תוספות יום טוב על מכשירין ג
<< · תוספות יום טוב · על מכשירין · ג · >>
שק שהוא מלא פירות. כתב הרמב"ם ז"ל זרעים. כי רוב הזרעים מושכים המים. וכ"ש החטה. ע"כ. ועיין במשנה ג'. ובחבורו פרק י"ד מהט"א [הלכה ה'] כתב ג"כ שק שהוא מלא זרעונים:
רבי יהודה אומר כל שהוא כנגד המים בכי יותן וכו'. ובנוסחת מהר"ם אינו בכי יותן ותו לא מידי. ופי' כלומר הסמוכים ממש למים אינם בכי יותן. דלא ניחא ליה שיבואו עליהם המים. משום דבלא"ה יש להם לחלוחית די. מלחלוחית המים הסמוכים אליהם. ע"כ:
ושאר כל המשקין טהורין. וה"ג הר"ב. ופי' טהורין הפירות שבתוך החבית אם נתלחלחו מהן. דהואיל וסתמן אינן נבלעין בחבית לא היו לרצון. וצריך לומר שגם סופן לא לרצון. דאלת"ה הא תנן בריש מכילתין כל שסופו לרצון אע"פ שאין תחלתו לרצון. וזה דוחק. דכיון שהפירות מתוך כך נראין גסין ונפוחין. ודאי דניחא ליה. כמו דמסתמא באלו הג' משקין אמרי' דניחא ליה. ה"נ אם נתלחלחו בשאר משקים מסתמא ניחא ליה. מיהו יש לו להר"ב הכרח מן המשנה. דהא ברישא ושאבו קתני. מכלל דדכוותה בסיפא אפילו שאבו. תו איכא למידק בדברי הר"ב דעד כאן לא אמרן בשאר המשקים טהורים אלא כשהמשקים חוץ לחבית. הוא דאמרינן שאין נבלעים לתוך החבית. אבל כשהמשקים בתוך החבית. אה"נ דיכולין להפלט ולהכשיר הפירות שחוץ לחבית שמפרש לכולה מלתא כשהפירות בתוך החבית. ואי איתא דאפילו כשהמשקים בתוך החבית נמי. ה"ל לפרש כן דהוה רבותא. דיותר ראוי שיפלט ממה שיהא נבלע. כדאמרינן בעלמא בנקב בכונס משקה. כמ"ש הר"ב ברפ"ג דכלים. והרמב"ם בפי"ד מהט"א [הלכה ו'] כתב אבל שאר המשקים אין משאבין מן החרס כדי שיכשירו הפירות שבצדן. ע"כ. נראה מדבריו דלא אמרינן אלא שאין משאבין. כלומר מסתמא אין משאבין. ולכך אין לחוש שמא שאבו. אבל כי שאבו אה"נ דהוו בכי יותן. ואע"ג דברישא נמי דוקא כששאבו וכמ"ש ג"כ הרמב"ם שם מ"מ בסיפא לא איירי אלא במסתמא וקמל"ן דאין לחוש ולבדוק אם שאבו אלא סמכינן אסתמא שלא שאבו. ועיין מה שאכתוב במשנה דלקמן בשם הכ"מ וגם נראה מדבריו דמפרש אפילו כשהמשקים בתוך החבית. ומ"ש הר"ב אבל שמן וכו' הן עבין קשיא אדפי' במשנה ב' פ"ג דכלים וע"ש. ומהר"ם גרס ושאר כל המשקין טמאין ופירש כלומר כל משקים הטמאים. כגון שמן דבש וחלב דם טל כדתנן לקמן פרק בתרא הן מכשירין וסתם מתני' ר"מ וכי היכי דאית ליה דכלי טמא חושב משקים כדמוכח בתוספתא לקמן פ"ד ה"נ קסבר משקים טמאים מכשרי אע"ג דאלו הוו טהורים לא מכשרו ע"כ:
הרודה פת חמה ונתנה על פי חבית של יין נראה לי דיש לחלק בין פת לפירות מש"ה תנן הכא ע"פ חבית אע"ג דבמתניתין דלעיל אמרינן דמתוך דופני החבית נפלט ומתלחלח כן צריך אתה לומר ממה שכתבתי בריש פרקין בשם הרמב"ם דזרע החטה שואבת והכא פסקינן כר"י דמטהר בשל חטים אלא כדפרישית דיש לחלק בין הזרעים והפת ומה"ט הא דתנן בכה"ג במשנה ג' פ"י דתרומות ומייתי לה גמרא פ"ז דפסחים דף ע"ו ופרק בתרא דע"ז דף ס"ו ולא דייקינן עלה ממתניתין דלעיל דהה"נ הכא אפי' בסתומה שהמגופה עליה כדדייקינן עלה בירושלמי דתרומות כמו שכתב הר"ש. אלא טעמא כדפרישית דגמרא דידן סברה דאין להביא ראיה מפירות לפת כך נ"ל והא ריש לקיש דכי פליגי בפת חמה וחבית מגופה לא משום מתניתין דלעיל הוא דתקשה לך דאמר בפת צוננת וחבית פתוחה פליגי נמי והרי חבית דלעיל בפירות צוננים מיירי וכבר כתב הר"ש דלריש לקיש צריך ליישב שלא תקשה ממתניתין דחבית. אבל לדידי לא קשיא ולא מידי דגמרא דידן סברה דיש לחלק בין פירות לפת וטעמיה דריש לקיש כדכתב הכסף משנה בסוף ה' תרומות (הלכה י"ג) בשם הר"י קורקוס ז"ל דסבירא ליה דריחא מלתא היא ואנן לא קיימא לן הכי:
רבי מאיר מטמא. פירש הר"ב כלומר הוכשר הלחם כו' מחמת היין שנבלע בו ודלא פירש כן במסכת תרומות (שם) דהתם רבותא אשמועינן דאפילו משום ריחא בעלמא אסרו רבי מאיר:
מטהר בשל חטים ומיירי כשלא ראו הפת עד אחר זמן ואינו ידוע אם היה עליו משקה טופח הכ"מ פי"ד מהט"א (הלכה ז'): . מטהר בשל חטים ומיירי כשלא ראו הפת עד אחר זמן ואינו ידוע אם היה עליו משקה טופח הכ"מ פי"ד מהט"א (הלכה ז'):
ואם מחמת עצמן אינו בכי יותן לשון מהר"מ שהיו הרבה ונתחממו ונתלחלחו ע"כ ונראה מדלא קתני ואם מחמת עריבה כדקתני ברישא ואם מחמת הסלע דהכא שאני שאלו היה מחמת עריבה הוכשרו וכ"כ הראב"ד (שם הלכה ח') וז"ל. נ"ל אם נתנן בעריבה מחמת הליחות שבה הוכשרו ואם נתנן שם בשביל העריבה שאין לו מקום לכונסן אלא בעריבה אע"פ שיודע שיטננו ממנה אינן בכי יותן ע"כ אבל הרמב"ם העתיק ואם מחמת העריבה בפירושו ובחבורו (שם):
אם יש בו משקה טופח כבר בארנו כמה פעמים שענין משקה טופח באיזה מקומן שנאמר הוא שתהיה באותו דבר לחלוחית בענין שכשיגע בו האדם יתלחלח ידו. הרמב"ם:
אינו חושש שמא נתן בה חטים וטננו. כתב הר"ב ה"ק אם נתן בה חטים אינו חושש כו' וכ"כ הר"ש. וצריך לומר דבבית שכיח טפי שיטננו ולהכי תני לעיל וטננו לפי שכן רגיל להיות והרמב"ם כתב (שם הלכה י') אינו חושש שמא יוכשרו חטיו אם טננו בו ואע"פ שהוא שמח ע"כ וכתב הכ"מ וז"ל פי' (הרא"ש) דאין לחוש שמא טננו והוכשרו כי מרוב יובש הגרן המים נבלעים בקרקע ומדברי התוספתא נראה שאפילו היה משקה טופח עליהם כלומר מחמת עצם החרס (צריך להיות הארץ) אינם בכי יותן וכן נראה מדברי רבינו והטעם משום דלא ניחא ליה לאינש שישארו מים בגורן לפי שהם מזיקים הלכך אף ע"פ שעכשיו שמח בחטים שנתן בו לא הוכשרו ע"כ. ולשון מהר"ם אינו חושש שמא יש שם חטים משל אשתקד וטננו דאין מוכשרין דלא נתכוין אלא להשכיב האבק ע"כ:
אם שמח. עיין מ"ש בכיוצא בזה לקמן בר"פ בתרא:
אלא אם עמד. פי' הר"ב נתעכב שם כדי שירדו עליהם גשמים כלומר דשמחה לחוד לא סגי אלא צריך שיעמיד וה"ק לדבריכם שאמרתם דבשמחה לחוד סגי. לא היה לכם לומר אם שמח שהרי א"א שלא לשמוח אלא דשמחה לחוד לא סגי אבל צריך שיעמוד ועיין במתני' דלקמן במשנה ז':
חלחל פי' הר"ב שנענע ונער כו' כמו היו צרורות מתחלחלים דמשנה ג' פ"ד דמקואות הרמב"ם: . חלחל פי' הר"ב שנענע ונער כו' כמו היו צרורות מתחלחלים דמשנה ג' פ"ד דמקואות הרמב"ם:
אם שמחו בכי יותן הוכשרו הפירות והמים שעל השקין הנם תלושין ברצון. הרמב"ם:
היו רגליו מלאות טיט וכו' אם שמח בכ"י אלמא לענין הכשר לא חשיב אדם כמחובר. ולענין שחיטה דפסלינן במחובר חשבינן נמי אדם כמחובר דפסלי צפורן מחוברת בפ"ק דחולין משנה ב' אין לדמותן זה לזה דהא תלוש ולבסוף חברו מיבעיא ליה לרבא התם מהו ולענין הכשר קאמר תנאי היא הר"ש במשנה ג' פרק דלקמן:
אם עמד והדיח אבל אם לא הדיח אע"ג דסתמא דמילתא. חפץ הוא שיודחו רגליה דמה מזיק לו שהודחו מכל מקום אינן בכי יותן. דבעינן שיהא שמח לגמרי שלא היה רוצה שלא יודחו ולהכי צריך שידיח דהשתא חזינן דניחא ליה טובא מדקטרח להדיח אבל אי לא טרח לא מהר"ם:
באדם ובבהמה טמאה לעולם טמא פי' הר"ב בין הדיח בין לא הדיח ור' יהודה היא וכן מבואר בתוספתא הרמב"ם ולא אתפרש טעמא מאי שנא אדם ובהמה טמאה מבהמה טהורה ובדברי מהר"ם דבבהמה טהורה העומדת לאכילה אינו חושש כל כך אם יהיו רגליה מלוכלכות אבל באדם ובבהמה טמאה העומדת לרכוב עליה או להטעינה משאוי או לשחק ולטייל בה כגון אריות ודובים וקופים ודאי מקפיד בלכלוכן וסתמא דמלתא ניחא ליה לגמרי שיודחו ולא היה חפץ שלא יודחו כן נ"ל לפרש ע"כ: . באדם ובבהמה טמאה לעולם טמא פי' הר"ב בין הדיח בין לא הדיח ור' יהודה היא וכן מבואר בתוספתא הרמב"ם ולא אתפרש טעמא מאי שנא אדם ובהמה טמאה מבהמה טהורה ובדברי מהר"ם דבבהמה טהורה העומדת לאכילה אינו חושש כל כך אם יהיו רגליה מלוכלכות אבל באדם ובבהמה טמאה העומדת לרכוב עליה או להטעינה משאוי או לשחק ולטייל בה כגון אריות ודובים וקופים ודאי מקפיד בלכלוכן וסתמא דמלתא ניחא ליה לגמרי שיודחו ולא היה חפץ שלא יודחו כן נ"ל לפרש ע"כ:
בשעת הקדים. כתב הר"ב בשעת החום. רוח הקדים נושב. [ומביא חום בימות הקיץ כדכתיב (יונה ד') רוח קדים חרישית. וכתיב (הושע יג) יבא קדים רוח ה' (הר"ש) וסיפיה דקרא קמא יותך השמש וסיפיה דקרא בתרא. ויבוש מקורו ויחרב מעינו]:
שיחוצו כתב הר"ב כמו שיאוצו וכו'. ז"ל הר"ש שיחוצו לשון דבר החוצץ שמהדקין אותו. א"נ דרך היתדות שבנקבים להיות מתרפין בשעת החום. וכשמורידין במים ונישורין שם. חוזרין להיות אוצין כבתחלה. ושיחוצו כמו שיאוצו מלשון אורגים חוצצין. דתניא בתוספתא דמקואות. וכן דרך גיגית וחבית של עץ מתרפין בחום ולא יחזיקו המים וכששורין אותן במים חצי יום מחזיקין המים ע"כ. והא דמייתי מהתוספתא אורגים חוצצים. חפשתי אחריו ולא מצאתיו. ונ"ל שנתכוין לאותה ברייתא דהתם ספ"ו האגד שע"ג המכה הקשקשים שע"ג השבר כו' חוצץ וחוצצין ונראה בעיני דחוצץ צריך להיות אוצץ. ובדברי הר"ש צ"ל אגדים אוצצים. והערוך ערך אץ הביא מהגמ' איצצא (ברכות דף ל"ג) שענינו דוחק:
בשעת היחף. פי' הר"ב בשעה שהבהמה יעפה ויגעה וזה החולי מחולי הבהמות נקרא בערב א"ל חכ"א ופי' יחפות. הרמב"ם. ומ"ש הר"ב פ"א בשעת היחף והדיש כו' בשביל שיהיו נקיות. לא בא לפרש פי' אחר אלא על הדיש. ולא על היחף ואגב הוא דנקטיה נמי. ונ"א האף. וכן העתיק הר"ש. וז"ל בשעת האף שהחום גדול ביותר. וע"ש שהאף מוציא חום והבל. קורא לשעת החום מרובה שעת האף ע"כ. ומהר"ם גורס ג"כ האף ומפרש בשעה שיש רעם. שנראה כאילו יש אף וזעם בעולם. כלומר כשיש חום גדול ע"כ:
הורידה חש"ו וכו' ע"ל רפ"ו ומ"ש שם: . הורידה חש"ו וכו' ע"ל רפ"ו ומ"ש שם:
משנה מכשירין, פרק ג':
הדף הראשי • מהדורה מנוקדת • נוסח הרמב"ם • נוסח הדפוסים • ברטנורא • עיקר תוספות יום טוב