רמב"ם על נגעים יב
ראו גם נוסח המשנה נגעים יב רמבם
נגעים פרק יב
[עריכה]אמר יתעלה "ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחוזתכם"(ויקרא יד, לד), ובאה הקבלה "אחוזתכם מטמאה בנגעים, ואין אחוזת גוים מטמאה בנגעים". וכשם שאין אחוזתם מטמאה בנגעים כך אין בגדיהן וגופן מטמאין בנגעים.
ונכפל מילת "קירות" בנגעי בתים שתי פעמים, ומיעוט קירות שתים, הנה לא יטמאו בנגעים עד שיהיה בעל ארבעה כתלים.
[ובית טריגון - הוא שיהא לו שלושה כתלים.]
ואסכריה - מין מן הבניינים בלתי מחובר לארץ אלא חוץ באויר, ולזה לא יטמא סביב, וכן בית שבספינה, לאמרו "בבית ארץ אחוזתכם", עד שיהיה מחובר בארץ.
ואמרו אפילו על ארבעה עמודים - רוצה לומר אפילו יהיו בלתי על ארבעה עמודים בארץ ועליהן גג, הנה יטמא בנגעים אף על פי שהוא פתוח מארבעה צדדין:
שיש - הוא המרמו.
והכוונה בזה שלא יטמא בנגעים עד שיהיו קירותיו מאבנים ועפר ומסיד, לא באבן לבד, והבית הנבנה מהן יטמא בנגעים.
אמר יתברך "ונתץ את הבית, את אבניו ואת עציו ואת כל עפר הבית"(ויקרא יד, מה), הורה בזה שהוא נבנה מאבנים ועצים ועפר ואז יטמא:
ממה שיתחייב שתדעהו ששיעור נגעי בתים שני גריסין, לאמרו "וראה את הנגע, והנה הנגע"(ויקרא יד, לז), מלמד שאין הנגע מטמא אלא כשני גריסין.
ועל דעת רבי ישמעאל, אשר אמר כי כאשר נראה כשני גריסין על אבן אחת טמא, לפחות מה שיהיה בבית צריך ארבע אבנים אבן אחת בכל כותל, עד שיהיה כל כותל מכתלי הבית ראוי לנגעים.
ולפי דעת רבי עקיבא, אשר אמר שהשני גריסין על שתי אבנים, אי אפשר פחות משמונה אבנים.
ורבי אלעזר ברבי שמעון אומר, שמאמר השם "בקירות הבית"(ויקרא יד, לז) כגריס, הנה כל כותל מהכתלים אשר יעשה מהן זוית ויהיה זה הנגע אשר רוחבו כגריס ואורכו כשני גריסין משותפת בין שני כתלים עד שיהיה בקירות, וזה אי אפשר עד שתהיה בזוית כזו:
והלכה כרבי עקיבא:קטע סוף=ג/>
כבר השרשנו שצריך שיהיו בו עצים.
ושקוף - הוא המשקוף העליון מהשער.
ואמר שאפילו חתיכה מהעץ אשר יתקעו בו הנגרין אצל הרכבת המשקוף, זה השיעור הוא אשר יטמא הבית.
וסנדל - הוא רפידה יעשו מאחורי המשקוף, עד שישתווה לשטחו.
ואין אלו השיעורים (מההגעה) [מוגדרים] עד שנאמר בו הלכה כפלוני.
פצים - הוא חצי נדבך האבן או נדבך חצי העץ, וכאשר הושמו בין שני הצדדים ישאר ביניהם חלל ימלאו בו עפר.
וקירות המחיצה - הוא תקרה לא נעשה לחמם, ואמנם נעשה להיות צל לאשר תחתיו מהבהמות מהשמש.
ואמנם היות בתי חוצה לארץ לא יטמאו בנגעים הנה זה לשון התורה, לפי שהתחלת הפרשה "כי תבאו אל ארץ כנען"(ויקרא יד, ב) וגו'.
והיות ירושלים לא תטמא בנגעים, אמרו "ארץ אחוזתכם"(ויקרא יד, לד), וירושלים לא נתחלקה לשבטים ואולם הוא "בית תפילה יקרא לכל העמים"(ישעיה נו, ז):
[חבלי עצים וחבלי קנים - אגודות העצים ואגודות הקנים.]
עסק הוא לפנוי - רוצה לומר לשימוש ועמל שאין צריך לו, כי אם מן הכלים.
ועסק - הוא נגזר מ"כי התעשקו עמו"(בראשית כו, כ).
וכבר ידעת שכלי חרס אין להם טהרה במקווה.
וזכר מכלי חרס אותו שהוא פחות בדמים פך השמן, וטפיו הוא כלי קטן מאד לא יצא ממנו דבר כי אם טיף טיף, כמו שהתבאר בכלים.
ואמר אחר כן אם על של רשע כך - על השורש אשר אומר אותו:
- שראיית הצרעת הנזכרת בתורה אמרו שהוא עונש בעבור לשון הרע, כי יפרד מן האנשים וירחיקו אותו מהיזק לשונו.
- ויתחילו בביתו, ואם חזר בו מוטב,
- ואם לא, יבא במצעות, והוא אמרו "בכל מלאכת עור"(ויקרא יג, מח), חזר בו מוטב,
- ואם לאו, יבא בבגד,
- ואם לא חזר בו עדיין, יבא לגופו ועל עור בשרו.
וזה על דרך המוסר והתוכחה, הלא תראה שהם דברים בלתי טבעיים ואינן חולאים טבעיים בשום פנים, לפי שהבגדים והבתים הם חומר דומם שלא יקרה בהן צרעת אלא בקריאת התורה על הדמיון אשר זכרנו, וכן נגעי אדם תראה שישים הנתקים צרעת והוא חולי הנקרא "חולי השועל", ויטהר הצרעת כאשר הפך כולו לבן והוא תכלית הצרעת והיותר גדולה והיותר חזקה, ואמנם הם עניינים תוריים לפי מה שזכרנו, ולזה השורש נקרא רשע:
אמר יתעלה "וחלצו את האבנים"(ויקרא יד, מ), "ולקחו אבנים אחרות"(ויקרא יד, מב), ולזה אין חולצין פחות משלשה, ואין מביאים פחות משנים.
ואמרו ולא סיד מכל מקום - לאמרו "ועפר אחר יקח"(ויקרא יד, מב), והסיד אינו עפר אלא אבן נשרפת.
וזה הקבוץ אשר בא לאמרו "וחלצו" "ולקחו" "והביאו", בעל הבית המנוגע ואחר, כאשר היה הכותל משותף בין שני בתים, והוא אמרו בכאן אוי לרשע ואוי לשכנו:
זה כמו שקדם בנגעי בגדים, וזה שבא בנגעי בתים גם כן "והנה פשה הנגע בקירות הבית"(ויקרא יד, לט), וכאשר היה הפסיון בקירות הבית לא סמוך לנגע הראשון יצטרך שיהיה נגע, והוא כגריס כמו שביארנו.
ואמר גם כן בנגע חוזר "ואם ישוב הנגע, ופרח בבית"(ויקרא יד, מג), שימשך שיעור נגעי בתים אשר הוא שני גריסים באורך וברוחב גריס אחד, לפי מה שהשרשנו בזה הפרק:
משנה נגעים, פרק י"ב:
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב