משנה נגעים יב ו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת נגעים · פרק יב · משנה ו | >>

משנה זו במהדורה המבוארת

[עריכה]

אינו הולך לתוך ביתו ומסגיר, ולא בתוך הבית שהנגע בתוכו ומסגיר, אלא עומד על פתח הבית טז שהנגע בתוכו ומסגיר, שנאמר (ויקרא יד) "ויצא הכהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים".

"ובא בסוף השבוע וראה אם פשה, וצוה הכהן וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר אל מקום טמא, ולקחו אבנים אחרות והביאו אל תחת האבנים ועפר אחר יקח וטח את הבית" (שם).

אינו נוטל אבנים מצד זה ומביא לצד זה, ולא עפר מצד זה ומביא לצד זה, ולא סיד מכל מקוםיז.

אינו מביא לא אחת תחת שתים ולא שתים תחת אחתיח;.

אלא מביא שתים, תחת שתים תחת שלש תחת ארבעיט.

מכאן אמרו, אוי לרשע אוי לשכנו.

שניהן חולצין, שניהן קוצעין, שניהן מביאין את האבנים.

אבל הוא לבדו מביא את העפר, שנאמר (שם) "ועפר אחר יקח וטח את הבית", אין חברו מטפל עמו בטיחה.

משנה מנוקדת

[עריכה]

אֵינוֹ הוֹלֵךְ לְתוֹךְ בֵּיתוֹ וּמַסְגִּיר, וְלֹא בְתוֹךְ הַבַּיִת שֶׁהַנֶּגַע בְּתוֹכוֹ וּמַסְגִּיר, אֶלָּא עוֹמֵד עַל פֶּתַח הַבַּיִת שֶׁהַנֶּגַע בְּתוֹכוֹ וּמַסְגִּיר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד, ג) וְיָצָא הַכֹּהֵן מִן הַבַּיִת אֶל פֶּתַח הַבָּיִת וְהִסְגִּיר אֶת הַבַּיִת שִׁבְעַת יָמִים. וּבָא בְסוֹף הַשָּׁבוּעַ וְרָאָה אִם פָּשָׂה, וְצִוָּה הַכֹּהֵן וְחִלְּצוּ אֶת הָאֲבָנִים אֲשֶׁר בָּהֵן הַנָּגַע וְהִשְׁלִיכוּ אֶתְהֶן אֶל מִחוּץ לָעִיר אֶל מָקוֹם טָמֵא (ויקרא יד, מ). וְלָקְחוּ אֲבָנִים אֲחֵרוֹת וְהֵבִיאוּ אֶל תַּחַת הָאֲבָנִים וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת (ויקרא יד, מב). אֵינוֹ נוֹטֵל אֲבָנִים מִצַּד זֶה וּמֵבִיא לְצַד זֶה, וְלֹא עָפָר מִצַּד זֶה וּמֵבִיא לְצַד זֶה, וְלֹא סִיד מִכָּל מָקוֹם. אֵינוֹ מֵבִיא לֹא אַחַת תַּחַת שְׁתַּיִם וְלֹא שְׁתַּיִם תַּחַת אַחַת, אֶלָּא מֵבִיא שְׁתַּיִם תַּחַת שְׁתַּיִם, תַּחַת שָׁלשׁ, תַּחַת אַרְבַּע. מִכָּאן אָמְרוּ, אוֹי לָרָשָׁע אוֹי לִשְׁכֵנוֹ, שְׁנֵיהֶן חוֹלְצִין, שְׁנֵיהֶן קוֹצְעִין, שְׁנֵיהֶן מְבִיאִין אֶת הָאֲבָנִים. אֲבָל הוּא לְבַדּוֹ מֵבִיא אֶת הֶעָפָר, שֶׁנֶּאֱמַר (ויקרא יד, מב), וְעָפָר אַחֵר יִקַּח וְטָח אֶת הַבָּיִת, אֵין חֲבֵרוֹ מִטַּפֵּל עִמּוֹ בַּטִּיחָה.

נוסח הרמב"ם

אינו הולך לתוך ביתו ומסגיר ואינו עומד בתוך הבית שהנגע בתוכו ומסגיר אלא עומד על פתח הבית שהנגע בתוכו ומסגיר שנאמר ויצא הכוהן מן הבית אל פתח הבית והסגיר את הבית שבעת ימים (ויקרא יד לח) בא בסוף שבוע וראה אם פסה וציווה הכוהן וחילצו את האבנים אשר בהן הנגע (ויקרא יד מ) ולקחו אבנים אחרות והביאו אל תחת האבנים ועפר אחר ייקח וטח את הבית (ויקרא יד מב) אינו נוטל אבנים מצד זה ומביא לזה ולא עפר מצד זה ומביא לזה ולא סיד מכל מקום אינו מביא לא אחת תחת שתים ולא שתים תחת אחת אלא מביא שתים תחת שתים שתים תחת שלש שלש תחת ארבע מיכן אמרו אוי לרשע ואוי לשכנו שניהן חולצין שניהן קוצעין שניהן מביאין את האבנים אבל הוא לבדו מביא את העפר שנאמר ועפר אחר ייקח וטח את הבית אין חברו מטפל עימו בטיחה.

פירוש הרמב"ם

אמר יתעלה (ויקרא יד) וחלצו את האבנים ולקחו אבנים אחרות ולזה אין חולצין פחות משלשה ואינן מביאים פחות משנים:

ואמרו ולא סיד מכל מקום לאמרו ועפר אחר יקח והסיד אינו עפר אלא אבן נשרפת. וזה הקבוץ אשר בא לאמרו וחלצו ולקחו והביאו בעל הבית המנוגע ואחר כאשר היה הכותל משותף בין שני בתים והוא אמרו בכאן אוי לרשע אוי לשכנו:

פירוש רבינו שמשון

תניא בת"כ (ויקרא יד) ויצא הכהן מן הבית יכול ילך לביתו ויסגיר ת"ל אל פתח הבית אי אל פתח הבית יכול יעמוד תחת השקוף ויסגיר ת"ל מן הבית עד שיעקר מכולו מכאן אמרו הלך לתוך ביתו והסגיר מוסגר עומד תחת השקוף והסגיר מוסגר עמד בבית שהנגע בתוכו והסגיר מוסגר ת"ל והסגיר את הבית מ"מ. פי' מכאן אמרו גירסא זו משובשת ובמדוייקין גרסינן מניין אתה אומר וכן בפ"ק דחולין (דף י:) והסגיר את הבית מ"מ דיעבד מהני אלא שלא קיים מצוה:

וצוה הכהן. כל הני קראי דמייתי דריש להו בת"כ:

ואינו נוטל מצד זה. בת"כ דריש כולה מתניתין מקראי:

תניא בת"כ וצוה הכהן וחלצו צווי בכהן וחליצה בכל אדם וחלצו מלמד ששניהן חולצין מכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכנו שניהם חולצין שניהם קוצעין שניהם מביאים את האבנים יכול אף הכותל הסמוך לאויר יהו שניהם חולצין ת"ל אחר חלץ את האבנים הא כיצד כותל שבינו לבין חבירו שניהם חולצין כותל הסמוך לאויר הוא לבדו חולץ. את האבנים יכול החולץ ב' אבנים יקיים בהם מצות חליצה ת"ל (ויקרא יד) אשר בהם הנגע אי אשר בהם הנגע יכול אפי' קרמידין אפילו לבנים ת"ל אבנים הא עד שיאמרו שני כתובים ואם לאו לא שמענו והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר (שם) אתהן חוץ לכל העיר ולא אדם חוץ לכל העיר אלא חוץ לעיירות המוקפות חומה. אל מקום טמא שיהא מקומו טמא ר' יהודה אומר מקום טמא לרבות את הנוטל ואת הבית יקציע יכול מבפנים ומבחוץ ת"ל מבית אי מבית יכול אף הקרקע אף הקורות ת"ל סביב לא אמרתי אלא סביב לנגע. ושפכו את העפר אשר הקצו יכול צרורות ת"ל (שם) העפר אי עפר יכול אף הנושר ת"ל (שם) אשר הקצו הא עד שיאמרו שני כתובים ואם לאו לא שמענו ולקחו אבנים אחרות (שם) אין פחות משתי אבנים והביאו אל תחת האבנים אין פחות מב' אבנים מכאן אמרו אין חולצין פחות משתים ואינו מביא פחות מב' ואין מביא אחת תחת ב' ולא ב' תחת אחת אלא מביא שתים תחת שתים ב' תחת שלש (ונוסחה ישרה ב' תחת ג' ותחת ד' דתו לא הקפידה תורה) שלש תחת ד' וד' תחת ד' תחת שלש תחת ב' יכול יטול אבנים מצד זה ויביא לצד זה ת"ל אחרות אי אחרות יכול אפי' קרמידין אפילו לבנים ת"ל אבנים הא עד שיאמרו שני כתובין ואם לאו לא שמענו. ועפר לרבות כל עפר במשמע עפר אפי' מרד אפי' חרסית יכול יטול עפר מצד זה ויניח לצד זה ת"ל אחר יכול אף הסיד והגפסיס ת"ל עפר הא עד שיאמרו שני כתובים ואם לאו לא שמענו ועפר אחר יקח וטח את הבית ואין חבירו מיטפל עמו בטיחה:

פי' וחלצו לשון רבים דאם כותל מפסיק בין שני בתים ונראה נגע בכותל מצד בית זה בעל בית אחר מיטפל עמו:

אוי לרשע. לזה שהנגע כלפי ביתו נקרא רשע שהוא בעל לשון הרע כדאמרן:

חולצין. וחלצו את האבנים:

קוצעין. ואת הבית יקציע:

הסמוך לאויר. שהכותל מפסיק בין בית לחצר או בין בית לגנה אין בעל החצר והגנה מסייע לבעל הבית:

חלץ לשון יחיד:

יקיים בהם מצות חליצה ואין צריך לחלוץ אלא ב':

אשר בהם הנגע אפילו הן מאה אפילו הן אלף:

קרמידין. רעפים בלשון לע"ז קרמידו כעין לבנים מעשה יוצר:

חוץ לכל העיר אע"פ שאינה מוקפת חומה דאין מצורע משתלח ממנה כדתנן בפ"ק דכלי' (מ"ז):

שיהא מקומו טמא. כדתניא בתוספתא שאין שם מקום טמא מקומו טמא כלומר דאם היה המקום טהור נעשה טמא:

לרבות את הנוטל. דאפי' נוטל האבנים משם אחרי כן מקומו טמא מיקרי אי נמי הנוטל הנושא דמטמא במשא אע"פ שלא נגע ועוד יש לפרש הנוטל היינו עפר שנוטל מקרקע הבית שלש אצבעות דפלוגתא היא בתוספתא (פ"ו) דתניא היה קולף עפר שבין אבן לחברתה ונראה בתוך הבית ר' יוסי בר רבי יהודה אומר בקרקע הבית היה נוטל את העפר ג' אצבעות והשתא רבי יוסי בר רבי יהודה סבר לה כאבוה וקסבר ר' יהודה שגם אותו קרקע משליך במקום טמא:

סביב לנגע ולא שמבחוץ ולא קרקע הבית. כרבנן דפליגי עליה דרבי יוסי בר רבי יהודה בתוספת' (שם) דאמרי שבין אבן לחברתה ונראה בתוך הבית והיינו דמתרגמינן יקציע יקלף דהיינו לצד פנים. הקצו משמע הטיח שהקצו סביב אבני הנגע ולא שנשר מעצמו:

אחת תחת שתים. אבן גדולה שממלאה מקום כשתים:

מרד מין קרקע כי ההיא דשילהי עבודת כוכבים (דף עה:) זבין מנא דמרדא מעובד כוכבים ובערוך גריס מדר ופי' בלשון ישמעאל קורין לקזזית אדמה מדר:

יקח וטח. לשון יחיד למעוטי חבירו דאין מיטפל עמו בטיחה:

פירוש רבי עובדיה מברטנורא

אינו הולך לתוך ביתו - דכתיב ויצא הכהן מן הבית. יכול ילך לביתו ויסגיר, תלמוד לומר אל פתח הבית, אי אל פתח הבית, יכול יעמוד תחת המשקוף ויסגיר, תלמוד לומר ויצא מן הבית, עד שיעקר מכל הבית:

ולא סיד מכל מקום - דכתיב ועפר אחר יקח, וסיד לא הוי עפר אלא אבן שריפה:

לא אחת תחת שתים - אבן גדולה שממלאה מקום השתים:

מכאן אמרו אוי לרשע ואוי לשכנו - שאם כותל מפסיק בין שני בתים ונראה נגע בכותל לצד בית זה, כעל הבית האחר צריך להטפל עמו, דכתיב וחלצו את האבנים, לשון רבים. ולזה שהנגע לצד ביתו קורא רשע, שהנגעים באים על לשון הרע כדאמרן:

שניהם קוצעים - לשון ואת הבית יקציע כ:

יקח וטח - לשון יחיד, למעוטי חברו שאין מטפל עמו בטיחה:

פירוש תוספות יום טוב

אלא עומד על פתח הבית וכו'. כלומר בסמוך לפתח הבית. לא על האסקופה שבפתח הבית. דא"כ תחת המשקוף הוא עומד. ואנן ילפינן מדכתיב מן הבית עד שיעקר מכל הבית. כדכתב הר"ב ובת"כ הכי תניא עומד בצד השקוף ומסגיר ומייתי לה נמי הכי בגמ' פ"ק דחולין דף י' ובפ"ז דנדרים דף נ"ו ומרמי לה רמי אמתני' ה' דהתם דמשמע מינה דמן האגף ולחוץ לא הוי בכלל הבית. והכא עד שיעקר לגמרי ואפי' מן האגף ולחוץ צריך שיצא מכל עובי המפתן ומשני שאני הכא דכתיב מן הבית עד שיצא מן הבית כולו מכל הלין בעומד על הפתת דתנינן בסמוך לפתח קאמר ומצאנו בל' הקדש על שהוא סמוך. כדתנן במ"הפי"א דמנחות ולקמן בפ' בתרא מ"ה כתב הר"ש לשון תוספתא והכהן מניח ידיו על המצורע ופי' שהוא כמו ועליו מטה מנשה. כלומר אצל המצורע תחת ידיו:

אם פשה. עיין בסוף פרקין:

מכל מקום. פי' משום מקום. מהר"ם. ומצאנו כן בכתובים. ולא יעיר כל חמתו. תהלים ע"ח. אין לשפחתך כל בבית. מלכים ב' ד' [לא תעשה כל מלאכה בי' דברות]:

לא אחת תחת שתים. ולא שתים תחת אחת. בת"כ ולקחו אבנים. אין פחות משתי אבנים. והביאו אל תחת האבנים אין פחות משתים:

אלא מביא שתים תחת שתים תחת שלש וכו'. ל' הרמב"ם פט"ז מהט"צ (הל' ג') ויש לו להביא שתים תחת שלש. כלומר דתו לא הקפידה התורה מכיון שמביא שתים. ובמשניות ישנות מנוקדים הגירסא אלא מביא שתים תחת שתים שלש תחת שלש ארבע תחת ארבע. אבל בנוסח' מהר"ם כנוסחת הספר. ובת"כ שהעתיק הר"ש משובשת הגי' ובת"כ שבידינו כמו שהיא במשנתנו ומסיים וארבע תחת שלש תחת שתים:

שניהן קוצעים שניהן מביאין את האבנים. כתב הר"ב שניהם קוצעים ל' ואת הבית יקציע לא דמהכא ילפינן דשניהם מחוייבין דהא יקציע ל' יחיד הוא אלא ענין קוצעים מפרש ליה וכדדייק לכתוב ל' ואת כו'. אבל דהחיוב על שניהם נראה דילפי' ליה מדכתיב ושפכו את העפר אשר הקצו דהקצו ל' רבים. ודשניהם חייבי' להביא האבנים כתב הרמב"ם מדכתיב ולקחו אבנים אחרות וכי תימא אכתי הא כתיב יקציע ל' יחיד. וכן נמי כתיב אחר חלץ ל' יחיד. הא דריש בת"כ אחר חלץ. למעוטי שאם היה כותל סמוך לאויר פי' הר"ש שהכותל מפסיק בין בית לחצר או בין בית לגינה שאין בעל החצר ובעל הגינה מסייע לבעל הבית:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(טז) (על המשנה) על כו'. כלומר סמוך. כמו ועליו מטה מנשה:

(יז) (על המשנה) מכל מקום. פירוש, משום מקום. מהר"מ. ומצאנו כן בתנ"ך, לא תעשה כל מלאכה. ובתהלים ע"ח:

(יח) (על המשנה) לא וגו'. בתורת כהנים, ולקחו אבנים כו' והביאו אל תחת האבנים. אין פחות משתים:

(יט) (על המשנה) אלא כו'. וכן להיפך. דכיון דאיבא שתים, תו לא הקפידה התורה. ועתוי"ט:

(כ) (על הברטנורא) לשון קיצוע מפרש. אבל הלימוד מאשר הקצו. ודשניהן מביאין, נלמד מולקחו אבנים אחרות. והא דכתיב יקציע, אחר חלץ, לשון יחיד, למעוטי כותל המפסיק בין בית לחצר ולגינה, שאין בעל החצר והגינה מסייע לבעל הבית:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

אינו הולך לתוך ביתו כך צ"ל והפירוש לתוך ביתו של כהן עצמו:

ולא עומד וכו' וזהו דוקא לכתחלה אבל בדיעבד אם הלך לביתו והסגיר או עמד על פתח הבית והסגיר מוסגר שנאמר והסגיר את הבית מכל מקום [הגהה לשון ספר לקח טוב בפרשת מצורע ויצא הכהן מן הבית תנן במשנה יכול ילך לתוך ביתו ויסגיר ת"ל אל פתח הבית כך נראה שמפ' הרמב"ם ז"ל בפי"ד מהלכות טומאת צרעת ורבינו הלל פירש יכול ילך לביתו ויחזור ויסגירו (וכן פירש"י בחולין ע"ש) ת"ל אל פתח הבית יצא ויסגיר ולא שילך ויחזור ויסגיר וכן אינו עומד בתוך הבית שהנגע לתוכו ויסגיר יכול יעמוד תחת המשקוף ויסגיר ת"ל ויצא שיעקר מכל הבית וכל זה לכתחלה אבל בדיעבד אם הסגיר מוסגר אפי' עמד תחת המשקוף או שהלך לביתו והסגיר שנאמר והסגיר את הבית מ"מ.] ועיין בספר קרבן אהרן פרשה ו' דפרשת מצורע:

וחלצו את האבנים אשר בהן הנגע והשליכו אתהן אל מחוץ לעיר וכו' כצ"ל:

מכאן אמרו אוי לרשע אוי לשכנו מצאתי מוגה אי לרשע אי לשכנו:


פירושים נוספים