיטמא בנגעים. וכן פירש הר"ב בפרק ה' משנה ד' דזבחים ובריש פרק ג' דמדות. וצריך עיון:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
ר' יהודה אומר כדי לעשות סנדל וכו' כתב הרמב"ם ז"ל ואין אלו השיעורים כ"כ מקובלים עד שנאמר בהן הלכה כפלוני ע"כ אמנם בפי"ד דהלכות טומאת צרעת פסק כת"ק:
פסים לשון סדק וקרע כמו הרעשת ארץ פצמתה וכתיב וקרע לו חלוני ומתרגמי' ופצים לי'. ופסים כמו פצים. ואית דגרסי פצים בהדיא בצדי:
בפי' רעז"ל צ"ל דכתיב בקירות הבית ולא בקירות האבוס ולא בקירות המחיצה:
בסוף פי' ר"ע ז"ל וירושלם נמי לא נתחלקה לשבטים. אמר המלקט נראה דמתני' דלא כר' יהודה דאיהו סבר נתחלקה בפ"ק דיומא דף י"ב. ובמגלה ר"פ בני העיר (מגילה בדף כ"ו) וכן כתב הר"ש ז"ל דר' יהודא פליג בתוספתא ואמר אני לא שמעתי אלא בית המקדש בלבד ומפ' בפ' בני העיר דקסבר ירושלים נתחלקה לשבטים ועוד קאמר התם דבית המקדש היינו בתים מקודשין ואפי' בתי כנסיות שבה אין מטמאין אבל שאר בתיו כנסיות שבארץ ישראל מטמאים בנגעים כדתניא בתוספתא וכו':
תפארת ישראל
יכין
עצים: צריך לכל כותל וכן להלן גבי עפר:
כדי ליתן תחת השקוף: ר"ל תחת המשקוף [רמב"ם פט"ו מטו"צ. ומצינו דוגמתו באהלות ספ"י]. ונ"ל שזהו הקרש שנותנין וקובעין תחת המשקוף. והוא ארוך ככל רוחב הדלת. וקובעין הקרש הזה בתחתית המשקוף נגד אמצע עובי המשקוף. כדי שכשינעלו הדלת תהי' עליונה של דלת נוקש על עובי הקרש הזה. ויתעכב שלא תתנועע הדלת לפנים או לחוץ. וכשיעור קרש כזה צריך שיהי' לכה"פ בכל כותל:
ר' יהודה אומר כדי לעשות סנדל לאחורי השקוף: היינו שכשהדלת גבוה יותר מחלל הפתח. דאז א"צ לקרש הנ"ל תחת המשקוף. דהרי בל"ז תתעכב הדלת להתנועע לפנים. משום שהמשקוף בעצמו יעכבנו. אבל משום דראש הדלת מגולה לאויר. להכי קובעין בצד החיצון של המשקוף ממעל לראש הדלת בכל רחבו קרש. כדי להגן ראש הדלת מגשם ומטר שלא יתרקב. וגם שלא יזולו הגשמים מתוך הסדק שבינו להמשקוף לתוך הבית. ושיעור זה הוא שפיר מהך דת"ק. דכדי לעכב תנועת הדלת לפנים סגי בחתיכת עץ קטן. בכדי רק שיעכב הדלת בסגרו. אבל שיעורי' דר"י נפיש. דכדי להגן על ראש הדלת צריך שיהיה ארוך ככל רוחב הדלת. ומה"ט נקרא הקרש ההוא סנדל. מדמגין על ראש הדלת כסנדל על ראש הרגל. ורב"א בפירושי' זר זהב שעל התוספתא. כתב שהוא כעין גג קטון שמחברין ממעל להפתח בחוץ בצד המשקוף כדי לעמוד תחתיו בזמן גשמים. וכעין שעושין בזמנינו ממעל לפתחי החנויות [עיין אהלות פי"ד מ"א]. ואולם גם לדברי רבינו אלה מקיל ר"י טפי מת"ק ומצריך שיעורא רבה:
עפר כדי ליתן בין פצים: הר"ש והר"ב פירשו דפצים לשון בקע וסדק הוא. כמו הרעשתה ארץ פצמתה [תהלים ס' פ"ד] וכ"ה בלשון ערבי כמלת שבירה. ולכאורה קשה א"כ איך שייך לומר בין סדק לחבירו הרי בין סדק לחבירו שבכותל מונחים שורות אבנים או קורות שבכותל. ונ"ל דכמו דבמלת גזרו נקראים ב' החלקים שנתגזרו גזרים. וכ"כ בהפעל ויבתר נקראים ב' החלקים בתרים. וכן נקרא הסדק עצמו בקע. והב' חלקים שנבקעו זמ"ז נקראים בקיעים. וכ"כ מצינו גם לחז"ל שקראו לחלקי כלי שנשבר. בשם שברי כלי חרס. כמו כן נקראו החלקים שנעשו ע"י הפצימה בשם פצימין. והיינו חלקי כותל. ונ"ל דמה"ט נקראו גם המזוזות שמזה ומזה לפתח פצימין בלשון חז"ל. וכדאמרינן [ב"ב די"ב א'] פורץ את פצימיו. והיינו משום דבמקום הפתח אין להבית כותל שלם בכל המשך הבית. אלא חלק כותל מזה וחלק כותל מזה. וזהו שפי' גם הרמב"ם הכא. דפצימין היינו נדבכין. משום שכשנבקע הבית. אין רגיל להתבקע רק בין שורה לשורה שבאבני הכותל. או בין קורה לקורה שמשוקעים בהכותל. וקאמר הכא שצריך שיהיה עפר בבית כשיעור שצריך לטוח בו הסדקים שבין שורת אבנים שמסודרין זה בצד זה וזה ע"ג זה בהבית. מיהו לא הזכיר התנא שיעור גודל האבנים כמו שזכר שיעור כמות העץ והעפר. ונ"ל דה"ט משום דלא צריך להזכיר שיעורן. דהרי צריך שיהיה הנגע דוקא בהן. או בהטוח שעל האבנים ממש. וכדמוכח במשנה ג'. וא"כ רוחב כל אבן גריס על גריס. [ורבותינו רצו לומר דשעור כל אבן הוא כמפורש בתוספתא [פ"ז] דרשב"א אומר גודל כל אבן כמשא ב' בנ"א. אולם לפע"ד מדלא הביא הרמב"ם להך תוספתא ש"מ דס"ל לרבינו דמדסתמה מתניתין ולא תני בה שיעורא. על כרחך דרק רשב"א ס"ל הכי. ופליגי רבנן עלי'. ואפשר עוד דשיעור כל אבן היינו כמפורש ריש ב"ב בגויל וגזית. ולהכי לא היה צריך תנא לפרש]:
קירו' האבוס: נ"ל דמדלא נקט תנא כותלי רפת ודיר. ש"מ דלאו משום מדור בהמה אמ"ט בנגעים דזה פשיטא. אלא קמ"ל דאפילו קיר שעשה בתוך חלול הבית שעשוי למדור אדם לתלות בו אבוס של בהמה. ג"כ אין הקיר ההוא מטמא בנגעים [ועל כרחך דמיירי בשהקיר ההוא עשוי באמצע חלול הבית דאי בעומדת סמוך ומחובר לכותלי הבית מבחוץ. הרי גם כותלי הבית בעצמן אמ"ט בנגעים מבחוץ [וכמ"ש בס"ד במראה כהן סי' כ"ט]. ועוד נ"ל דקיר שעשוי לתלות בו אבוס בהמה פשיטא שאמקט"ו נגעים. ורק הכא באבוס שלפני פועלים מיירי [כנדרים דמ"א]. ועומדת הקיר באמצע הבית. וה"ה בכל קיר שבאמצע רווח הבית שעשוי לשאר תשמיש. להניח עליו שום דבר וכיוצא בזה. רק אורחא דמילתא נקט. דכל כותל שאינו עשוי כשאר כותלי הבית להגן מזרם ומטר אמ"ט בנגעים. [ומתורץ בזה קו' רתוי"ט שתמה על שהקדים התנא צורך הבהמה לצורך האדם. מיהו גם בל"ז ל"ק. די"ל לא זו אף זו קתני]:
וקירות המחיצה: נ"ל דקיר הוא כותל עב. כמו שרגילין לעשות למדור אדם. וככל קירות הבית שיש בהן אבנים ועצים ועפר. אבל מחיצה הוא רק דופן דק שעושין באמצע רווח הבית לחציצה בעלמא ולצניעות כדי לעשות לפנים ממנה דברים של הצנע וסתר. ולהכי עושין אותה רק דקה. מדסגי בכך להסתר [ועיין ריש ב"ב]. וקאמר הכא. דכשיש באמצע חלול הבית מחיצה דקה כזו. שעשויי' רק לצניעות. אמ"ט בנגעים. רק דהכא הרי על כרחך מיירי שיש בהכותל אבנים ועצים ועפר. דאל"כ הרי גם קירות הבית בכה"ג אמ"ט בנגעים וכלעיל. אלא הכא מיירי שעשויי' מג' מינים הללו ואעפ"כ מדעשויי' רק לצניעות עשויי' דקה. להכי נקראת קירת המחיצה. קיר מדהיא עבה קצת. ומחיצה ע"ש צרכה. שעשויי' רק לחציצה בעלמא:
ירושלים וחוצה לארץ: דבארץ אחוזתכם כתיב. וחו"ל לא נכלל בשם אחוזתכם. וירושלים נמי. אף שהוא בא"י לא נכללה בשם אחוזתכם. מדקיי"ל דלא נתחלקה לשבטים:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת