עיקר תוי"ט על מכשירין ג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה מכשירין ג: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) פירות. רוצה לומר כי רוב הזרעים מושכים המים, וכל שכן החטה. הר"מ. ובחיבורו כתב זרעונים:

(ב)

(ב) (על הברטנורא) דהואיל וסתמן אינן נבלעים בחבית לא היו לרצון. וצריך לומר שגם סופן לא לרצון, דכל שסופו לרצון אע"פ שאין תחלתו לרצון. וזה דוחק, דכיון שהפירות נראין גסין, מאי שנא משלשה המשקין דמסתמא אמרינן דניחא ליה. מיהו מדתנן ושאבו ודכוותיה בסיפא, מוכח כדברי הר"ב. תו נראה לי דהר"ב מפרש לכולה מלתא דוקא כשהמשקים חוץ לחבית. אבל בתוך החבית, אין הכי נמי דיכולין להפלט. והר"מ מפרש, דסיפא במסתמא אמרינן שלא שאבו ואין צריך לחוש ולבדוק, אבל אם ראינו ששאבו אין הכי נמי דהוו בכי יותן, ולא מחלק בין חוץ לחבית לתוכו. ועתוי"ט:

(ג)

(ג) (על המשנה) פת כו'. נראה לי שיש לחלק בין פת לפירות, ומשום הכי תנן הכא על פי חבית, ולעיל אמרינן דמתוך דופני החבית נפלט ומתלחלח, וכן צריך לומר לפי מה שכתבתי לעיל בשם הר"מ דזרע חטה שואבת והכא פסקינן כר' יוסי. ועיין תוי"ט:

(ד) (על המשנה) מטהר כו'. ומיירי כשלא ראו הפת עד אחר זמן ואינו יודע אם היה עליו משקה טופח. כ"מ:

(ד)

(ה) (על המשנה) מחמת עצמן. פירוש שהיו הרבה ונתחממו ונתלחלחו. מהר"ם. ומדלא קתני ואם מחמת עריבה, יש לומר דמחמת עריבה הוכשרו. וכן כתב הר"א, אלא דהתנה שיתנן שם מחמת הליחות שבה ולא מחמת שאין לו מקום לכונסן. אבל הר"מ העתיק ואם מחמת העריבה:

(ה)

(ו) (על הברטנורא) וצריך לומר דבבית שכיח טפי שיטננו, ולהכי תני לעיל וטננו, לפי שכן רגיל להיות שמרוב יובש הגורן המים נבלעים בקרקע. ועתוי"ט:

(ז) (על הברטנורא) והכי קאמר, לדבריכם דבשמחה לחוד סגי, לא היה לכם לומר אם שמח, שהרי אי אפשר שלא לשמוח, אלא דשמחה לחוד לא סגי, אבל צריך שיעמוד:

(ו)

.אין פירוש למשנה זו

(ז)

(ח) (על המשנה) בכי יותן. הוכשרו הפירות, והמים שעל השקין הנם תלושין ברצון. הר"מ:

(ט) (על המשנה) רגליו כו'. ולא חשיב אדם כמחובר. ואין לדמותו לשחיטה דצפורן מחוברת פסול כו'. הר"ש:

(י) (על המשנה) והדיח. אבל לא הדיח, אע"ג דמסתמא חפץ שיודחו כו' מכל מקום אינן בכי יותן, דבעינן שיהא שמח לגמרי שלא היה רוצה שלא יודחו, ולהכי צריך שידיח דהשתא חזינן דניחא ליה טובא מדקטרח להדיח. מהר"מ:

(יא) (על הברטנורא) ור' יהודה היא. הר"מ מהתוספתא. וטעמא כתב מהר"ם, דבטהורה העומדת לאכילה אינו חושש כל כך אם תהיה מלוכלכת. אבל באדם ובבהמה טמאה העומדת לרכוב ולטיול או להטעין משאוי ודאי מקפיד בלכלוכן, וסתמא ניחא ליה לגמרי שיודחו:

(ח)

(יב) (על הברטנורא) לא בא לפרש פירוש אחר אלא על הדיש, ואגב נקט נמי היחף: