משנה נגעים יב ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק יב · משנה ה | >>
כיצד ראיית הבית, "ובא אשר לו הבית והגיד לכהן לאמר כנגע נראה לי בבית" (ויקרא יד), אפילו תלמיד חכם ויודע שהוא נגע ודאי, לא יגזור ויאמר נגע נראה לי בבית; אלא כנגעיג נראה לי בבית.
"וצוה הכהן ופנו את הבית [ בטרם יבוא הכהן לראות את הנגע ולא יטמא כל אשר בבית ואחר כן יבוא הכהן לראות את הבית" (שם) ], ואפילו חבילי עצים, ואפילו חבילי קניםטו, דברי רבי יהודה.
רבי שמעון אומר, עסק הוא לפנוי.
אמר רבי מאיר, וכי מה מטמא לו, אם תאמר כלי עציו ובגדיו ומתכותיו, מטבילן והן טהורים.
על מה חסה התורה, על כלי חרסו, ועל פכו, ועל טפיו.
אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי, קל וחומר על ממונו החביב.
אם כך על ממונו, קל וחומר על נפש בניו ובנותיו.
אם כך על של רשע, קל וחומר על של צדיק.
משנה מנוקדת
כֵּיצַד רְאִיַּת הַבָּיִת. וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת וְהִגִּיד לַכֹּהֵן לֵאמֹר כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת (ויקרא יד, לה). אֲפִלּוּ תַלְמִיד חָכָם וְיוֹדֵעַ שֶׁהוּא נֶגַע וַדַּאי, לֹא יִגְזֹר וְיֹאמַר נֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת, אֶלָּא כְּנֶגַע נִרְאָה לִי בַּבָּיִת. וְצִוָּה הַכֹּהֵן וּפִנּוּ אֶת הַבַּיִת (בְּטֶרֶם יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַנֶּגַע וְלֹא יִטְמָא כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת וְאַחַר כֵּן יָבֹא הַכֹּהֵן לִרְאוֹת אֶת הַבָּיִת (ויקרא יד, לו), וַאֲפִלּוּ חֲבִילֵי עֵצִים, וַאֲפִלּוּ חֲבִילֵי קָנִים, דִּבְרֵי רַבִּי יְהוּדָה. רַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר, עֵסֶק הוּא לַפִּנּוּי. אָמַר רַבִּי מֵאִיר, וְכִי מָה מִטַּמֵּא לוֹ. אִם תֹּאמַר, כְּלֵי עֵצָיו וּבְגָדָיו וּמַתְּכוֹתָיו, מַטְבִּילָן וְהֵן טְהוֹרִים. עַל מֶה חָסָה הַתּוֹרָה. עַל כְּלֵי חַרְסוֹ וְעַל פַּכּוֹ וְעַל טִפְיוֹ. אִם כָּךְ חָסָה הַתּוֹרָה עַל מָמוֹנוֹ הַבָּזוּי, קַל וָחֹמֶר עַל מָמוֹנוֹ הֶחָבִיב. אִם כָּךְ עַל מָמוֹנוֹ, קַל וָחֹמֶר עַל נֶפֶשׁ בָּנָיו וּבְנוֹתָיו. אִם כָּךְ עַל שֶׁל רָשָׁע, קַל וָחֹמֶר עַל שֶׁל צַדִּיק.
נוסח הרמב"ם
כיצד ראיית הבית?
- ובא אשר לו הבית,
- והגיד לכוהן לאמור: "כנגע נראה לי בבית" (ויקרא יד לה).
- אפילו תלמיד חכמים, ויודע שהוא נגע ודאי -
- לא יגזור ויאמר: "נגע נראה לי בבית",
- אלא "כנגע נראה לי בבית".
- "וציווה הכוהן, ופינו את הבית" (ויקרא יד לו) -
- אפילו חבילי עצים, אפילו חבילי קנים - דברי רבי יהודה.
- רבי שמעון אומר: עסק הוא לפינוי.
- אמר רבי מאיר: וכי מה מטמא לו?
- אם תאמר כלי עציו, ובגדיו, ומתכתו - מטבילן והן טהורין,
- ועל מה חסה התורה? - על כלי חרסו, ועל פכו, ועל טפיו.
- אם כך חסה התורה על ממונו הבזוי - קל וחומר על ממונו החביב.
- אם כך על ממונו - קל וחומר על נפש בניו ובנותיו.
- אם כך על של רשע - קל וחומר על של צדיק.
פירוש הרמב"ם
[חבלי עצים וחבלי קנים - אגודות העצים ואגודות הקנים.]
עסק הוא לפנוי - רוצה לומר לשימוש ועמל שאין צריך לו, כי אם מן הכלים.
ועסק - הוא נגזר מ"כי התעשקו עמו"(בראשית כו, כ).
וכבר ידעת שכלי חרס אין להם טהרה במקווה.
וזכר מכלי חרס אותו שהוא פחות בדמים פך השמן, וטפיו הוא כלי קטן מאד לא יצא ממנו דבר כי אם טיף טיף, כמו שהתבאר בכלים.
ואמר אחר כן אם על של רשע כך - על השורש אשר אומר אותו:
- שראיית הצרעת הנזכרת בתורה אמרו שהוא עונש בעבור לשון הרע, כי יפרד מן האנשים וירחיקו אותו מהיזק לשונו.
- ויתחילו בביתו, ואם חזר בו מוטב,
- ואם לא, יבא במצעות, והוא אמרו "בכל מלאכת עור"(ויקרא יג, מח), חזר בו מוטב,
- ואם לאו, יבא בבגד,
- ואם לא חזר בו עדיין, יבא לגופו ועל עור בשרו.
וזה על דרך המוסר והתוכחה, הלא תראה שהם דברים בלתי טבעיים ואינן חולאים טבעיים בשום פנים, לפי שהבגדים והבתים הם חומר דומם שלא יקרה בהן צרעת אלא בקריאת התורה על הדמיון אשר זכרנו, וכן נגעי אדם תראה שישים הנתקים צרעת והוא חולי הנקרא "חולי השועל", ויטהר הצרעת כאשר הפך כולו לבן והוא תכלית הצרעת והיותר גדולה והיותר חזקה, ואמנם הם עניינים תוריים לפי מה שזכרנו, ולזה השורש נקרא רשע:
פירוש רבינו שמשון
לא יגזור. מלשון גזירות בית דין דתנן בפרק ואלו מגלחים (דף יח:) שהם פסקי דינין וכאן נמי לא יפסוק לומר בלשון נגע ודאי אלא בלשון ספק ובת"כ דריש לה מדכתיב כנגע ולא כתיב נגע:
תניא בתוספתא [שם] כיצד ראיית הנגע ספק יש בו שני גריסין ספק אין בו ספק ירקרק שבירוקים ספק אדמדם שבאדומים היה בא אצל כהן אומר לו הכהן בני צא ופשפש בעצמך וחזור בך שאין הנגעים באין אלא על הלשון הרע [א] ואין הצרעת באה אלא על גסי הרוח ואין המקום דן את האדם אלא [ב] בדיינים הרי הן באין על ביתו חזר בו טעון חליצה ואם לאו טעון נתיצה. הרי הן באין על בגדיו חזר טעון קריעה ואם לאו טעון שריפה. הרי הן באין על גופו חזר בו חוזר ואם לאו בדד ישב מחוץ למחנה מושבו ר"ש בן אלעזר אומר משום ר"מ אף על גסות הרוח נגעים באים שכן מצינו בעוזיהו. תניא בתורת כהנים (ויקרא יד) אשר לו הבית שלא ישלח ביד שליח יכול אפי' זקן או חולה ת"ל (שם) ובא והגיד לכהן ידקדק הכהן כיצד בא הנגע בביתו לאמר יאמר לו דברי כבושים בני אין הנגעים באין אלא על לשון הרע שכן מצינו במרים שלא נענשה אלא על לשון הרע שנאמר (דברים כד) השמר בנגע הצרעת לשמור מאד ולעשות וכתיב (שם) זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים וכי מה ענין זה לזה אלא ללמדך שלא נענשה אלא על לשון הרע והרי דברים קל וחומר ומה מרים שלא דברה בגנותו של משה בפניו של משה כך נענשה על אחת כמה וכמה המדבר בגנותו של חבירו בפניו רבי שמעון בן אלעזר אומר אף על גסות הרוח הנגעים באים שכן מצינו בעוזיהו שנאמר (ד"ה ב כו) ובחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל ביי' אלהיו ויבא אל היכל ה' להקטיר על מזבח הקטרת ויבא אחריו עזריהו הכהן ועמו כהנים לה' שמונים בני חיל ויעמדו על עוזיהו המלך ויאמרו לו לא לך עוזיהו להקטיר לה' כי לכהנים בני אהרן המקודשים להקטיר צא מן המקדש כי מעלת ולא לך לכבוד מה' אלהים ויזעף עזיהו ובידו מקטרת להקטיר ובזעפו עם הכהנים והצרעת זרחה במצחו לפני הכהנים בבית ה' מעל למזבח הקטרת:
וצוה הכהן. בתורת כהנים דריש הצווי בכהן והפנוי בכל אדם:
עסק זה. לפנוי בתמיה וכי להעסיקו לפנות הבית הוצרך הכתוב שאתה מזקיקו לפנות דברים שאין מקבלין טומאה אלא לא בא הכתוב לדרוש אלא כמו שדורש ר"מ שהתורה חסה על ממונן של ישראל:
פכו. מלשון פכים קטנים (חולין דף צא.):
תפיו. מקום שאופה בו פתו ומבשל בו קדרתו כגון תנור וכיריים וכופח כי ההיא דפ' כיצד מברכין (דף לט.) דיתיב אבי תפי ועביד תוך תוך ובריש המוציא יין *(דף עז.) משום דדייר אבי טפי וכל הני כלי חרס הן:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
לא יגזור - לא יפסוק הדיין לומר שהוא נגע ודאי, מדכתיב כנגע נראה לי בבית, ולא כתיב נגע:
אפילו חבילי עצים - שאינן בכלל טומאה, צריך לפנות. והא דכתיב ולא יטמא כל אשר בבית, דמשמע דאטומאה קפיד רחמנא, סבירא ליה לרבי יהודה דמלתא באנפי נפשה היא, לאשמועינן דכלים דהוו מעיקרא נמי מיטמו אי שביק להו יד. ואין הלכה כר' יהודה:
עסק זה לפינוי - בתמיה, וכי להעסיקו לפנות את הבית הוצרך הכתוב, שאתה מזקיקו לפנות דברים שאין מקבלים טומאה, על כרחך לא בא הכתוב לדרוש אלא כמו שדורש ר' מאיר שהתורה חסה על ממונן של ישראל:
פכו - לשון פכים קטנים:
תפיו - מקום שאופה ומבשל בו קדירתו, כגון תנור וכירים של חרס המיטלטלין. ויש ספרים שגורסים טפיו בטי"ת, והוא כלי חרס קטן מאוד שאין המשקה יוצא הימנו אלא טיף טיף. וכל אלו אין להם טהרה במקוה:
א"כ על של רשע - שהנגעים באים על לשון הרע:
פירוש תוספות יום טוב
כנגע נראה לי בבית. אפילו ת"ח ויודע כו'. דאי אינו יודע. מהיכי תיתי שיאמר נגע נראה לי והא לא ידע. וא"ת למה אסרה התורה מלומר נגע. והלא עד שיאמר הכהן טמא. עדיין אין כאן טומאה. כדתנן ברפ"ג. והרא"ם כתב בשם רבותיו. דכיון דבדבורו לא יוכל לשפוט. הלכך לא יאמר בלשון ברור. ע"ד אמרם. ולמד לשונך לומר איני יודע. ולי נראה מפני דרך ארץ שצריך לנהוג עם הכהן כו'. א"נ שלא ימהר הכהן ויגזור טומאה. ע"כ. וג"א כתב. משום דובר שקרים לא יכון. דהא כל זמן שלא נזקק הכהן לאו נגע הוא. ואיך יאמר נגע כו'. וכתב בעל קרבן אהרן. דלא דק בזה. שהכהן אינו עושה אותו נגע. אבל הטומחה עושה בו. וקודם שיבא הכהן. נגע הוא. ע"כ. ואפשר לתרץ שכשיאמר נגע. המכוון ממנו מה שקוראין נגע. והיינו נגע טמא. ומכיון שעדיין אינו טמא. הרי דובר שקרים. ולי נראה בהפך. דלהכי הקפידה התורה מלומר נגע. כדי שלא לפתוח פיו לשטן לו כדדרשינן בפרק מי שמתו (דף י"ט) מאמרו שמעו קציני סדום וגו' הרי אפשר שיחזור ויכהה טרם בוא הכהן. ולכל הטעמים נראה לי שבכל הנגעים הדין כך. שלא יאמר נגע עד שיטמאנו הכהן. ואפילו את"ל דאין הדין הזה. אלא בנגעי בתים. וכן הרמב"ם לא כתב שיהא נוהג גם בשאר הנגעים. י"ל דנגעי בתים הואיל וקודמין בזמן כדלקמן לכך הקפידה התורה ביותר. משא"כ בשכבר בא עליו נגע הבית כשאח"כ בא עליו נגע בגדיו. וכן גופו שוב לא הקפידה בכך:
וצוה הכהן ופנו את הבית. אפילו חבילי עצים וכו'. וכן הוא בנוסחת מהר"ם ז"ל ובמשניות ישנים מנוקדים:
אפילו חבילי עצים. כתב הר"ב. והא דכתיב ולא יטמא כו' לאשמעינן דכלים דהוו מעיקרא נמי מיטמו. אי שביק להו. בת"כ. ולא יטמא כל אשר בבית. מה ת"ל לפי שמצינו. (בפ' דלקמן משנה ט') בנכנס לבית המנוגע שאינו מטמא בגדים עד שישהה בכדי אכילת פרס. יכול אפילו היו שם כלים מקופלים ומונחים על כתפו כלים מקופלין ומונחים בתוך הבית. יכול לאיהו טמאים עד שישהו כדי אכילת פרס ת"ל ולא יטמא כל אשר בבית. מיד. כלומר דלהכי מפנה. שהרי לא יכול להציל. שמיד יהא נטמא. ואפילו לא ישהה כדי אכילת פרס:
ואפילו חבילי קנים. דלא תימא עצים דוקא. דחזו לעשות מהן כלים [שסתמן מקבלים טומאה. אבל קנים מה שעושים מהם כלים מן הסתם אין מקבלים טומאה כמו כוורת הקנים דרפט"ו דכלים. ורפ"ח דאהלות. וכן מחצלת הקנים דספי"ז דכלים. ואע"ג דתנן נמי התם שפופרת הקנה הרי לריך שיוציא את כל הככיי כדתנן התם ולפיכך מסתמא מהקנים אין עושים כלים שמקבלים טומאה [וה"א] דא"צ פינוי. הואיל ואף סופן אינן רגילין שיהו באין לכלל קבלת טומאה קמ"ל. נ"ל]:
אם כך על של רשע. ל' הר"ב שהנגעים באים על לה"ר. וז"ל הרמב"ם שראיית הלרעת הנזכרת בתורה אמרו שהוא (עונש) בעבור לה"ר. כי יפרד מן האנשים וירחיקו אותו מהיזק לשונו. ויתחילו בביתו. ואם חזר בו מוטב. ואם לאו ובא במצעות והוא אומרו בכל מלאכת עור. חזר בו מוטב. ואם לאו יבואו בבגדים. ואם לא חזר בו עדיין. יבא לגופו ועל עור בשרו. וזה על דרך המוסר והתוכחת. הלא תראה שהם דברים בלתי טבעיים. ואינן חלאים טבעיים בשום פנים. לפי שהבגדים והבתים הם חומר דומם. שלא יקרה בהן צרעת (והם על דרך נס. כמו מי סוטה. ואינם אלא דברים חוץ מהטבע. לפי שהבתים (והבגדים) אינם נעים ונדים מאליהן. וכל מה שאירע בהם מהמקרים. אינו צרעת) אלא בקריאת התורה על הדמיון. אשר זכרנו. וכן נגעי אדם. תראה שישים הנתקים צרעת. והוא חולי הנקרא חולי השועל. ויטהר הצרעת כאשר הפך כולו לבן. הוא תכלית הצרעת והיותר גדולה והיותר חזקה. ואמנם הם ענינים תוריים לפי מה שזכרנו. ולזה השרש נקרא רשע. ע"כ:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(יג) (על המשנה) כנגע. וקשה, למה אסור לומר נגע, והלא עד שיאמר הכהן טמא אין כאן טומאה. והר"מ פירש, משום למד לשונך לומר איני יודע, או משום דרך ארץ שצריך לנהוג עם הכהן, או כדי שלא לפתוח פיו לשטן. ולכל הטעמים נראה לי דבכל הנגעים הדין כך. ואפשר שלא הקפידה התורה אלא בנגע הבא עליו ראשון:
(יד) (על הברטנורא) ואפילו לא ישהו בכדי אכילת פרס, ולא דמי לנכנס בבית. ת"כ. כלומר ולהכי מפנה אותם שהרי לא יוכל להציל כלל:
(טו) (על המשנה) קנים. ואע"ג דעל הרוב הכלים שנעשו מהן אין מקבלין טומאה:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
וצוה הכהן ופנו את הבית אפי' חבילי עצים וכו' גרסי':
בפי' ר"ע ז"ל ואין הלכה כר' יהודה טעמו משום דהוי ר' יהודה יחיד לגבי ר"ש ור"מ אבל ביד שם פי"ד פסק כר' יהודה וכתב שם מהרי"ק ז"ל אפשר שרבינו סובר דבהא לא פליגי עלי':
מטבילן והן טהורין כך צ"ל ואם תאמר שחסה התורה על אוכלין ומשקין יש להם תקנה שיאכלם בימי טומאתו מפי' הרב משה אלשיך ז"ל פרשת מצורע דף קע"ט וק"פ ע"כ:
תפיו מקום שאופה בו פתו ומבשל בו קדרתו כההיא דכיצד מברכין דיתיב אבי תפי ועביד תוך תוך והרמב"ם ז"ל גריס טפיו וכדפי' רעז"ל:
ובת"כ פרשה ה' דפרשת מצורע הגירסא ר"מ אומר עסק הוא לפנוי אר"מ וכו' ואין מוזכר שם ר"ש כלל וכתב שם ספר קרבן אהרן עסק זה לפנוי פי' רבינו הלל ז"ל בניחותא וירצה עסק איכא להאי פנוי דלהכי כתיב ופנו את הבית כדי שלא יטמא מה שבבית ולזה לא יפנו אלא מה שמיטמא ולא יתיישב כפי פירושו מלת זה ולהכי נ"ל שהוא בתמי' וכו' ע"כ:
תפארת ישראל
יכין
כיצד ראיית הבית: כשנולד בו נגע:
לא יגזור ויאמר: כדי לחלוק כבוד להכהן שיפסוק הוא את דינו. ואף שהכהן ע"ה. ויצטרך להודיעו הדין אח"כ. הרי גם אז לא יאמר להכהן נגע הוא. אלא יאמר לו אמור טמא [כרפ"ג]:
ואפילו חבילי קנים: אף דבשאר דוכתי אקמט"ו. הכא גזרת המלך הוא שיתטמאו. דלא עדיפי מהבית עצמו שהוא מחובר שאקמט"ו בשום מקום. ואפילו ממת שהוא היותר טמא מכל הטומאות. ואפ"ה מתטמא בנגעים:
ר"ש אומר עסק הוא לפנוי: פליג בהא אדר"י. דס"ל דלהכי מצריך קרא לפנות החבילי עצים וקנים כדי שלא יתטמאו ור"ש ס"ל דלא משום טומאה רק הקב"ה צוה שיתעסק ויטריח א"ע לפנותם וגזרת המלך הוא להטריחו בהן אף שלא יתטמאו [כך נוטין דברי רב"א זצוק"ל. והר"ש והרא"ש פירשו דלשון בתמיה קאמר. וכי מה תועלת יש בפנוי זה שצוה הכתוב להתעסק בו. אע"כ דלדרשא אתא וכדאמר ר"מ וכי מה מטמא וכו'. וא"כ לפ"ז מה שאמר במשנה אר"מ. אסוקי מילתא דר"ש היא שאמר משום ר"מ אולם לדברי הגאון רב"א. ר"מ אדר"ש ואדר"י פליג. דלדידהו חייב לפנות. ור"מ ס"ל דרק מדחס הקב"ה על הבעה"ב. א"כ אם ברצונו לומר אי אפשי לטובה זו רשאי. אולם אין להביא ראיה לדברי הר"ש. דאי כהגר"א זצוק"ל דשלוש דעות יש בהמשנה. לא הו"ל להתנא להפסיק עם דברי ר"ש בין דברי ר"י לדברי ר"מ. דהרי ר"י ור"מ בדור אחד היו. דהיינו בהחבורה השלישי שאחר החורבן. משא"כ ר"ש בהחבורה הד' היה [וכמ"ש הרמב"ם בהקדמתו לזרעים פ"ד]. והיכא אקדמה רבי לדברי ר"ש שהיה עמו בדורו [כהרמב"ם שם] לדברי ר"מ שהי' בדור שלפניהם. וכדקאמר רבי [עירובין י"ג ב'] האי דמחדידנא מחבראי. היינו מדחזיתא לקדלי' דר"מ מאחורי'. י"ל לעולם ר"מ פליג אתרוייהו. ואפ"ה בסדר המשנה אקדמה לדברי ר"ש מקמא דר"מ משום דר"ש רבי' דרבי הוה [כשבת קמ"ז ב'] ויקרא הוא דעביד לי' דאקדמה למילתי'. אמנם ל"מ מרבותי נ"ע היה נלפע"ד דאין שום מ"ד בעולם שאפשר שיאמר שיהא פנוי בית זה רשות. דהרי ק' בל"ז מ"ד [כתובות ד"מ ע"א] כי אמרה לא בעינא מי איתא לעשה כלל. וכ"כ בהחזרת גזל דאמרה תורה והשיב את הגזלה. בהשמטת כספים [ספ"י דשביעית] אם אמר הריני כאלו התקבלתי ליתא לעשה כלל. וא"כ למה בחוזרי מלחמה כשהשוטר מכריז כמה הכרזות ואומר פן ימות במלחמה. אמרינן דאם לא שמע לדברי השוטר ולא חזר כדי הוא שימות [כרש"י בחומש בשם ספרי] והרי גם בו רק לטובתו צותה תורה שיחזור מעורכי מלחמה. אע"כ דחוזרי מלחמה שאני. דמדלא אמרה כפשוטה דמי שארס אשה או נטע כרם וכו' יחזור. והכרזת שוטרים ל"ל. אע"כ דמדהצריכה תורה הכרזת שוטר וציוויו ש"מ דחיוב גמור הוא לשמוע בצוויו זה. א"כ ה"נ מדתליי' רחמנא פנוי הבית בציווי הכהן וכדכתיב וצוה הכהן ופנו את הבית. וודאי מצוה וחיוב גמור הוא לפנות כל מה שבבית. ואפילו חבילי עצים וקנים. וכן איתא נמי בת"כ שהביאו רמל"מ [רפי"ד מצרעת] דכתיב בטרם יבוא הכהן לראות הנגע. לראות את הפנוי. ור"ל דגזה"כ הוא שכשיכנס הכהן שם בתחלה. יהי' הכל פנוי שלא יהי' יכול לראות שם רק את הנגע. וא"כ פנוי הכל מהבית מצוה היא אליבא דכולהו. אבל פלוגתיי' דר"י ור"ש הוא רק בסיפא דקרא. דכתיב ולא יטמא כל אשר בבית. דר"י ס"ל דאם ע"י אונס או שכחה לא פינו הבית קודם כניסת הכהן. נטמא כל אשר בבית ואפילו חבילי עצים וקנים. וכדכתיב ולא יטמא כל אשר בבית ור"ש ס"ל דאע"ג דברישא דקרא נכלל גם חבילי קנים ועצים שחייב לפנותן. היינו רק משום דעסק הוא לפנוי. ויהי' מאיזה טעם שיהי' הקב"ה הצריכו לפנות הכל. אבל סיפא דקרא דקאמר ולא יטמא כל אשר בבית. היינו רק לאשמועינן דכשלא פינה נטמא כל מה שראוי לקט"ו בשאר טומאות. אבל חבילי עצים כשלא הוציאן לא נטמאו. ור"מ לא פליג על שום חד מינייהו. דאפשר שפיר דס"ל כר"י שיתטמאו גם החבילין או כר"ש שישארו בטהרתן. וכן מוכח דר"מ לאו לאפלוגי קאתא. מדקאמר אמר ר"מ ולא ר"מ אומר. ואי דאתא לפלוגי אר"ש. הול"ל אמר לו ר"מ. אלא ר"מ מילתא אחריתא קאמר להודיע רחמיו ית' אפילו על חוטא. והוא ממש דוגמת המאמר [סנהדרין פ"ו מ"ה] דקאמר אר"מ בזמן שאדם שרוי בצער וכו'. ומשום דר"מ דרשן גדול הוה מביא התנא הכא והתם מה שדרש בענין. ולפי הצעה זו נסתרה קושיית הרכ"מ להרמב"ם [פי"ד מצרעת ה"ה] שהקשה האיך פסק הרמב"ם כר"י נגד ר"ש ור"מ דרבים נינהו. והרי לדברינו אין לר"מ חלק כלל במחלוקת זה. ולא פליגי בהא רק ר"י ור"ש. והרי קיי"ל דר"י ור"ש הלכה כר"י [כעירובין מ"ו ב']. גם מלבד זה פשטותא דקרא משמע טפי כר"י. מדכתיב ולא יטמא כל אשר בבית. במלת כל מרבה הכל. ולכן יפה פסק הרמב"ם כר"י. ואע"ג שלא פירש שיתטמאו החבילין כשלא יוציאן. ממילא משתמע מינה. מדסיים ואח"כ יכנס הכהן לראות הנגע. ואע"ג דלקמן [בפי"ג] לא מצינו שמטמא התנא רק אדם וכלים שנכנסו. היינו בשנכנסו אח"כ. אבל מה שהי' תוך הבית בשעה שראה הכהן הנגע בתחלה. גזירת הכתוב הוא שיתטמא אף מה שאקמט"ו במקום אחר. אבל אין להביא ראיה שיתטמאו עצים וקנים מדקאמר רבא שהוא מאמוראי בתראי [במ"ק ד"ז א']. דנגעי בתים חידוש הוא. דבשאר דוכתי אין עצים ואבנים מטמאין. והכא מטמא. ועי"ש. והרי א"א לומר. דעצים ואבנים דקאמר היינו עצי וכותלי הבית אחר שניתץ. דא"כ הול"ל טפי דבעלמא אין מחובר מקט"ו. אע"כ עצים ואבנים שמונחין תוך הבית קאמר דמטמא. וכן נוטה דעת רמל"מ הנ"ל להביא ראיה מזה לדעת זו. במח"כ ליתא. דתנור יוכיח דג"כ אף דמחובר הוא מקט"ו [כשבת קכ"ה א' ורמב"ם כלים פט"ו ה"ו]. גם מה שרצה רמל"מ להביא ראי' שם לאידך גיסא דחבילי עצים אמקט"ו כשמונחין שם תוך הבית מדקאמרינן בסוכה [די"ב] דחבילי עצים וקנים אין מסככין בהן. משום דלפעמים הניחם שם שלא לשם סכך. ואח"כ נמלך עליהן לסיכוך והו"ל תעשה ולא מן העשוי. ואי נימא דחבילי' נטמאו תוך בית המנוגע תיפוק לי' דכל דבר המקט"ו אין מסככין בו. במחכ"ר א"כ איזה סוכה תבנה לי שיהי' כשרה. הרי גם אם סככה בפסולת גורן ויקב. וכשיהי' עכ"פ בבית המנוגע יתטמאו. דמ"ש מחבילי עצים. אע"כ מה דאמרינן דדבר שמקט"ו אין מסככין בה. היינו דמקט"ו מחמת תמונתו מדהוא כלי או מאכל. משא"כ מה שנתטמא בבית המנוגע. דאין שם דבר שלא יתטמא התם וודאי לא אתמעט מבאספך. מדחידוש הוא]:
על מה חסה התורה: דמדלא אמרה תורה בדרך החלטה. דכשיכנס הכהן ויאמר שהוא נגע. יהי' כל מה שבבית טמא. ע"כ לא לאשמעינן הדין אמרה תורה כך כ"א כמזהרת לבעה"ב שלא יפסיד ממונו. ועל זה מקשה מה חשש הפסד יש בזה. דאי משום שכשלא יוציא כלי עציו ובגדיו וכו' יתטמאו. הרי אין כאן הפסד כשיתטמאו. דהרי אפשר להטבילן ויטהרו. ואפילו נימא כר' יהודה שגם החבילי עצים מטמאה. והנך אין להם טהרה במקוה. דלא אמרה תורה טבילה רק באדם וכלים. עכ"פ אין בהם הפסד דהרי יכול להסיקן תחת תבשילו מיד. ואי משום אוכלין ומשקין שבביתו. שכשיתטמאו ג"כ אין להם טהרה במקוה. אפ"ה אין כאן חשש הפסד. דיכול לשמרן לאכלן בימי טומאה שמצויי' לאדם בביתו בימי נדה וזיבה [אולם תמהני לרש"י [שבת דפ"ד ב'] דפשוטי כ"ע אין להן טהרה במקוה. וכמו כן לרמב"ם ריש הלכות מקואות מפץ אין לו טהרה במקוה. א"כ יש הפסד כשלא יוציא השלחנות והכסאות ומפצי המשכב שכולן פשוטי כלי עץ הן וכשלא יוציאן ויתטמאו אין להן טהרה במקוה. ואת"ל דהנך נמי משמרן לתשמיש אשתו בימי טומאתה. וכמ"ש לעיל באוכלין. ליתא. דא"כ בכלי חרס נמי דמסיק דעליהן קפיד רחמנא להפסדן. והרי גם בהן אין הפסד מדשמרן לתשמישי ימי טומאה. אע"כ דדוקא במאכל ומשקה. שבאכילתן מתבערים מהעולם. לא חיישינן שיבוא מהן לידי תקלה. אבל בכל כלי בתי קיום. כשהוא טמא אינו רשאי לקיימו בביתו. דאתא בה לידי תקלה לטמא טהרות שבביתו. וא"כ יש הפסד מרובה כשלא יוציא כל פשוטי כלי עץ הנ"ל וכדאמרן. י"ל דבאמת מה"ט קאמר ר"מ רק פך וטפיח שהן כלי חרס קטנים. והרי איכא נמי כ"ח גדולים כקדירות וקנקנים ותנור. אלא נקט רק כ"ח קטנים שאין הפסד כ"כ בשבירתן. חושש האדם שיבוא בהן לידי תקלה. ושוברן כשיתטמאו. אבל כל כלי גדול אין בו חשש כשיתטמא. דגונז אותו לתשמישיו בימי טומאה]:
ועל פכו: הוא פך השמן. והוא כ"ח קטן כדאמרינן [ב"ק כ"ד ב'] ומהפכין קטנים שטהורים במשא הזב:
ועל טפיו: הוא ג"כ כ"ח קטון שפיו צר מאד [כפרה פ"ו מ"ג]. והרי כל כ"ח כשנטמא אין לו טהרה במקוה. ומדיחוש שיבוא בהן לידי תקלה לטמא טהרותיו. יצטרך לשברן. להכי חס רחמנא עליהן שיוציאן קודם כניסת הכהן לשם:
אם כך על של רשע: דנגעים באין לעונש על לה"ר:
ק"ו על של צדיק: ולפיכך אם ח"ו יקרה לו דבר מה באלו. והוא אינו יודע לעצמו עון אשר חטא. יתנחם במחשבה זו דאו שהוא לנסיון כמ"ש ד' צדיק יבחן. ומי עדיף מאאע"ה שנתנסה בעשרה נסיונות קשות. או שיזוקק עי"ז מחטא שעשה ושכחו. דאל"כ וכי ח"ו חשיד קוב"ה דעביד דינא בלא דינא [כברכות ד"ה ב']. או שבאמת גם בעוה"ז יגולגללו טובה עי"ז לבסוף. או במקום שקצר עין האדם מלהשקיף הטובה. וכדאמרינן בר"ע ונחום איש גם זו שאמרו בכל מקריותיהן כל דעביד רחמנא לטב עביד [כברכות ד"ס ע"ב]:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת